טמנתי את כפות רגליי בחול החם והנחתי לקרני השמש לייבש את גופי. הזכרתי לעצמי כמה בת מזל אני. בזמן שכולם בעבודה, אני נהנית לי כאן, בחוף הים, שנמצא במרחק כמה דקות הליכה מהבית. שייק פירות טרי על הבוקר, מי ים קרירים ומרעננים של תחילת עונת הרחצה, האדוות המלחכות את החוף – החיים שבניתי לעצמי אפשרו לזה לקרות. חיים שאהבתי בהם כמעט כל יום.
רוב ימי השנה עבדתי כמדריכת טיולים בארץ, ובחודשי הקיץ הלוהטים טיילתי בעולם. מהארץ יצאתי תמיד לבד, אך אף פעם לא הייתי בודדה, ומכל טיול כזה חזרתי עם חברים חדשים מרחבי הגלובוס. נהניתי להדריך, וגם בתקופות העמוסות ביותר נשאר לי מספיק זמן לטרוף את החיים שהיו לתל אביב להציע: ים, בילויים, אווירת חופש צעירה ותוססת – המקום המושלם לבחורה בת עשרים וארבע.
אבל כעת, לאחר ארבע שנים כאלה, השתלטה עליי כמעט ברגע תחושת מיצוי.
ניערתי את המגבת מגרגירי החול שדבקו בה, ולאחר קיפול חפוז הכנסתי אותה לתוך תיק קש, נזהרת שלא לקמט את דפיו של הספר שזה עתה סיימתי לקרוא. זרקתי על עצמי טוניקה לבנה והתחלתי לצעוד לכיוון דירתה של שנית, שבשדרות נורדאו.
צנחתי על כורסה נמוכה במרפסת דירתה של שנית, שעמדה במטבח ואמרה משהו על קפה.
"אני לא יכולה לחשוב על קפה. חם לי," קראתי לעברה והסרתי בליטוף טיפות מלח לבנות שהתייבשו על זרועותיי.
שנית הייתה שותפתי לדירה הראשונה שלי בתל אביב. גרנו אז בפנטהאוז יפהפה עם גג מטופח במקום הכי חם בעיר. את הדירה חלקנו עם מדריך כושר חטוב שהיה הומוסקסואל גאה, ונוכחותו הצבעונית קסמה לשתינו – הנערות מהפרובינציה שהגיעו אל העיר הגדולה. הוא התברר ככפייתי בכל מה שקשור לסדר וסבל מקמצנות חולנית, וכשנחה על שתינו רוח שטות, שינינו במזיד את סדר הנרות בסלון כנקמה קטנה על המשטר שנכפה עלינו. צפינו בסיפוק כשהיה חוזר מהעבודה, יוצא מהאיזון העדין שבו היה שרוי וממהר לטפל במשבר הנרות. מאחיות למרד הפכנו לחברות ובילינו זמן רב יחד. באחד הבקרים תפסתי אותו גונב שיחות לחו"ל מהטלפון שלי, ובדיקה מהירה העלתה שהוא נהג לעשות זאת דרך קבע. עוד באותו היום החלטנו שתינו לעזוב את הדירה. אני ניצלתי את המצב לטרק בפירנאים עם מיכל, חברתי הקרובה עוד מימי קורס מורי הדרך, שהיה להגדרתה מתנה לנשמה – שנתיים של העשרה מקיפה ומגוונת, שכללה טיולים ברחבי הארץ והכשרה עיונית בהיסטוריה, בגיאולוגיה, בתיאולוגיה ועוד, וכל אלה מטובי אנשי המקצוע. בעת חופשה בצרפת הכירה מיכל את סבסטיאן, שהפך להיות בן זוגה, ועברה להתגורר עמו בפריז. בזמן שטיילתי איתה בחו"ל, עברה שנית להתגורר עם שותף אחר בדירה היפה והמוארת ברחוב נורדאו שבה ישבתי כעת.
היא חצתה את החדר לעבר המרפסת, מקישה בעקביה הגבוהים. "מים?"
"לא, לא, שבי כבר," סימנתי לה בידי.
"את ממש שזופה." היא נותרה לעמוד עוד שנייה ובחנה אותי. רק אז התיישבה והניחה את ספל הקפה על השולחן הנמוך.
"עבדתי הרבה החודש, הייתי המון בחוץ," אמרתי.
"וחוץ מזה? מה קורה? הכול בסדר?" שיכלה את רגליה הדקות והציתה סיגריה.
"אני לא רוצה להישמע בכיינית, לכאורה יש לי כל מה שרציתי. אבל בזמן האחרון משעמם לי פה."
"כן, משעמם פה, לא קורה כלום. מה עם בועז?"
"נראה לי שאני אגמור איתו. גם הוא משעמם אותי."
"לפי מה ששמעתי, משעמם זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו." היא חייכה רק בזווית אחת של פיה.
"או־קיי, את צודקת, יש תחומים שבהם הוא מצטיין, אבל בכל היתר..." גנבתי לגימה מכוס הקפה שלה.
"הֵיי," הפליקה לי על היד. "אם את רוצה, אני אכין לך קפה משלך."
"או־קיי או־קיי," הרמתי את ידיי לאות כניעה. "יש חדש עם העבודה?" שאלתי, ומיד התחרטתי. פניה נפלו. "לא. כל כך מייאש. שלחתי קורות חיים להמון מקומות. או שלא חוזרים, או שמייסרים אותך במיליון ראיונות." לבי יצא אליה, וקיוויתי בכל מאודי שתמצא עבודה מספקת ומתגמלת, גם במחיר שלא תהיה זמינה עבורי בשעות היום.
"מתחשק לי לקחת את עצמי ולעוף מפה," אמרתי לבסוף.
"אז תעופי." חששתי שאני שומעת קנאה בקולה. "יש לך כסף? אז תעופי." היא מעכה את הסיגריה במאפרה, נשענה לאחור ומתחה את איבריה.
שתיקה כבדה, כמו החום המהביל, מילאה את החלל. שקענו, כל אחת במחשבותיה שלה. אפילו שיחי ההיביסקוס שהקיפו את המרפסת נשענו בהכנעה על הסורגים, כמו מבקשים מפלט מן החום.
"את יודעת," אמרה שנית, "לפני כמה חודשים הייתי בקשר עם איזה בחור ישראלי שחי באפריקה, אני לא זוכרת באיזו מדינה בדיוק. הוא הקים ארגון שמתעסק עם קופים ואמר שהוא צריך מתנדבים," ואז הוסיפה בחיוך, "הוא נשמע ממש חמוד."
"מה הוא עושה? זאת אומרת, מה בדיוק עושה הארגון?" שאלתי.
"אני חושבת שהוא מציל קופים, אה... מחלץ אותם מציידים, לא יודעת בדיוק. הוא אפילו שלח לי תמונה שלו עם איזה שימפנזה, כזה חמוד, כמו בן אדם קטן." ברק ניצת בעיניה.
"נו, ספרי, מה היה? דיברתם? התכתבתם?"
"כן, דיברתי איתו בטלפון. אפילו נפגשתי עם מישהי שארגנה קבוצה של מתנדבים שתכננה להצטרף אליו."
"נו," התרגשתי בשבילה. חיכיתי לשמוע שאוטוטו היא אורזת תיק ונוסעת.
"מה נו? כלום. לא עשיתי עם זה כלום."
"תגידי, אנחנו מדברות כמעט כל יום. איך זה שזאת הפעם הראשונה שאני שומעת על זה? זה נשמע מדהים!" היא שתקה, וכעבור כמה שניות אמרה, "לא יודעת למה לא סיפרתי לך. זה באמת מוזר."
"שנית, בואי ניסע יחד לאנשהו, להתנדב או לחפש עבודה עם ילדים או בעלי חיים, לא חשוב. העיקר לעשות משהו משמעותי שיסעיר אותנו, לצאת מפה קצת," התרגשתי.
"מה יש לך?" צחקה. "אין לי גרוש, אני חייבת למצוא עבודה, להרוויח משהו קודם."
"נו, דווקא עכשיו כשאין לך מחויבות, זה הזמן. בואי נעשה את זה!" הצַתִּי סיגריה, כל האנרגיות שבו אליי. בדמיוני כבר הייתי במרכז כפר אפריקאי, מוקפת ילדים מתוקים שזקוקים לעזרה. אבל אז נזכרתי ששנית דיברה על עבודה עם קופים ושאלתי: "יש לך את מספר הטלפון שלו? של הבחור מאפריקה? שניתוש, זה יכול להיות חלום. תחשבי על זה."
"טוב," אמרה ביובש.
מהאופן שבו ענתה נראה שאין בכוונתה להיכנס להרפתקה מסעירה בזמן הקרוב, אך בי הלכה והתבהרה ההבנה שאני עפה מפה. בקרוב.
שעתיים אחר כך עשיתי את דרכי הביתה ברגל. זה היה ערב חם בחודש מאי בתל אביב, התנועה ברחובות הואטה, השקט עטף אט־אט את הצפון הישן של העיר, ואור אחרון כמעט נעלם מאחורי הבתים של רחוב יהושע בן נון. ריח נעים של פרחי שיח היערה עלה והתפתל אל נחיריי, והזכיר לי את הגינה של הוריי עם הריחות המשגעים האלה של הקיץ. הבטתי למעלה, העלים על ענפי העצים רשרשו, וידעתי שבעוד רגע גם אני אחוש ברוח הזאת שגרמה להם להתרגש. כך, כמו בהזמנה, ליטף משב הרוח החמים את פניי. חייכתי וכל כך קיוויתי שהדרך הביתה לא תיגמר. בחרתי בדרך הארוכה, דרך הגן, והאטתי את צעדיי, היה לי עוד הרבה מה לדמיין. בעיני רוחי ראיתי כיצד הכמיהה לשינוי מסעיר הופכת לתוכנית וקורמת עור וגידים.
כשהגעתי לפתח הבניין שבו גרתי כבר היה ברור לי: אני צריכה ליצור קשר עם הבחור ששנית הזכירה. אם היא לא תמצא את הפרטים שלו, אמצא אותם בדרך אחרת.
במקום להיכנס הביתה המשכתי עד לסוף הרחוב. הייתה לי עוד איזו מחשבה להשלים, וכשקולנוע פאר בצבץ לו מעבר לפינה, הסתובבתי חזרה וכעבור כמה שניות נכנסתי הביתה.
מחדרו של צביקה, שותפי לדירה, בקעה אלומת אור בצבע כתום חם. הטלוויזיה דלקה, ושמעתי את אהובת לבו, יונית לוי, מקריינת את החדשות. "מה העניינים, גליתוש?" שאל בקולו הצוהל.
"אני נוסעת לאפריקה," ניסיתי לכבוש את החיוך הנרגש שנפרש על פניי.
"מה?" שמעתי את צחוקו המתגלגל. "מאיפה זה בא עכשיו?" האושר התמידי של צביקה היה מידבק, אבל ידעתי שהוא חושב שזה עוד אחד מהשיגעונות שלי, שהוא לא לוקח ברצינות את מה שזרקתי לחלל האוויר. ואני? אני התעקשתי להוכיח אחרת.
