סליחה איך מגיעים מכאן

יש מצבים שבהם אתה הוא רק אתה. אך ורק אתה. מצבים שבהם המבט מתרוצץ כה וכה, אנה ואנה, ומבחין שמה שיש לך, שכל נכסיך, שמה שברשותך הוא רק אתה. זה המוטל בשיכּוּל רגליים על הספה, זה היושב שמוט גו על כיסא במטבח, השוכב על המיטה או על הספסל בגן הציבורי.

מצב שבו העיניים הפקוחות והעיניים העצומות רואות אותו הדבר, מצב שבו החיים והמוות מושכים באותה מידה ולאותו כיוון, מצב שבו הכול נשכח וידוע, מצב שבו אתה לנפשך ונפשך לך ותו לא, מצב שבו אין לך דבר ודבר אין בך, מצב שבו המילה אינה מייצגת מאום והמאום הוא הכול, מצב שאין בו הפכים ואין בו ניגודים ויש בו השלמוּת והדיוק של האפס.

מצב שבו הרצון למות והזה לחיות שרויים בהמתנה נצחית לנחיתת המטבע שהושלך ומתגלגל באוויר, מצב שבו הדמיון, התקווה, הזיכרון, השאיפה והפשר אין בהם צורך, מצב שבו היה שרוי העולם לפני שנכתב הפסוק הראשון בספר בראשית.

מצב שבו להתייחד, להתרבות ולהתאיין מתקיימים בעת ובעונה אחת, שבו הכאן מצוי בכל המקומות והעכשיו הוא תמיד.

מי שהרגיש יודע.

וכך עד הבוקר שבו נשמע קול נקישת המטבע כשהוא נוחת ואחד מצדדיו כלפי מעלה, אומר לך לקום להשתין, לצחצח שיניים, לשתות קפה וללכת לעבוד.

או שלא.

אמרו לי: נקודת הפתיחה שלך במשחק היא ככה, אתה זכר לבן כמעט בן ארבעים ושבע, כן? אתה גר בדרום תל אביב, תסתכל אחר־כך בגלובוס היכן זה, כסף אין לך, להפך, חובות יש לך, הבריאות תקינה, מעשן כמובן, הנה תמונה כדי שיהיה לך מושג על המראה שלך, אתה לא מרוצה? לא נורא, כבר צלחתָ משחקים שנראית בהם הרבה יותר גרוע. אתה גרוש פלוס, לא צריך לפרט – הנה חבילת הזיכרונות שלך, כל מה שנחוץ לדעת עליך נמצא שם. כל הבליטות האלה שאתה ממשש הן הטראומות שלך, האובדנים, כל הדברים האלה שבאים לידי ביטוי במצבך הרגשי והרוחי. הנה קח אותם מאיתנו בבקשה. את שניהם. תודה. תרגיש את עצמך אתה.

לקחתי גם את חבילת התכונות והכישורים שלי. לא קטנה, אפילו עמוסה באופן יחסי לרוב החבילות האחרות המחולקות סביבי, אבל מאידך, מורכבת מהרבה חלקים שאינם נחוצים בדומה לשק מלא אביזרים שקונים בהכול בדולר.

דווקא חביב עלי להתחיל משחקים מנקודה שנחשבת נחותה אבל עם פוטנציאל כלשהו למשהו. יחסי הגומלין והמתח שבין המצב לפוטנציאל יוצרים אנרגיה שהיא לפעמים דרמטית. זה חווייתי, מרגש, מעניין. משחק טוב. רוב המשתתפים מעדיפים חבילות גדולות של כסף ורכוש, משפחה יציבה, דברים כאלה. זה מובן כי כולם יודעים שמהרגע שאתה מתגשם למשחק ומשתתף בו נשכחת ממך הידיעה מה היה לפני ומה יהיה אחרי. אתה שוכח שזה רק משחק. משחק חזק. משחק טוב, אבל גם משפיע וצורב עד הנפש. הם מעדיפים משחק יותר רגוע. משחק למתחילים. כאלה עם ביטחון עצמי שעדיין אינו בשיא אונו.

אבל יש גם אחרים. שחקנים שכבר היו לאגדה. לרוב תראה אותם והם מתחילים משחק בנקודות פתיחה מאוד מאתגרות: נכויות קשות, צרכים מיוחדים שניתנים לניסוח גם כסטיות קיצוניות, אזורי טבע פראי. סמוך אלי אני מזהה אחד מהוותיקים הטובים ומצליח להציץ בתמונה שלו.

יצא גמד.

אני זוכר שזה משחק. אני בטוח גם שרוב הוותיקים זוכרים איכשהו. כל אחד עם הפטנט שלו. אני זוכר מפני שאני מבריח בין הבהונות פתק שמזכיר לי. כתבתי בו: הירגע, זה רק משחק, מתחיל – נגמר, והשיעמום בין לבין הרבה יותר גרוע מכל חוויית סבל שאין ספק שתחווה היכן שלא תהיה במהלכו. לך על זה מותק ואל תפחד מכלום.

וככה זה התחיל. התגשמתי כשאני עומד בתור בסניף הדואר שברחוב השוק. פתיחה רגועה. בהחלט עדיפה על מצב שבו אתה מוצא את עצמך על גבו של סוס דוהר, או בתוך טנק במלחמה מרובת טילי נ.ט. נניח. הרבה משחקים הסתיימו כך מיד כשהחלו. עמדתי שם כדי למשוך כסף מהחשבון שלי. יש בו סכום של כמעט מאתיים שקל. הדקות הראשונות מעט מטושטשות וטוב לעבור אותן כשאתה בתור ולא צריך לעשות דבר מלבד לעמוד ולשמור על קשר עין ואף על קשר רגשי מסוים עם זה שלפניך.

בסניף שררה תחושה כללית של נמנום. הפקידות, שלוש, הביטו לאיטן בלקוחות, בניירות, במסכים ובמה שהביטו בחוסר עניין ובהעדר בולט של שמחת חיים או סקרנות. מצב שמאפיין את הסניף הזה ומודגש בעזרת אשכול בלונים מרוקנים וקמוטים ששמוט שם מהתקרה כבר כמה חודשים, מאז חגיגות היובל לדואר.

עד שנכנס הזקן הזה. ממש זקן. מקל הליכה וזוג משקפיים עבים. יחסית למראה החורבתי ומועט הניידות שלו הוא הגיע מהר מאוד מהפתח אל הפקידה השנייה משמאל שסיימה את עיסוקיה עם מי שמולה ושאליה התחלתי לגשת.

מאחורי המתינו כחמישה אנשים נוספים. הוא היה כל־כך נחוש ומיידי עד שאף אחד לא אמר דבר.

ניגשתי אליו.

– סליחה אבל יש תור – חצוף! אתה לא מתבייש? אני זקן – סליחה (לפקידה) אבל אני הייתי פה לפניו – תתבייש דפקט ולך מפה – לא, כולנו מחכים ויש – טפויומט בנדיט – כיסאות שאתה יכול לשבת עליהם – חצוף מה אתה חושב – וגם יכולת לבקש...

אבל הוא ניצח, אם ניצחון ייחשב לזה שלא הוא חיכה אלא אני. אחר כך, עם 170 שקל בכיס ומרירות באברים הפנימיים הלכתי למכולת של הפַּרסים ברחוב פרנקל וקניתי סיגריות, לחם ושמנת. המשכתי הביתה ובפינת העלייה ראיתי גמד שנראה מוכר ושק תפוחי־אדמה רוכב על גבו ודוחס אותו לקרקע. כשהגעתי חלצתי את הכפכפים ותחושת הגירוד בין אצבעות הרגלים גרמה לי לשלוף את הפתק, לקרוא ולהירגע מול הערימה המאיימת של החשבונות על השולחן במטבח ולנוכח הזוהמה ומגדל הכלים המלוכלכים שמתנשא בכיור עוד מהשבת האחרונה.

התחתנתי. נולדו לי שני ילדים. חיינו יחד שלוש־עשרה שנים. התגרשנו. התאהבתי באחרת. חיינו יחד. לא הצליח כל־כך. היא עזבה לטובת משהו אחר. אולי לטובתה. אני אהבתי אותה. עכשיו היא איננה. היא חיה בניו־יורק. אני בתל אביב, נוסע לעבודה בקו 18.

ליצור, להרוס, לחיות, למות, למצוא ולאבד.

יש טוב במרוצת השנים, יש גם רע. מחשבות פיוטיות יש לי בתחנת האוטובוס שברחוב העלייה, והנה נחו עיני ובעקבותיהן תשומת־הלב על שני דברים: מטאטא הרחוב, רוסי, כובע קסקט, שן זהב אחת שסביבה חללים רבים גלויים לעין, שישים שנות מרוצָה לערך, וכן מונית שכמעט דורסת אותו כשהיא עוצרת ליד המדרכה. מתוך המונית יוצאת אישה ברוכת ישבן וירכיים שחוצה את הכביש. השמלה השחורה הקצרה שהיא לובשת מתנפנפת עם כל צעד שלה ומגלה ומסתירה ישבן מתנדנד ופנים ירך שמעורר את יצר הרבייה.

אחרי התלבטות קצרה בין שני המראות הללו מחליט עבורי מטאטא הרחובות, הניצול הבלתי־מודע מתאונה, ובמבטא הכבד שלו אומר "יפה יפה" ומרוקן אֵת עמוס עלים, בדלי סיגריות, חצי תפוח לעוס, בקבוק מים ריק ועוד כמה שאריות חסרות חשיבות מפעילות העולם אל תוך פח פלסטיק ירוק המורכב על גלגלים.

באותו רגע הגיע האוטובוס, כמו סוף של סרט מהסוג שעושה חשק שיחזירו לך את הכסף ששילמת תמורת הצפייה בו.

כשהם התחילו לריב, הנהג שחשב שהיא לא שילמה והיא שהתעקשה שכן, אמר להם מטאטא הרחובות מדולל השיניים שעמד תחוב באוטובוס ואיך פתאום הוא לידי לופת כמוני עמוד מתכת כמו מי שנפל למים ונאחז בענף שנסחף בזרם, "חבל, חבל לריב" והוא פונה אלי תוך שאנו נסחפים במורד קינג ג'ורג', מיטלטלים, מתנגשים, נפרדים, נצמדים וחוזר חלילה, "לא חבל, אפשר להירגע למה תמיד הכול בקושי וכעס," אולי הוא אמר דברים נוספים אבל בזמנהוף הוא נפלט מהאוטובוס והשאיר אותי לחשוב על הגישה הרכה לעימותים ובכלל וגם עליו שברור שיאמץ רכוּת ולא קושי בשל מצב השיניים שלו שמאפשר לו לאכול בעיקר מאכלים רכים, ואם נכונה השמועה שהאדם הוא מה שהוא אוכל הרי שאין צורך להוסיף דבר.

גם אי־אפשר להוסיף דבר מפני שהגעתי לתחנה בכיכר רבין היכן שאני יורד לעבודה ומאחר שהקדמתי ברבע שעה התיישבתי על ספסל בצל, עישנתי סיגריה והסתכלתי ביונים.