מדריך לפוליטיקאים

הערת העורך

הטקסט המקורי ראה אור לראשונה בלטינית ובצרפתית ב־1684 בעיר קלן בגרמניה. התרגום המדויק הוא "ספר תפילות לפוליטיקאים" או "סידור תפילות לפוליטיקאים", או בלשון עממית "התנ"ך של הפוליטיקאים" — אך אנו מצאנו לנכון לקרוא לחיבור זה "מדריך לפוליטיקאים" כדי להנגישו טוב יותר לקוראי העברית.

מבוא

ז'ול מזרן — קרדינל, דיפלומט חובק עולם ואיש מסתורין

מאת נדין קופרטי־צור^[1]

ז'ול מזרן — מוצאו, חינוכו ועלייתו המטאורית

דבר לא הועיד מלכתחילה את Julio Raimondi Mazzarini — Jules Mazarin בצרפתית — למשרות היוקרתיות שהוא עתיד למלא כקרדינל, ראש ממשלתו של מלך צרפת לואי ה־13, ואיש אמונהּ ואולי גם יותר מכך של אלמנתו, אַן מאוסטריה (Anne d’Autriche). בשיא גדולתו הוא היה אחד האנשים רבי העוצמה באירופה ואחד מעשיריה הגדולים ביותר, אך היה גם שנוא כל כך שסוגה מיוחדת של כתבי פלסתר שכוונו נגדו קרויה על שמו, les Mazarinades. יליד משפחה צנועה־ביחס, מסלול חייו ועלייתו לגדולה היה חריג ביותר במונחי התקופה.

אביו, פיֶיטרו מזריני (1576–1654), החל כבר את עליית המשפחה בשמשו מזכיר רב־תושייה של הנסיך פיליפו קולונה (Colonna), ראש השרים בממלכת נאפולי. הצלחתו בשירותו של קולונה זיכתה אותו בנישואים, שסייעו לבצר את מעמדו, להורטנזיה בופליני (Buffalini, 1575–1644). לזוג נולדו שני בנים ושש בנות, ג'וליו היה ילדם השני. הוא עצמו מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, אך חיתן את אחייניותיו ואת אחיו עם משפחות האצולה הגבוהה ביותר של צרפת.

בגיל שבע התחיל ג'וליו ללמוד אצל הישועים ברומא, והתגלה כתלמיד מבריק. מאחר שחונך עם ילדיו של הנסיך קולונה, הוא התחכך כבר מגיל צעיר עם חֶברת החצר ולמד להמר. כדי להרחיקו מן ההתמכרות המסוכנת הזאת שלח אותו אביו לספרד. שם שימש מלווה לג'רונימו קולונה (שהתמנה לקרדינל ב־1627). בספרד למד ספרדית ועשה תואר במשפט אזרחי וכנסייתי באוניברסיטה של אלקאלה דה אנרס (Alcalà de Heneras). אולם אז הסתבך אביו במעשה פשע (רצח ממש), נאלץ לעזוב את רומא ומזרן שב בחופזה לרומא כדי לדאוג לצורכי משפחתו. ב־1628 נעשה מזכירו של נציג האפיפיור במילאנו.

במהלך מלחמת שלושים השנה, ששיסעה את אירופה מ־1618 עד 1648, שימש האפיפיור אורבן השמיני כמתווך בין צרפת לספרד ושלח חֵילות לחצוץ בין הצדדים הנלחמים. מזרן התמנה לתפקיד קצין חיל רגלים בגדוד שחימשה משפחת קולונה. הוא התבלט אז בכישרון לוגיסטי מיוחד. ב־1627 שוגרה משלחת אפיפיורית למילנו כדי למנוע התדרדרות בסכסוך שנוצר בין צרפת, [מלכות] סבויה (Savoie) וספרד; אך המשלחת הגיעה מאוחר מדי וכך הותירה את הזירה פנויה למזרן. מתוך דחף לקדם את עצמו הוא הציף את האפיפיור בדוחות על המתרחש. הדבר הועיל לו להתמנות למזכיר המשלחת האפיפיורית כממונה על המשא ומתן לעשיית חוזה השלום בין צרפת לספרד בספטמבר 1629. וכך, בכל סֶבב חדש במשא ומתן בין הצדדים עלה מזרן בדרגה ובהוקרה שרחשו לו. הוא נעשה דיפלומט אפיפיורי (1630) ולאחר מכן שגריר שלא־מן־המניין, ונחשב כמעצבו של חוזה קרסקו (Cherasco, 1631). הגיעו הדברים לידי כך שלואי ה־13 וראש ממשלתו, הקרדינל דה רישליה, הזמינו אותו לחצר המלך בצרפת. במהלך שהותו זו, מזרן, שכבר נודע בכישרונו כדיפלומט, החל בקריירה כנסייתית. הכסף שהביאה לו משרתו הכנסייתית ניחם אותו על האילוץ לקבל את מראֶה הנזיר (הקרחת במעלה הראש) ולנדור את נדר הנזירות.

בצרפת המשיך מזרן בנסיקתו המטאורית. בגיל עשרים ושבע בלבד הוא רכש את אמונו של רישליה, את חסדו של המלך ואת ידידותה של המלכה. כאדם שמוצאו מפשוטי העם הבין מזרן במהרה ששירות בית המלוכה היא הדרך היחידה הפתוחה לפניו להתמנות לקרדינל ולזכות במשרות הגבוהות ביותר.

קרדינל וראש ממשלה בשירות מלכי צרפת

באפריל 1639 שב מזרן לפריז כדי לעמוד לשירותו של רישליה. ב־16 בדצמבר 1641 התקיים טקס ההקדשה שייחל לו כל כך: האפיפיור אורבן ה־8 מינה אותו לקרדינל. עם מותו של רישליה, ב־4 בדצמבר 1642, התמנה מזרן לתפקיד השר הראשי, ולואי ה־13 בחר בו להיות סנדקו של יורש העצר, מי שעתיד להיות לואי ה־14. עם פטירתו של המלך ב־1643 זכה מזרן לתמיכת העוצרת [המלכה האֵם] אן מאוסטריה, שחשוב היה לה לשמור על האינטרסים של בנה ולהמשיך בפוליטיקה שניהלו לואי ה־13 ורישליה. החל מתאריך זה, אפשר לומר שמזרן משל בצרפת.

מ־1643 עד 1646 הוא בנה את ארמון מזרן, כדי לכנוס בו את אוספי החפצים הנדירים ששליחיו באיטליה סיפקו לו בתיבות גדושות. האוסף הזה עתיד למלא תפקיד חשוב בהתפתחות האומנויות ובעיצוב הטעם והסגנון במאה ה־17. מזרן גם העניק את חסותו ל'אקדמיה המלכותית לציור ופיסול' שנוסדה ב־1648.

במארס 1646 הוא נעשה גם 'מפקח ראשי על ההנחיה וההדרכה המוסרית של יורש העצר ושל אחיו הצעיר הדוכס מאנז'ו' (le Duc d’Anjou). אלא שטובה וקשייה בצידה; החסדים האלה מטעם המלכה משכו אליו את עוינותם של 'גדולי הממלכה', משמע האצולה הגבוהה, וב־1643 ניסו אפילו לרצוח אותו. עם תום מלחמת שלושים השנה וחתימת חוזה וסטפַליה ב־1648 הטיל מזרן מיסים שעוררו נגדו התקוממויות רצופות: 'מֶרי (Fronde) האצילים' ואחר כך 'מֶרי הפרלמנט' (1648–1649). במהלך תריסר שנים (1643–1653) הציפו את פריז אלפי כתבי פלסתר נגד מזרן — אלו המכוּנים 'המאזרינדות'. תלו במזרן את 'חטא' מוצאו האיטלקי ולידתו מפשוטי עם, אפילו כינו אותו בכתבים האלה 'הנבל מסיציליה'. ב'מאזרינדות' נמתחה ביקורת קשה על חיזוק השליטה המלכותית על חשבון כוחם של 'גדולי הממלכה'. המלחמה נגד ספרד, שתועלתה לא הייתה ברורה, גררה העלאת מיסים שהתקבלה בהסתייגות רבה. ב־1649 האשים הפרלמנט את מזרן בתפיסת שלטון שלא כחוק, שבשלהּ 'כל חוסר היציבות במדינה והרע השורר בה כיום', וציווה עליו לעזוב את צרפת.

מזרן בגלות; עליית לואי ה־14 לכס המלוכה; שובו של מזרן

מ־1650 עד 1652, שנות ה'מרי' (Fronde) של האצולה הגבוהה, מזרן שנמלט מפריז מצא מקלט בטירת סן ז'רמן (Saint-Germain-en-Laye). המלכה והמלך הצעיר היו אמורים לחבור אליו שם, אך הם הוחזקו במאסר בפָּלֵה־רואיאל (Palais-Royal). וכדי להזם את השמועות שרווחו בעם על מנוסה נוספת, הוצג לואי ה־14 הצעיר לראווה לעיני ההמון בעודו ישן (בלילה שבין 9 ל־10 בפברואר 1651). ההלם האמיתי הזה יש בו כדי להסביר את חשדנותו של לואי כלפי האצולה הנוטה להתקוממות. בשל כך 'ימציא' את ארמון ורסאי, כלוב זהב ששולחנות המשחק שבו, הצגות התיאטרון, הבלט והנשפים שופעי ההדר ותענוגותיו היקרים ירוששו את האצולה ויהפכו אותה לתלויה בחסדיו.

ב־1652 שבר מזרן את כל השיאים של צבירת משרות כנסייתיות נושאות רווח; הוא קיבל לידיו מחדש את סמכויותיו ושוב שלט בצרפת. הוא יגבר על 'מֶרי הגדולים [ראשי האצולה]' ויישאר ראש ממשלה עד למותו בטירת ונסן (Vincennes) ב־9 במארס 1661. ברגליים מכוסות כיבים, גסיסתו הייתה ממושכת וכואבת.

עושרו והישגיו של מזרן

במותו היה בידי מזרן עושר מהגדולים שהיו בידי אדם כלשהו במאה ה־17. את רכושו ניהל ניקולה פוקה (Fouquet, 1615–1680), שלואי ה־14 יורה לעוצרו בספטמבר 1661, ולאחריו ז'ן בטיסט קולבר (Colbert, 1619–1683) שעתיד לבוא על מקומו של פוקה כשר האוצר. פרשת ה'מרי' (Fronde) ועוצמת השנאה של האופוזיציה לשלטון העמידו את מזרן על רפיפות מצבו. תואר הקרדינל שלו ניתן היה לביטול; טיפוחו של הון עתֵק נותר אפוא האמצעי היחיד שבידיו להבטיח את עתידו נוכח תהפוכות הגורל המאיימות תמיד. האמצעים המפוקפקים ששימשו אותו לצורך זה מלמדים על כישרונו הכלכלי הגדול: ספסרות באוצרות המדינה, מימוש רווח בעקבות שינויים בערך המטבע, שימוש בתיווך של אנשי קש באספקת ציוד ומזון לצבא וכו'. כל התכסיסים האלה עוררו עליו את שנאת העם, כמו גם את שנאת האצולה, שראתה בו נוכל וסירבה להכיר בכישרונותיו ובניצחונותיו הפוליטיים. אחרי שמונה עשרה שנים ליד הגה השלטון יכול היה מזרן להתברך בעמידתו כנגד בית הבסבורג האוסטרי, בדיכוי האצילים המתקוממים (les frondeurs) ובהנחת היסודות למדינה המודרנית. האם מימש זאת הודות ל'שיטה' שבנה, כפי שהוא מציג זאת ב"מדריך לפוליטיקאים" שלפנינו, או שמא ה"מדריך" עצמו הוא כתב פלסתר המכוון להוקיע אותו — תחת שמו כביכול?

המדריך לפוליטיקאים

הפוליטיקאי המושלם שמזרן משרטט את דיוקנו מפתיע במורכבותו הקודרת, בפיכחון הציני העולה ממנו ובאי־הגינותו. אפשר לקרוא את הטקסט הזה כמין אנתולוגיה של 'אמרות מוסר' שלא באו מעֵטו של מזרן. הסופר וההוגה האיטלקי אומברטו אֵקו מציע, למשל, במבוא שכתב לספר, לקרוא אותו כסאטירה שכתב מורליסט, שבכסוּת של מתן עצות לשליט מסיר ממנו את זרי הדפנה וחושף את ערוותו בפני הציבור. ובכן, כלום כתב מזרן עצמו את מקבָּץ העצות הזה או שמא מדובר בכתב פלסתר המדבר כביכול מגרונו — רק כדי לחשוף את אישיותו האפלה?

מגילוייה הבולטים של המאה ה־17 היו הסָלונים הספרותיים שהתאפיינו בהתחנחנות מתייפה של המשתתפים והמשתתפות בהם, חברי תנועת ה־Préciosité (חוקרים בעת האחרונה, בעיקר חוקרות, רואים בחברי ובחברות ה'סלונים' האלה מי שעשו ניסיון חשוב לעדן את המנהגים, את השפה ואת התרבות הצרפתית). המצג החיצוני קבע כאן, והוא דרש שליטה בעיצוב דימויו של היחיד בעיני החברה. בהקשר אחר יכתוב פסקל ש'האני ראוי לשנאה' (le moi est haïssable). מזרן יכול היה להוסיף שגם הטבעי, הנטיות הטבעיות, ראויות לכך. הוא מייעץ על כן לפוליטיקאי להציג בפני החברה מסכה שנבנתה בחוכמה רבה. היא תורמת לתיאטרליזציה של האני, ליצירת ההסוואות שעליו. יש, קודם כול, להעמיד פנים, להתחפש (simuler) ולהסתיר את דמותך האמיתית, להסוות את עצמך (dissimuler). הצביעות והעמדת הפנים — אלו הם הכישורים הבסיסיים הנדרשים בחצר, שבה שורדים רק אלו הנחשבים מומחים באומנות פיתוים של השליטים כדי להשיג כוח ולשמר אותו בעזרת מניפולציות פסיכולוגיות, פוליטיות או כלכליות.

ספרי לימוד או הדרכה לאנשי החצר התרבו החל מתקופת הרנסנס. הידועים שבהם: Il Cortegiano ["איש החצר"] של בלדסארה קסטִיֹונה (Castiglione, 1478–1529) שיצא לאור ב־1500, Delle dissimulazione onesta ["על הצביעות ההגונה"] של טורקוואטו אצ'טו (Accetto, 1590–1640) שהתפרסם ב־1641, ו־Oráculo Manual y Arte de Prudencia [הופיע בתרגום עברי כ"חוכמת החיים"] של בלתסאר גרסיאן (Graciàn, 1601–1658) שיצא ב־1647; ולפניהם כמובן רב־האמן הגדול של הסוגה — ניקולו מקיאוולי (Machiavelli, 1469–1527) בספרו Il Principe ["הנסיך"] שפורסם לראשונה ב־1532. מה שנתפס כסיסמתו המרכזית של הספר: 'המטרה מקדשת את האמצעים' תואם לחלוטין את ראיית העולם של מזרן. ללא כל ספק היה לו הספר הזה מקור השראה.

אמנות הסוואת עצמך מאופיינת בהסתרת מחשבותיך, חומרי הקריאה שלך ונושאי כתיבתך. עליך לדעת גם לשלוט בתנועותיך, בתנוחות גופך. אין מדובר בידיעת נפשך (את נפשם של אחרים דווקא צריך לדעת) אלא בהדחקה מוחלטת של כל מה שעלול לצוף מתוכנו ולהשתקף בחיצוניותנו. שיתוף הזולת ברגשות העוינות שאנו חשים עלול לחשוף את הנקודות הרגישות שבנו ולהפוך אותנו לפגיעים; כך אנחנו נותנים אחיזה לזולת על נפשנו. על היחיד לבצר עצמו כחומה בלתי חדירה ולא להראות שום פגיעוּת שתאפשר לאחר עמדת כוח ביחס אליו או להוות איום עליו. מאידך, ה"מדריך לפוליטיקאים" מפתח את אמנות פענוחם של אחרים — מחשבותיהם, רגשותיהם, דעותיהם. הוא מציע מיפוי חברתי ופסיכולוגי של סביבתנו. אומנות ההפעלה הערמומית של אחרים משמעה הבאתם לבצע את מה שעולה בקנה אחד עם האינטרסים שלנו, תוך זריעת אשליה שהם עצמם משתוקקים לכך.

מזרן מציע לנו לשוות בנפשנו תסריטים עתידיים, כלומר לנסות לדמיין מראש מגוון של אפשרויות, ועוד יותר מכך לחזות משברים כדי להתכונן להם באופן הטוב ביותר או לנטרל אותם בעודם באִיבּם. הפוליטיקאי עומד אפוא ללא הרף על המשמר — מחַשב וצופה סיטואציות עתידיות לבל ייתפס חלילה בלתי מוכן; עליו לשמור על שליטה עצמית גמורה, נוכַח כל התפתחות שתבוא. ברור שאימת הבלתי צפוי מהלכת על מזרן, ועל כן הוא ממליץ שהכול יהיה מוסדר ומותווה מראש [כמו מוזיקה המנוגנת על פי תווים]. הטקסט שלפנינו, מדריך למתחזה ולצבוע, ממריץ את קוראיו לרכוש לעצמם מוניטין במעין פרסומת עצמית — באמצעים הפשוטים והזולים ביותר ובתפוצה רחבה ככל האפשר.

בספר שלפנינו מפותחים היבטים פסיכולוגיים מעניינים. הוא ממריץ את היחיד להכיר את עצמו היטב — מאבני היסוד של חוכמת יוון, ובפרט של תורת סוקרטס. אך בקולמוסו של מזרן רכישת הידע הזה מוסטת מיעדה האפיסטמולוגי המקורי. אצלו היחיד נקרא לעמוד על נקודות החולשה שלו כדי להיטיב להסוות אותן וכך למנוע את הפיכתו לפגיע בעיני אחרים. הזולת המצטייר כאן הוא גורם מעורר אימה; הידידים של היום הם בעיני מזרן האויבים של מחר שיש להישמר מפניהם. תחת המסכה שלו, הפוליטיקאי עומד תמיד על משמרתו, אך דבר אינו קפוא, דומם בראיית העולם המסויטת של מזרן, שכן דבר אינו בטוח ודבר אינו מוגמר. בראייתו הכול מוכתב על ידי דינמיקה של יחסים חברתיים משתנים ומתחלפים ועל פי גחמותיה של ההיסטוריה. הכול נראה חומק בקביעות מתחת ידינו ודורש תשומת לב — וגם דריכות מתמדת של כל חושינו, כדי לחשוף, לצפות מראש את השינויים ביחסו של המלך, בחברה ובמדינה. כדי להתמודד עם אי־הוודאות והשינוי ממליץ מזרן על מעקב מתמיד, ריגול. יש לדעת הכול על אחרים תוך הקפדה שהאחרים לא ידעו עליך דבר.

אם הסלונים של הענוגות המתיימרות (les précieuses) הפכו את השיחה לכלי לרכישת ידע, מזרן מסתער על הכשירות הזאת ומנצל אותה ללא נקיפות מצפון להשגת מטרותיו שלו, הרחוקות מאוד מאידיאל הנימוסין העירוני של 'האדם ההגון' (honnête homme) ושל איש הרגשות הנאצלים שטיפחו הסלונים. ההמרה הזאת ביעד מאפשרת למזרן לבנות דיוקן פסיכולוגי של התמכרויות בן־השיח וחולשותיו — בעיקר נשים, יין ומשחקי הימורים. כמי שבעצמו טיפס אך זה עתה במעלות השלטון, הוא מצטיין בשרטוט דיוקנאותיהם של המתעשרים החדשים, הלהוטים אחר נכסים חומריים יותר מאשר אחר הכבוד, והוא יודע כיצד 'לקנות' אותם.

מזרן נחשב רב־אמן בגילוי ובניצול של מידע שמחזיקים אחרים; הוא מייעץ בציניות לנצל את המצוקות האנושיות, ויודע שבני אדם מתמסרים לזולתם ופגיעים יותר כאשר מכה בהם אסון. עקב זאת הוא אינו מחמיץ לעולם עריכת ביקור של ניחום אבלים כדי להשיג את כל המידע הדרוש על נכסיו של הנפטר ועל המחלוקות סביב הירושה שהותיר, למשל.

כאדם ששאב מידע מכל מקור אפשרי, נתן מזרן דעתו גם על מה שמלמדת הרפואה. במאה ה־17 עדיין הסתמכה הרפואה על תאוריית ה'ליחות המוּרָשות' לפי גרסת רופאי העת העתיקה היוונית־רומית, היפוקרטס וגלֵנוּס. לפי תורתם, אישיות היחידים, המתחלקים לכמה 'טיפוסים' של אופי או 'מזג', יש בה גם כדי להסביר את מחלותיהם. כמו כן הוא מייחס חשיבות רבה ללימוד תווי הפנים (הפזיונומיה) של הזולת כחושפים תווי אופי או רמה שכלית: הערמומי ניתן לזיהוי על פי מבטו החודרני, לחייהם של השקרנים שקועות כאשר הם צוחקים, מאיש קטן קומה אפשר לצפות שיהיה עקשן ויהיר, וכה הלאה. הצעירים הם בעיניו טֶרף ראוי לניצול, ממש כמו הזקנים תשושי השכל. שום נקיפת מצפון אינה מרתיעה את מזרן מלממש את מטרותיו.

בחלק השני של יצירתו מזרן מסביר כיצד להטות אליך את ליבו של הזולת. מתוך מודעות לחשיבות הרשתות החברתיות, הוא ממליץ למשל להתקרב תחילה לידידיו של מי שמבקשים את חסדו. בתקופה שבה מתפתחת חברת ה'סלונים' המוקירה את הברק וסוגדת למראית העין, יש להסוות את האני האמיתי כדי להסתגל לקודים החדשים של חברתן המצוחצחת של הענוגות היומרניות (Précieuses). מזרן ממליץ לקוראיו להשקיע ביצירת מוניטין לעצמם, נותן עצות מעשיות כמו למשל לחרות בזיכרונם נוסחאות כדי להשתמש בהן ברגע המתאים וכך להבריק בחברה כדי 'להתמודד עם כל הבלתי צפוי בחיי החברה'.

בתקופה שבה היצירה התיאטרונית של קורניי (Corneiile) ורסין (Racine) מציבה על הבמה דמויות גברים ונשים המסוגלים לכבוש את יצריהם כדי לממש אידיאלים נעלים, ולגלות מסירות נפש ותבונה ההופכות אותם לגיבורים ולמופתי התנהגות, מזרן מעודד את הפוליטיקאי המתחיל לבנות לעצמו דימוי ציבורי, אך במקום הגדולה והחומרה המוסרית שאליהן שואפת 'המאה הגדולה' (le Grand siècle, המאה ה־17, 'תור הזהב'), הוא משרטט כאן, ללא נקיפות מצפון, בפנותו אל קהל יודע ח"ן המסוגל לקרוא לטינית, את דיוקנו של אדם ציני, חסר לב וחסר מוסר, שכולו חשבונות והתחפשויות, במטרה אחת — לפתות את האחר, להוליכו שולל ולנצלו לצרכיו האישיים. זו ללא ספק השיטה שהוא יישם בעקביות. היא שהובילה אותו להצלחה פוליטית וחומרית יוצאת דופן, אך גם עוררה עליו את חשדנותם ושנאתם של אנשי סביבתו הקרובה ושל העם, ואלו גרמו בסופו של דבר להשלת מסכותיו.

האם מפליא הדבר שבמאה הבאה, שלקראת סיומה פרצה המהפכה הצרפתית, מתעצבת, בעֵטם של הוגי הנאורות ובעיקר רוסו, דמות האזרח המוסרי, בעל הסגולות התרומיות — כאנטיתזה לאידיאל שעיצב מזרן?

[1] פרופ' נדין קופרטי־צור, ראש מרכז דניאל אברהם, החוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל אביב, חוקרת תרבות צרפת הטרום מודרנית. [תרגם מצרפתית: עידו בסוק].