חיי גירושים

מהסוף להתחלה

"או־קיי", אמרה טניה ודחפה את כתב היד שלה למרכז השולחן העמוס לעייפה בכתבי יד רבים אחרים.

על הכריכה התנוססה הכותרת: "חייה ומותה של מריה פרבר־גואטה".

"ברור לך שנוציא אותו", אמרה בעלת ההוצאה לאור בלי להציץ אפילו בכתב היד.

"זה לא מה שמטריד אותי".

"את במצב טוב..." נשמעה תשובה צינית במקצת.

"אני מודה לך, את יודעת שאני מודה לך, את נתת לי צ'אנס עם הספרים הקודמים שלי, ורק במקרה כבר מכרת מהם יותר ממיליון עותקים", הגיבה טניה בחיוך קטן.

"יש לי סופרים שמכרו יותר".

"תודה, העמדת אותי במקום". היא לקחה נשימה עמוקה. "את לא מבינה?"

"מה אני צריכה להבין? את רוצה מחמאות? ביקורת?"

"ההוצאה שלך מעסיקה מאה עובדים, הבניין ענקי, ואת יושבת בחדר קטן עמוס בספרים ובכתבי יד. על השולחן שלך מונחים... כמה? לפחות חמישים כתבי יד שמחכים להחלטה שלך אם לפרסם אותם. חתיכת אחריות, לא?"

"טניה, מה מטריד אותך? אני בטוחה שלא לוח הזמנים, השולחן שלי או מספר המתחרים הפוטנציאליים שלך".

"מה שנתתי לך לקרוא הוא כתב היד המצומצם".

"מה לא נמצא בו?"

"כל החלק שלי בסיפור. הרי ברור לך שהסיפור אמיתי".

"אז למה שלא תכניסי את החלק שלך?"

"אני לא יוצאת טוב בסיפור העצוב הזה". אחרי רגע הוסיפה, כמעט לעצמה: "חודשים עסקתי בציד אדם".

- מערכה ראשונה -

מריה ודניאל

הם היו זוג סטודנטים באוניברסיטת פואטייה שבצרפת.

היא עשתה את התואר הראשון בסטטיסטיקה. אחרי שקיבלה את התעודה, הכניסה אותה לתוך קופסה קטנה והטמינה אותה עמוק בתוך השידה. אחר כך הפתיעה את כל הסובבים אותה, זרקה ממוחה את כל המספרים והנוסחאות ועברה ללמוד לימודים קלאסיים.

"למה לימודים קלאסיים?"

"כי משם צמח הכול".

"תפרטי".

"ספרות, אומנות, פילוסופיה, מחשבה מדינית, מתמטיקה, מדעים, סדרי שלטון – הכול".

היא יכולה לדבר על זה שעות. עיניה, גבותיה, שפתיה – כל תווי פניה היפים משתתפים בשיחה, ושערה הזהוב סוער ומתנופף סביבה. אם רוצים לדעת איך בדיוק היא נראית, אפשר לקרוא את הדברים שכתבו במיתולוגיה היוונית על הֵלֵנָה.

שמה מריה.

הוא לומד פיזיקה ומתמטיקה. אותו אף אחד לא שאל למה. למעשה, התחיל ללמוד רפואה כמו אביו בשעתו. אחרי שנה הוא גילה שאינו מוכשר דיו לרפואה. מתמטיקה ופיזיקה היו הבחירה הבאה.

הוא גבר חסון ומוצק, פניו כהות וקשות, שערו קצוץ, ידיו חזקות.

שמו דניאל.

לילה, חודש ינואר. הם יצאו זה עתה מהביסטרו, שרידי שלג מרופש עיטרו את שולי הכביש הצר המרוצף שמוביל לבניין העירייה. גשם דק מעורב בפתיתי שלג התערבל סביבם. הם התחבקו. הם היו מאוהבים.

היה לה קר.

דניאל פתח את מעילו, והיא הצטנפה פנימה. אישה מבוגרת חלפה על פניהם, הביטה בהם וחייכה כנזכרת. הוא משך אותה אל מתחת לגגון הביסטרו, היא הרימה את פניה אליו והוא נישק אותה ארוכות.

הוא היה יכול למות מרוב אושר.

היא פתחה את מעילה, מחסומי הצמר והכותנה כמו נעלמו, הוא חש את שדיה נצמדים לחזהו. היא חיבקה אותו, ידיה החליקו אל גבו, מתחת למעילו, וגלשו משם אל ישבנו. כשדלת הביסטרו נפתחה לרגע, נפלט גל חום מבפנים.

הדירה שלו נמצאה במרחק בלוק אחד מהביסטרו. הגשם לא התחשב באוהבים, והרטיב אותם כמו את שאר העוברים והשבים.

הם אחזו ידיים ורצו, צחקו בגשם כילדים.

הוא הקיש את קוד הכניסה, נשמע קליק, והדלת הכבדה נכנעה לכוח ידיו שדחף אותה. הוא הרים אותה על גבו והיא צחקקה. הוא דילג במעלה המדרגות אל הקומה השלישית עד לדירתו הקטנה כמעט בלי להתנשף. זו הייתה הפעם הראשונה אי־פעם שהרגיש חי עם אישה, וכבר היו לו כתריסר נשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שרצה לבלוע, להיבלע, להישאר לנצח עם זו הנהדרת שמולו, קרובה ורחוקה.

הוא פשפש בפראות בכיסו ושלף את המפתח. בעוד רגע הם ייכנסו, יפצחו בריקוד החושני של מותניים ואגן, הוא יפשיט אותה ויעשה בה כרצונה.

הדירה שלו הייתה מוסקת דרך קבע. הם התנשקו בפראות, השליכו את הבגדים בערמה חסרת סדר והצמידו גוף אל גוף. הוא חש בעצמות האגן שלה, הטמין את ראשו בשקע צווארה, היא חפרה בגבו, הוא ירד מטה ונשק לפנים ירכה, לשונו ופיו היו בנקודת החיבור, היא נהמה, שמיכה שנשמטה מהמיטה נגררה לרצפה. הם שכבו עליה, קרובים, סמוקים, מלבּים רעב שלא שָׁקַט מיום שהכירו. הוא דמיין את עצמו חי איתה לנצח כל חייו. "את שלי", הוא אמר לה. היא צחקה וענתה: "אני לא שייכת לאף אחד, בקושי לעצמי".

חסד אלוהי היא העניקה לו, יופי ואהבה.

הלהט נרגע, אך לא התפוגג. הם דיברו כדי להאריך את הרגע, אבל לא הצליחו לסיים משפט.

הוא לא הצליח להבין איך אֵלה זהובת שיער ויפה כמותה בחרה לה כמאהב בן־תמותה כמוהו. כנראה הוטל עליו כישוף שהפך אותו למשהו אחר בעיניה.

"מריה", הוא לחש, והיא אמרה לו: "רק משוגע יחלוק את חייו איתי".

תשוקה, אהבה, רצף החיים הצעירים מתחלק לפרקי עונג וכאב. אפשר להגדירם ולקרוא להם בשם, אך לא תמיד ניתן לזהות את רגע המעבר. הוא לא רצה לעצור. הם הזיעו, הוא ליקק את מצחה, אפה, צווארה, שדיה. חמשת חושיו פעלו במרץ, רק החוש השישי, עין הקיקלופ ששמרה עליו עד אותו הרגע, כמו נוּקרה. הוא לא ראה, ואולי לא רצה לראות, שאין שוויון ביניהם באהבה.

דניאל – צרפת, 1995

"דע לך שאין אלוהים", אמר אביו של דניאל לבנו בזמן ששניהם פסעו הביתה מהשוק בשטרסבורג, אחרי ששמעו על פיגוע שאירע ליד בית ספר יהודי בלִיון. "לא חשבתי שאתה עדיין מחפש הוכחות", השיב לו דניאל בן השלוש־עשרה. אביו, רופא במקצועו, אמר: "כנראה אלוהים חושב שאנחנו, היהודים, באמת צרה צרורה, ולכן הוא שולח עלינו בכל פעם פורע אחר. הגרמנים רצחו אותנו, הצרפתים הסגירו אותנו, האוקראינים והפולנים גם רצחו וגם הסגירו, ובקיצור – כל אירופה הקיאה אותנו. כל אוכלוסייה מתעבת את היהודים בדרכה, והשנאה ליהודים קיימת עד היום. עכשיו הכול הולך להיות גרוע אפילו יותר, כי הצרפתים והגרמנים מקבלים בחופשיות מהגרים מוסלמים. זהו, דניאל, סיכמתי בקצרה את תולדות המרטירולוגיה היהודית", צחק.

דניאל שמע את הנאום הזה עשרות פעמים, אבל היה מנומס מכדי לציין זאת. מכיוון שלא הגיב, המשיך אביו להרצות: "אירופה אבודה, דניאל, הפליטים המוסלמים כובשים ומזהמים אותה, לא בנשק וגם לא בטרור, אלא בכוח הדת. העימות הוא לא בין מדינות, אלא בין העולם המוסלמי לנצרות האירופית המתפוגגת. והנוצרים, בגלל רגשי האשמה על רצח היהודים, לא עוצרים אותם". הוא פלט צחוק מריר והמשיך: "זאת נקמת היהודים – גירשתם אותנו, השמדתם אותנו, קיבלתם מוסלמים במקומנו, עסקה גרועה". אחר כך הדליק סיגריה וביקש מדניאל שלא יגלה לאימא את מחשבותיו. "בקרוב נחזור ונהיה כמו האנוסים בספרד: בבית יהודים, בחוץ נוצרים. אירופה אבודה", חזר ואמר בצער. "לא יהיו לי רגשי אשמה אם אצביע לז'אן־מארי לֶה פן! אתה שומע, דניאל?"

"אבא", אמר דניאל בשקט, "אנחנו בעצמנו היגרנו מתוניסיה".

***

למחרת השיחה עם אביו יצא דניאל מפעולה בסניף בני עקיבא בשטרסבורג. מעבר לגדר המפרידה בין הכביש לפסי הרכבת הסמוכים התגודדו מספר נערים מוסלמים ודיברו בקול רם בערבית. שלושה מהם עברו בקפיצה את הגדר ופנו לכיוונו. הם עישנו וצחקו. הוא מכיר אותם, הם שייכים לתנועת הצופים המוסלמים בצרפת. סניף של התנועה הוקם בשטרסבורג רק לפני שנתיים, ומאז הם מטילים את חִתָּם על היהודים שעוברים באזור. דניאל מהדק בתנועה לא רצונית את הכיפה על ראשו. הוא יכול לעבור את הדרך בשלום אם יסיר את הסממן היהודי, זה מה שהם רוצים שיעשה. חברו לכיתה שהלך לידו הסיר אותה מיד כשיצאו מהבניין.

מאז שהחלו ההטרדות האנטישמיות בשטרסבורג, רבים מחבריו הצניעו את עובדת היותם יהודים, אבל הוא התקומם ולא היה מוכן להסיר את הכיפה. אחד מהשלישייה, שהיה גבוה ממנו בראש, קרא לעברו: "יהודי מלוכלך". כנראה לרגע הזה כיוון אביו כשאמר לו שוב ושוב ללכת למכון כושר. "יהודי צריך להיות חכם ומשכיל, אבל גם חזק כשמשון הגיבור". דניאל, לצערו של אביו, העדיף את החוג לתיאטרון ומשחק.

חברו משך בזרועו ואמר: "אל תגיב". דניאל קילל את המוסלמי בחזרה. הנער הגבוה ניסה לבעוט בו, השני קפץ מאחוריו ומשך את הכיפה מראשו. דניאל זכר את מה שראה בסרטים. הוא התכופף, אחז בחוזקה ברגליו של הגבוה והפילו על המדרכה. הנער נפל, ראשו נחבט באחד מעמודי הבטון חוסמי החנייה שעל המדרכה, והוא איבד את הכרתו. חבריו של הנער הערבי התקבצו סביב הנער הפגוע, ודניאל וחברו ניצלו את המהומה כדי להסתלק מהמקום במהירות.

למרבה האירוניה, הרחוב שבו נתקלו זה בזה הערבי והיהודי נקרא "שדרת השלום".

***

שעות אחדות לאחר הקטטה הוצב שוטר ליד ביתו של דניאל. התברר שהנער הגבוה שנחבט בראשו הוא בן של חבר בתנועת האחים המוסלמים, שהיה בעל עבר פלילי. עוד באותו הערב הוצמד רימון רסס לדלת הכניסה של ביתם, רימון עשן הושלך לחנות מכולת ברחוב היהודים, ועל שערי בית הספר היהודי רוססו סיסמאות אנטישמיות.

המשפחה הסתגרה בביתה. שוטר ליווה את דניאל לבית הספר בכל בוקר, ושאר בני המשפחה כמעט שלא יכלו לצאת מהבית. הוריו החלו לריב. אמו צעקה על אביו, שבתורו צעק על דניאל. בשלב מסוים מצבה הנפשי של אמו התערער, והיא נזקקה לתרופות כדי לישון בלילות. האווירה בבית הייתה כה קשה, עד שאביו של דניאל הציע לשלוח אותו לישראל עד יעבור זעם. "בישראל", הוא אמר, "אין סובלנות והבנה למוסלמים רדיקלים. תהיה בישראל כמה שבועות, עד שנדע מה קורה עם הנער המוסלמי", ביקש האב.

דניאל התקומם וצעק: "הם פתחו בקטטה, הם מאיימים בנקמה, ואני צריך לברוח מהמדינה שבה נולדתי? שהחברים שלי חיים בה?" במשך שבוע הסתגר בחדרו ואסף מידע על הפיגועים בישראל. "אתם שולחים אותי למדינה מסוכנת הרבה יותר מצרפת", צעק על הוריו, אבל אביו ואמו היו נחושים בדעתם.

"כשתנחת בנמל התעופה בישראל", אמר האב לדניאל, "אתה תעשה עלייה, תקבל תעודת זהות, אנטואן ופליסה, בני הדודים שלך שעלו לישראל לפני עשר שנים, יחכו לך. הם יארחו אותך בביתם. אני שולח להם מספיק כסף, כך שלא תכביד עליהם. הם גרים בחיפה, העיר הכי יפה בישראל... טוב, אחרי ירושלים, כמובן".

פחות מחודש אחרי אותה קטטה העלה אותו אביו על מטוס לישראל.

בדרכו לשער העלייה למטוס הוא עוד הספיק לצעוק לעבר אביו: "פחדנים, זה מה שאתם, מכשכשים בזנב ומתרפסים בפני הערבים". על סף בכי, הוא עלה למטוס. את הכיפה הוא השאיר בבית כאות מחאה.

וכך, תוך שעות ספורות, נעקר דניאל מהוריו, משׂפתו, מחבריו ומתוכניותיו.

במהלך הטיסה הפך הכעס אט־אט לסקרנות מעורבת בתחושות הרפתקנות וחופש. לאחר שפתח בשיחה עם שכנו לטיסה וסיפר לו על תוכניותיו, שאל אותו שכנו, "איך אתה מרגיש לקראת העלייה שלך?" דניאל התבונן בו ואמר, "כמו מוטל בן פייסי החזן", ושינה את המשפט: "אשרי יתום אני" ל"אשרי חופשי אני". למזלו של דניאל, הוא למד את השפה העברית בבית הספר ושלט בה ובהיסטוריה היהודית, העתיקה והמודרנית. כעבור כמה שעות נגלה לעיניו מחלון המטוס נוף מדינת היהודים.

נחיתה בנמל התעופה, פגישה עם קולות חדשים, נוף שונה ומזג אוויר חם ולח.

נציג משרד העלייה והקליטה, שידע על בואו, האיר לנער פנים, הסביר לו את תהליך הקליטה ואת זכויותיו בשפות הצרפתית והעברית. "באת הביתה", הוא אמר לו. אנטואן ופליסה חיכו לו עם שלט קטן שעליו היה כתוב שמו. הם לא זיהו אותו, והוא לא זיהה אותם – הוא היה ילד קטן כשהם עזבו את צרפת לישראל.

בינתיים בשטרסבורג הנער המוסלמי היה מאושפז במשך תקופה ממושכת עקב סיבוכים שנגרמו מהפגיעה בראשו. אביו של הנער איים שוב ושוב על חיי משפחתו של דניאל, שהסתגרה בביתה. המשטרה חסרת האונים באה והלכה. בוקר אחד התעוררו בני המשפחה וראו בכניסה לדירתם לוח שיש דמוי מצבה שעליו חרוט מגן דוד. אחרי הרמז הזה הם החליטו שדי להם במתח ובאיומים על חייהם, וכמה חודשים אחרי שדניאל עלה לישראל החליטו למכור את מרבית רכושם ועלו לישראל בעקבות בנם.

"צרפת אבודה", הם אמרו לדניאל שקיבל את פניהם בנמל התעופה בישראל. "הערבים ניצחו".

"זין על הצרפתים, זין על המרוקאים, על הטוניסאים והאלג'יראים", אמר להם דניאל. "ברוכים הבאים למדינה שבכל שבוע מתפוצצים בה אוטובוס או בית קפה". כשראה את הפחד על פניהם, הוסיף: "ישראל זו המדינה הכי טובה ליהודים, הכי בטוחה. מכאן יהודים לא בורחים כשיש איום, הם נלחמים". להפתעתם, הוסיף: "אני מאושר שהכרחתם אותי לעלות לישראל".

הנער דניאל, שכעס שמכריחים אותו לעזוב את שטרסבורג, הפך לישראלי נלהב תוך חודשים ספורים.

הוריו המבוגרים של דניאל לא נקלטו בארץ. העיר חיפה הייתה זרה להם, ואביו כבר לא היה איש חשוב בקהילה. הוא בקושי יצא מביתו, והשתתף רק באירועים משפחתיים מיוחדים. הוא לא מצא עבודה במקצועו כרופא פנימי, והאפשרות לעבוד באופן פרטי לא הייתה קיימת מכיוון שלא היה מוכר. חסכונותיהם הצטמצמו, הלחץ הכלכלי הפך נושא מרכזי בחייהם, ומדי כמה חודשים נסע אביו לצרפת כדי להשגיח על עסקיו הצדדים, שכללו בעיקר השכרת דירות. האב נהג להתלונן על הצעקות בישראל, התור בדואר, היחס הגרוע במשרד הפנים, חוסר הנימוס והתרבות, דחיקת השפה הצרפתית לשוליים, אף שזו השפה היפה בעולם, דחיקת הישראלים הצפון אפריקאים. "אהה", נהג להתמוגג, "הצרפתית זו שפה ציורית, יצרית, מעוררת חשק לסקס, לאוכל, למוזיקה, לאוֹמנות". ואז היה משנה נושא ומדבר על חוסר התועלת שלו כאדם ועל קשריו החברתיים המבוזבזים שטיפח בצרפת בעמל רב במשך שנים.

כשלוש שנים אחרי שעלה לישראל נסע אביו לצרפת ולא חזר. הוא הכיר אישה צרפתייה שהתגוררה בשכירות באחת מדירותיו. זו הצליחה להשיב לו את אונו ולהפחית מספר נכבד של שנים מֵאַגָּנוֹ המזדקן. הוא זנח את אשתו ואת דניאל והסתפק בשליחת סכום כסף חודשי, שהספיק בדוחק לפרנסתם אבל השקיט את מצפונו.

שיווי המשקל במשפחת גואטה הופר. דניאל, שבנעוריו נע בין אמו לאביו תוך תהייה אילו תכונות דפוקות ירש מהשניים האלה שרבים ללא הרף, נשאר עכשיו לבד עם אמו. זו נפלה למרה שחורה ודיברה על התאבדות, על חיים חסרי טעם ותכלית בלי בעל ובלי חברים. בלית ברירה נאלץ דניאל למלא את תפקיד הבן הדואג לאמו. מבחינתו היא הייתה נטל, גוף שמייצר רגשי אשמה בכל הסובבים אותו.

***

באחד הימים, זמן קצר לפני שהחלו בחינות הבגרות, ירד דניאל לכיכר פריז בחיפה כדי להיפגש עם ידידה וללמוד איתה. קבוצה של צעירים ערבים שהתגודדה במקום החלה להקניט אותם. האירוע הקצרצר החזיר אותו באחת לימים שקדמו לעזיבת ביתו בשטרסבורג. "לא עזבתי את צרפת בשביל להיכנע בישראל לערבים", אמר לידידה שעצרה אותו מלהגיב. רק בנס נמנעה תקרית.

דניאל סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הריאלי שבמרכז הכרמל. במהלך הלימודים קיבל צו ראשון לגיוס, שגרם לו התרגשות רבה. "אין סיכוי שאני לא הולך לאגוז או לרימון", אמר לחבריו. כשסיפר לאמו על רצונו לשרת ביחידת קומנדו, היא צעקה עליו שהיא לא רוצה להפוך מאישה נטושה לאם שכולה. "מה הקשר?" הוא צעק חזרה אל הפנים שהמרירות חרטה בהן קווים עבים. "אלה החיים שלי, ואני אחליט עליהם", שאג.

אבל על פי נוהלי הצבא, בן יחיד לא יכול לשרת בתפקידים קרביים, למעט תפקידים ייחודיים. לא היה טעם למלא טופס התנדבות, כי אמו לא הייתה חותמת עליו, ואביו היה רחוק.

לבסוף הוא מצא את עצמו בחטיבת כפיר כלוחם מעברים, שם מכובס לחייל שתפקידו למיין כניסת תושבים פלסטינים ומעברם משטח לשטח. ככה עמד יום־יום בתחנת מעבר, ממוגן מכף רגל עד ראש ומקלל. אחד הקצינים, ששם לב לכך שדניאל דורש שוב ושוב לצאת לפעילות, שיבץ אותו בפעילויות שונות בשטחים.

הוא רדף אחרי תושבי השטחים, הפחיד אותם והלם בהם, ולא עצר לרגע לחשוב על משמעות תפקידו.

אמו לא ידעה שהוא נמצא בלב המערכה, עד שראתה אותו בחטף בחדשות. היא ביימה התקף לב ואשפזה את עצמה כדי שיבוא לבקר אותה. הוא הגיע לבית החולים, ושם שמע אותה מגדפת בערבית ומקוננת על כך שבמו ידיה עָקְדָה את בנה. בפנים אטומות אמר לה כבדרך אגב שהוא הולך לקורס קצינים.

מורעל נכנס לצבא, מורעל שבעתיים יצא ממנו.

***

דניאל חזר לבית אמו אחרי ארבע שנים שבהן מיעט להגיע אליו. המגורים עם אמו היו שרשרת בלתי נגמרת של מריבות וּויכוחים. הוא פתח את החלון, אמו סגרה. הוא חזר מגלישה, ואמו התלוננה על החול שהוא מכניס הביתה. הוא אכל מעל הסיר, והיא התלוננה שהוא מטפטף את הרוטב על הרצפה. "אני חנוק", אמר לעמית, חברו מהתיכון ומהצבא. "כשאני פותח את החלון בבית, כל משב רוח מהמזרח מביא אל השכונה את צחנת בתי הזיקוק וצומת וולקן, וכשאני סוגר את החלון, שורר ריח של זִקנה בתוספת השאלה הנצחית: 'מה אתה הולך לעשות עם עצמך? לך ללמוד, למה אתה מבזבז את הזמן?' לימודים הם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, רק לפני כמה חודשים יצאתי ממסגרת אחת, ואני לא רוצה להיכנס עכשיו לאחרת".

בבקרים נהג לגלוש בחוף בת גלים. בן דודו לימד אותו את עקרונות הגלישה כשהתגורר אצלו. "כשהרוח נושבת בחוזקה", הוא אמר, "זה הזמן למקצוענים. הגלים הופכים למפלצות טורפות, והרוח חותכת את המים בעוצמה של מנוע סילון".

בוקר אחד, אחרי שלוש שעות של גלישה, הלך עם הגלשן למכונית של אמו שחנתה ליד אחד הדקלים. בדרך פגש את עמית, שטייל בחברת שתי בחורות. "איך הים?" שאל עמית.

"נהדר. תזדרז לפני שיחשיך. אתן גולשות?"

"לא במזג אוויר כזה", ענתה אחת מהן.

"מחר הוא אמור להשתנות", אמר.

"מחר נשמע מצוין", היא השיבה לו. הוא חייך אליה את חיוכו כובש הלבבות. לא נורא, הוא חשב, הזיון יידחה למחר, והחליף איתה מספרי טלפון. הם קבעו לדבר. אם מזג האוויר יהיה טוב, יגלשו, אם לא, ילכו לבית קפה.

"אני לא כועס עליך, יא מניאק", אמר לו עמית כשדיברו בטלפון, "אני על השנייה".

זו הייתה החברה הרצינית הראשונה שלו.

דניאל בילה שעות בים על הגלשן. ככל שהגלים היו גבוהים, כך רוחו שָׁקְטָה. אף אחד לא ידע שהוא עובר לילות מסויטים וקם בבקרים עייף ושטוף זיעה. "הסיוטים הם מענק השחרור האמיתי שקיבלתי מהצבא", אמר לעמית במרירות.

"זה יעבור", אמר לו עמית, "החיים באזרחות אלימים לא פחות".

***
"אני רוצה ללמוד משחק", אמר לאמו כששבה ואמרה לו שהוא חייב להתחיל את חייו, ושמגלישה בים יקבל רק סרטן עור. היא שמעה, והתפוצצה מכעס: "אין מקצוע עלוב ומשפיל יותר משחקן. בן אדם נורמלי עובר ראיונות עבודה ארבע או חמש פעמים בחייו, עשר פעמים אם הוא חסר מנוחה. זה בערך מספר האודישנים שתעשה בחודש. בכל אודישן ינסו למצוא מה לא טוב בך, אכזבה ותסכול ילוו אותך, אתה תרגיש שאתה לא שווה כלום..."

הוא קטע אותה: "איפה את חיה, אימא? שחקן זה מקצוע מכובד. בתיאטרון מרוויחים לא מעט, ואם אתה מוצלח – ואני אהיה מוצלח – אני אעבוד בסדרות טלוויזיה, בקולנוע, בתיאטרון. זה שוק גדול מאוד, ואני אהיה מפורסם".

אמו קמה, חצתה את החדר בנקישת עקבים, פתחה את דלת הכניסה ואמרה לו: "לך! כמו שאביך הלך לזונה שלו. את חוסר ההתחשבות ירשת ממנו, ואם למילה שלי אין משקל בבית, אז לך!"

***

עמית הלך לטכניון ללמוד בפקולטה למדעי המחשב והציע לו להצטרף אליו: "בוא, נלמד יחד, נקים סטארט־אפ". אבל דניאל הרגיש שאינו יכול להתרכז. הוא עבד בעבודות מזדמנות ובילה בכל מועדון בחיפה ובקריות. שנת פריקת עול על כל שנת שירות. בוקר אחד, אחרי ליל שכרות, הוא קנה כרטיס לדרום אמריקה לכיוון אחד, אמר לאמו שלום וטס. הוא נעלם מחייה לשנתיים, וכמו שנעלם במפתיע, כך גם חזר. היא פתחה לו את הדלת, אבל לא הזמינה אותו להיכנס עד שאמר לה שהחליט ללמוד רפואה.

הוא לא הגיב כשאמרה לו שוב ושוב שלדעתה בזבז ארבע שנים על כלום.

הציון הפסיכומטרי המושלם שלו נוסף על תעודת בגרות טובה היו צריכים להספיק כדי שיתקבל ללימודי רפואה, אך כפי הנראה שלב הראיונות לא היה מוצלח. הוא קיבל מכתבי דחייה מהאוניברסיטה העברית ומהטכניון.

הוא הראה את המכתבים לאמו שפתחה ברצף קללות בערבית, שריד מילדותה בתוניסיה. כשסיימה לקלל, אמרה: "לא רפואה - לא נורא, רק לא משחק".

עמית חקר ומצא שאין סיבה להיכנס לדיכאון. לפי הבדיקה שעשה, רק רבע מהמועמדים הצליחו להתקבל ללימודי הרפואה. "אידיוט", אמר לו דניאל, "מהרגע שנולדתי הוריי טיפחו בי את המחשבה שאני אחד מאותם יחידי סגולה".

"זו טעות נפוצה של הורים", השיב עמית. "סע ללמוד בחו"ל".

מצב רוחו היה עכור. הוא התנחם בחיקה של תיירת צרפתייה עם נמשים על אפה וירכיים לבנבנות ומזמינות. "תלמד בצרפת", הציעה לו התיירת לפני שחזרה לעיר הולדתה מרסיי.

ואכן, אם ילמד בחו"ל, הבחירה הטבעית תהיה צרפת. הוא אזרח צרפתי, וצרפתית היא שפת האם שלו. הוצאות המחיה וההוצאות סביב הלימודים אמנם יקרות, אולם שכר הלימוד באוניברסיטאות הצרפתיות זול מאוד. בפורום לימודי רפואה בחו"ל יעצו לו ללמוד באוניברסיטת פואטייה. הוא קיבל את העצה ונרשם ללימודי רפואה. בזכות ציוניו הגבוהים במבחני הקבלה והשליטה בשפה הצרפתית, זכה למלגת קיום.

"זיינתי אותם", אמר לעמית, "ברחתי מצרפת בלילה, ואחזור אליה באור יום".

אמו ועמית ליוו אותו לנמל התעופה בן־גוריון. אמו געתה בבכי, פרשה ידיים שלא חיבקו דבר. עמית חיבק אותו, טפח על כתפו במחווה גברית ואמר לו שזיונים חשובים לא פחות מלימודים. דניאל גרר רגליים למטוס. שוב נסיעה ושוב עקירה, שבסופה ינחת במדינה שבה נולד, אך בה גם ירגיש זר.

לימודי הרפואה התגלו כקשים במיוחד. כמה חודשים לאחר תחילת הלימודים נכשל באחת הבחינות החשובות והבין בכאב ובתסכול שאינו מתאים למקצוע, ושהוא חייב להנמיך את ציפיותיו. הוא התקשר לעמית ואמר לו: "חבל על הזמן, אני לא אעבור לשנה השנייה". חסר מנוחה כדרכו, הוא יצא לשוטט ברחבי צרפת. הוא עבד בניקיון ובגננות, היה שומר בברים, צבר צלקות ושבר את האף בניסיון לגרש מהבר בליין אלים. אחרי ארבע שנים חזר לפואטייה מבוגר ושקול יותר.

"אלוהים ישמור, מה נתקעת על רפואה?" אמר לפרצופו שנשקף מהמראה בחדר האמבטיה, "רק בגלל שאביך רופא?"

הוא חזר לאוניברסיטה ונרשם ללימודי הוראת פיזיקה ומתמטיקה, מתוך מחשבה שלאחר שיסיים את התואר הראשון, יוכל להשתלב מיד בשוק העבודה. לראשונה בחייו השלים עם כך שיש לו מגבלות. גם אם לא יגיע רחוק יותר מהוראה בבית ספר תיכון, חשב, לפחות הוא יהיה מורה מקצועי מבוקש.