מלכות ומפלצות 2 - דחפים חייתיים

1

סלואן

אני פוקחת את העיניים ורואה גבר רוכן מעליי.

הוא לבוש בחליפת ארמני שחורה. שערו שחור כעורב, הלסת שלו מוצקה ויש לו את העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי מעודי. הן מוקפות בריסים עבים, ארוכים ומעוגלים, צפופים וכהים כמו השיער.

הזר יפה התואר הזה מסקרן אותי למשך שתי שניות בערך, עד שאני נזכרת שהוא חטף אותי.

הייתי אמורה לדעת. ככל שגבר חתיך יותר, כך צריך לברוח ממנו מהר יותר. גבר יפהפה הוא בור ללא תחתית שהערך העצמי שלך עלול להיעלם בו ולא להופיע שוב.

קולו העמוק מתרכך בזכות מבטא אירי מתנגן. השובה שלי אומר, ״את ערה.״

״אתה נשמע מאוכזב.״

חיוך קל עולה על השפתיים העבות שלו. אני משעשעת אותו. אבל החיוך נעלם באותה מהירות שבה הופיע והוא נסוג, מושיב את הגוף השרירי שלו על כיסא מולי.

הוא מסתכל עליי במבט שעשוי להקפיא לבה מותכת. ״תזדקפי. בואי נדבר.״

אני שוכבת. שרועה על ספת עור בצבע קרם בחדר צר עם תקרה מעוגלת. הרגליים החשופות שלי קרות בגלל האוויר הצונן והיבש.

אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן, ואין לי מושג איפה זה ״כאן״.

אני רק זוכרת שעמדתי לבקר את החברה הכי טובה שלי, נטלי, בניו־יורק, וברגע שיצאתי מהמכונית במגרש החניה של הבניין שלה, חמישה ג'יפים שחורים עם חלונות כהים הגיעו בשעטה, והשטן כחול העיניים הזה זינק מתוך אחד מהם וחטף אותי.

נשמעו גם יריות. את זה אני זוכרת. הריח של אבק השריפה באוויר, השאגה מחרישת האוזניים של היריות...

אני מזדקפת באחת. החדר מתחיל להסתובב. יש כאב חד בכתף הימנית שלי, כאילו נפגעתי שם. אני נאבקת בבחילה ונושמת עמוק כמה פעמים. יד אחת צמודה לבטן המתהפכת שלי, והיד השנייה למצח המיוזע.

אני מרגישה בחילה.

״זה בגלל הקטמין,״ אומר השובה שלי וצופה בי.

שמו מופיע בזיכרוני – דקלן. הוא אמר לי אותו מייד לאחר שדחף אותי לג'יפ שלו. את השם שלו ואת זה שהוא לוקח אותי לדבר עם הבוס שלו... בבוסטון.

עכשיו אני נזכרת. אני על מטוס בדרך לפגישה עם מנהיג המאפיה האירית כדי לענות על כמה שאלות לגבי המלחמה שפרצה בגללי בין המשפחה שלו ובין הרוסים. וכל השאר.

הלכה החופשה המהנה שלי בניו־יורק.

אני בולעת את הרוק כמה פעמים ומורה לבטן המתהפכת שלי להירגע. ״סיממת אותי?״

״לא הייתה לנו ברירה. את חזקה להפליא יחסית למישהי שמתלבשת כמו פיית השיניים.״

ההשוואה מרגיזה אותי. ״העובדה שאני מתלבשת בסגנון צעיר לא אומרת שאני ילדה קטנה.״

הוא סוקר את התלבושת שלי.

אני לובשת חצאית מיני של בטסי ג'ונסון עם שכבות טול בוורוד לוהט, ולה התאמתי ז'קט ג'ינס לבן קצר וחולצת טריקו לבנה מתחת. עיטרתי את הז'קט בפרפרים מאבני חן מזויפות, כי פרפרים הם יפהפיים, סמל מדהים של תקווה, שינוי והתפתחות אישית, וזו בדיוק האנרגיה החיובית שמדברת אליי.

גם אם היא משדרת וייב נערי.

דקלן אומר ביובש, ״ברור. יש לך מכת וו ימנית מרשימה.״

״מה זאת אומרת?״

״אני מתכוון למה שעשית לאף של קירן.״

״אני לא מכירה את קירן. או את האף שלו.״

״את לא זוכרת? שברת אותו.״

״שברתי אותו? לא. הייתי זוכרת אם הייתי שוברת למישהו את האף.״

כשדקלן שותק ורק יושב ונועץ בי מבט, הלב שלי שוקע. ״הסמים?״

״כן.״

אני מביטה בידי הימנית ונבהלת למראה החבורות על מפרקי האצבעות. באמת שברתי למישהו את האף. איך לא זכרתי דבר כזה?

קולי מתגבר בבהלה. ״אוי, אלוהים. עברתי פגיעה מוחית?״

הוא זוקר גבה כהה. ״זאת אומרת, מעבר לזו שכבר יש לך?״

״לא מצחיק.״

״איך את יודעת? באופן שהוא לא אירוני, את לובשת תחפושת של ילדה בליל כל הקדושים. הייתי אומר שיש לך חוש הומור גרוע כמו המלתחה שלך.״

אני נאבקת בדחף המפתיע לצחוק. ״למה אני יחפה? איפה הנעליים שלי?״

השתיקה שלו ארוכה ומחושבת.

״אלה הלואי ויטון היחידות שלי. יש לך מושג כמה הן עולות? חסכתי בשבילן במשך חודשים.״

הוא מטה את הראש הצידה ומתבונן בי בעיניים הכחולות החודרות שלו זמן ממושך, עד שמציפה אותי אי־נוחות. ״את לא מפחדת.״

״כבר אמרת לי שלא תפגע בי.״

הוא חושב על כך לרגע, והגבות שלו מתכווצות בהרהור. ״באמת?״

״כן. בחניה.״

״אולי אשנה את דעתי.״

״זה לא יקרה.״

״למה לא?״

אני מושכת בכתפיים. ״כי אני מקסימה. כולם אוהבים אותי.״

הטיית הראש וקימוט המצח מלווים בעיקול לעגני של השפה העליונה.

״זו האמת. אני מתחבבת בקלות.״

״אני לא מחבב אותך.״

זה מרגיז אותי, אבל אני משתדלת לא להפגין זאת. ״גם אני לא מחבבת אותך.״

״אני לא מתיימר להיות מקסים.״

״יופי, כי אתה לא.״

אנחנו מחליפים מבטים. כעבור רגע הוא אומר, ״אומרים שיש לי מבטא מקסים.״

אני צוחקת. ״ממש לא.״

כשהוא נראה מפקפק, אני מתרצה. ״גם אם הוא היה מקסים, שאר האישיות האיומה שלך מקזזת אותו. על מה רצית לדבר? רגע, אני צריכה קודם להשתין. איפה השירותים?״

כשאני קמה, הוא רוכן קדימה, תופס במפרק כף היד שלי ומושיב אותי. הוא נוהם בלי להרפות ממנו, ״את תלכי לשירותים כשאגיד לך שמותר. עכשיו תפסיקי לקשקש ותקשיבי לי.״

תורי להרים גבה. ״אני מקשיבה טוב יותר כשלא מתעללים בי.״

אנחנו שוב מחליפים מבטים. אתעוור לפני שאמצמץ שוב. זה עימות חזיתי, משיכת חבל שקטה שבה אף אחד מאיתנו לא מוותר, עד שלבסוף שריר זז בלסת שלו. הוא נאנח ומרפה ברטינה ממפרק כף היד.

הא. תתרגל להפסיד, גנגסטר. אני מחייכת אליו ואומרת בנועם, ״תודה.״

הוא מסתכל אליי במבט שאחי הגדול נהג לשלוח אליי כשהיינו ילדים והוא עמד להחטיף לי כי הרגזתי אותו. ברור שזה מרחיב את החיוך על הפנים שלי.

גברים אומרים שהם אוהבים אישה חזקה, עד שהם פוגשים מישהי כזאת במציאות.

אני משלבת את הידיים בחיקי ומחכה שהוא ישלוט בזעם שלו. הוא נשען לאחור בכיסא, מיישר את העניבה וחורק שיניים קצת לפני שהוא אומר, ״אלה הכללים.״

כללים? בשבילי? קורע. אבל אני מעמידה פנים שאני משתפת פעולה, לכן אני יושבת בסבלנות ומקשיבה במקום לצחוק לו בפנים.

״אחת, אני לא סובל חוסר צייתנות. אם אני נותן לך פקודה, את ממלאת אותה.״

כדור הבדולח מבשר לי – העתיד לא נראה מזהיר.

״שתיים, את לא מדברת, אם לא פונים אלייך.״

באיזה יקום נראה לו שזה יקרה? לא בנוכחי.

״שלוש, אני לא קירן. אם תרביצי לי, אחזיר לך.״ עיניו הכחולות נוצצות. קולו נחלש. ״וזה יכאב.״

הוא מנסה להפחיד אותי כדי שאהיה צייתנית. הטקטיקה הזאת כשלה אצל אבא שלי, והיא תיכשל גם אצלו. הקול שלי שופע בוז. ״איזה ג'נטלמן.״

״אתן הבחורות תמיד מתבכיינות על יחס שווה. חוץ מהרגע שזה לא נוח לכן.״

הוא מניאק ממדרגה ראשונה, אבל גם צודק. אם אני לא יכולה לספוג את זה, אני לא אמורה לדרוש את זה.

אבל אני יכולה לספוג את זה ולדרוש את זה. במוקדם או במאוחר, הוא יגלה עד כמה.

לא קרעתי את התחת שלי בעשר השנים האחרונות בקורסים להגנה עצמית, כדי שאפרוץ בבכי בגלל איום מאיזה גנגסטר אירי אקראי.

כעבור זמן מה, כשהוא לא ממשיך, אני שואלת, ״יש עוד?״

הוא אומר ביובש. ״חשבתי ששלושה זה המקסימום שתוכלי לקלוט בגלל הפגיעה המוחית.״

וואו, הוא פשוט שופע קסם ואור. ״מאוד מתחשב.״

״כמו שאמרת, אני ג'נטלמן.״

הוא קם. כשהוא מתנשא מעליי למלוא קומתו, הוא נראה פתאום מאיים. אני נשענת לאחור ונושאת את המבט אליו, לא בטוחה מה הוא יעשה עכשיו.

הוא נראה מרוצה מהבהלה על הפנים שלי. ״השירותים בירכתי המטוס. יש לך שתי דקות. אם לא תצאי, אשבור את הדלת.״

״למה? נראה לך שאנסה לברוח דרך האסלה?״

הוא משפיל את הריסים. אני רואה שהוא שוב מתרגז בגלל הנשימה הכבדה והרוטנת. הוא אומר בשקט, ״זהירות, בחורה. החבר שלך סטברוס אולי מכיל נשים עם פה גדול, אבל אני לא.״

הוא כנראה הזכיר את סטברוס כדי לרמוז לי שהוא יודע עליי דברים, שהוא הכין שיעורי בית על בת הערובה שלו, אבל זה לא מפתיע אותי. כל חוטף ראוי לשמו היה עושה את אותו הדבר.

אבל הוא טעה בעובדה חשובה מאוד, ואני אובססיבית לדיוק בנושא המסוים הזה. ״סטברוס הוא לא החבר שלי.״

דקלן שוב זוקר אליי גבה בבוז אדיש. ״סליחה?״

״אמרתי שהוא לא החבר שלי. אין לי בני זוג.״

״כנראה בגלל שיש לך פה על גלגלים.״

האשכים שלו בגובה העיניים שלי, אבל אני עומדת בדחף להפגיש ביניהם ובין האגרוף שלי. תמיד אוכל לעשות את זה אחר כך.

״לא, התכוונתי שאני לא מתחזקת אותם, כמו שמתחזקים תרנגולות. או כמו שגבר מתחזק מאהבת. אין לי סבלנות לבני זוג. יותר מדי תחזוקה. יותר מדי צרות לעומת הערך האמיתי שלהם.״

הוא מביט בי בפנים ריקות מהבעה, אבל העיניים שלו עושות משהו מעניין. אני כמעט רואה את הגלגלים מסתובבים בראש שלו.

״אז נפרדתם.״

״אתה מקשיב בכלל? הוא אף פעם לא היה החבר שלי. אני לא בקטע של חברים רציניים.״

החיוך שלו זדוני מעט. ״יופי. אז לא אצטרך לחשוש שהוא ירכב על הסוס הלבן בניסיון להציל אותך.״

אני צוחקת למראה דמותו של סטברוס רכוב על סוס בעיני רוחי. הוא מת מפחד מחיות. ״אה, ברור שהוא ינסה להציל אותי.״

כשדקלן מצמצם את העיניים, אני מוסיפה, ״יהיה נהדר אם תוכל לא לפגוע בו. ארגיש אשמה אם הוא ייפגע בגללי.״

הדממה מחרישת האוזניים שמשתררת לאחר מכן דורשת הסבר. ״זאת אומרת, ברור לי שאתה צריך לעשות את הקטע הגנגסטרי שלך, אבל סטברוס הוא בעצם בחור נחמד. זו לא אשמתו שהוא ינסה להציל אותי. הוא לא יצליח להתאפק.״

״למה?״

״אמרתי לך. אני מקסימה. הלך עליו מהיום שנפגשנו.״

מעולם לא הסתכלו עליי כמו שדקלן מסתכל עליי עכשיו. גם אם ספינת חלל עם חייזרים הייתה נוחתת על המטוס ושואבת אותנו פנימה בעזרת קרן אור גדולה, הוא לא היה נראה מבולבל יותר מכפי שהוא נראה עכשיו.

אני מוכרחה להודות שזה ממש מספק.

תחושת הסיפוק מתפוגגת, כשהוא כורך את הידיים הגדולות שלו סביב מעלה הזרועות שלי ומיישר אותי.

הוא רוכן אליי ואומר בחירוק שיניים, ״את מקסימה כמו הרפס. עכשיו לכי להשתין.״

הוא הודף אותי מעליו ומעביר את ידו בשיער תוך כדי קללה חרישית.

אם המקל שתקוע לבחור הזה בתחת היה גדול יותר, הוא היה עץ.

אני ניגשת אל ירכתי המטוס ועוברת על פני עוד ספות עור וכיסאות. העיצוב אלגנטי ומאופק, הכול בגוונים של שמפניה וזהב. על כל החלונות יש וילונות מוגפים. השטיחים רכים ומפוארים תחת רגליי היחפות. זה כמו פנטהאוז מיניאטורי... עם אבטחה מלאה.

שישה גנגסטרים שריריים בחליפות שחורות מסתכלים עליי בזעם כשאני מתקרבת.

הם יושבים משני צידי המעבר על כיסאות קפטן עם שולחנות עץ מבריקים ביניהם. שניים מהם משחקים קלפים. שניים מהם שותים ויסקי. חמישי מחזיק מגזין בידיים בשרניות, והשישי נראה כאילו הוא רוצה לתלוש את הראש שלי מהגוף.

הוא הבחור הכי גדול עם עיניים שחורות ופלסטר רפואי דבוק על גשר האף הנפוח שלו. טיפות דם מעטרות את צווארון החולצה המחויטת הלבנה שלו.

כמעט לא נעים לי שעשיתי לו את זה, בעיקר מול כל החברים שלו. לא פלא שהוא מסתכל עליי ככה. לקבל מכות מבחורה – האגו שלו הוא כמו של ילד בן חמש שעובר התקף זעם בצרחות בדוכן הגלידות.

אבל אולי אצטרך בעל ברית בשלב מסוים בהרפתקה הזאת. קצת התרפסות יכולה להועיל לי מאוד בעתיד.

אני עוצרת ליד הכיסא שלו ומחייכת אליו. ״מצטערת על האף שלך, קירן.״

כמה מהגברים מגחכים בבוז. אחרים מחליפים מבטים מופתעים.

המבט הצורב של קירן יכול להמס פלדה. העברתי הרבה זמן בחברת גנגסטרים, לכן אני חסינה למצבי הרוח שלהם.

״אם זה משנה משהו, אני לא זוכרת כלום. הקטמין שנתתם לי גרם לי לאבד הכרה כמו שצריך. אני בדרך כלל לא כזאת מגעילה. שלא תבין לא נכון. אני לגמרי בעד אלימות כשצריך, אבל רק בתור מוצא אחרון. כשאני בהכרה, זאת אומרת.״

אני חושבת לרגע, כשקירן מביט אליי בזעם.

״למען האמת, כנראה הייתי מנסה לשבור לך את האף גם אם לא הייתי מסוממת. הרי חטפת אותי. אז זה מה שקרה. אבל בכל מקרה, אני מבטיחה שלא אשבור שום דבר נוסף אלא אם תכריח אותי. אעשה איתך עסק. אם אתה צריך שאיכנס לתא מטען של מכונית או ספינה או מטוס או מה שזה לא יהיה, פשוט תבקש בנימוס ואשמח להיענות לבקשה. לא צריך להיות עוין.״

קירן עוצר רגע כדי להחליט איך להגיב. או אולי הוא מנסה להבין מה פירוש המילה עוין. בכל מקרה, הבחור לא ממש איש שיחה מבריק, ואני אצטרך לעשות את כל העבודה הקשה.

״מה שאני באה לומר הוא שאנחנו לא צריכים להיות עוינים זה לזה. יש לך משימה. אני מבינה. לא אנסה להקשות עליך יותר מדי. פשוט תתקשר איתי, אוקיי? תוך זמן קצר לא נפריע יותר זה לזה.״

דממה. הוא ממצמץ פעם אחת. אני מפרשת את המצמוץ בתור ״כן״ ומחייכת אליו.

״יופי. תודה. ותודה על שלא הרבצת לי בתגובה. הבוס שלך אמר לי שאין לו בעיה לעשות דברים כאלה.״

מהצד השני של המטוס, דקלן מרעים בקולו, ״תשתיני כבר!״

אני מנענעת את הראש ואומרת, ״אני מרחמת על אימא שלו. היא הייתה צריכה לבלוע במקום.״

אני הולכת לשירותים, וקול הדממה ההמומה של שישה גנגסטרים מהדהד מאחוריי כשאני סוגרת את הדלת.