מפקד השדה הגדול מכולם

מבוא

הספר מתמקד בדמותו של האלוף יגאל אלון, בן המושבה כפר תבור, שהפך למפקד הצבאי הבולט ביותר במלחמת העצמאות. כמו מפקדים רבים בתקופתו, אלון לא עבר הכשרה צבאית מסודרת מעבר לקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה", ולמרות זאת הצליח בכישרונו הטבעי ובניסיון הקרבי שצבר להגיע לצמרת הפיקוד בצה"ל כמפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות. הקרבות שעליהם פיקד התאפיינו ביוזמה, בתעוזה ובתחבולנות, שבה הצטיין במיוחד.

כדי להבין כיצד הצליח אלון לממש את כישרונו הטבעי כמפקד וכטקטיקן בתכנון ובפיקוד על קרבות ברמה הטקטית והמערכתית, יש להכיר את המציאות שבה גדל ופעל. המציאות בשני העשורים שלפני הקמת המדינה, שבה היישובים היהודיים הגנו על עצמם בכוחות עצמם, הולידה מפקדים צעירים, שתפסו את הפיקוד בתוקף כישרונם ומנהיגותם הטבעיים. הבולט שבהם היה יגאל אלון.

מלחמת העצמאות פרצה מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 — כחצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה ופרסום הצו על הקמת צה"ל. באותה תקופה הכוח הצבאי היהודי היה מורכב מארגון "ההגנה", שהפלמ"ח היה חלק ממנו, ומשתי המחתרות אצ"ל ולח"י. כל אחד מכוחות אלה פעל בהתאם להשקפת עולמו, בעוד שהסמכות הצבאית המרכזית הייתה עדיין רופפת. מציאות זו לא התפוגגה באחת, ונמשכה בצורה זו או אחרת גם לאחר הקמת המדינה וצה"ל.

שלא כמו המצב כיום, שבו מפקדי צה"ל פועלים במסגרת משמעת צבאית ועוברים את מסלול הפיקוד החל במפקדי כיתות ומחלקות ועד למפקדי אוגדות ופיקודים, יגאל אלון, כמו רוב המפקדים באותה תקופה, לא עבר את כור ההיתוך של משמעת וכפיפות לשרשרת פיקוד מסודרת. במלחמת העצמאות הייתה לאלון תפיסה משלו לגבי מטרות המלחמה. הוא היה איש שטח שהכיר היטב את האויב הערבי וראה עצמו בר סמכא לקבל החלטות ברמה המערכתית והאסטרטגית לא פחות, ואף יותר, מבכירי המטה הכללי, שלא פיקדו מעולם על כוח צבאי גדול.

כאחד ממנהיגי "הקיבוץ המאוחד" וכאיש תנועת "אחדות העבודה", שתפיסתם המדינית־ביטחונית הייתה ניצית במה שנוגע לגבולות המדינה העתידיים, אלון לא ראה את מטרות המלחמה וניהולה עין בעין עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון. יתר על כן, במהלך המלחמה פעל אלון לא אחת על פי השקפתו ובניגוד להוראתו של בן־גוריון. יחד עם הניגודים הפוליטיים שהיו ביניהם, גרם הדבר להגברת המתח בין השניים. עם זאת, בן־גוריון הכיר ביכולותיו ובהישגיו הצבאיים של אלון ומינה אותו במהלך המלחמה למפקד חזית הדרום, אך לאחר סיום המלחמה הדיח אותו מתפקידו זה. הדחה זאת הביאה את אלון לפרוש מצה"ל.

* * *

במהלך המחקר שערכתי לצורך כתיבת הספר וכהכנה לניתוח הקרבות שעליהם פיקד אלון במלחמת העצמאות, ניסיתי להבין את הרקע ואת תמונת המצב שעל בסיסם הוא קיבל את החלטותיו. בחלקו הראשון של הספר מתוארת המציאות ששררה לפני הקמת המדינה ושלתוכה גדל אלון — החל במאבק המתמשך בתוקפנות הערבית נגד היהודים בארץ ישראל ועד למינויו כמפקד הפלמ"ח בגיל 27. בשאר חלקי הספר מתוארים ומנותחים הקרבות שעליהם פיקד אלון במלחמת העצמאות, החל בכיבוש הגליל המזרחי, דרך ההישגים בחזית המרכז ועד לכיבוש הנגב הדרומי ואילת.

חלק ניכר מהמחקר הוקדש לסינון חומרים מטעים או לא רלוונטיים שחוקרים רבים מעדו בהם, כמו: הסתמכות על פקודות ותוכניות לפני מבצע, או על דוחות וסיכומים לאחר מבצע, מסמכים שנכתבו מתוך כוונה להסביר או להצדיק בדיעבד החלטות או סיבות לתוצאות של קרב; על יומנים אישיים של מפקדי משנה, שיש בהם כדי לבלבל בין מה שהיה ובין מה שהכותב היה רוצה שיהיה; הסתמכות על עדויות של מפקדים, שנגבו במקרים רבים ללא מפות ולפיכך גבלו לא אחת בטעויות גסות, ועוד. מתוקף ניסיוני הקרבי וכמי שחקר קרבות רבים, אני מקווה שהצלחתי להבין ולהעריך טוב יותר את הלך המחשבה של יגאל אלון מבחינה טקטית ומערכתית, גם במצבי קרב שהמידע עליהם היה דל או שלא היה קיים כלל.

לאורך כל המחקר בלטה דמותו הייחודית של אלון כמפקד מוכוון מטרה, שנתן חופש פעולה לפקודיו וקיבל על עצמו אחריות לכל אשר התרחש בגזרות הלחימה שעליהן פיקד. הוא ראה את תמונת הקרב המורכבת וידע להנהיג את פקודיו בקור רוח ובשיקול דעת בתנאים של אי־ודאות ובסביבה דינמית ומשתנה. אלון נקט יוזמה ותחבולות שהפתיעו את האויב בכל אחת מן החזיתות. בין הדוגמאות הבולטות לכך אפשר לציין את התמרון לתוך שטח לבנון וכיבוש מלכיה מן העורף, את התקפת המלקחיים לכיתור וכיבוש לוד ורמלה ואת התמרון העמוק לעבר אל־עריש בחצי האי סיני, שהביא את מצרים לחתימה על הסכמי שביתת הנשק. הקרבות שעליהם פיקד אלון לא היו נקיים מטעויות, אך הוא ידע להתאושש מהן מהר ולהפיק לקחים תוך כדי המלחמה.

דמותו של יגאל אלון הייתה מקור השראה למאבק נחוש על ארץ ישראל. הוא האמין שהניצחון במלחמה חייב להיות מוחלט, שאם לא כן יהיה טמון בה זרע המלחמה הבאה. מבחינתו, מלחמת העצמאות, שנכפתה על היישוב העברי על ידי הערבים, הביאה עימה הזדמנות היסטורית לכבוש את ארץ ישראל כולה ולפנותה מערבים כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי וההתיישבותי. את מטרתו זאת הוא מימש בזירות הלחימה שעליהן פיקד.

מן החומרים ומן העדויות הרבות של הלוחמים והמפקדים שהשתתפו במלחמת העצמאות אי אפשר שלא להתרשם מההערכה הרבה שלה זכה אלון כמפקד אהוד, שהנהיג את כוחותיו בתבונה ובכישרון לניצחונות. רבים ציינו את מנהיגותו הטבעית, את הכריזמה השופעת ואת האופטימיות שבה הדביק את הסובבים אותו. גם במצבים הקשים ביותר די היה בהופעתו בחזית כדי לנסוך ביטחון בלוחמים ולעודד אותם להילחם בנחישות ובשיתוף פעולה מלא עד להשגת ניצחון.

האלוף יגאל אלון ניחן בכישרון הנדיר של אמנות המצביאוּת המַקנה תוקף לקביעתי המחקרית, שלפיה בתולדות מלחמות ישראל הוא היה מפקד השדה הגדול מכולם. הכרת מופת מנהיגותו של אלון, יוזמותיו המקוריות, התחבולנות והלוחמה הפסיכולוגית בתכנון המבצעים ובניהול הקרבות בחזיתות הצפון, המרכז והדרום, יש בהן כדי להעשיר ולחזק את מפקדי צה"ל של ימינו.

* * *

שלמי תודה

תודה לאריק קרמן על ההערות והעצות הטובות שנתן לי במהלך כתיבת הספר; תודה להוצאת מודן; תודה מיוחדת למשה אסולין, מנהל ההוצאה לאור במשרד הביטחון.

חלק ראשון
מילדות לפיקוד על הפלמ"ח

1

נולד למנהיגות 

אש מקלעים רצופה של כוחותינו נורתה לעבר מצודת נבי יושע. אש אויב נורתה מנגד. בחסות החשכה התקדמו חבלני הפלמ"ח לעבר גדרות התיל המקיפות את המצודה וניסו לפרוץ אותן בדממה. הפעולה הידנית נמשכה זמן ארוך מן הצפוי. המתח גבר. כדי לא להיקלע לאור יום הונח בונגלור, הגדר פוצצה וכוח החוד חדר לתוך חצר המצודה. הפיצוץ החזק עורר באחת את הלוחמים הערבים. הם זרקו רימונים והשיבו בירי לכל עבר. כוח נוסף של לוחמי הפלמ"ח, ששמע את הפיצוץ האדיר, חשב בטעות שקיר המצודה נפרץ ונכנס למלכודת האש. התפוצצויות רימונים החרישו אוזניים, הבהקים סנוורו עיניים, רסיסים וקליעים עפו לכל עבר. פרצו זעקות לעזרה וצעקות לסגת מיד ונוצרו בלבול ומהומה. ההתקפה היזומה על מצודת נבי יושע הפכה מהר מאוד ללילה שחור של קרב נסיגה עקוב מדם. כל אחד מהלוחמים נסוג לנפשו, ומי שיכול היה לקח איתו פצוע. כשעלה השחר ירי האויב הפך ליעיל וקטלני עוד יותר. מספר הנפגעים גדל והנסיגה הפכה לבריחה מבוהלת במורד ההר. כשנמנו האבדות התברר כי הן היו כבדות: עשרות נפגעים, ובהם 22 הרוגים, שחלקם נשארו מוטלים בשדה הקרב.

* * *

הכישלון המר של כיבוש מצודת נבי יושע התחולל ב-20 באפריל 1948, חמישה ימים לאחר שנכשלה ההתקפה הראשונה על המצודה. היה זה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, שבשלבה הראשון התאפיינה בלחימה בערבים פלסטינים. תחושה קשה של חוסר אונים פקדה אז את היישוב היהודי בארץ. רבים הטילו ספק ביכולתו לעמוד בפני הפלישה הצפויה של צבאות ערב, והיה חשש ממשי לנפילת הגליל המזרחי. בשעה קשה זו הזעיק המטה הכללי של "ההגנה" את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, כדי להציל את הגליל המזרחי מהתמוטטות כללית.

יותר מכל מפקדי "ההגנה", אלון נחשב למנהיג צבאי מוערך ולטקטיקן מעולה, אף על פי שלא שירת בעבר בצבא סדיר כלשהו והכשרתו הצבאית הסתכמה בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה". אלון ניחן במנהיגות צבאית טבעית. כבן הגליל, שמשחר ילדותו חווה את המאבק המתמיד נגד הסביבה הערבית העוינת, הוא הבין את הצורך בעמידה נחושה ובתחבולנות כדי להצליח במאבק מול אויב עדיף, הן מספרית והן בנשק.

כך מספר אלון עצמו על מבחן האומץ הראשון שעבר כנער:

כשנכנסתי בעול המצוות, קרא לי אבא למחסן התבואה שבירכתי החצר ואמר: "בהנחת תפילין עוד לא הגשמת את כל המצוות העיקריות; אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך". תוך כדי דיבור הוציא מתוך קופסת פח סגורה היטב אקדח בראונינג חצי אוטומטי שהיה עטוף במפית של צמר. "הוא היה שלי, מעכשיו הוא שלך..." התרגשתי מאוד. על היום הזה חלמתי ובכיליון עיניים ציפיתי לרגע שבו יהיה לי נשק אישי כמו לכל אחד מאחיי, שלא לומר לאבי. עודי אחוז התרגשות, הוסיף: "הערב תצא לשמור על שארית הדורה הקצורה ב'בלוט' (שמו של פרי עץ האלון), שאיחרנו לאסוף לגורן". זו הייתה חלקת שדה מרוחקת בקצה הצפוני של אדמות המושבה [...]

הייתי נרגש כהלכה, אבל העמדתי פנים של בקי ורגיל ואמיץ, ומיד לאחר השקיעה נטלתי את האקדח שלי, הטמנתי תחת חולצתי ופניתי צפונה לעבר חלקת ה"בלוט" [...] הגעתי לחלקה שהייתה מוכרת לי יפה. מיד מיקמתי עצמי תחת צמרתו של עץ אלון, מאחורי סלע גדול [...] אולי בשעה שתיים הבחינו עיניי בשלושה פרשים הסוטים מן השביל ופולשים אל תוך השדה. במרחק כמה עשרות מטרים ממני ירדו מסוסיהם והחלו טוענים את שקיהם באשבולי דורה. התנהגותם העידה על ביטחון גמור [...] הרמתי את קולי — קול ילדותי, מן הסתם, שניסיתי לשוות לו צליל מבוגר ככל האפשר: סוף־סוף בן 13! — וצעקתי: "ענדק!" ובה בשעה דרכתי את האקדח בקול שקשוק מתכתי, כדי להפחידם. קיוויתי שהפרשים יניחו לשקים, יקפצו על סוסיהם ויימלטו על נפשם. לתדהמתי — תדהמה מלווה בחרדה — הם תפסו עמדות ואחד מהם השיב לי בקריאת קרב. בפעם הראשונה בתנאי קרב של ממש לחצתי על ההדק. האקדח ירה כהלכה — באוויר, כמובן. התשובה הייתה שקשוק של נשק, אבל לא יריות. מה עכשיו? שאלתי את עצמי, מה הלאה? [...] שמעתי לפתע פתאום, אי שם מאחוריי, קצת באגף, קריאות וקללות נמרצות בערבית, במבטא רוסי מובהק. ומיד לאחריהן — יריות רובה באוויר, מעל לראשיהם של הפרשים שקפצו על סוסיהם ונעלמו בתוך הלילה, כשהם משאירים את השקים הטעונים למחצה. אבן כבדה נגולה מעל ליבי. אין צריך להוסיף, שהדמות אשר הגיחה לקראתי הייתה דמותו של אבא. כן, הוא ביקש להעמיד אותי במבחן האומץ, אך גם אהב אותי במידה מספקת — לעיתים אפילו במידה מוגזמת — מכדי שיניח אותי לנפשי. בלילה ההוא למדתי שהחזקת כוח בעתודה היא דבר טוב בהחלט, גם כשהמדובר בקרב של יחידים [...] ואכן, בלילה ההוא הייתה שמחתי כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא אבא ראה אותי עומד בו. קשה לשער כיצד הייתי מעז לשאת עיניי אליו, אילולא נהגתי כפי שנהגתי.¹

המציאות בשני העשורים שלפני הקמת המדינה, שבהם גדל יגאל אלון והתפתח כנער, ולאחר מכן כלוחם וכמפקד, הייתה של סכסוך מתמשך עם הערבים, שהיוו רוב בארץ והתנכלו ליישוב היהודי. הבריטים, ששלטו בארץ ישראל באמצעות צבא ומשטרה והיו אמורים להשליט סדר ולהגן על היישוב היהודי מפני התוקפנות הערבית, היו בדרך כלל מוטים לטובת הערבים. השימוש בנשק להגנה מפני פורעים ערבים היה אסור, ומי שנתפס היה צפוי למאסר. הנהגת היישוב היהודי הייתה מוגבלת ביכולתה לספק הגנה, בייחוד ביישובים המרוחקים ששכנו בקרבת כפרים ערביים עוינים, ויישובים נאלצו להגן על עצמם. מציאות זו הולידה יוזמה אישית של צעירים בעלי מנהיגות טבעית, שפעלו על פי הבנתם והובילו את המאבק נגד התוקפנות הערבית. מבין צעירים אלה בלט במיוחד יגאל אלון.

השורשים שעיצבו את אישיותו של אלון

יגאל אלון (פייקוביץ') נולד באוקטובר 1918 בכפר תבור. הכפר שוכן לרגלי הר תבור שבגליל התחתון, וידוע גם בשם מסחה, על שם הכפר הערבי שקדם לו. אביו, ראובן פייקוביץ', עלה לארץ ישראל מרוסיה, ואימו, חיה שוורץ, הייתה ילידת צפת, בתו של הרב אלתר שוורץ, ממייסדי המושבה ראש פינה. היו להם בת וחמישה בנים, ויגאל היה הצעיר שבהם. ההורים וששת ילדיהם חיו בבית קטן בן שני חדרים. רוב ימות השנה האב והאחים הבוגרים יצאו בלילות לשמירה מחוץ לבית — בגורן או בסוכה שבכרם הענבים.

אימו של אלון נפטרה כשהיה בן שש בלבד, ואחותו הגדולה דבורה מילאה את מקומה כאימא. עם חלוף הזמן עזבו האחים הבוגרים את הכפר, ובבית נשארו לגור רק יגאל הקטן ואביו. האב היה דמות דומיננטית בחייו של אלון. הוא היה אדם חזק, אמיץ וקפדן, וחינך את בן הזקונים שלו לעצמאות כבר מגיל צעיר.

כפר תבור היה כפר של עובדי אדמה וחיי היום־יום בו התנהלו סביב העבודה הקשה במשק. המשקים היו פרטיים וכל משפחה דאגה לעצמה. החיים והעבודה היו כרוכים במאבקים עם ערבים מסיגי גבול, ומי שנרתע ממאבק, מאיומים וממכות לא החזיק מעמד. עם זאת, הערבים היו חלק מרקמת החיים. ראובן פייקוביץ', כמו יתר האיכרים בכפר תבור, העסיק במשקו ערבים מהסביבה, ויגאל הצעיר נקשר אליהם ולמד את שפתם ואת מנהגיהם. היחסים עם השכנים הערבים היו בדרך כלל טובים, אך כאמור, היו בהם גם שודדים וגנבים, ואיתם היה צריך להתמודד. המסר שהעביר ראובן לבנו יגאל היה שעל הקיום ועל הכבוד יש להילחם, אך יש לעשות זאת בהתאם למנהגם של השכנים הערבים: להשתדל לפתור סכסוך באזהרה או במכות ולהימנע מירי שיגרום למוות, אלא אם כן נשקפת סכנת חיים, וזאת כדי למנוע גאולת דם.

יגאל אלון נקשר בעבותות לנופי ילדותו. כילד הוא טייל, לעיתים קרובות, לבד או עם חברים, ברגל או ברכיבה על אתון או סוס. אהבת הטבע, הנוף והסביבה, והחיים הפשוטים לצד השכנים הערבים הם שעיצבו את חייו.

בית הספר הקטן בכפר תבור לא תרם תרומה ניכרת להשכלת התלמידים, אך לימודי התנ"ך, העברית וההיסטוריה היהודית הטביעו באלון את חותמם והיו נדבך חשוב בעיצוב אישיותו הצעירה. למעשה, סיפורי התנ"ך היו ספר ההיסטוריה שלו, בייחוד כשרבים מן האירועים המסופרים בו התחוללו בסביבה שבה גדל והתחנך. התנ"ך הותיר את רישומו העמוק על יגאל אלון לכל ימי חייו והיה מקור הלגיטימציה לתחושת הבעלות שחש כלפי ארץ ישראל.

הקרבות שניהלו המצביאים מסיפורי התנ"ך, כמו ברק בן אבינועם, גדעון בן יואש ואחרים, היו מורשת הקרב שממנה יכול היה אלון לשאוב דוגמאות. שאול המלך היה האהוב עליו מכל מלכי ישראל. קסם לו העלם הכפרי שנלקח מאחורי הצאן והיה למלך הראשון, ושבתבונתו הקים צבא סדיר לעם ישראל. סיפורי התנ"ך והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בגליל ובעמק, ובייחוד המערכות הצבאיות שהתחוללו בקרבת כפר תבור, יחד עם הנוף והסביבה הטבעית שבה טייל וממנה ספג את ריחות החי והצומח בילדותו, השאירו באלון את רישומם החזק ועיצבו חלק ניכר מחייו הבוגרים. הם גם היו הבסיס שממנו הפיק לקחים, שאותם יישם כמפקד בהמשך דרכו הצבאית.

בית הספר "כדורי": נקודת מפנה בחייו הצעירים של אלון

עד כמה נמוכה הייתה רמת הלימודים בבית הספר של כפר תבור התברר לאלון הצעיר ביוני 1934, כאשר החל ללמוד במחזור הראשון של בית הספר החקלאי "כדורי", הסמוך לכפר תבור. השנה הראשונה עברה עליו במאמץ גדול, תוך שהוא מקבל עזרה ועידוד ממוריו בניסיון לסגור פערים שהיו לו בהשוואה לחניכים שהגיעו מהעיר. למרות חולשתו בלימודים, היה ליגאל מעמד חברתי איתן בבית הספר, בין השאר בזכות הידע החקלאי שצבר במשק אביו ובקיאותו ברכיבה על סוסים.

הלימודים ב"כדורי" היו מפנה חיובי בהשכלתו של אלון והשפיעו על השקפת עולמו. הוא הרחיב דעת, הכיר חברים צעירים מתנועות נוער חלוציות שהתחנכו על השקפת עולם סוציאליסטית, וזכה בחיי חברה עשירים ובחוויות נעורים משותפות. מעמדו החברתי הלך והתחזק, והוא הפך למנהיג מקומי. התכונות והכישורים שהביא איתו מכפר תבור, כאיש שדה אמיץ המכיר את הסביבה והמנטליות הערבית, סייעו לו בכך.

בתחילת קיץ 1936 גבר המתח בין הערבים ליהודים והחלו מה שלימים נודע כ"מאורעות 1939-1936" או "המרד הערבי הגדול" נגד השלטון הבריטי. האירועים שיזמו הערבים פגעו בעיקר ביישוב היהודי. שמועות נפוצו על יישובים יהודיים ששדותיהם הוצתו בידי פורעים ערבים ומטעי הפרי שלהם, שהבשילו לאחר עמל של שנים, נגדעו ללא כל תגובה. הנהגת היישוב החליטה, מסיבות פוליטיות, לנקוט קו של הבלגה. גם תלמידי "כדורי" הוזהרו לא להסתבך בתגרות עם הערבים.

השמועות על ערבים שמחבלים במשקי היהודים ללא תגובה הרתיחו את יגאל אלון, שהחינוך שקיבל בבית אביו לא אִפשר לו להשלים עם הפסיביות שבהבלגה. רצה הגורל והזדמן לו להוכיח לראשונה את מנהיגותו בקרב תלמידי "כדורי". יום אחד הוא הבחין מבעד לחלון בית הספר בעדר בקר של בדואים העולה על שדות הפלחה של כפר תבור. למרות ההוראה לא להסתבך עם ערביי הסביבה, הוא חש צורך להגיב באופן מיידי. הוא אסף כמה תלמידים שהסכימו להצטרף אליו, ואלה פרצו את מחסן המשק של "כדורי", הצטיידו בידיות של מכושים ורצו לעבר הפולשים לשדה. הרועים הבדואים נבהלו וברחו, כשהם נוטשים את העדר במקומו.

בעוד אלון וחבריו עסוקים בסילוק העדר מהשדה, הזעיקו הרועים הבדואים ערבים מהסביבה, והם החלו לרוץ לעבר התלמידים. יגאל ראה המוני ערבים שמקיפים אותם מכמה כיוונים והורה לחבריו לסגת בדרך הקצרה ביותר לעבר בית הספר. ערבים אחדים הדביקו את אלון וחבריו והתפתח קרב פנים אל פנים, כששני הצדדים מכים זה את זה באלות. בקרב הצמוד שהתנהל הִכה אלון ופצע אחדים מהערבים, אך גם ספג מכות ואף נפגע קשה בכתפו השמאלית. כאשר היו קרובים לבית הספר, ראה אלון מורים ותלמידים שהגיעו עד לגדר, כששניים מהם אוחזים בידיהם רובי ציד. הוא צעק לעברם לירות מעל ראשיהם של התוקפים. לשמע היריות ברחו הערבים מהמקום. באירוע זה רכש אלון סופית את ליבם של התלמידים. הם ראו בו מנהיג נועז, נמרץ וקר רוח, שלא חשש להתמודד עם מסיגי גבול, ואף נתן דוגמה אישית.

כשגברו המאורעות, ולאחר שהבריטים התקשו להגן על כל היישובים היהודיים בארץ, הם נענו לבקשת הנהגת היישוב היהודי להקים חיל נוטרים בחסות בריטית, שהיה מעין משטרה מסייעת ליישובים היהודיים. ההחלטה הייתה תפנית מעודדת ליישוב, שכן היא אפשרה לצעירים יהודים להתנדב לחיל הנוטרים, להתאמן בנשק בצורה גלויה ולסייע ליישובים שהותקפו, וכל זאת במסגרת רשמית ובאישור שלטונות המנדט הבריטי.

כשמאורעות הדמים בארץ לא פסקו ואף החריפו, החליטה הנהלת בית הספר "כדורי" על הפסקת הלימודים למשך חודשיים. במצב זה, אחדים מבני כפר תבור, ובהם יגאל אלון, התנדבו לשרת ביחידת הנוטרים המקומית. את הימים הם הקדישו לעבודת השדה והמשק, ובלילות שמרו על הכפר ועל שדותיו.

באביב 1937 פגש אלון לראשונה את יצחק שדה — מפקד בכיר ב"הגנה" שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בחייו. שדה הגיע לבית פייקוביץ' בכפר תבור כדי לגייס צעירים ליחידה ניידת חדשה בפיקודו, שתיקרא פו"ש (פלוגות שדה ניידות) ותפקידה יהיה להגיע למקומות הזקוקים להגנה. אלון כבר היה נוטר ובעל שם של מנהיג צעיר ונועז. בלחיצת הידיים הראשונה שלו עם יצחק שדה הוא התקשה להסתיר את מבוכתו ממראהו הלא מרשים של המפקד הבכיר הקירח, בעל הזקן והמשקפיים. למרות זאת הוא הסכים להתנדב לפו"ש. שדה הטיל עליו לרכז חברים נוספים שעליהם המליץ, ועוד באותו לילה הם יצאו לתרגיל.

החבורה הקטנה התרכזה בקצה היישוב, ויצחק שדה הסביר בקצרה את מהלך התרגיל: התקרבות שקטה לכפר הערבי המרוחק כארבעה קילומטרים וחצי והצבת מארב, בתקווה שייתקלו בערבים שיוצאים או חוזרים מפעולה עוינת ביישוב יהודי. החבורה צעדה בלילה והציבה, כמתוכנן, מארב סמוך לכפר הערבי. שעות אחדות עברו ולא קרה דבר. אז פקד יצחק שדה לירות כמה מטחי אש מעל הכפר הערבי, ולאחר מכן חזר הכוח לכפר תבור. בסיכום התרגיל, המסר שהעביר שדה לבחורים הצעירים הוא שאין זה משנה אם נתקלים בערבים או לא, החשוב הוא שהם יחדלו להיות אדוני הלילה. אם נפתיע אותם כל פעם מחדש בכפרים שלהם, הם ייאלצו להתרכז בהגנה על עצמם במקום לתקוף יהודים.

ההסתייגויות הראשונות שהיו לאלון מהאיש המבוגר שמיעט לדבר היו עתה כלא היו. יצחק שדה, "הזקן" (אז בן 47), השאיר עליו רושם עז. הוא חש שדבריו ביטאו את מחשבותיו שלו על הצורך לנקוט יוזמה במאבק מול התוקפנות הערבית. הוא היה מרוצה מכך שהצטלבה דרכו עם אדם שהיה בעמדת השפעה על צעירים רבים בארץ. התפיסה של יצחק שדה — "היציאה מן הגדר" — כלומר לא עוד גישה פסיבית של הצבת מארבי לילה בקרבת היישובים היהודיים, אלא הצבתם בכניסה וביציאה של הכפרים הערביים, נחשבה אז למהפכנית.

באחד הימים נשמעה אזעקה בכפר תבור. אלון לקח את נשקו ורץ למרכז הכפר, לשם נזעקו צעירים נוספים. ממפקד הכפר נודע לו ששני חברים הותקפו בשדה. בעצה אחת עם המפקד התחלקו הצעירים לשתי קבוצות, שעל אחת מהן פיקד מפקד הכפר ועל השנייה יגאל אלון. שתי הקבוצות הגיעו לשדה, ושם ראו את הערבים התוקפים. אלון תפס פיקוד והורה למפקד הכפר להישאר בחיפוי, בעוד הוא וקבוצתו הסתערו על הערבים והִכו בהם מכות נמרצות. התוקפים נסוגו עם שני נפגעים לעבר הוואדי ונעלמו בחשכה. הניצחון היה הפעם שלם.

אירוע זה נחרת היטב בראשם של מפקד כפר תבור והחברים שהשתתפו בהסתערות על הערבים התוקפים. הם התרשמו עמוקות מהמהירות שבה אלון נקט יוזמה ותפס פיקוד. בעקבות זאת התחזק מעמדו בכפר עוד יותר, והוא קנה לו שם של מנהיג אותנטי, החלטי ונמרץ, שלא מוכן להבליג על תוקפנות ערבית.

אחרי שסיים את הלימודים ב"כדורי" וחזר לכפר תבור, התחיל אלון להביט בעין ביקורתית על החיים בכפר. כאמור, כפר תבור היה מורכב ממשקים פרטיים, כשכל איכר דואג למשקו שלו, וזאת בניגוד לאורח החיים הקיבוצי של שוויון וערבות הדדית שקסם לאלון. מצב זה הוביל אותו להחלטה לעזוב את כפר תבור — החלטה קשה שאלון לא ידע כיצד יקבל אותה אביו. אלא שכאשר יגאל הצעיר בישר לאביו על החלטתו, הפתיע אותו ראובן פייקוביץ' כשאמר לו בפשטות שהוא מבוגר דיו כדי להחליט על דרכו בעצמו.

סמוך לאותה עת חלה אביו של יגאל אלון ואושפז בחיפה. אלון מכר את המשק המשפחתי, וביולי 1937 הצטרף עם חברים מ"כדורי" להקמת קיבוץ גינוסר על שפת הכינרת. החיים והעבודה בגינוסר מילאו את עולמו. בקיבוץ הוא גם הכיר את רות אפיסדורף שעלתה מגרמניה, ולאחר רומן קצר הם נישאו. חודשים אחדים לאחר הקמת הקיבוץ נשלח אלון מטעם "ההגנה" לקורס סמלים.

המשך הפרק בספר המלא