המסתערב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסתערב
כוכב אחד (דירוג אחד)

תקציר

אהרן חיים כהן היה הרבה יותר ממסתערב, וסיפור חייו המיוחד המובא בספר הזה רחב ומקיף הרבה מעבר לסיפורם של ניצני המודיעין ביישוב ובמדינה. הוא היה בן היישוב הישן הספרדי, שילדותו עברה עליו בתנאים הקשים של ירושלים במלחמת העולם הראשונה, ואחריה התחבר לעולים החלוצים ואימץ את דרכם. הוא הפגין קור רוח ואומץ במאורעות 1929, והיה לא רק המסתערב הראשון במאורעות ואחריהם, אלא שירות מודיעין של איש אחד שעסק בשנות השלושים של המאה שעברה כמעט בכל תחומי המודיעין שהיו ידועים אז בארץ: התרעה, הסתערבות, הפעלת רכזים ומודיעים, ציתות לטלפונים ואף דיפלומטיה חשאית. אהרן חיים כהן היה איש שלמד בעצמו ובנה את עצמו, אך נותר אאוטסיידר בממסד היישובי. ממשיכיו דאגו להקטין את פועלו ולהשכיח את דמותו, וכך הצטיירו הם עצמם כאבות המודיעין הישראלי. למזלו של כהן, את ההיסטוריה כותבים בסופו של דבר אלה שחקרו אותה ולא אלה שעשו אותה או דימו לעשותה, ומקומו בה נשמר – אם לא בחייו אז לפחות אחרי מותו.
פרופ' (אמריטוס) יואב גלבר

אהרן חיים כהן, שחייו נגדעו בטרם עת, לא זכה לספר את סיפור חייו המסעיר, שהיה עשיר בפעולה, הצלחות ואכזבות. הוא פעל בנחישות ובהתמדה לתרום את חלקו בהקמת הבית היהודי בארץ ישראל ובסיכול כוונותיהם של אויביו, אך בה בעת לא חדל להאמין באפשרות של דו־קיום בין יהודים וערבים בארץ, ופעל ללא לאות להגנת זכויותיהם של כל העובדים, מתוך אמונה עמוקה ברוח האדם. אהרן חיים היה איש מעשה, איש ספר, איש משפחה ואיש רעים, אהוב על קרוביו וחבריו הרבים, שנצרו את זכרו באהבה ובגעגועים. בספר זה שבים ומעלים בני משפחתו מנבכי העבר את סיפור חייו ופועלו, בפסיפס מגוון של מסמכי ארכיון, עדויות חיות וזכרונות משפחתיים, ומשיבים אותו למקומו הראוי בתולדות ישראל.
ד"ר דורון ב' כה

פרק ראשון

הקדמה


פתחֵי עיניים שקועים עמוק מתחת למצח הרחב, הקמור. עיניים — יהלומי אישונים, נוצצים ושחורים כפחם. מבטן, בהינעצו בך, תמיד עז וחודר, מבט של קנאי, מקובל ירושלמי קדמון.

מרדכי טביב[1]

ספר זה נולד מתוך רצון לפתור תעלומה: מדוע נעדר אהרן חיים כהן — מחלקת ביון של איש אחד — מדפי ההיסטוריה של ארץ־ישראל.

איש רב תושייה, מלא קסם אישי, חדור ברעיונות סוציאליסטיים וציוניים, אינו בוחל בשום עבודה, משך עצמו מעברו המקפח והפך לאיש מפתח בשורות המודיעין של טרם המדינה. בשנים שבהן היה המסתערב הראשון נשא על גבו משא כבד ומסוכן של לימוד דרכי האויב. הוא הלך לעולמו בטרם עת; החיים לא השיבו לו כגמולו. ילדיו, שהצעיר בהם היה בן חמש במות אביו, נותרו עם כתם שלא התמרק. חייהם היו קלים משלו. הם גדלו במשפחה מטפחת, עם הורים שעודדו אותם לרכוש השכלה גבוהה, לתרום לחברה, להיות פעילים ונמרצים. אביהם היה אדם נדיב, כתובת לכל מי שהתקשה, לכל מי שהחיים עלבו בו והמרו לו. אהרן חיים כהן לא שכח את ראשית חייו, את הימים המרים שבהם היה עליו לבחור בין ההכרח להרוויח רבע כיכר לחם, לבין הישיבה בין כותלי בית הספר. הוא גדל ללא אב, עם אם חלשה וחולנית ושתי אחיות קטנות. בן עשר כבר היה, בעל כורחו, המפרנס והמגן לנשות משפחתו. הגורל המר לו, אך הוא קורץ מסוג החומר המתקשה ומתחזק תחת סבל. לא קרובים מתעללים, לא רעב וקור, יכלו לכבות את רעבונו לדעת ואת אהבתו לארץ.

את תעלומת השמטתו של אהרן מדברי הימים מנסים ילדיו לפענח. הם לא הכירו אותו בשיא פריחתו, בשנים שהיה איש מפתח בשורות המודיעין של טרם קום המדינה, אך הם ממשיכים לשאול: איך ייתכן שאהרן חיים כהן, שעבד באופן צמוד ואינטימי עם מנהיגי האומה, עם יצחק בן־צבי, עם חיים ארלוזורוב, עם משה שרת, עם דוד בן־גוריון, נשמט מדפי ההיסטוריה. ספר זה הוא פרי אהבתם ומחקרם. אין הוא מחקר טהור, אף על פי שהוא נסמך על ארכיונים. שזורים בו פרקים אישיים של ילדיו המספרים על יחסיהם עם אביהם. אין זה סיפור נוסטלגי הבא להלל את האב, אף על פי שאהבתם אליו ניכרת בכתוב. ביושרה אקדמית ואישית הם חוקרים ומביאים בעיקר תקופה מסוימת בחייו, שבה עלה לגדולה מקצועית ואחר כך הושלך בבושת פנים. אביהם מת במפתיע בגיל 56, בלי שסיפר דבר שיסביר את התפנית המרה בפועלו למען הארץ. אין לפניהם אלא חומרי ארכיון: מכתבים, יומנים, זיכרונות ועדויות.

הנה מה שהנחיל אהרן חיים כהן לילדיו, ואת אלה הם העבירו לדורות הבאים: סקרנות, אהבת החקר, צימאון לדעת, רצון להועיל, לתרום מזמנם ומרצם לכלל, התמדה ועקשנות בהשגת מטרותיהם. הוא הניח אחריו צאצאים רבים, דור אחר דור ההולכים בדרכו. על אף שינויֵי העתים, במודע או שלא במודע הם מקיימים את מורשתו, וצועדים בשביל שסלל. אישיותו המופלאה מטילה עליהם צל ענק. חייו לא היו לשווא.

שושי בריינר ויואב שפיר־בירן

המסתערב שולמית אמיר, חני בירן

הקדמה


פתחֵי עיניים שקועים עמוק מתחת למצח הרחב, הקמור. עיניים — יהלומי אישונים, נוצצים ושחורים כפחם. מבטן, בהינעצו בך, תמיד עז וחודר, מבט של קנאי, מקובל ירושלמי קדמון.

מרדכי טביב[1]

ספר זה נולד מתוך רצון לפתור תעלומה: מדוע נעדר אהרן חיים כהן — מחלקת ביון של איש אחד — מדפי ההיסטוריה של ארץ־ישראל.

איש רב תושייה, מלא קסם אישי, חדור ברעיונות סוציאליסטיים וציוניים, אינו בוחל בשום עבודה, משך עצמו מעברו המקפח והפך לאיש מפתח בשורות המודיעין של טרם המדינה. בשנים שבהן היה המסתערב הראשון נשא על גבו משא כבד ומסוכן של לימוד דרכי האויב. הוא הלך לעולמו בטרם עת; החיים לא השיבו לו כגמולו. ילדיו, שהצעיר בהם היה בן חמש במות אביו, נותרו עם כתם שלא התמרק. חייהם היו קלים משלו. הם גדלו במשפחה מטפחת, עם הורים שעודדו אותם לרכוש השכלה גבוהה, לתרום לחברה, להיות פעילים ונמרצים. אביהם היה אדם נדיב, כתובת לכל מי שהתקשה, לכל מי שהחיים עלבו בו והמרו לו. אהרן חיים כהן לא שכח את ראשית חייו, את הימים המרים שבהם היה עליו לבחור בין ההכרח להרוויח רבע כיכר לחם, לבין הישיבה בין כותלי בית הספר. הוא גדל ללא אב, עם אם חלשה וחולנית ושתי אחיות קטנות. בן עשר כבר היה, בעל כורחו, המפרנס והמגן לנשות משפחתו. הגורל המר לו, אך הוא קורץ מסוג החומר המתקשה ומתחזק תחת סבל. לא קרובים מתעללים, לא רעב וקור, יכלו לכבות את רעבונו לדעת ואת אהבתו לארץ.

את תעלומת השמטתו של אהרן מדברי הימים מנסים ילדיו לפענח. הם לא הכירו אותו בשיא פריחתו, בשנים שהיה איש מפתח בשורות המודיעין של טרם קום המדינה, אך הם ממשיכים לשאול: איך ייתכן שאהרן חיים כהן, שעבד באופן צמוד ואינטימי עם מנהיגי האומה, עם יצחק בן־צבי, עם חיים ארלוזורוב, עם משה שרת, עם דוד בן־גוריון, נשמט מדפי ההיסטוריה. ספר זה הוא פרי אהבתם ומחקרם. אין הוא מחקר טהור, אף על פי שהוא נסמך על ארכיונים. שזורים בו פרקים אישיים של ילדיו המספרים על יחסיהם עם אביהם. אין זה סיפור נוסטלגי הבא להלל את האב, אף על פי שאהבתם אליו ניכרת בכתוב. ביושרה אקדמית ואישית הם חוקרים ומביאים בעיקר תקופה מסוימת בחייו, שבה עלה לגדולה מקצועית ואחר כך הושלך בבושת פנים. אביהם מת במפתיע בגיל 56, בלי שסיפר דבר שיסביר את התפנית המרה בפועלו למען הארץ. אין לפניהם אלא חומרי ארכיון: מכתבים, יומנים, זיכרונות ועדויות.

הנה מה שהנחיל אהרן חיים כהן לילדיו, ואת אלה הם העבירו לדורות הבאים: סקרנות, אהבת החקר, צימאון לדעת, רצון להועיל, לתרום מזמנם ומרצם לכלל, התמדה ועקשנות בהשגת מטרותיהם. הוא הניח אחריו צאצאים רבים, דור אחר דור ההולכים בדרכו. על אף שינויֵי העתים, במודע או שלא במודע הם מקיימים את מורשתו, וצועדים בשביל שסלל. אישיותו המופלאה מטילה עליהם צל ענק. חייו לא היו לשווא.

שושי בריינר ויואב שפיר־בירן