רוחות הזעם

פתח דבר

אף פעם אל תפתח ספר במזג האוויר.

מי היה זה שאמר את זה? אני לא זוכר — איזה סופר מפורסם, אני מניח.

מי שזה לא יהיה, הוא צדק. מזג אוויר זה משעמם. אף אחד לא רוצה לקרוא על מזג אוויר, במיוחד באנגליה, שבה יש לנו כל כך הרבה ממנו. אנשים רוצים לקרוא על אנשים — ומניסיוני, הם בדרך כלל מדלגים על פסקאות תיאוּריות.

זאת עצה טובה להימנע ממזג האוויר — שעכשיו אני מסתכן ומתעלם ממנה. היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, אני מקווה. אל דאגה, הסיפור שלי לא מתרחש באנגליה, לכן אני לא מדבר כאן על גשם. אני מציב את הגבול בגשם — אף ספר לא צריך להתחיל בגשם, אף פעם. ללא יוצא מן הכלל.

אני מדבר על רוחות. הרוחות שמסתחררות סביב האיים היווניים. רוחות יווניות פראיות, בלתי צפויות. רוחות שמטריפות אותך.

הרוח היתה עזה באותו ערב — ערב הרצח. היא היתה אכזרית, זועמת — מתרסקת בין העצים, מסתערת לאורך השבילים, שורקת, מייללת, לוכדת כל צליל אחר ודוהרת איתו קדימה.

ליאו היה בחוץ כששמע את היריות. הוא היה על ידיו וברכיו, מאחורי הבית, הקיא בגינת הירק. הוא לא היה שיכור, רק מסומם. (מֵיאָה קוּלפָּה, אני חושש. הוא אף פעם לא עישן מריחואנה קודם לכן; כנראה לא הייתי צריך לתת לו.) לאחר ניסיון ראשוני חצי נלהב — שככל הנראה כלל חיזיון על־טבעי — הוא נתקף בחילה והתחיל להקיא.

בדיוק אז הרוח תפסה מהירות לכיוון שלו — מטיחה את הצליל היישר אליו: באנג, באנג, באנג. שלוש יריות, ברצף מהיר.

ליאו התרומם. יציב ככל יכולתו, הוא פילס את דרכו בסופה, לכיוון היריות — הרחק מהבית, לאורך השביל, דרך מטע הזיתים ולעבר החורבה.

ושם, בשטח קירח, שרועה על הקרקע... היתה גופה.

הגופה שכבה בשלולית דם שהלכה וגדלה, מוקפת בחצי עיגול של עמודי שיש הרוסים, שהטילו עליה צל חלקי. ליאו התקרב אליה בזהירות, הציץ בפניה. ואז הוא התנדנד לאחור, הבעתו מעוותת מאימה — ופתח את פיו כדי לצעוק.

באותו רגע הגעתי, ביחד עם האחרים — בדיוק בזמן לשמוע את תחילת היללה של ליאו, לפני שהרוח חטפה את הקול משפתיו וברחה איתו, נעלמה בחשיכה.

כולנו עמדנו שנייה אחת מבלי לזוז, בדממה. זה היה רגע מזעזע, מפחיד — כמו רגע השיא בטרגדיה יוונית.

אבל הטרגדיה לא הסתיימה שם.

היא רק התחילה.

מערכה ראשונה

זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי אי־פעם.

— פורד מדוקס פורד, "החייל הטוב"

1

זהו סיפור על רצח.

ואולי זה לא לגמרי נכון. במהותו, זהו סיפור אהבה, לא? סיפור אהבה מהסוג העצוב ביותר — על סופה של אהבה, מותה של אהבה.

אז אני מניח שצדקתי בפעם הראשונה.

אולי אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור הזה. קרוב לוודאי שקראתם עליו בזמנו — הצהובונים אהבו אותו, אם אתם זוכרים:

"אי הרצח" היתה כותרת פופולרית. זה לא מפתיע בעצם, מפני שהיא הכילה את כל המרכיבים המושלמים בשביל סנסציה עיתונאית: כוכבת קולנוע לשעבר מתבודדת; אי יווני פרטי שהרוח ניתקה אותו... ורצח, כמובן.

הרבה זבל נכתב על אודות אותו ערב. כל מיני תיאוריות פרועות ולא מדויקות לגבי מה קרה או לא קרה. אני נמנעתי מכל זה. לא עניין אותי לקרוא ספקולציות המבוססות על מידע שגוי בקשר למה שקרה באי.

ידעתי מה קרה. הייתי שם.

מי אני? ובכן, אני המספר של הסיפור הזה — ואני גם דמות בו.

היינו שבעה, בסך הכול, לכודים באי.

אחד מאיתנו היה רוצח.

אבל לפני שאתם מתחילים להמר מי מאיתנו עשה את זה, אני מרגיש שמחובתי ליידע אתכם שלא מדובר כאן בסוג סיפור של "מי עשה את זה". הודות לאגתה כריסטי, כולנו יודעים כיצד אמור סיפור כזה להתפתח: פשע מסתורי, לאחריו חקירה עקשנית, פתרון גאוני — ואז, אם יש לכם מזל, פיתול בעלילה. אבל כאן מדובר בסיפור אמיתי, לא ביצירה דמיונית. הוא על אנשים אמיתיים, במקום אמיתי. אם בכלל מגדירים, אז זה "למה הוא עשה את זה" — חקר דמות, בחינה של מי אנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

להלן הניסיון הכן והגלוי לבנות מחדש את אירועי אותו לילה נוראי — הרצח עצמו, וכל מה שהוביל אליו. אני מתחייב להציג בפניכם את האמת הפשוטה והכנה — עד כמה שאני יכול להתקרב אליה. כל מה שעשינו, אמרנו וחשבנו. אבל איך? אני שומע אתכם שואלים. איך זה ייתכן? איך ייתכן שאני יודע את הכול? לא רק כל פעולה שנעשתה, כל מה שנאמר ונעשה — אלא את כל מה שלא נעשה, לא נאמר, את כל המחשבות של האחרים?

לרוב, אני סומך על השיחות שהיו לנו, לפני הרצח ואחריו — לאלה ששרדו, זאת אומרת. באשר לדמות המת, אני בטוח שתעניקו לי חירות אמנותית בכל הנוגע לחיים הפנימיים שלה. לאור העובדה שבמקצועי אני מחזאי, יש לי יותר כישורים מאשר לרוב האנשים בשביל התפקיד המיוחד הזה.

התיאור מבוסס גם על ההערות שלי — שנכתבו הן לפני והן אחרי הרצח. הרשו לי להסביר בקצרה. מזה כמה שנים אני נוהג לכתוב במחברות. לא הייתי קורא להן יומנים, הן לא עד כדי כך מסודרות. סתם תיעוד של מחשבות, רעיונות, חלומות, פיסות של שיחה ששמעתי, הבחנות שלי על העולם. המחברות עצמן כלל לא מהודרות, סתם מחברות בכריכה שחורה. המחברת הרלוונטית מאותה שנה פתוחה עכשיו לצדי — ואין ספק שאקרא בה כשנתקדם.

אני מדגיש את כל זה, כדי שאם בנקודה מסוימת בסיפור אני אטעה אתכם, תבינו שזה נעשה במקרה, לא משהו שתוכנן מראש — מפני שאני מסיט את האירועים יותר מדי ובצורה מגושמת מנקודת המבט שלי. סיכון מקצועי, אולי, כשמישהו מספר סיפור שבמקרה הוא גם ממלא בו תפקיד שולי.

למרות זאת, אעשה כמיטב יכולתי לא לחטוף את הסיפור לעתים קרובות מדי. ועם זאת, אני מקווה שתאפשרו לי לסטות פה ושם. ולפני שאתם מאשימים אותי שאני מספר את הסיפור בדרך פתלתלה, הרשו לי להזכיר לכם שמדובר בסיפור אמיתי — וכך אנחנו מתַקשרים בחיים האמיתיים, לא? אנחנו לא מוסרים את הדברים בצורה מאורגנת: אנחנו קופצים קדימה ואחורה בזמן; מאטים ומרחיבים רגעים מסוימים; עוברים במהירות על האחרים, עורכים תוך כדי דיבור, מקטינים פגמים ומגדילים יתרונות. כולנו המספרים הלא מהימנים של חיינו.

מצחיק, אני מרגיש שאני ואתם צריכים לשבת עכשיו ביחד על כיסאות בר, כשאני מספר לכם את הסיפור הזה — כמו חברים ותיקים ששותים בבר.

זהו סיפור לכל מי שאהב פעם, אני אומר, ומחליק משקאות לעברכם — משקה גדול, תהיו זקוקים לו — כשאתם מתרווחים ואני מתחיל.

אני מבקש מכם לא להפסיק אותי יותר מדי, לפחות לא בהתחלה. יהיה שפע של הזדמנויות להתווכח לאחר מכן. בינתיים, אני מבקש בנימוס שתקשיבו לי — כפי שהייתם משביעים את רצונו של חבר טוב עם אנקדוטה ארוכה.

הגיע הזמן לפגוש את כל מי שלוהקו לתפקידי החשודים — לפי סדר החשיבות. ולכן, אני חייב, לרגע, לצאת מהבמה. אני אשוטט מאחורי הקלעים ואמתין לסימן שלי להיכנס.

הבה נתחיל — כפי שראוי לנו לעשות — עם הכוכבת.

הבה נתחיל עם לָנָה.

2

לנה פָרַאר היתה כוכבת קולנוע.

לנה היתה כוכבת גדולה. היא נעשתה כוכבת בגיל צעיר מאוד.

אין ספק שרבים מכם מכירים את שמה, או שראיתם את סרטיה. היא עשתה רבים מכדי לציין את שמותיהם. אם אתם דומים לי, אחד או שניים מהם אהובים עליכם במיוחד.

אף על פי שפרשה עשר שנים לפני שסיפורנו מתחיל, שמה של לנה שרד — אין ספק שזמן רב לאחר שאני אמות ואשָכח כאילו מעולם לא הייתי קיים, לנה פראר תיזכר, ובצדק. כפי ששייקספיר כתב על קליאופטרה, היא הרוויחה את "מקומה בסיפור".

לנה התגלתה בגיל תשע־עשרה על ידי המפיק ההוליוודי האגדי, זוכה האוסקר, אוטו קראנץ — שלו נישאה מאוחר יותר. עד למותו בטרם עת, אוטו הקדיש את האנרגיה העצומה שלו ואת השפעתו לפיתוח הקריירה של לנה, ותכנן סרטים שלמים כתצוגת ראווה של כישרונותיה. אבל לנה נועדה להיות כוכבת, עם או בלי אוטו.

לא רק פניה המושלמות, היופי הזוהר, המוחלט של מלאך של בוטיצ'לי — העיניים ההן של כחול אינסופי — או האופן שבו נשאה את עצמה או דיברה, או חיוכה המפורסם. לא, היתה בלנה איזו איכות אחרת — משהו לא מוחשי, שמץ של חצי אֵלָה; משהו מיתי, קסום — זה גרם לה למשוך את עיני האנשים באופן כפייתי, עד אין קץ. בנוכחות יופי כזה, כל מה שרוצים לעשות זה לנעוץ מבט.

לנה עשתה הרבה סרטים כשהיתה צעירה מאוד — ואם להיות כן, היה נדמה שנעשית שם תחרות השלכת בוץ על הקירות, כדי לבדוק מה יידבק לדמותה בדרך הטובה ביותר. ובעוד שלדעתי, הקומדיות הרומנטיות שלה פעם קלעו למטרה ופעם היו החמצה גדולה, והמותחנים באו והלכו, ההצלחה הגדולה הגיעה כשלנה שיחקה בטרגדיה הראשונה שלה. היא היתה אופליה בהפקה מודרנית של "המלט", וזכתה במועמדותה הראשונה לאוסקר. מאז ואילך, לסבול באצילות היתה המומחיות של לנה. תקראו לסרטים האלה סוחטי דמעות או בכייניים, לנה הצטיינה בתפקידי הגיבורה הרומנטית שגורלה נחרץ, מאנה קרנינה עד ז'אן ד'ארק. היא אף פעם לא קיבלה את הבחור; לעתים נדירות יצאה מזה בחיים — ואנחנו אהבנו אותה בשל כך.

כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לנה הרוויחה המון כסף עבור הרבה אנשים. כשהיתה בת שלושים וחמש, במהלך שנתיים שבלעדיה היו הרסניות מבחינה כספית עבור אולפני פרמונט, הרווחים מאחת ההצלחות הגדולות ביותר שלה החזיקו את הסטודיו בחיים. לכן היתה אדוות הלם די גדולה בתעשייה כשלנה הכריזה פתאום שהיא פורשת — בשיא תהילתה ויופייה, בגיל ארבעים הרך.

הסיבה לפרישתה היתה תעלומה — ונועדה להישאר כזאת, מפני שלנה לא נתנה שום הסבר. לא אז ולא בשנים שלאחר מכן. היא מעולם לא דיברה על כך בציבור.

אבל, היא סיפרה לי, בלילה חורפי אחד בלונדון, כששתינו ויסקי ליד האח והתבוננו בפתותי השלג שנִישאו עם הרוח ליד החלון. היא סיפרה לי את כל הסיפור, ואני סיפרתי לה על —

לעזאזל. הנה אני עושה זאת שוב — כבר מכין את שובי לסיפור. נדמה שלמרות כוונותי הטובות, אולי עלי להודות בכישלון — לקבל את זה שאנחנו איננו ניתנים להפרדה, שזורים זה בזה, היא ואני, קשורים ביחד כמו סליל של חוט סבוך, ללא יכולת להבחין בינינו או להתיר אותנו.

גם אם זה נכון, בכל זאת ידידותנו החלה לאחר מכן. בנקודה הזאת בסיפור, עוד לא נפגשנו. באותם ימים, חייתי עם ברברה וֶסט בלונדון. ולנה, כמובן, היתה בלוס אנג'לס.

לנה נולדה וגדלה בקליפורניה. היא חיה שם, עבדה שם, עשתה שם את רוב סרטיה. אולם לאחר שאוטו מת והיא פרשה, החליטה לנה לעזוב את לוס אנג'לס ולחפש התחלה חדשה.

אבל לאן הולכים?

ידועה אמירתו של טנסי ויליאמס, שאין לאן ללכת, כשפורשים מהסרטים — אלא אם אתה טס לירח.

אבל לנה לא טסה לירח. היא נסעה לאנגליה.

היא עברה ללונדון עם בנה הצעיר, ליאו. היא קנתה להם בית ענקי במייפר, בגובה של שש קומות. היא לא התכוונה להישאר שם זמן רב — בוודאי שלא לתמיד. זה היה ניסוי זמני בסגנון חיים חדש, בזמן שלנה ניסתה לחשוב מה לעשות בשארית חייה.

הבעיה היתה, שללא הקריירה ששלטה בחייה, שהגדירה אותה, הבינה לנה, למרבה אי־נוחותה, שהיא לא יודעת מי היא או מה היא רוצה לעשות עם עצמה. היא הרגישה אבודה.

לאלה בינינו שזוכרים את סרטיה של לנה פראר קשה לדמיין אותה כ"אבודה". על המסך היא סבלה מאוד, אבל עשתה את זה בסטואיות, בקור רוח ובאומץ עצומים. היא התמודדה עם גורלה מבלי להניד עפעף ונפלה בעודה נאבקת. היא היתה כל מה שאתם רוצים שיהיה בגיבורה.

בחיים האמיתיים לנה לא יכלה להיות שונה יותר מהפרסונה הקולנועית שלה. ברגע שהכרתם אותה באופן אינטימי, התחלתם להציץ באדם אחר המסתתר מאחורי המראה החיצוני: אדם שברירי ומורכב יותר. מישהי שהיתה הרבה פחות בטוחה בעצמה. רוב האנשים מעולם לא פגשו בדמות האחרת הזאת. אבל כשהסיפור הזה יסופר, נהיה חייבים להשגיח עליה, אתם ואני. מפני שבה קיימים כל סודותיו.

הסתירה הזאת, בהיעדר מילה טובה יותר, בין הדמות הציבורית לדמות הפרטית של לנה, היתה משהו שהתמודדתי איתו במהלך השנים. אני יודע שגם לנה התמודדה איתו. במיוחד כשעזבה את הוליווד ועברה ללונדון.

למרבה המזל היא לא נאלצה להתמודד זמן רב, לפני שהגורל התערב ולנה התאהבה — באנגלי; איש עסקים נאה, צעיר ממנה במעט, בשם ג'ייסון מילר. האם ההתאהבות הזאת היתה, למעשה, גורל או רק הסחת דעת נוחה — שנתנה ללנה סיבה לדחות, אולי ללא גבול, את כל ההתלבטויות הסבוכות בקשר לעצמה ולעתידה? — על כך אין תשובה. לדעתי, לפחות.

מכל מקום, לנה וג'ייסון התחתנו. לונדון היתה לביתה הקבוע של לנה.

לנה אהבה את לונדון. היא אהבה אותה בעיקר, אני חושד, בשל האיפוק האנגלי — אנשים שם נטו להניח לה לנפשה. האופי הלאומי של האנגלים לא מניח להם לגשת ברחוב לכוכבי קולנוע לשעבר ולדרוש סלפי וחתימות, ולא משנה כמה הם מפורסמים. כך שבדרך כלל לנה יכלה להסתובב בעיר מבלי שיפריעו לה.

היא צעדה הרבה. לנה נהנתה לצעוד — כשמזג האוויר אִפשר זאת.

אה, מזג האוויר. כמו כל אחד אחר שמבלה פרק זמן כלשהו בבריטניה, לנה פיתחה התעסקות לא בריאה עם האקלים. עם חלוף השנים הוא נעשה למקור תסכול תמידי עבורה. היא אהבה את לונדון אבל לאחר כמעט עשר שנות מגורים שם, העיר ומזג האוויר שלה היו היינו הך במוחה. הם היו סבוכים זה בזה: לונדון היתה זהה לאפור.

השנה הזאת היתה קודרת במיוחד. כבר כמעט הגיע חג הפסחא, ובינתיים אין אפילו רמז לאביב. עכשיו גשם איים לרדת.

לנה הביטה בשמים המתקדרים בעודה פוסעת בסוהו. וכמובן, היא חשה בטיפת גשם על פניה — ועוד אחת על ידה. לעזאזל. מוטב שתחזור עכשיו לפני שהוא יתחזק.

לנה החלה לשוב על עקבותיה — ואל מחשבותיה. היא שבה לבעיה הדוקרת שגלגלה שוב ושוב בראשה. משהו הטריד אותה, אבל היא לא ידעה מה. מזה כמה ימים היא מתוחה, חסרת מנוחה, מודאגת, כאילו משהו רודף אחריה והיא מנסה לחמוק ממנו — כשהיא מכופפת את ראשה ברחובות הצרים, בורחת ממה שעוקב אחריה. אבל מה זה היה?

תחשבי, היא אמרה לעצמה. תפתרי את זה.

בעודה פוסעת, ערכה לנה רשימת מצאי של חייה, מחפשת אי־שביעות רצון בולטת או דאגות. ההיו אלה נישואיה? לא ייתכן. ג'ייסון היה מתוח מהעבודה, אבל לא היה בזה שום חדש — היחסים שלהם היו במקום טוב כרגע. הבעיה לא היתה שם. אז איפה? בנה, ליאו? האם היתה זאת השיחה שלהם באותו יום? זאת היתה רק שיחה ידידותית על עתידו, לא?

או שלמעשה, היא היתה הרבה יותר בעייתית?

טיפת גשם נוספת הסיחה את דעתה. לנה הביטה ברוגז בעננים. אין זה פלא שהיא לא יכלה לחשוב היטב. אילו רק יכלה לראות את השמים... לראות את השמש.

בעודה צועדת, השתעשעה במחשבה לברוח ממזג האוויר. זה, לפחות, משהו שאפשר לבצע.

מה בדבר שינוי הנוף? חג הפסחא חל בשבוע הבא. מה אם הם יצאו לנסיעה של הרגע האחרון, בעקבות השמש?

למה שלא ייסעו ליוון לכמה ימים? לאי?

באמת, למה לא? זה יעשה להם טוב — לג'ייסון, לליאו ובמיוחד ללנה. היא יכולה להזמין גם את קייט ואליוט, היא חשבה. כן, זה יהיה נהדר. לנה חייכה. ההבטחה לאור שמש ושמים כחולים עודדה אותה מיד.

היא הוציאה את הטלפון מכיסה.

ומיד התקשרה לקייט.