סיפורים וחלומות

אינסטגרם

מאז שענבל קנתה את מקל הסלפי החדש מאיביי, היא לא נחה לרגע. היא מרגישה שכל פעם היא חייבת לצלם את עצמה לאינסטוש. בדרך כלל הדבר היחיד שמשתנה הוא מיקום הצילום. כי הפרצוף הוא אותו פרצוף עם השפתיים המשורבבות קדימה והמבט ההוא בעיניים. הרוב מצטלמים היום לאותה אפליקציה בטלפונים הסלולריים ומחכים שאחרים ילחצו על לייק, לב, שיהיו מאות אלפי אנשים שיעקבו אחרי המפרסם, ואולי יתמזל מזלו והוא יעשה כסף מפרסום וממוצרים שיקבל בדואר, או שסתם יהיה מפורסם כי ככה זה.

אני רק יכול להניח שכל מי שחי היום או לפחות 90% אחוז הבינו את מה שכתבתי קודם. כי סלפי, אינסטוש, לייק... זה מה שהולך היום. מי שלא יודע לא בעניינים. וחוץ מפרסום, אין תכלית. ריקנות גדולה שמתמלאת ומתרוקנת בכל פעם מחדש. זו אינה רק נחלת הצעירים. לאט ובטוח גם מבוגרים רבים מצטרפים למהפכת האינטרנט, שלא לומר זקנים, תושבי בתי אבות וסתם תושבי ביתם, זקנים בסביבות שנות ה-90-80 לחייהם. חלק מהקשישים האלה שרדו ימים אפלים, כשלא הרבה אנשים נשארו איתנו. שנות דור עברו מאז והדור ההוא הולך ונעלם, והאחרונים שעדיין כוחם במותנם, זיהו את האינסטגרם. לא, הם לא משרבבים שפתיים ולא מעפעפים בעיניים. הם מצטלמים עם הנכדים והנינים על רקע עצים, נופים שונים וים, צילומי צבע, בעודם מסורקים ולבושים יפה, בקושי מחייכים וזזים. כנראה לידם יש מטפלת או מטפל מארצות זרות ורחוקות, שעוזרים להם ומלווים אותם ובדרך כלל זה עד ליומם האחרון...

צלצול הפעמון הכריז על הפסקה בבית הספר שבו לומדת ענבל. כולם מיהרו החוצה לחצר. בנים מסוימים ילכו לעשן במחששה שמאחורי אולם ההתעמלות. זה כל כך שנות ה-80. הרי אפשר לעשן בעוד מקומות מהר ובלי שיראו אותך, אבל מאחורי אולם ההתעמלות יותר כיף.

ענבל יצאה החוצה ובדרך פגשה את יובל, חברתה מהכיתה המקבילה. זאת השנה האחרונה שלהן בתיכון, והן כבר מתרגשות לנוכח המחשבה על השירות הצבאי הקרב ובא. חלק מהחברים שלהן לא ישרתו בצבא מבחירתם, אבל הרוב יעשו את השירות. מי ביחידה קרבית ומי ביחידת עורף, העיקר לעשות הכול לפי הכללים. ענבל שלפה את הטלפון הסלולרי מהתיק וחיפשה מקום מתאים לעשות צילום סלפי. יובל הביטה החוצה וחייכה. היא ראתה את גרם המדרגות בכניסה מואר על ידי השמש באופן כזה שהקרניים צבעו את הזכוכיות שמאחור בצבעים מרהיבים.

כשיצאו החוצה, ראו חבורת זקנים חביבה יושבת על הספלים ליד הכניסה. לידם עמדה מורה שחייכה אליהם וסיפרה משהו. ענבל התעכבה לרגע, וחייכה לאחד הקשישים החביבים שחבש כובע ולבש חליפה עם עניבה. הוא חייך אליה בחזרה. היא ניגשה אליהם והמורה הפסיקה לדבר ופנתה אליה. "היי ענבל" ענבל חייכה אליה.

"היי." המורה הסבירה לה שזהו ביקור של ניצולי שואה שבאו לספר לתלמידים על אותם ימים כדי שהזיכרון לא יעלם לאחר מותם. ענבל התרגשה מאוד. סבתא שלה נפטרה לפני שלוש שנים. סבתא הייתה ניצולת שואה וכיום היא כל כך חסרה לה. היא הרגישה שלא דיברה איתה מספיק, ממש בקושי התייחסה אליה. היא יותר נגעלה כי סבתא הייתה מה שנקרא סיעודית ולא הצליחה ממש לשמור על הניקיון סביבה. ענבל נמנעה מלהתקרב אליה, ולא זכתה לשמוע את הסיפורים הרבים שלה על השואה. מאז שנפטרה הסבתא נוצר חלל גדול שאי אפשר לסגור אותו. דבר שגרם צער רב לענבל. חבורת הזקנים הזאת הייתה אולי סוג של הזדמנות עבורה. היא לא חיפשה אותה, אבל נראה שההזדמנות מצאה אותה בעצמה. ענבל הציעה למורה עזרה בליווי של הקבוצה ובהסבר על בית הספר. יובל הביטה עליה בחוסר סבלנות וסימנה לה להגיע להצטלם. ענבל חייכה וקראה לה. יובל כעסה ולא רצתה להתקרב, היא לא סובלת זקנים. יש לה בבית סבתא שיושבת בסלון כל היום, וזה מעצבן אותה בגלל הריח של התרופות. "אני הולכת למצוא מקום להצטלם," צעקה יובל לענבל. ענבל שכחה לגמרי את עניין הסלפי שתכננו לעשות בחצר.

"אתן מצטלמות לסלפי?" שאלה פתאום אחת הקשישות בחיוך. ענבל הביטה עליה.

"איך את יודעת מה זה סלפי?" היא שאלה את הקשישה.

הקשישה צחקה בקול. "מיידלה, תאמיני לי שאני יודעת. יש לי 500 עוקבים. כל בתי הדיור המוגן בארץ והנכדים שלי." היא קראה לענבל והראתה לה את האינסטגרם הפרטי.

"רוצה לעקוב אחריי?" היא שאלה.

"ברור," ענתה לה ענבל.

"זה צילה 19787896779," אמרה הקשישה לענבל.

"מה זה המספר הזה?" שאלה ענבל.

הקשישה משכה את השרוול שלה כלפי מעלה. המספר היה רשום לה על הזרוע. "זה המספר יקירתי," ענתה לה, "זה המספר שלי במחנה ההשמדה, והוא רשום באינסטגרם בתור חלק מהשם שלי כדי שלא ישכחו לעולם מה היה שם," ענתה בקול תקיף. ענבל הורידה את הראש ושתקה. פעם ראשונה שהיא שומעת על רעיון כזה מדהים — להשאיר את זכר הניצולים באמצעות האינסטגרם.

יובל התייאשה והלכה. ענבל הביטה בתמונות של צילה, וראתה שהיא צוחקת בכולן ומסביבה אנשים וילדים. 1,500 תמונות בחשבון שלה ו-500 עוקבים.

"רוצה לעשות איתי סלפי?" פתאום שאלה צילה את ענבל.

ענבל חייכה ואמרה שכן, בתנאי שצילה תעשה איתה סלפי.

"וזה לא יפגע לך באינסטוש לעשות תמונה עם זקנה מקומטת כמוני?" שאלה צילה, "ירדו לך מלא עוקבים."

"שירדו," ענתה ענבל. "מהיום אני מוסיפה לאינסטגרם שלי את המספר של הסבתא שלי שכבר לא בחיים." בעיניה עמדו דמעות שאיימו להתפרץ החוצה. צילה חיבקה אותה בחום והתרגשה מאוד.

יום השואה קיבל השנה משמעות חדשה ועוצמתית יותר עבור ענבל. גם נוספו לה מאות עוקבים לאינסטגרם, נשים נאות וגברים נאים. כולם צעירים בני שבעים עד שמונים ממקומות רבים בארץ. חברים רבים של ענבל הוסיפו את המספרים לשמות שלהם. הזיכרון חייב להמשיך לעד.