קרמה

פרולוג

אני עומדת מול אולם האירועים ורגליי מסרבות לשתף פעולה עם מוחי. הן בטח עשו קואליציה עם הלב. עוד חתונה שלא יכולתי להימנע מלהגיע אליה. מוריה, בת דודתי הקטנה, מתחתנת. אומנם השעות הרבות שביליתי בעשיית בייביסיטר עליה מימנו את רישיון הנהיגה שלי, אך היום העובדה הזאת מזכירה לי שוב עד כמה אני נשרכת מאחור. בגיל חמש עשרה, חמש שנים הפרש נותנות לך כרטיס כניסה לעולם המבוגרים. היום, בגיל עשרים וחמש, רבים מהקהל כאן יעידו שחמש שנותיי האחרונות מדגמנות בעיקר את בדידותי.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקדמת לאולם. אם הכלה מקבלת את פניי.

"הילה מתוקה, כמה טוב לראות אותך, את נראית נהדר." אנחנו מתחבקות.

"דודה, גם את נראית נפלא." אני מחמיאה לה ולרגע חושבת עד כמה היא דומה לאימי, ושאולי גם לאימא שלי זו סיטואציה לא פשוטה.

"תודה מתוקה."

היא כבר עוברת לחבק את האורחת הבאה ואני מתקדמת בצעדים קטנים אל עבר קבלת הפנים. מוזיקת רקע נעימה מתנגנת סביב וקולות דיבור וצחוק נשמעים מכל עבר. אני רואה את בת דודתי יושבת על כיסא הכלה. לבנה, יפה וזורחת כמו שרק כלה יכולה להיות. היא עטופה בחברותיה העטויות שמלות פרחוניות, צוחקות ונרגשות. אני מחליטה לגשת אליה מאוחר יותר.

הכליזמרים מתחילים לנגן ומבשרים על הגעתו הקרובה של החתן לכסות את פניה של הכלה בהינומה. בעיניי, זהו הרגע המרגש ביותר בחתונה. גם אחרי עשרות חתונות אני לא מצליחה לפענח בדיוק למה, אבל נראה לי שזה אחד מהרגעים המעטים שהחתן והכלה מרוכזים רק זה בזה. אני מתמקמת מעט מאחור, מנסה שלא למשוך תשומת לב מיותרת, ובכל זאת לקבל תצפית טובה על המתחרש. החתן מגיע בהליכה שפופה, מובל על ידי אביו ואימו, ואז נעצר מול הכלה. הוא מרים את עיניו לעיניה ונדמה שכל העולם משתתק לרגע. נשמותיהם יוצאות זו אל זו, נאלמות גם הן דום לרגע הפיכתן לאחד.

החתן עוזב את הוריו וניגש לכלתו, מכסה את ראשה ופניה בהינומה כאילו מכניס אותה כעת לביתו, ולוחש לה משהו שמיועד לאוזניה בלבד. הוא הולך ממנה לצלילי ניגון שמח ומחכה לה תחת החופה. הכלה נשארת עם מחברת התפילה שהכינה מבעוד מועד וכעת היא שופכת את ליבה מול בוראה תחת ההינומה. אני מוחה דמעת התרגשות ומרגישה יד חובקת את כתפיי.

"בתיה, שלום." אני לוחשת.

"בקרוב אצלך." חברתה של אימי לוחשת לי ומחזקת את אחיזתה. החיוך קופא על שפתיי ואני מכריחה את גופי שלא יקפא איתו.

כשהרוקדים שבים ללוות את הכלה אני חומקת לשירותים, מקווה שאף אחד לא הבחין בי. אני נשענת על קצה הכיור ומביטה במראה על המבט הנרדף המשתקף אליי. אני לא רוצה לתת לרחמים להשתלט עליי, אבל הם מהירים ממני. אני מתקשרת לדניאלה. שותפתי לדירה ולצרה.

"מה קורה?" דניאלה עונה מיד.

"אני לא יכולה להיות בחתונה הזו." אני לוחשת לה.

"למה? מה קרה?" דאגה כנה בקולה.

"עוד לא הגענו לחופה וכבר אמרו לי 'בקרוב אצלך', אוף." אני מחקה את בתיה ואת הטון המרחם שלה.

"אהה, זה." דניאלה מבינה מיד. "מה דעתך להעביר עכשיו את השיחה לאוזניית בלוטוס, כדי שלא תתמודדי לבד עם כל הדיבורים המזעזעים האלה?" החשיבה היצירתית מלאת התעוזה של דניאלה מפתיעה אותי בכל פעם מחדש.

"אני לא יודעת, זה נשמע לי מוזר." רק מההצעה המקורית שלה אני כבר מרגישה נחמה.

"מה אכפת לך? אני אייעץ לך מה לעשות. בואי נסכם שבפעם השלישית שמאחלים לך 'בקרוב אצלך' זה יהיה הסימן שלך ללכת."

אני צוחקת. אני חושבת לרגע על דמותה של דניאלה לצידי ומחליטה לקבל את הצעתה. "טוב, בסדר." הייתי שמחה שהיא תהיה פה איתי, אבל אם לא נוכחותה הפיזית לפחות עצותיה והנוכחות המנחמת שלה בטלפון יכולות לסייע בידי.

"רק תעשי טובה, תתקרבי לאנשים כשאת מדברת איתם שאשמע את כל השיחה." אני מבינה שהיא כבר מכינה את עצמה לתוכנית בידור.

"בטח, למה לא. את כבר עם הפופקורן ביד?" אני שואלת בציניות.

"כן. וגם קולה זירו. יאללה, בואי נתחיל." היא מעלה על שפתיי חיוך ומבטי המשתקף מהמראה נראה כעת מפויס יותר.

אני מחברת את הטלפון לבלוטוס, מכניסה את האוזנייה לאוזן וצועדת בחזרה לגוב האריות.

"אין לי כוח לחופה." אני אומרת לדניאלה.

"אז אל תלכי." היא עונה.

"בר המשקאות קורא לי לבוא." אני לוחשת לה.

"אל תאכזבי אותו." דניאלה מעניקה לי את הדחיפה שאני צריכה.

אני מתיישבת עם כוס מיץ תפוזים בידי, מקשיבה לפטפוטיה של דניאלה שמנעימה את זמני. כשמתחילה המוזיקה המבשרת על סיום החופה אני הולכת להיטמע בקהל. האורחים מתפזרים כעת לשולחנות.

"דניאלה," אני לוחשת, "מה לעשות עכשיו?"

"מה האפשרויות?" היא נשמעת רגועה מדי ביחס למצוקה שאני חשה.

"ההורים שלי יושבים עם הדודות המעצבנות."

"את חייבת לגשת אליהם, אין לך ברירה. כיבוד הורים לפני הכול." היא טוענת את המובן לשתינו.

אני הולכת לעבר שולחן המשפחה, מקווה שאימא שלי תראה אותי לפני דודה לאה.

"יפה שלנו," דודה לאה קוראת לעברי, "מזמן לא התראינו." לא התמזל מזלי.

"שלום דודה לאה." אני עונה חלושות.

היא מציצה מעבר לכתפי, "באת לבד?"

אני מסתובבת ועונה, "מתברר שכן." אני מחייכת אליה חיוך מאולץ.

"להתחיל עם חסרי הטקט זה באמת כישרון." דניאלה אומרת לי.

אני משתעלת ומשיבה בשקט, "את אמורה לעזור."

"מה אמרת?" דודה לאה שואלת.

"כלום, כלום." אני מביטה לצדדים ומחפשת בעיניי את אימי הנמצאת באמצע שיחה ערה עם דוד חיים, בעלה של לאה.

אימא שלי קולטת את מצוקתי. "הילה, איזה יופי שכבר הגעת." היא נעמדת ומסמנת לי לגשת אליה.

אני מתקדמת לעברה ודוד חיים מצטרף לחגיגה. "כזו ילדה יפה, אני אומר לכם, עוד שנה מהיום הילדה נשואה פלוס ילד." הוא מבסוט מעצמו. החיוך שלי נמחק כנגד רצוני.

"אני מבינה שהגיע תור המיסטיקנים." דניאלה אומרת לי. הכותרות שהיא נותנת לכל דבר מכניסות אותי לאיזון. אין מישהו שמזדהה איתי ומבין אותי יותר ממנה. אני נושקת לאבי לשלום, מושכת כיסא ומתיישבת כמה שיותר קרוב לאימי ורחוק מדודה לאה.

"רק אל תשבי בפינה," דוד חיים מתרה בי, "אחרת את תשבי פה ותחכי לבחיר ליבך עוד שבע שנים".

משתרר שקט שנמשך שלוש שניות ארוכות. אפילו מהאוזנייה לא נשמע קול.

"היא לא יושבת ומחכה חיימ'קה," דודה לאה יוצאת להגנתי, "היא בחורה מאוד עסוקה".

אז אני מבינה שבעצם אני עסוקה ומחכה. נהדר.

"תלכי משם, הילה." דניאלה אומרת לי.

אני מיישרת את כיסאי ומחייכת אליו חיוך רגוע, אך בתוכי מתחוללת מלחמה. אבא שלי מתחיל שיחה על פוליטיקה, ואני תוהה אם להתנחם במהירות שבה הגיע חוסר העניין בי. כך או כך זה בהחלט מקל עליי. אני שמה לי בצלחת מהסלטים המגוונים, ובעיקר מתעניינת בגוונים החדשים שנוצרים בצלחתי מערבוב הסלק בחציל, לעומת הסלק והכרוב. ממש דף השראה יצרתי לי כאן.

"את בסדר?" דניאלה תומכת בי אי שם מהאוזן. אני נוהמת חלושות.

המוזיקה מתחילה להתגבר והאורחים מתקבצים לקבל את בואם של הזוג לעבר רחבת הריקודים. אני נעמדת מרחוק ורואה את חברותיה הרווקות של הכלה סובבות אותה באנרגיות מתפרצות, ואת הנשואות שלראשן מטפחות נוצצות רוקדות מעט בעצלתיים, ואני לא שייכת לשום מעגל.

"הילה." בתיה, החברה של אימי שוב צצה לידי. "את יכולה לבוא רגע? אני רוצה להכיר לך מישהו." היא אוחזת בזרועי כאילו יודעת שאני עלולה לברוח לה. אני נגררת אחריה בעל כורחי.

"אוי, לא. רק לא זה." דניאלה קוראת באוזני. אין לי מילים אחרות לתאר את תחושותיי.

"תכירי, הילה, זה בנימין בן דוד של החתן." היא עומדת בינינו ומשלבת ידיה בהנאה.

"היי." אני אומרת.

"נעים להכיר." הוא עונה. נראה נבוך.

"אני חייבת רגע לעשות שיחה." אני מתנצלת לפני שניהם. "אז נדבר." אני מתרחקת משם במהירות.

"דניאלה, אני הולכת מכאן." אני לוחשת תוך כדי מנוסה.

"חכי, יש לנו הסכם." היא עונה לי.

"ההסכם ממש לא מעניין אותי."

"את כבר הולכת?" אם הכלה מבחינה בי.

"אני מצטערת, אני כבר חייבת לצאת." לא עולה במוחי תירוץ.

"טוב, מתוקה. בקרוב אצלך." היא מביטה בי בחמלה.

"פעם שנייה." דניאלה סופרת באוזני.

"מה אמרת?" אני שואלת את דודתי. עושה את עצמי מתאמצת לשמוע בתוך רעש המוזיקה.

"אמרתי 'בקרוב אצלך'." היא חוזרת שוב בקול על דבריה.

"שובבה." דניאלה צוחקת באוזניי.

אני מחייכת ומשיבה לה את משפט המחץ "ישועת השם כהרף עין."

"אמן." הדודה ודניאלה אומרות יחד. אני מסתובבת והולכת.

פרק 1

אני מאחרת כהרגלי וכל דרכי ל"זהב של בית" מלווה בהכאה על חטא. איך זה שלעיסוק שבחרתי לשם שמיים ולא לשם הכסף, אני מצליחה לאחר בכל פעם מחדש?

גם אם החבר'ה שם לא ממש עסוקים בלשון המעטה, זה עניין של כבוד. יש לציין שאני לא יודעת כמה הם נהנים מהחוג שלי, אבל אני בהחלט רואה את המבט האוהב הזה בעיניהם על עצם הנוכחות שלי שם, על היחס. "הנותן מרוויח יותר מהמקבל" היא קלישאה המעוררת בי חשד. אני שונאת קלישאות. בכל פעם שאומרים לי אחת כזאת אני מחפשת את הסיבה שבגללה רוצים לנחם אותי או את מה שמנסים להסתיר ממני. כשדניאלה אמרה לי את המשפט הזה התגובה הראשונית שלי הייתה, "את מנסה לעודד אותי כי את חושבת שהקשישים יבהו בי וארגיש מטומטמת? טוב." ושאלתי בציניות אם היא מעוניינת לשלוח לי גיף "יום רביעי שמח" עם פרחים ופרפרים.

בכל מקרה, אם אודה על האמת, כשאני יוצאת משם אני מרגישה טוב עם עצמי. אפשר להגדיר את זה כסיפוק. יש בי חוסר אמון בסיסי בסובביי. אני משתמשת בו כמעטפת הגנה. אם אסיר אותה, נראה לי שאצליח להודות שגם אם הקשישים מפיקים הנאה מהחוג שלי, אין ספק שאני יותר.

אני עומדת מול הכניסה ועוצמת עיניים. השם יתברך, תן לי את הכוח והרצון לתת מעצמי באמת, רק כדי להוסיף לליבם שמחה ונחת, ולשמוח בזה גם אני. אני נושמת עמוקות ונכנסת ל"זהב של בית", ומיד קופצת עליי אביבה. היא, לטעמי, מנהלת קשוחה ומתנשאת מדי כדי ללוות אנשים שגדולים ממנה לפחות בארבעים שנה.

"מה קורה, הילונת?" היא צועקת לעברי תוך טיפוף בוטה על עקביה ורשרוש חסר מודעות של תכשיטיה. היא לבושה תמיד שחור. בדרך כלל אלו מכנסיים שחורים צמודים וחולצה בעלת מחשוף עמוק מדי. אני תמיד מתפלאת על הבחירות הסופר־אופנתיות שלה שבהן היא מגיעה לעבודה. בואי, לא הגעת לאירוע השקת בושם, או משהו כזה.

כשאני מתארגנת לעבודה אבחר תמיד ללבוש בגד נוח ומאוורר. זה לא רק שיקול פרקטי, כי חשוב לי להיראות מכובדת, אבל לא בולטת מדי. אני חושבת שיש בי צורך לבוא לכאן הכי פשוטה, כדי לפנות את עצמי ולהתרכז לעומק בקשר שלי עם ה"זהבים" האלה. חוץ מזה, אף אחד לא ממש טורח להשקיע בהופעה, ואם אני רוצה להרגיש חלק, בניגוד לאביבה, אז כדאי שאתלבש בהתאם.

היום אני בשמלה ארוכה בצבע ירוק זית, או כמו שאבא שלי אומר בסלידה לא מוסתרת "מטאטאת את הרצפה." את הירוק שברתי עם וסט ג'ינס. שערי ברובו אסוף למעלה, אם כי חצי הפוני שלי עוזר לי תמיד להסתיר את הרגשות שלא בא לי לחלוק עם כולם. אימא שלי צוחקת עליי שאני "מתפרעת" דווקא בעגילים.

"טוב, הכי פשוט להזמין עגילים מעלי אקספרס." אני מתרצת.

ואימא תמיד באותה התגובה, "כן, אבל למה את חייבת להזמין דווקא כאלה עגילים גדולים וצבעוניים?! הם בגודל של פיל! מזל שאת מספיק יפה, וגם כשאת מתאמצת את לא מצליחה להרוס את זה!" כל כך אופייני לה לעטוף ביקורת במחמאה.

"טוב שבאת!"

אביבה קוראת לעברי בטון מעט גבוה ממה שצריך ומתקדמת אליי. היא עומדת כמה סנטימטרים ממני ומחזיקה בידי כאילו יש לי סיבה טובה לברוח מפה.

"חוג האומנות יתחיל היום, בעוד חצי שעה. בינתיים אני צריכה שתעשי סיבוב היכרות ל... נו, אממ. לבחורצ'יק הזה שבא עם הילד ללוות את רמי מקומה ארבע."

היא מצביעה בראשה לעבר פתח חדרה וטורחת לחייך אליי בחיוך מאולץ. מהגמגום שלה אני מבינה שהבחור לא מוצא חן בעיניה, ושהיא מרגישה שהיא עושה טובה גדולה ומאפשרת למישהו ללוות את מי מדייריה. נראה לי שהיא תסכים עם דניאלה בעניין "הנותן והמקבל".

ליד הדלת עומד גבר תל אביבי טיפוסי, מטר שמונים ככה, לובש מכנסי ג'ינס צמודים מדי, ז'קט שחור מדי התואם להפליא את צבע שערו, זקן שלא מבייש את הרצל ותספורת שתמיד מזכירה לי את הביטוי "יצאת קירח מכאן ומכאן", או סתם תרנגולת. לידו עומד ילד, אולי בן חמש, רזה, קטן, מתולתל עם פרצוף חמוץ־מתוק כזה.

"תכירי הילה, זה..." אביבה מביטה בבחור בבלבול.

הבחור מצביע על הילד. "זה ליעד." עיניו מתרככות ומיד מתקשחות חזרה.

אני מתכופפת בניסיון אימהי. "שלום ליעד."

ליעד לא משפיל מבט אך גם לא עונה. נראה לי שהתעקשות רק תאריך את חוסר הנעימות שאנחנו שרויים בה, ואני מתרוממת.

"אני יאיר." הוא שולח יד ללחיצה.

אני מחייכת ונבוכה בו־זמנית. "אני דתייה, סליחה."

עיניו מביעות בוז. "משתתף בצערך."

כל המבוכה והאמפתיה מתחלפים אצלי בכעס.

"אני דווקא מאוד שמחה על זה." אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמנסה לקבל אישור על קיומה.

"את. הרגשת צורך להתנצל." קולו עולה בהתנצחות, אני מזהה גיחוך קל על פניו.

אביבה, בלי שום רגישות כהרגלה, מביטה בי בחיוך עקום.

"קדימה," חדורת מטרה שדבר לא ישבש את תוכניותיה, "לא נשאר עוד הרבה זמן. תעשי לחמודים האלה סיבוב קצר ותראי להם את החדר של רמי, שידעו איך להגיע לבד בפעם הבאה."

פתאום הם חמודים. אני מזהה מפרצופו המופתע של יאיר שהוא הבין את הרמז של אביבה על הטרחה שבהגעתם, ושמחת נקמה קלה עולה בליבי.

אני מפנה אל יאיר וליעד גב.

"טוב, בואו אחריי." אני צועדת בצעדים מהירים ובסנטר זקור, מנסה למחוק את תחושת ההשפלה. הם צועדים אחריי. אני עדיין מלאת כעס על החוצפה שלו. הוא בטח קיבל כסף ללוות את הילד לפעילות קהילתית. לא נראה כמו אחד שיש לו יותר מדי ערכים. כשאנחנו מגיעים למעלית הם נעמדים לידי. אני מישירה מבט לדלתות המעלית, כאילו שאם לא אסתכל עליה היא לא תגיע. בזווית עיני אני מבחינה ביאיר הבוחן אותי מכף רגל ועד ראש ומרגישה צורך עז לקבור את עצמי. בעצם עדיף שאקבור אותו.

"זה נראה כאילו עושים טובה למי שבא להתנדב פה." יאיר שולח לעברי.

"ואתה לא חושב שזה נכון?" אני נאלצת להסתכל עליו כדי שלא להפגין את מבוכתי.

יאיר מגחך. "לא יודע. לי נראה שאני חזק ובריא ובהחלט לא משועמם, והקשישים פה כבר עברו את החלק המסעיר של החיים, כך ש..."

אני פותחת עיניים המומות. "ש? מה?"

"שמי שעושה טובה הוא הילד שבא להראות לקשיש קצת שמחת חיים." הוא מביט בי בתמימות מעושה כמבהיר שהוא עומד מאחורי המילים שלו, גם אם הן צורמות לסביבה.

"קודם כול," אני עונה, "הוא לא קשיש, זה רמי. קוראים לו רמי."

הוא מרים כתפיים במין גישה של "נו, אז מה?".

אני מתעלמת ממנו וממשיכה. "דבר שני, אתה לא מבין איזו תחושת סיפוק יש למתנדבים פה."

אני אעלה כל טיעון של דניאלה עכשיו רק כדי להוכיח לו שהוא טועה, ולו רק בגלל עזות הפנים הבלתי נסבלת שלו. המעלית מגיעה, הדלת נפתחת, ואיטה בכיסא הגלגלים והפיליפינית שלה יוצאות ממנה. הן צוחקות צחוק מתגלגל ואני מרגישה תחושת ניצחון קלה. אני לא מבינה למה ובכלל על מה התחילה פה מלחמה עם בחור זר שאני מכירה פחות מעשר דקות. אבל במלחמה כמו במלחמה.

"אתה רואה," אני מציינת בנקמנות, "יש פה שמחת חיים."

יאיר מחייך ולוחש לי כדי שליעד לא ישמע, "השמחה שלפני המוות."

"אתה לא שפוי." אני מנענעת את ראשי בתוכחה. נראה שהוא אפילו לא מרגיש צורך לענות. מספיק לו להרים גבה. לי נגמרו המילים. ריבונו של עולם, מה זה הטיפוס הזה ששלחת אליי?!

אנחנו עולים לקומה הרביעית ויאיר מתעלם ממני ומחזיק את ידו של ליעד. הוא מדבר איתו ברכות שלא הייתי מעלה על דעתי שיכולה להתקיים אצל אותו אדם חסר רגישות שדיבר איתי רגע קודם לכן. הוא מסביר לו שאנחנו הולכים לראות איפה החדר של רמי ושבעצם הולכים להכיר חבר חדש.

אנחנו יוצאים מהמעלית ואני לא מתאפקת ומסננת מבין שיניי בשקט ובטון הכי לועג שאני מצליחה להוציא, "איך מזקן חסר חיים הוא הפך לרמי החבר?!"

יאיר עונה באדישות, "מה לא עושים בשביל הילדים."

כשהוא מדבר אני מבחינה שהוא עונד באוזן ימין עגיל חישוק קטן בצבע זהב. לרגע עוברת בי מחשבה מצחיקה שזה גודל העגיל שאימי הייתה אוהבת. רמי נמצא בחדר והם עורכים היכרות ראשונית ולבבית כמו שרק רמי יודע לעשות. אני מראה להם במהירות את חדר האוכל, את המועדון ואת החצר. אני רק רוצה לסיים עם זה.

ליעד לא פוצה פה. מדי פעם הוא מצביע על משהו ויאיר מסביר לו מה זה, או שהוא מנחש למה הוא מתכוון. ליעד עונה בכן ולא עם הראש. אני מניחה שהוא מתבייש ומוותרת על הניסיון שנראה אבוד מראש להתחבב עליו. יאיר שואל בעיקר שאלות טכניות על שעות פעילות ואיפה אפשר לעשן. אני עונה לו בצורה יבשה ומסיימת את הסיבוב בדיוק דקה לפני תחילת חוג האומנות שלי. עוד לפני שאני מספיקה לחשוב מה אני אומרת ליאיר, נפלט לי:

"היה 'כמעט' נעים להכיר."

הוא צוחק. "דווקא לי היה נעים מאוד." ושולח שוב יד ללחיצה.

כדי להימנע מהלעג שלו אני מוצאת את עצמי חסרת תזוזה וללא מילים, אבל לא מתחמקת מלהסתכל עליו.

הוא מחזיר את היד ואומר בראש חצי מורכן, "אה, שכחתי. מצטער." ובשקט מוסיף, "בשבילך."