מבוא - פרק 1
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חי מלך בודד וביישן.
אהוב היה על כל נתיניו, שריו ומכריו, אך אנשים אלה לא הכירוהו באמת.
הם אהבוהו בשל מעמדו הרם ובגדיו המלכותיים.
המלך חי בארמון מפואר בראש גבעה תלולה, אשר חלשה על כל ממלכתו.
צריחים רבים נישאו מן הארמון ומהם יכול היה לראות את כל הממלכה, אך הצריח האהוב עליו צפה אל אגם קטן ממש לרגלי הגבעה שעליה התנשא הארמון.
שנים רבות ביקש המלך שתוגש ארוחת הבוקר שלו בצריח, שם היה יושב ואוכל.
בזמן שאכל את הארוחה המפוארת, צופה היה לעבר האגם, מתבונן על החורשה המקיפה אותו, על העצים אשר שולחים ענפיהם מעלה מעלה, או אל תוך האגם, או אל כל כיוון אחר אשר חשקה נפשם. אך יותר מכל, שבתה את ליבו בקתה קטנה אשר נחה לה על שפת האגם.
בקתה צנועה הייתה זו, בנויה מגזעי עצים ובעלת גג אדום ומשופע.
גשר רעוע הוביל משפת האגם הנושק לפתח הבקתה אל סירה הקשורה לקצה הגשר.
בחורף, בשעת גשמים ורוחות סוערות, כוסתה הסירה ביריעה מיוחדת והייתה מתנודדת לה בעוז על הגלים אשר הפרו את מראהו השקט של האגם. מדי פעם, יכול היה המלך לראות אנשים המפליגים על הסירה הקטנה.
באביב ובקיץ התרוצצו ילדים קטנים על דשא האחו וכמעט שיכול היה להבחין כיצד גדלים הם משנה לשנה.
גם בחורף, בימי רוחות קשים, ביקש המלך להעלות את ארוחת הבוקר שלו אל הצריח.
היועץ הממלכתי הפציר בו פעמים רבות להפסיק ממנהגו זה כאשר מזג האוויר סוער, פן יחלה.
אך המלך מסרב היה בעדינות ובביישנות וכמו חבלי קסם מושכים אותו מדי בוקר אל אותו צריח, כדי להביט שוב ושוב על אותו אחו, אותו אגם ואותה בקתה.
כאשר יצא המלך אל מסעותיו בממלכתו, כוסו חלונות הכרכרה בה נסע בוילונות קטיפה והמלך מסיט היה את אחד הוילונות כדי חרך צר ומציץ החוצה.
כשעבר בין השבילים והדרכים הצרות בכרכרתו המפוארת, היו האנשים רצים אל שולי הדרך ומשתחווים אל מלכם אשר לא ידעו כיצד נראה הוא.
בתחילה דמיינוהו תושבי הממלכה כשליט עריץ ורשע, בעל גלימה ארוכה,
שרביט מלכות בידו וכתר מפואר ומשובץ באבנים טובות על ראשו.
סיפורים ואגדות רבות נרקמו סביב מראהו של מלכם, עד שבמשך השנים חדלו האנשים לנחש כיצד נראה הוא ומה טיבו, הסיפורים נשכחו מליבם ובמשך הזמן אף הפסיקו לבוא ולהשתחוות לפניו והיו אף כאלה אשר לא טרחו כלל להפנות את ראשם לעבר הכרכרה בה נסע.
כך חלפו להן השנים. והנה בוקר אחד, בשלהי האביב, פשטה השמועה בארמון: המלך נעלם ואת ארוחת
הבוקר שלו השאיר על הצריח.
כרכרות רתומות לסוסים נשלחו לחרוש את הארץ ולחפש אחר המלך.
אך כאשר שאלו המחפשים את עוברי האורח האם ראו את מלכם, השיבו האחרונים כי אינם יודעים כיצד נראה המלך ולכן אין להם שמץ של מושג האם ראוהו.
פרק 2
היה זה בוקר בהיר בשלהי האביב. רוח קלילה רחשה בין צמרות עצי החורשה והרעידה קלות את הענפים אשר החלו ללבלב ולפרוח בפרחים בשלל צבעים.
ענפי העצים נשלחו מעלה מעלה אל השמיים הכחולים ובשולי החורשה נשלחו ענפים רבים אל האגם כאילו ניסו אלה האחרונים להיכנס אליו וללגום ממימיו הצלולים.
בצידו האחר של האגם נחה לה סירה הקשורה אל קצהו של גשר רעוע ומעבר לה נראתה בקתה קטנה.
האיש הילך בחורשה ועוד מעט ויצא אל כר דשא גדול ופתוח.
האגם נגלה לעיניו, מנצנץ במימיו הצלולים והוא החיש את צעדיו.
הוא הכיר כל פינה וכל עץ, אף על פי שלא היה שם מימיו.
הוא שם פעמיו לעבר הבקתה, אך כשכבר קרוב היה אליה, שם ליבו אל שולחן עץ גדול אשר נח על האדמה הפורחת וסביבו ישובים אנשים וילדים.
האיש שביישן היה, כבר רצה לחזור על עקבותיו, כשלפתע שמע קולות אנשים וילדים הקוראים אליו ומנופפים לו בידיהם.
בצעד מהוסס פנה לעברם.
כאשר ראו האנשים והילדים את האיש המחייך אליהם בביישנות, הזמינוהו כי ישב ויאכל עימם.
אוכלים היו ארוחת בוקר פשוטה: גבינות, ירקות ולחם אפוי בטבון.
הארוחה ערבה לחכו של האיש, מכיוון שלא הורגל למאכלים אלו.
ארוחת הבוקר אשר הוגשה לו בארמונו, מפוארת הייתה הרבה יותר, אך המאכלים הפשוטים הם ששבו את ליבו.
כבר בתום הארוחה היה האיש לחברם של משפחת האיכרים.
הם שטו בסירה, דגו דגים וטיילו על שפת האגם ובאחו הפורח.
לבסוף אמר האיש כי כדאי שיחזור אל ביתו.
חבריו החדשים לא שאלוהו שאלות רבות מכיוון שעדינים היו בנפשם ורק ליווהו אל קצה החורשה.
האיש נפרד מהם לא לפני שהבטיח כי ישוב לבקרם.
כאשר שב המלך אל ארמונו, לא שאל אותו איש היכן היה, מכיוון שאת המלך אין חוקרים ואין זה יאה להציג לו שאלות.
אך התלחשויות רבות החלו נלחשות מאחורי גבו ומזימות אפלות נרקמו בין כתלי הארמון וכשהחל המלך להעלם לעיתים קרובות, שוב לא חיפשוהו ולבסוף אף נרגעו הרוחות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
