שקרים קבורים

1

המוות לא הולם אותי. הוא יושב עלי כמו מעיל לא שלי; הוא נופל מעל כתפַי ונגרר בבוץ. הוא לא מתאים לי. לא נוח.

אני רוצה להוריד אותו מעלי במשיכת כתפיים; לזרוק אותו בחזרה לארון וללבוש שוב את הבגדים המחויטים היפים שלי. לא רציתי לעזוב את החיים הישנים שלי, אבל יש לי תקווה לקראת החיים הבאים - אני מקווה שאוכל להיות אדם יפה ותוסס. לעת עתה, אני במלכודת.

בין החיים האלה לחיים הבאים.

בין שמים לארץ.

אומרים שפרידות פתאומיות הן קלות יותר. כואבות פחות. זה לא נכון. כנגד כל כאב שנחסך מהפרידות הארוכות של מחלה מתמשכת, ניצבת הזוועה של חיים שנגזלו בלי התראה. חיים שנגדעו באלימות. ביום מותי הלכתי על החבל המתוח בין שני העולמות, ורשת הביטחון שמִתחתַי קרועה לגזרים. פה ביטחון; שם סכנה.

פסעתי.

מתתי.

פעם היינו מתבדחים על המוות - כשהיינו צעירים, כשהיינו חזקים מספיק לחשוב שמוות זה דבר שקורה לאנשים אחרים.

"מי לדעתך ימות ראשון?" שאלת ערב אחד, אחרי שנגמר היין ושכבנו מול הקמין החשמלי בדירה השכורה שלי בבלהם. יד עצלה ליטפה את ירכי וריככה את המילים שלך. מיהרתי להשיב.

"לא אני!"

כיוונת כרית אל ראשי.

היינו ביחד חודש; נהנינו זה מגופו של זה, דיברנו על העתיד כאילו היה שייך למישהו אחר. בלי מחויבות, בלי הבטחות - רק אפשרויות.

"נשים חיות יותר." חייכתי. "זאת עובדה ידועה. גנטיקה. החזק שורד. גברים לא יכולים להסתדר לבד."

הרצנת. החזקת את פני בין שתי ידיים והכרחת אותי להביט בך. העיניים שלך היו שחורות באור הקלוש; סורגי הקמין השתקפו באישוניך. "זה נכון."

רציתי לנשק אותך אבל אצבעותיך לא נתנו לי לזוז; האגודל שלך נצמד אל סנטרי ולחץ אותו מטה.

"אם יקרה לך משהו, אני לא יודע מה אני אעשה."

צמרמורת קלה, למרות חום הקמין העז. צעדים על קברי.

"תפסיק."

"אני אמות," התעקשת.

עצרתי את הדרמה הילדותית שלך באותו רגע. הזזתי את היד שלך ושחררתי את סנטרי. השארתי את אצבעותי שלובות בשלך, כדי שהדחייה לא תצרוב. נישקתי אותך, תחילה ברוך, אחר כך יותר חזק, עד שהתגלגלת לאחור ואני נשכבתי עליך ושְׂערי האהיל על הפנים שלנו.

היית מוכן למות בשבילי.

מערכת היחסים שלנו היתה בתחילתה; ניצוץ שאפשר בקלות לכבות או ללבות. לא יכולתי לדעת שתפסיק לאהוב אותי; שאפסיק לאהוב אותך. לא יכולתי שלא להתענג על עומק רגשותיך, על העוצמה בעיניך.

היית מוכן למות בשבילי, ובאותו רגע, חשבתי שגם אני מוכנה למות בשבילך.

לא האמנתי שמישהו מאיתנו יצטרך לעשות את זה.

2

אנה

אֵלָה בת שמונה שבועות. העיניים שלה עצומות. ריסים כהים ארוכים מלטפים לחיים עגלגלות ואדומות שנעות מעלה ומטה בזמן שהיא יונקת. יד זעירה אחת פרושה על השד שלי כמו כוכב ים. אני יושבת, דבוקה לספה, וחושבת על כל הדברים שיכולתי לעשות בזמן שהיא יונקת. לקרוא. לראות טלוויזיה. להזמין מהסופר באינטרנט.

לא היום.

היום לא יום רגיל.

אני מתבוננת בבת שלי, ואחרי זמן־מה הריסים שלה מתרוממים ושתי עיניים כחולות כהות מתמקדות בי, רציניות ובוטחות. האישונים שלה הם אגמים עמוקים של אהבה ללא תנאים; בבואתי קטנה אך יציבה.

אלה יונקת לאט. אנחנו מביטות זו בזו, ואני חושבת שאימהוּת היא הסוד הכי שמור בעולם: כל הספרים, כל הסרטים, כל העצות שבעולם לא יכולים להכין אותך להרגשה המצמיתה הזאת, שאַת כל עולמו של אדם אחד קטנטן. ושהאדם הקטנטן הזה הוא כל עולמך. אני מנציחה את הסוד, לא מגלה לאף אחד. למי אגלה? עוד לא עברו עשר שנים מאז שסיימתי את הלימודים, וכל החברים שלי חולקים מיטה עם בני זוג, לא עם תינוקות.

אלה עדיין מביטה בי, אבל בהדרגה עיניה נעשות פחות ממוקדות, כמו ערפל של בוקר המזדחל ומכסה את הנוף. עפעפיה צונחים פעם אחת, פעמיים, ואז נעצמים. היניקה שלה - תמיד סוערת בהתחלה, ואחר כך קצבית ורגועה - מאִטה, עד שחולפות כמה שניות בין לגימה ללגימה. היא מפסיקה. היא ישנה.

אני מרימה יד ולוחצת בעדינות באצבע המורה שלי על השד, מנתקת בין הפטמה שלי לשפתיים של אלה, ומחזירה את חזיית ההנקה למקומה. פיה של אלה ממשיך לנוע עוד כמה רגעים, ואז שנתה מעמיקה ושפתיה קופאות במעגל מושלם.

כדאי שאשכיב אותה. אנצל את הזמן כשהיא ישנה. עשר דקות? שעה? אנחנו עוד כל כך רחוקות מאיזושהי שגרה. שגרה. סיסמת הכניסה לאם הטרייה; נושא השיחה היחיד בפגישות הבוקר לנשים אחרי לידה שאחות ליווי ההיריון שלי מכריחה אותי ללכת אליהן. היא כבר ישנה לילה שלם? כדאי לך לנסות בכי מבוקר. קראת את הספר של ג'ינה פורד?

אני מהנהנת ומחייכת, אומרת אני אבדוק את זה, ואז מתרחקת ומנסה להתקרב אל אחת מהאִמהוֹת הטריות האחרות. מישהי שונה. מישהי פחות קשוחה. כי לא אכפת לי משגרה. אני לא רוצה לתת לאלה לבכות כשאני יושבת למטה וכותבת פוסט בפייסבוק על "ההורות המסויטת" שלי.

כואב לבכות על אמא שלא חוזרת. אלה לא צריכה לדעת את זה עדיין.

היא מתפתלת בשנתה, והגוש הנצחי בגרוני מתנפח. כשאלה ערה היא הבת שלי. החברים שלנו מדברים על קווי הדמיון שלה אלי, אחרים אומרים כמה היא דומה למארק, אבל אני לא רואה את זה. אני מסתכלת על אֵלָה ורואה את אֵלָה. אבל כשהיא ישנה... כשהיא ישנה אני רואה את אמא שלי. מאחורי לחיי התינוקת השמנמנות האלה מסתתרות פנים בצורת לב, והעיקול של קו השיער דומה כל כך, שאני יודעת שבעתיד הבת שלי תבלה שעות מול הראי בניסיון לאלף את קווצת השיער הקטנה הסוררת שצומחת בכיוון אחר.

האם תינוקות חולמים? על מה הם יכולים לחלום עם כל כך מעט חוויות בעולם? אני מקנאה בשינה של אלה, לא רק מפני שאני עייפה כפי שלא הייתי מעולם לפני שנולדה לי תינוקת, אלא מפני שכשאני ישנה, שנתי מלווה בסיוטים. החלומות שלי מראים לי דברים שאני לא אמורה לדעת. השׁערות שמבוססות על דוחות משטרה ועל קביעות המכון המשפטי. אני רואה את ההורים שלי, פניהם תפוחות ומעוותות בגלל המים. אני רואה את הפחד על פניהם כשהם צונחים מהצוק. אני שומעת את הצרחות שלהם.

לפעמים הלא־מודע שלי נחמד אלי. אני לא תמיד רואה את ההורים שלי נופלים; לפעמים אני רואה אותם עפים. אני רואה אותם צועדים אל התהום, פורשים ידיים לצדדים ומרחפים בגובה נמוך מעל לים כחול שמתיז קצף על פניהם הצוחקות. בימים כאלה אני מתעוררת ברכּוּת, והחיוך משתהה על שפתי עד שאני פוקחת עיניים ומבינה שהמציאות היא בדיוק כפי שהיתה כשעצמתי אותן.

לפני תשעה־עשר חודשים אבא שלי לקח מכונית - את המכונית הכי חדשה והכי יקרה - מהמגרש הקדמי של העסק שלו. הוא נסע עשר דקות מאיסטבורן אל ביצ'י הד, שם חנה בחניון, השאיר את דלת המכונית לא נעולה, וטיפס אל הצוק. בדרך אסף אבנים שישמשו כמשקולת. ואז כשהגאות היתה בשיאה, השליך את עצמו מראש הצוק.

שבעה חודשים לאחר מכן, אמי אכולת היגון הלכה בדרכו, בדייקנות הרסנית כזאת שהעיתון המקומי דיווח על המקרה כ"אפקט וֶרתֶר" המכונה גם "התאבדות חקיינית".

העובדות האלה ידועות לי כי שמעתי את חוקר מקרי המוות מתאר לנו אותן, פעמיים, צעד אחר צעד. ישבתי עם דוד בילי והקשבנו לתיאור המרוכך אך היסודי עד כאב של שתי משימות הצלה ימיות שנכשלו. בהיתי בחיקי בזמן שמומחים שונים דיברו על גאות ושפל, שיעורי הישרדות, סטטיסטיקות של מוות. ועצמתי את עיני כשחוקר מקרי המוות קבע שמדובר בהתאבדות.

ההורים שלי מתו בהפרש של שבעה חודשים זה מזה, אבל בגלל הקשר בין המקרים, החקירות נערכו באותו שבוע. למדתי המון דברים ביומיים האלה, אבל לא גיליתי את הדבר החשוב היחיד.

למה הם עשו את זה.

אם הם באמת עשו את זה.

עם העובדות אי־אפשר להתווכח. אבל ההורים שלי לא היו אובדניים. הם לא היו דיכאוניים, חרדים, מפוחדים. הם היו האנשים האחרונים שהיית מצפה מהם לוותר על החיים.

"לפעמים מחלת נפש מסתתרת היטב," מארק אומר כשאני מעלה את הנושא. הקול שלו לא מסגיר במאומה חוסר סבלנות מכך שהנה, אנחנו שוב מדברים על זה. "גם האנשים הכי מוצלחים והכי עליזים יכולים לסבול מדיכאון."

בשנה האחרונה למדתי לשמור את התיאוריות שלי לעצמי, לא לבטא את הציניות שמסתתרת מתחת לפני השטח של האֵבל שלי. אף אחד אחר לא מטיל ספק. אף אחד אחר לא מוטרד.

אבל אולי אף אחד אחר גם לא הכיר את ההורים שלי כמוני.

הטלפון מצלצל. אני נותנת למשיבון לענות, אבל מי שהתקשר לא משאיר הודעה. אני מיד מרגישה את הטלפון הנייד שלי רוטט בכיס, ועוד לפני שאני מסתכלת אני יודעת שזה מארק.

"לכודה מתחת לתינוקת ישנה?"

"איך ידעת?"

"מה שלומה?"

"אוכלת כל חצי שעה. אני כל הזמן מנסה להתחיל להכין ארוחת ערב ולא מצליחה להתקדם."

"עזבי - אני אעשה את זה כשאגיע הביתה. איך את מרגישה?" יש שינוי קל בטון הדיבור שלו שרק אני מבחינה בו. משהו בין השורות. איך את מרגישה היום?

"אני בסדר."

"אני יכול לבוא הביתה -"

"אני בסדר. באמת."

מארק לא ישמח לצאת מהקורס שלו באמצע. הוא אוסף הַסמכוֹת כמו שאנשים אחרים אוספים תחתיות של בירה, או מטבעות ממדינות זרות. יש לו כל כך הרבה אותיות אחרי השם, שכבר נגמר המקום. אחת לכמה חודשים הוא מדפיס כרטיסי ביקור חדשים, והאותיות הכי פחות חשובות נדחקות החוצה וצוללות אל תהום הנשייה. הקורס של היום נקרא "חשיבותה של אמפתיה במערכת היחסים בין מטופל למטפל". הוא לא צריך את זה. האמפתיה שלו היתה ברורה מהשנייה שנכנסתי לחדר.

הוא נתן לי לבכות. הוא דחף לכיווני קופסת ממחטות נייר ואמר לי לקחת את הזמן. להתחיל רק כשאני מוכנה, ולא רגע אחד קודם. כשהפסקתי לבכות, אבל עדיין לא מצאתי את המילים, הוא סיפר לי על שלבי האבל - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה - והבנתי שאני תקועה בתחנה הראשונה.

אחרי ארבע פגישות מארק נשם עמוק ואמר לי שהוא לא יכול להמשיך לטפל בי. שאלתי אם זה בגללי, והוא אמר שיש לו ניגוד עניינים ושזה מאוד לא מקצועי מצדו, אבל אולי אני רוצה לצאת איתו בהזדמנות לארוחת ערב?

הוא היה מבוגר ממני - קרוב יותר לגיל של אמא שלי מאשר לגילי - והוא הקרין ביטחון שהיה הפוך לגמרי מהלחץ שראיתי כעת מרחף מתחת לפני השטח.

לא היססתי. "אני אשמח."

אחר כך הוא אמר לי שהוא מרגיש יותר אשם בגלל קטיעת הטיפול שלי מאשר בגלל הסוגיה האתית של לצאת עם מטופלת. מטופלת לשעבר, הדגשתי.

הוא עדיין לא מרגיש בנוח עם זה. אנשים נפגשים בכל מיני מקומות, אני מזכירה לו. ההורים שלי נפגשו במועדון לילה בלונדון, ההורים שלו נפגשו במעבר הקפואים במרקס אנד ספנסר. והוא ואני נפגשנו בדירה בקומה השביעית בפַּטני, בקליניקה עם ספות עור ושמיכות צמר רכות, ושלט על הדלת שעליו נכתב: מארק הֶמינגס, פסיכולוג. בתיאום מראש.

"אם את בטוחה. תני לאלה־בלה נשיקה ממני."

"ביי." אני מנתקת ראשונה, ואני יודעת שהשפופרת צמודה לשפתיים שלו, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא שקוע במחשבות. הוא בטח יצא כדי להתקשר, ויתר על קפה, או על יצירת קשרים, או על מה ששלושים פסיכולוגים עושים כשיש להם הפסקה בשיעור. בעוד רגע יצטרף לאחרים, ובשעות הקרובות יתנתק ממני בזמן שיתַרגל הצגת אמפתיה לבעיה מומצאת. חרדה דמיונית. אֵבל בדיוני.

הוא היה רוצה לעבוד על האבל שלי. אני לא מרשה לו. הפסקתי ללכת לטיפול כשהבנתי שכל הדיבורים בעולם לא יחזירו לי את ההורים שלי. בשלב מסוים הכאב שבפנים הוא פשוט עצבות. ולזה אין תרופה.

אֵבל הוא עניין מסובך. הוא בא בגלים ויש לו כל כך הרבה פנים שהחיטוט בו עושה לי כאב ראש. אני יכולה לא לבכות ימים שלמים, ואז בקושי לנשום בגלל התייפחויות שמרסקות אותי. רגע אחד אני צוחקת עם דוד בילי על משהו טיפשי שאבא עשה פעם, וברגע הבא מתמלאת בזעם בגלל האנוכיות שלו. אם אבא לא היה מתאבד, גם אמא לא היתה עושה את זה.

הכעס הוא החלק הכי נורא בכל זה. החֵמה הלוהטת, ואחריה רגשות האשמה הבלתי נמנעים.

למה הם עשו את זה?

שִׁחזרתי את הימים שלפני מותו של אבי מיליון פעמים. שאלתי את עצמי אם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את זה.

אבא שלך נעדר.

קימטתי את המצח כשראיתי את ההודעה וחיפשתי את הפאנץ'. גרתי עם ההורים שלי, אבל נסעתי ללילה לכנס באוקספורד, ושתיתי קפה של בוקר ופטפטתי עם עמיתה מלונדון. ביקשתי סליחה והתקשרתי אליה.

"מה זאת אומרת, הוא נעדר?"

אמא לא דיברה בהיגיון. המילים יצאו לאט, כאילו היא מנסה להיזכר בהן. הם רבו בערב הקודם. אבא יצא מהבית בסערה והלך לפאב. עד כאן, הכול כרגיל. כבר מזמן השלמתי עם הסערות במערכת היחסים של הורי, הסופות שהיו שוככות באותה פתאומיות שבה התחילו. אבל הפעם אבא לא חזר הביתה.

"חשבתי שאולי הוא ישן אצל ביל," היא אמרה, "אבל אני בעבודה עכשיו וביל לא ראה אותו. אנה, אני משתגעת!"

עזבתי את הכנס באותו רגע. לא כי דאגתי לאבא, אלא בגלל אמא. הם הקפידו לא לספר לי את הגורמים למריבות שלהם, אבל יצא לי לאסוף את השברים כבר יותר מדי פעמים. אבא היה מסתלק בסערה - לעבודה, או למגרש הגולף, או לפאב. אמא היתה מסתתרת בבית ומנסה להעמיד פנים שהיא לא בכתה.

עד שהגעתי הביתה, הכול נגמר. שוטרים במטבח עם הכובעים ביד. אמא רעדה כל כך חזק, שהם הזמינו פרמדיק כדי לתת לה טיפול נגד הלם. דוד בילי, חיוור מרוב יגון. לורה, בת הסנדקות של אמא, הכינה תה ושכחה להוסיף חלב. אף אחד מאיתנו לא שם לב.

קראתי את ההודעה שאבא שלח.

אני לא יכול לעשות את זה יותר. העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדי.

"אבא שלך לקח מכונית מהעבודה." השוטר היה בערך בן גילו של אבא, ותהיתי אם יש לו ילדים. אם הם לוקחים אותו כמובן מאליו. "במצלמות רואים אותו נוסע לכיוון ביצ'י הד מאוחר בלילה." אמא שלי פלטה יבבה חנוקה. ראיתי את לורה ניגשת לנחם אותה, אבל לא יכולתי לעשות את זה בעצמי. קפאתי. לא רציתי לשמוע, אבל הייתי חייבת להקשיב.

"שוטרים הגיבו לקריאה היום, בסביבות עשר בבוקר," השוטר פִּיקֶט נעץ את עיניו ברשימות שלו. חשבתי שזה בטח יותר קל מאשר להביט בנו. "אישה דיווחה שראתה גבר ממלא תרמיל גב באבנים, מניח את הארנק והטלפון שלו על האדמה וקופץ מהצוק."

"למה היא לא עצרה אותו?" לא התכוונתי לצעוק, ודוד בילי שם לי יד על הכתף. התנערתי ממנה. פניתי אל האחרים. "היא פשוט הסתכלה עליו קופץ?"

"הכול קרה מאוד מהר. את בטח מתארת לעצמך שהמתקשרת היתה מאוד נסערת." השוטר פיקט הבין את השטות שאמר כשכבר היה מאוחר מדי.

"היא היתה נסערת? באמת? ואיך היא חשבה שאבא מרגיש?" הסתובבתי במהירות, חיפשתי תמיכה בפרצופים שסבבו אותי, ואז הישרתי את מבטי אל השוטרים. "תשאלתם אותה?"

"אנה." לורה דיברה בשקט.

"איך אתם יודעים שהיא לא דחפה אותו?"

"אנה, זה לא עוזר לאף אחד."

עמדתי להתפרץ עליה, אבל אז ראיתי את אמא שלי, נשענת על לורה, בוכה חרישית. הדחף להילחם התפוגג. כאב לי, אבל לאמא כאב יותר. חציתי את החדר וכרעתי לצִדה, הושטתי אליה יד והרגשתי דמעות מרטיבות את לחיי עוד לפני שידעתי שהן זלגו מעיני. ההורים שלי היו ביחד עשרים ושש שנה. הם חיו יחד ועבדו יחד, ולמרות כל העליות והמורדות שלהם, הם אהבו זה את זה.

השוטר פיקט כחכח בגרונו. "התיאור התאים למר ג'ונסון. הגענו לזירה בתוך כמה דקות. המכונית שלו נמצאה בחניון של ביצ'י הד, ובקצה הצוק מצאנו..." הוא השתתק והצביע על שקית ראיות שקופה באמצע שולחן המטבח שלנו, ובתוכה ראיתי את הטלפון הנייד של אבא ואת ארנק העור החום שלו. פתאום חשבתי על הבדיחה הקבועה של דוד בילי, על העש בכיסי הז'קט של אבא, ולשנייה אחת חשבתי שתכף אתפקע מצחוק. אבל במקום זה בכיתי, ולא הפסקתי לבכות במשך שלושה ימים.

•••

יד ימין שלי, שנמעכת מתחת לאלה, נרדמה. אני מחליקה אותה מתחתיה ומזיזה את האצבעות ומרגישה את העקצוץ של הדם שחוזר אל הקצוות. פתאום אני נעשית חסרת שקט, מחלצת את עצמי מתחת לגופה הישן של אלה עם מיומנויות ההתגנבות האימהיוֹת החדשות שרכשתי, שלא היו מביישות את חיל הנחתים המלכותי, ומטילה עליה מצור של כריות על הספה. אני קמה, מתמתחת ומחזירה לעצמי את הגמישות שאיבדתי בישיבה הממושכת.

אבא שלי מעולם לא סבל מדיכאון או מחרדה.

"ואם כן, הוא היה מספר לך?" שאלה לורה. ישבנו במטבח - לורה, אמא ואני. השוטרים, השכנים, כולם הלכו, והשאירו אותנו יושבות במטבח, קהות חושים, עם טעם חמוץ בפה. היה טעם בדבריה של לורה, אפילו שלא רציתי להודות בזה. אבא הגיע משושלת ארוכה של גברים שהאמינו שמי שמדבר על "רגשות" הוא "נקבה".

תהא הסיבה אשר תהא, ההתאבדות שלו היתה הפתעה גמורה, וכולנו צללנו לתוך האבל.

מארק - והמחליף שלו, ברגע שנמצא כזה - עודד אותי לעבוד על הכעס שהרגשתי בקשר למוות של אבא שלי. נתפסתי לחמש מילים שחוקר מקרי המוות אמר.

בעת שלא היה צלול בדעתו.

המילים עזרו לי להפריד בין האדם למעשה. הן עזרו לי להבין שההתאבדות של אבא לא נעשתה כדי לפגוע באנשים שהשאיר מאחור. ההודעה האחרונה ששלח רימזה שהוא באמת האמין שנהיה מאושרים יותר בלעדיו. זה בכלל לא היה נכון.

אבל מה שקרה אחר כך הקשה עלי יותר מלהשלים עם ההתאבדות של אבא שלי. הניסיון להבין למה - אחרי שחוותה על בשרה את כאב האבל על אדם ששם קץ לחייו, אחרי שראתה אותי בוכה על אבי האהוב - אמא שלי עשתה לי את אותו הדבר, ביודעין.

הדם מזמזם באוזני כמו צרעה לכודה מאחורי זכוכית. אני נכנסת למטבח ושותה כוס מים, מהר, ואז משעינה את כף ידי על השיש ומתכופפת מעל הכיור. אני שומעת את אמא, שרה לעצמה כשהיא שוטפת כלים, מנדנדת לאבא לפנות את הצלחת שלו פעם ביובל. אני רואה עננים של קמח כשאני מכינה עוגות מגושמות בקערת החמר הכבדה של אמא. הידיים שלה עוטפות את שלי - מעצבות לחמניות, מכינות בצק. ואחר כך, כשחזרתי לגור בבית, אחת מאיתנו מתחממת מול התנור והאחרת מכינה ארוחת ערב, ואז אנחנו מתחלפות. אבא בחדר העבודה או רואה טלוויזיה בסלון. אנחנו הנשים במטבח - מבחירה, לא בלית ברירה. מפטפטות בזמן שאנחנו מבשלות.

בחדר הזה אני מרגישה הכי קרובה לאמא. בחדר הזה הכי כואב לי.

היום לפני שנה.

אלמנה אבֵלה צוללת אל מותה, כתבו ב"גאזט". כומר קורא לאיפול תקשורתי על מקום ההתאבדות, זעקה באירוניה בלתי מכוונת הכותרת ב"גרדיאן".

"את ידעת," אני לוחשת, בטוחה שלדבר לעצמך בקול רם זאת לא פעולה של אדם שפוי, אבל לא מסוגלת להבליג לעוד שנייה אחת. "ידעת כמה זה כואב, ובכל זאת עשית את זה."

הייתי צריכה להקשיב למארק ולתכנן לעשות משהו היום. הסחת דעת. יכולתי להתקשר אל לורה. להיפגש איתה לצהריים. ללכת לקניות. כל דבר, רק לא להסתובב בבית בפרצוף חמוץ, לדוש שוב באותם דברים, להתעסק באובססיביות ביום השנה למותה של אמא. אין שום סיבה הגיונית שהיום יהיה קשה יותר מכל יום אחר. אמא שלי לא מתה היום יותר מאתמול או יותר ממחר.

ועדיין...

אני נושמת עמוק ומנסה לצאת מזה. מניחה את הכוס בכיור ומצקצקת בלשוני, כאילו יעזור אם אנזוף בעצמי בקול רם. אני אקח את אלה לפארק. נלך בדרך הארוכה כדי להעביר את הזמן, ובדרך חזרה נקנה משהו לארוחת ערב, ומפה לשם מארק יחזור הביתה והיום כמעט ייגמר. ההחלטיות הפתאומית הזאת היא טריק ישן, אבל זה עובד. הכאב בלב שלי נחלש והלחץ מאחורי העיניים מתפוגג.

מזייפים עד שמצליחים, זה מה שלורה תמיד אומרת. תתלבשי לתפקיד שאת רוצה, לא לתפקיד שאת עושה, הוא עוד משפט שחביב עליה. היא מתכוונת בעבודה (צריך להקשיב טוב־טוב כדי לקלוט שהמבטא היוקרתי שלה נלמד, לא מולד) אבל זה אותו עיקרון. תעמידי פנים שאת בסדר, ותרגישי בסדר. בתוך זמן קצר באמת תהיי בסדר.

אני עדיין עובדת על השלב האחרון.

אני שומעת ציוץ שפירושו שאלה התעוררה. באמצע המסדרון אני רואה משהו מבצבץ דרך חריץ הדואר. או שמישהו מסר אותו בעצמו, או שהוא נתפס בחריץ הדואר כשהדוור היה כאן קודם. בכל מקרה, לא ראיתי את זה כשהרמתי את המכתבים מהשטיח הבוקר.

זאת בטח איגרת ניחומים. קיבלתי כבר שתיים אחרות הבוקר - שתיהן מחברות מבית הספר שמרגישות יותר בנוח עם אֵבל בשלט־רחוק - ונוגע ללבי מספר האנשים שמציינים כך את יום השנה. ביום השנה להתאבדות של אבא מישהו השאיר תבשיל קדירה על סף דלתי עם פתק קצרצר.

להקפיא או לחמם. את במחשבותי.

אני עדיין לא יודעת ממי זה היה. הרבה איגרות ניחומים שהגיעו אחרי מות הורי היו מלוּות בסיפורים על המכוניות שהם מכרו לאורך השנים. מפתחות שנמסרו לצעירים עם יותר מדי ביטחון ולהורים עם יותר מדי חרדות. מכוניות ספורט דו־מושביות שהוחלפו בדגמים משפחתיים. מכוניות לציון קידום בעבודה, ימי הולדת עגולים, יציאה לגמלאות. להורים שלי היה תפקיד בסיפורים רבים.

הכתובת מודפסת על מדבקה, והחותמת של הדואר היא לא יותר מאשר כתם דיו בפינה הימנית למעלה. האיגרת כנראה עבה ויקרה - אני בקושי מצליחה להוציא אותה מהמעטפה.

אני בוהה בתמונה.

צבעים עזים מרקדים על הדף: מסגרת של ורדים בגוון ורוד עמוק שזורים עם גבעולים ועלים ירוקים מבריקים. במרכז הכרטיס שתי כוסות שמפניה משיקות. הכיתוב מובלט ומעוטר בנצנצים.

יום שנה שמח!

אני מתכווצת כאילו חטפתי אגרוף. מה קורה כאן? זאת בדיחה חולנית? טעות? אולי איזה מכר קצר־רואי עם כוונות טובות, שטעה בבחירת הכרטיס? אני פותחת אותו.

המילים מודפסות. נייר זול שנגזר והודבק בפנים.

אין כאן שום טעות.

הידיים שלי רועדות וגורמות למילים לקפץ מול עיני.

הצרעה באוזני מזמזת חזק יותר. אני קוראת את זה שוב.

התאבדות? תחשבי שוב.