סוף נקודה אין

פרק
1

אורז טרולי קטן. שלוש חולצות, כמה תחתונים וגרביים, מוצרי גילוח וצחצוח, את התישה והלאות, כוסות של צער שגלשו מעל גדותיהן, ונמלט בטיסה מכאן.

כמה שחוק ובנאלי לומר שכל מסע מתחיל בצעד קטן. אצלי הוא מתחיל ברכבת לנמל התעופה בן־גוריון. חרקי המתכת הכסופה בגובה מטר, פרוקי רגליים, מנצנצי אורות, קוראי ברקוד בירוק ואדום – הם הצעד הקטן שלי.

אני מעביר את הכרטיס. איך שגלגל מסתובב ומקדם אותי לצעד הראשון – לא להיות כאן.

מתיישב בכיסא הראשון בקרון הריק הראשון שאני מוצא. מניח גוף על מושב כחול. מנסה לאחוז בחוסר הסבלנות שלי השועט כסוס שחייב לצאת מן האורווה אל השדות.

הטלפון הנייד מצלצל. "היי, מה נשמע?" אני עונה ומשתדל להישמע רגיל.

"קיבלת כבר פידבק מקבוצת טרויה?" אני רגיל לתופעה הזאת. לא לשאול מה נשמע. לא להתעניין בך אישית אלא להגיע ישר לביזנס. זה חלק ממה שהוא. עם אנשים שהוא אוהב, אנשים שהוא בוטח ומאמין בהם, הוא לא מבזבז זמן על נימוסין. השותף הבכיר שלי. בעצם, אני השותף הזוטר שלו.

"לא קיבלתי. אומרים שזה בינינו לבין 'כספית מדיה וקשרי ממשל'". אני יודע מה קורה עכשיו. מה שקרה מהרגע שנפגשנו לראשונה לפני עשור, כשחשבתי לעבור מעמדת המנהל השכיר לעמדת השותף ואפילו שותף קטן, אבל בחברה אחרת. הייתי משוכנע שזה מה שחסר לי בחיים. לא הבנתי איך ייתכן שאני מרוויח ואפילו יפה, נהנה ממכונית נאה, חשבון הוצאות פתוח, אין לי חוסר באתגרים מקצועיים – אבל משהו לא עובד לי, אני עצבני ולא מרוצה.

בחזרה לשותף שלי שמרים עכשיו את ידו באוויר ומטלטל אותה קלות כך שרצועת שעון השופארד שלו תקפץ לרגע, תשמיע רעש קל שישתלב עם פקיקת המפרק ותאוורר את המגע שבין היד למתכת. זה בדיוק מה שהוא עושה תמיד כשהוא לא סגור על התשובה שלי.

"אני לא אוהב את זה". זה האיש. שקוף וגלוי איתי במאה אחוז. אומר הכול בפָּנים. כמעט יכולתי לנחש מה יבוא עכשיו. "תן קריאה לעינת שתברר מה קורה, אם צריך לעשות תמרון". את המשפט האחרון אני אומר בראש יחד איתו. מילה במילה. תמרון. זה בא לו מגולני.

"טוב". הוא מנתק.

בשעה שהרכבת מתחילה לנוע, מתיישב זוג לא רחוק ממני, מפר את דממת הקרון.

"צריך להגיד את האמת. ההופעה לא הייתה טובה". הוא רחב. תופס מושב ועוד קצת. משהו בו נפוח. אני לא מתכוון שהוא יהיר. להפך, יש בו אפילו חן. אני מתכוון שפיזית הוא קצת נפוח, כאילו עקצה אותו דבורה או שהוא סובל מהחום. הוא גם גבוה מאוד ולבוש ברישול. מעיל שחור מעל חולצה בצבע חום אדמה מרוטה ששוליה מתנוססים באוויר מחוץ למכנסיים. בכלל, נראה שהוא מרושל כדרך חיים. או לפחות כרגע, בתקופה הזאת בחייו.

"יש משהו במה שאתה אומר. בגלל זה אני רוֹצָה ללכת להופעה השנייה בעיר". המענה מגיע מהכיסא שמולו. משקפיים דקיקים, עיגולים ברדיוס שלושה סנטימטר לכל עדשה המכסים בעדינות עיניים כחולות, פנים נמושות, תלתלים רנסנסיים שחורים ורזון מוגזם. אין כל סימן לשדיים נשיים.

"אם הוא יעשה רדמפשן, כמו הזמר ההוא, המזרחי הזה שנתן כרטיסים בחינם לכל מי שהיה בהופעה הזאת – הוא יֵצא גבר", משיב המגודל. רגליו הענקיות לא מצליחות להסתדר מתחת לשולחן שבין הכיסאות. לכן הוא שב ומסדר אותן מדי רגע. אני מביט מהצד ומנסה לנחש את מידת נעלי הספורט שצבען ירוק זוהר. 48? אולי 50?

"אני צריכה להיות בבית עד שבע, בוא נגיד להם במקום זה שאנחנו הולכים להופעה בלייב שואו".

"סבבה. ככה נגיד להם", הוא אומר ושולף תקליט מתוך עטיפתו. "אגב, כשנגיע לאן שצריך להגיע אני מתכוון למכור להם את זה בחמישים יורו לפחות".

"איך חמישים? אתה בכלל צריך מאה חמישים ואולי שלוש מאות חמישים יורו. זה המחיר שצריך למכור. בוא נסכים על זה".

"בסדר. אני אבקש יותר ואסביר להם שאני חייב את הסכום. בא לי לקנות את פרומתאוס החדש. אגב, הם אמרו לי שהם שומרים לי את האלבום הוורוד". עיניו החומות נפקחות לרווחה. מבטו הבטוח בעצמו לא משאיר מקום לספק. "הם שומרים לי".

הרכבת מתקתקת בדייקנות את קרקושה, משתפת פעולה עם הקנוניה. מוודאת שבדיוק כשנשמעים המשפטים החשובים, דווקא אז, שאונה יעלה על הדיבור. אבל אני מקמט את המצח, מזיז במקריות את הראש לזווית טובה יותר כך שהמידע ממשיך לזרום בכל זאת.

היד הדקיקה מניחה את הטלפון בתוך ים התלתלים השחור, עמוק לכיוון האוזן. "אבא. אתה שומע? יש את ההופעה בתל אביב שכתבתי לך עליה קודם בווטסאפ? אז תמר בודקת ממש עכשיו עם אנשים בקבוצה. כי להורים שלה יש אוטו גדול, ואם יש מספיק אנשים ניסע כולנו לתל אביב עם הרישיון שלה. זה נגמר באחת עשרה וחצי מקסימום".

המגודל נשען לאחור מעט, מחכה לתוצרי השיחה של התלתלים. "כן בטח, היום". רגע של הפסקה ואז: "תודה אבא". היא מניחה את הנייד על השולחן הקטן שביניהם, ידיה עולות מעלה בתנועה מתואמת והיא מושכת את המרפקים כלפי מטה לצידי הגוף. "ישששש", שורקת את המילה בשיניים חשופות.

"אולי אני אשאל גם את אימא שלי כי... דיברתי איתה על הרעיון הזה בבוקר והיא אמרה לי שנחליט אחר כך כי יש עוד הרבה זמן". המגודל חושב כנראה על מה שנאמר הרגע, ומשיב: "מה שאני אוהב אצלך זה שאם אנחנו מחליטים שאנחנו פרקטיים, את ממש ממוקדת מטרה". ניסוח של מחמאה אני מניח, אבל האישיות המוחמאת כבר עמוק בפעולה הבאה.

"אימא, תקשיבי. קודם כול רציתי להגיד לך שהתייעצתי עם אבא והוא בעיקרון בעד. אז את שומעת? יש היום את ההופעה בתל אביב". הפסקה. היא לוקחת נשימה עמוקה ולשם כך שואפת אוויר מלוא ריאותיה. עושה רושם שהיא מכפילה לרגע את נפח הגוף בגלל הרזון המוגזם. החולצה השחורה החלקה מתרוממת מעלה. המבט התלתלי עולה לרגע גם הוא בסנטימטר או שניים, ואז נאמר בביטחון גמור: "אימא – לשון פנייה את. לא אתה". היא עוצרת לשנייה נוספת, משחררת אוויר וממשיכה: "תמר בודקת עכשיו עם אנשים בקבוצה. זה נגמר באחת עשרה וחצי. כאילו, הפתיחת דלתות זה בשמונה וחצי–תשע כזה. כבר אין לה נהג חדש, אז היא לא צריכה השגחה. גם לא בלילה". לאחר כמה רגעים מתפשט על פניה חיוך רחב. "תודה אימא".

"זה מרגיע אותה שאני אומרת שהתייעצתי עם אבא, כי אפילו שהם גרושים, בגלל שזאת הופעה מחוץ לעיר צריך ששניהם יסכימו".

"הגיוני", מסכים המגודל. "גם אם הם היו חיים יחד, נגיד אפילו נשואים, הם היו מתייעצים על דבר כזה". ואז המגודל חוזר בתורו על אותו נאום בדיוק לאימו. הוא מזכיר לה שהם דיברו על זה בעבר, והיא אמרה שיחליטו אחר כך כי יש עוד זמן. אז הינה. עכשיו הזמן.

כשאני חוזר מהשירותים הם כבר לא שם. אני לא חושב על זה יותר מדי. בטלפון זמזום. הודעת וטסאפ: דני משיפמן תעשיות מחפש אותך בנוגע למוצר עם התקלה. ביקש שתיצור קשר בהקדם כי המוצר נמצא כבר אצל לקוחות.