כף הזהב

פתח דבר 

בטסי

בטסי מצמידה את הטלפון הנייד לאוזנה ומתאמצת לשמוע. הרוח והגשם מייבבים בחלונות, מרעידים את השמשות. "אנחנו תקועים כאן. לא נוכל לחזור בקרוב," מתפצח קולה של מלאני. "הרוח הפילה כמה עצים. אנחנו ממתינים לשירותי החירום שיסלקו אותם מהכביש, אבל עוד אין להם זכר. לא נוכל —"
"אתם מנותקים מגרפטון?" בטסי מרגישה את הפאניקה עולה בחזהּ. כל אנשי הצוות כבר עזבו, ארזו במהירות ונסעו העירה כדי שלא יצטרכו לנסוע בסערה, ועכשיו רק היא, ארצ'י והמתחרים נמצאים באחוזה. המחשבה ממלאת אותה חרדה. היא מצטמררת ומהדקת את סוודר הקשמיר הדק שלה סביב גופה.
"מה? הקו נקטע. מישהו יצטרך ללכת לבדוק את האוהל. יש שם טונה של ציוד צילום. אני יודעת שהצוות הטכני הוא לא באחריות שלך, אבל את יכולה רק לצאת לבדוק שהאוהל סגור לגמרי? אני מתפללת שהוא מספיק חזק וישרוד בסערה. אומרים שהלילה היא תחמיר ורק אחר כך תשכך. אני מצטערת שאני צריכה לבקש ממך, אבל אין אף אחד אחר. ניסיתי להתקשר לארצ'י, אבל הוא לא ענה. אולי את יכולה —"
"אני אעשה את זה," אומרת בטסי בזעף. אין סיכוי שהיא תבקש משהו מהאיש הזה אחרי מה שהוא עשה. "אבל זה באמת... לא לעניין." היא מרגישה שטף של זעם כשהיא מנתקת. בעשר השנים שבהן היא המנחה של "שבוע האפייה", היא מעולם לא היתה צריכה לעשות את העבודה השחורה. בדיקת מצב האוהל בחושך, כשבחוץ יורד מבול, היא לא חלק מהגדרת התפקיד שלה. היא שואפת שאיפה עמוקה. היא מרגישה אשמה חלקית, כי היא הכריחה את אנשי הצוות ללון בעיר. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהם ישוטטו באחוזת גרפטון עם כל הציוד והנעליים המלוכלכות שלהם.
ברק מבזיק בחלון ובעקבותיו נשמע קול נפץ עז של רעם. בטסי נכנסת לחדר הארונות ולוקחת את מעיל הגשם הצהוב הכבד של אביה. כשהיא משחילה לתוכו את זרועותיה, היא מאוכזבת לגלות שכבר לא נודף ממנו ריח הסיגרים שלו, אלא רק ניחוח מעופש במקצת שמתלווה להזנחה. בריח ובמצב הזה היא נאבקת בהתמדה באחוזת גרפטון. היא חשה מדקרת אשמה. ריצ'רד גרפטון היה מזועזע אילו ראה את ביתו במצב ירוד כל כך. הוא תמיד היה מסור לאחוזה. הוא היה מוצא דרך לתחזק אותה, לא משנה מה העלות. היא נאנחת ומתמתחת כדי להוריד את פנס המתכת הישן מהמדף.
בטסי עושה את דרכה החוצה, לאורך המסדרון אל גרם המדרגות הראשי. היא יורדת במהירות במדרגות אל דלת הכניסה, וכבר מרגישה פגיעה. גשם מתופף בחוזקה על החלונות המתנשאים לגובה שתי קומות במבואה. היא מרימה את כובע המעיל, פותחת בכוח את דלת העץ הכבדה ונאבקת ברוח. האוהל מרוחק כשלושה מטרים בלבד מהאחוזה, אבל הגשם ניתך בעוצמה כזאת, שהוא נראה כמו כתם לבן מטושטש. היא יוצאת בנחישות. הרוח מעיפה את הגשם לצדדים וכמעט מסמאת אותה כשהיא יורדת במדרגות החזית ששני אריות אבן מאגפים אותן. ראשיהם נחים בלאות על כפותיהם המשוכלות, כאילו נכנעו לסערה. היא חוצה את רחבת החצץ הקטנה אל המדשאה וגשמי הזעף מצליפים בה. ברגע שרגלה נוגעת במדשאה, עקב נעלה הימנית שוקע באדמה הבוצית. הוא נתקע שם והיא כמעט מאבדת שיווי משקל. היא מנתרת על רגל אחת, שולפת את הנעל מהבוץ בקול יניקה ושבה ודוחפת את רגלה הרטובה לתוכה. היא כבר ספוגה במים. היא צופה בזעם את הניקיון שיידרש לפני שהצילומים יתחילו מחדש. זה ידחה את הכול. זה יעלה כסף, הרבה כסף. העונה הזאת נהפכת לבלגן נורא.
"אין כימיה ביניהם," זה מה שנכתב באחרונה ב"דה פוסט" אחרי שקטע מצילומי היום הראשון הודלף. הכותרת היתה "מה יקרה ל'שבוע האפייה'?" כאילו מישהו בעיתונות סבור שהבעיה היא שניהם. איש מעולם לא התלונן על הכימיה שלה לפני שהוא הגיע הנה. לא היתה שום בעיה לפני שהוא הגיע.
היא פותחת בכעס את כנף האוהל ומפעילה את הפנס. הגשם מכה בפרצי תיפוף קולניים בתקרת הקנבס המחודדת של האוהל. היא מאירה בפנס על המרחב הפתוח. שולחנות העבודה מסודרים במקומם כרגיל, אחרי שהצוות מנקה אותם בסוף כל יום, ולפני שהאופים חוזרים בשעת בוקר מוקדמת ומלכלכים כל משטח אפשרי בקמח ובגושי בצק קטנים. עכשיו כל מערבל מיושר לחלוטין עם חברו, כלי האפייה מסודרים בקפידה במכלים ומוצגים לעין כול. זוהי תמונה אופטימית בצבעי פסטל ועץ בהירים, תמונה שמתיישבת יפה עם הנחמדות הנגישה של התוכנית. ובדרך כלל זה נכון שהאופים, שנבחרו לאחר שחייהם נבדקו עד הפרט הקטן ביותר, נחמדים גם הם. בטסי דאגה לזה. חלקם פחות חביבים, בהחלט. אבל הם משתדלים כל כך, הם נואשים כל כך להיות מושלמים, לנצח, וחייבים לזקוף את זה לזכותם. בטסי יודעת שהיא מעולם לא עבדה קשה כמו אחדים מהם. הקבוצה הזאת אינה שונה. נכון, היו... אתגרים. זה בהחלט לא היה קל הפעם.
עוד מכת ברק, ורעש חזק כשהוא פוגע בדבר מה בקרבת מקום. בטסי נרעדת ועושה את דרכה אל שורת המצלמות שלימינה. הן נראות יציבות. האדמה סביבן יבשה.
היא סורקת את האוהל בפנס פעם נוספת ומתכוננת לחזור לאחוזה ולהתחמם עם כוס יין פורט. לנסות לשכוח את היום כולו. אבל אז היא מבחינה במשהו בקדמת האוהל. עצם כלשהו מונח ליד שולחן השיפוט. היא מכוונת אליו את הפנס ומתקרבת לאטה. זה נראה כמו עוגה. מישהו כנראה השאיר אותה שם אחרי אתגר האפייה, וזה מוזר. בדרך כלל הכול מנוקה אחרי הצילומים. כשהיא מתקרבת, היא רואה שהעוגה כבר אפויה, ופרוסה נחתכה ממנה בחיתוך נקי. נוזל ארגמני מטפטף מהמעמד אל מאחורי השולחן, ושם מתערבב בשלולית מים עמוקה. הגשם מצא את דרכו פנימה. היא מתקרבת בלב כבד. בלגן גדול כזה יעכב את הצילומים. זה יהיה יקר ומכביד.
טיפת מים נוחתת על פניה והיא קופצת. היא מרימה את ידה כדי לנגב אותה. הנוזל חלקלק. היא בוחנת את אצבעותיה באלומת הפנס ומזועזעת לגלות שהן מפוספסות באדום בוהק. זה דומה ל —
היא מפנה את הפנס למעלה. אלומת האור מטפסת לגג המחודד של האוהל עד שהיא נעצרת על משהו. לפני שעיניה מספיקות לקלוט את הזוועה שמעליה, היא מתחילה לצרוח.