הבחורים של ראיוט 4 - ראיוט האוס: פגישת מחזור

פרולוג

פאקס
יולי

״אתה משוגע לגמרי אם נדמה לך שאני אתן לך להתחתן עם הבת שלי! היא בקושי בת שמונה־עשרה. היא עדיין ילדה —״

קרניים אחרונות של שמש קיצית מסתננות אל הסלון של רוברט ויטון כמו להב בוהק מזהב ונחושת רקועים. צללי ענפים מרצדים ורוקדים על הקירות. המקום הזה נראה כאילו נלקח ממגזין. הוא משדר חיי כפר יוקרתיים ונינוחים. בית שאימא שלי לא הייתה אוהבת. הוא מרופד מדי. נוח מדי. הספה שאבא של צ'ייס יושב עליה נראית כמו ענן צמרירי. הספות של מרדית גורמות לך לאבד תחושה בתחת אחרי חמש דקות — הדרך המושלמת לוודא שאף אחד לא ירגיש יותר מדי בנוח ויישאר לאורך זמן.

אבא של צ'ייס ממשיך לעשות רעש, הלחיים שלו מקבלות גוון מוזר וחיוור, אבל אני ממוקד במה שאמר לפני רגע ולא מצליח לעקוב אחרי ההמשך. היא עדיין ילדה? פרסלי מריה ויטון צ'ייס היא לא ילדה. רחוק מזה מאוד. אבל אני חורק שיניים ולא אומר את הדברים. לא יעזור לי לפלוט הצהרה כזאת, עם כל הדברים המטונפים שהיא עלולה לרמוז, ובטח לא כשזה יוצא מהפה שלי. ובואו נודה באמת, כרגע אני זקוק לכל העזרה שאני יכול לקבל.

תמונות ממוסגרות תלויות על הקירות. אין־סוף תמונות. כולן של צ'ייס. צ'ייס בגיל חמש באימון בייסבול. צ'ייס בגיל שבע בערך, לובשת בגד גוף מנצנץ, השיער שלה אסוף בפקעת גבוהה, מחזיקה זוג נעלי בלט שנראות חדשות לגמרי. צ'ייס בגן חיות, השיער האדום שלה בוהק על רקע שמי קיץ זוהרים, ואישה שאני מניח שהיא אימא שלה מרימה אותה ללטף פיל. צ'ייס, בכל התמונות, מחייכת אל המצלמה חיוך חושף שיניים. היא בטח לא עברה את גיל עשר באף אחת מהתמונות. לא מפתיע שאבא שלה עדיין רואה אותה בתור ילדה. הוא הפך את המקום הזה למקדש לילדות שלה. אני מבין למה. היא הייתה מוגנת בעבר. הבן של רוברט ויטון לא תקף אותה אז. היא הייתה ילדה שמחה וחסרת דאגות, ושום צללים מאיימים לא נשקפו מהעיניים הכחולות היפות שלה.

אם האיש יקבל את העובדה שהבת שלו כבר בוגרת, הוא יצטרך גם לקבל את העובדה שהיא סבלה. שהיא תסבול שוב בחיים שלה, בדיוק כמו כולם. הוא לא מסוגל להבין שאני יושב כאן ואומר לו שהסבל של צ'ייס יפחת במידה משמעותית כי אני מתכוון להגן עליה. עד יום מותי, אני אגונן עליה מפני השוליים החדים של העולם שחותכים ושורטים.

או... אולי הוא דווקא מבין מה אני אומר לו, וזאת גלולה מרה שקשה לו לבלוע. במובנים רבים, אני אומר לו שאעשה עבודה יותר טובה ממנו כשאשגיח על צ'ייס. הוא נכשל במשמרת שלו. אבל הגיהינום יקפא לפני שאני אחזור על הטעויות שהוא עשה.

״אין שום סיכוי. אני לא יכול —״ הוא מניד בראשו בעקשנות. ״אין סיכוי שאני ארשה את זה.״

״אני לא רוצה להתחתן איתה בשנייה הזאת, מר ויטון. אני רק רוצה להציע לה נישואים. אפשר לחכות עם הטקס עצמו —״

״אני חושש שהתשובה היא לא, פאקס. אתה לא יכול להתחתן איתה. אין לי בעיה עם הקשר שלכם. כל עוד הוא לא רציני,״ הוא מוסיף במהירות. ״אבל —״

הכעס שלי הוא אגרוף שמוטח לי בעצמות. אני צף מעל התחושה ומציג חזות רגועה ושקולה. ״הקשר של צ'ייס ושלי רציני מאוד,״ אני אומר בקרירות. ״זה לא קטע של תלמידי תיכון. הקולג' לא יהרוג את הקשר הזה. ההתלמדות בווירג'יניה תשאיר לי הרבה זמן פנוי. אני מתכוון לבלות את הזמן הזה עם צ'ייס בשרה לורנס. היא לא תשכח ממני פתאום —״

״אני מבין שאתה ממש בטוח בזה,״ אומר רוברט ויטון. האיש הזה כל כך... ממוצע. השערות האפורות שמפוזרות לו באזור הרקות הן הדבר המעניין היחיד בו. כל השאר נראה כל כך בז'. הוא מושך בקצה השרוול של הסוודר האדמדם שלו ונועץ בי את עיניו.

״אני ממש בטוח בזה,״ אני עונה.

״אז למה למהר? אם אתה כל כך בטוח ברגשות שלה כלפיך, למה לדחוף לאירוסים בשלב כל כך מוקדם?״

״אני מכיר את עצמי. ברמה בסיסית ומפורטת, מר ויטון. אני לא יצור הפכפך. צ'ייס מיועדת לי, ואני מיועד לה. אין שום מקום למשא ומתן. אין שום ספק או היסוס. הבת שלך חיזרה אחריי בצורה די אגרסיבית לאורך התקופה שלנו בוולף הול לפני ששמתי לב —״

״טוב, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת על זה.״ רוברט זז במקומו במבוכה. אני ממשיך בכל זאת.

״גרמתי לה לחכות הרבה זמן לפני שנתתי לה את תשומת הלב שמגיעה לה. הורג אותי לחשוב שהיא עלולה לפקפק בי או בכוונות שלי. אני רוצה שהיא תדע בביטחון שאני בפנים לטווח הארוך —״

״אבל אתה לא יודע את זה,״ מתנגד רוברט. ״תסלח לי. אני יודע מה עשית בשביל הבת שלי מחוץ לבית החולים. גם בניו יורק דאגת לה. אני תמיד אהיה אסיר תודה לך על זה שטיפלת בה. אבל אני זוכר טוב מאוד איך זה להיות בגילך ולחשוב שמצאת את האישה שאתה רוצה להישאר איתה לכל החיים. הרגשות האלה חולפים —״

״אני אצטרך לעצור אותך.״ אומנם אני שולט בזעם שלי, אבל מרגיש שהוא מתגבר, ואם הוא ימשיך להתגבר יהיה לי קשה מאוד לעצור את עצמי. ״אתה מבין שזה עניין נימוסי, נכון?״ אני שואל. ״צ'ייס מבוגרת מספיק בשביל לקבל את ההצעה שלי גם אם אתה מתנגד לה. אני כאן כי רציתי לעשות את זה בצורה מכובדת,״ (אף פעם לא עשיתי שום דבר בצורה מכובדת), ״ונראה לי שזה ישמח את צ'ייס, לדעת שנתת לכל העניין את האישור שלך —״

״ואמרתי לך שאני לא יכול לתת לזה אישור. זה לא יקרה. זה מוקדם מדי.״ כתמים אדמדמים מופיעים על הלחיים של רוברט. נראה שגם הכעס שלו מתגבר, אבל הוא נלחם בכל הכוח כדי להשתלט עליו. תראו אותנו, כל כך בוגרים, מנהלים ויכוח בלי לצעוק. העולם מלא בהפתעות. אבל העובדה שאני לא צורח על הבחור לא אומרת שאני אתן לו להפנות לי גב ולהגיד לא. זאת לא באמת בקשת רשות.

״ומה יקרה כשאני אציע לצ'ייס והיא תסכים, הא?״

״היא לא תתחתן איתך אם אני אאסור עליה לעשות את זה,״ עונה רוברט במהירות. הבעה מבוהלת עולה על פניו תוך כדי שהוא אומר את המילים. הוא יודע שחצה קו. ומה שיותר גרוע, הוא יודע שהוא טועה. למרות הדברים הנוראים שהיא עברה — טראומה מהסוג שהיה שובר את רוב האנשים — צ'ייס עדיין חזקה. היא עצמאית ואמיצה. היא יודעת מה היא רוצה ולא נותנת לשום דבר לעצור אותה בדרך לשם. גם לא לאבא שלה, שאומר שאסור לה. ״זה יצא לא טוב,״ הוא אומר בשקט. ״אבל פרסלי היא ילדה חכמה. היא מכבדת את דעתי. אם אני אגיד לה שיש לי הסתייגויות רציניות —״

הוא לא מסיים את המשפט ומטלטל את הראש. התבוסה חקוקה בתווי פניו. הוא יודע שהוא עומד להפסיד בקרב הזה. הוא לוקח לו רגע ופולט אנחה עמוקה שכאילו רוטטת מרוב צער. אחרי רגע ארוך הוא מתחיל שוב. ״אתה אומר שאתה רוצה להציע לה נישואים כדי שיהיה לה ביטחון בך. כדי שהיא תדע שאתה לא הולך לשום מקום.״

״נכון.״

״לי נראה שהסיבה שאתה רוצה לסגור את העניין כל כך מהר היא אתה. אתה מפחד, פאקס.״

״על מה אתה פאקינג מדבר? למה שאני אפחד? אין לי ממה לפחד.״ אחרי ששלטתי בכעס שלי בצורה כל כך מרשימה, עכשיו הוא מתחיל להרים את הראש.

״אתה זה שרוצה ביטחון. אתה זה שרוצה לדעת שהיא לא הולכת לשום מקום. היא נוסעת לקולג', נכון? היא תהיה מוקפת בהמון פרצופים חדשים. היא תכיר אנשים חדשים. תרכוש חברים חדשים. בחורים חדשים יגלו בה עניין —״

ההערה הזאת מרתיחה לי את הדם. אני רוצה לזנק מהמקום ולהכניס לאבא של צ'ייס אגרוף על שהעז להעלות אפשרות בלתי נתפסת כל כך. במקום זה אני נושך את פנים הלחי ומתנשף דרך האף בזמן שהפה שלי מתמלא בטעם המתכתי המוכר של דם. נראה שטכניקות הרגיעה שלי לא משכנעות את רוברט.

״אני רואה שצדקתי. נגעתי בנקודה רגישה וזה לא מוצא חן בעיניך. השורה התחתונה היא שאתה תהיה בווירג'יניה, במרחק קילומטרים על קילומטרים, ותעבוד קשה על משהו שיש לך תשוקה אליו. אני חושב שזה ראוי להערכה, פאקס, באמת שכן. אבל אתה מכיר את הפתגם. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אתה פוחד שהיא תמצא מישהו אחר, ואתה רוצה לשים לה טבעת כדי להוכיח לעצמך שהיא שייכת לך —״

״לך תזדיין, בן אדם. אני לא רוצה שהיא תהיה שייכת לי.״ הבן זונה הזה הולך על חבל דק. אני רוצה לוודא שהמצב בינינו יהיה תקין בשביל צ'ייס, אבל יש גבול.

״אז תוכיח. תוכיח שכל מה שאמרת לי מאז שנכנסת לבית הזה נכון. אם פרסלי אוהבת אותך כל כך ואתה אוהב אותה, אתם יכולים לחכות. אם אתה לא מנסה לשלוט בה או להשקיט את חוסר הביטחון שלך, חכה שנה לפני שתציע לפרסלי נישואים.״

״שנה אחת לא תשנה שום דבר.״

״בדיוק. אם מה שאתה אומר נכון, היא באמת לא תשנה שום דבר. אבל תצטרכו להשקיע מאמץ ולוודא שהקשר שלכם יישמר מרחוק במשך שנים־עשר חודשים. זה לא עניין פשוט. ותלמדו להכיר אחד את השני כמו שצריך. זה לא יהיה כל כך... כל כך חפוז ו —״

״בסדר! בסדר! פאק, אלוהים!״ אני שומט את עצמי בכורסה שעליה אני יושב ונועץ את הציפורניים בכפות ידיי. אני ממש רוצה להכניס לו מכות. ״בסדר. עוד שנה מהיום —״

״שנה מתחילת הלימודים —״

״אני לא מתמקח, אחי. עוד שנה מהיום אני אציע לפרסלי נישואים. רק כדי להוכיח לך שאני לא רוצה את זה רק כי אני פוחד לאבד אותה. ובפעם הבאה אני לא גורר את התחת שלי לכאן בשביל לבקש ממך רשות. אני פשוט מציע לה.״

״טוב,״ אומר רוברט.

״טוב,״ אני יורה בחזרה.

״אז עוד שנה. אני אחכה לשמוע את החדשות הטובות.״

״לא נכון.״

״הנה זה בא. קנקן קפה טרי.״ הדלת של הסלון נפתחת פנימה ומאחוריה מתגלה צ'ייס שמחזיקה ביד אחת מגש עם ספלים ריקים וצלחת עוגיות, וביד השנייה קנקן מהביל. השיער שלה צונח בגלי להבה עדינים סביב כתפיה, העור שלה סמוק ומנומש מהרגיל והיא פאקינג יפהפייה במידה מכאיבה. היא מניחה הכול על השולחן, מעבירה את המבט ביני ובין אבא שלה ומחייכת חיוך שיכול להאיר את השמיים. ״על מה אתם מדברים?״ היא שואלת בקול עליז.

בחיים שלי לא שיניתי את הגישה הדפוקה שלי במהירות כזאת. ״על היאנקיז,״ אני עונה.

״על המֶטס,״ אומר רוברט.

הבעת דאגה עמומה מחליפה את החיוך של צ'ייס. ״או־או. אני מקווה שלא התווכחתם.״

״אין מצב,״ אני עונה.

״בחיים לא,״ משקר אבא שלה.

הזמנה

מאת: המכון המוזיקלי פסיפיק נורתווסט

(outreach@pnwinstitute.edu)

אל: דשיל לאבט (dlovettIII@gmail.com)

תאריך: 5 ביולי, 17:31

נושא: חממת קיץ למלחינים בסיאטל

מר לאבט היקר,

המכון המוזיקלי פסיפיק נורתווסט מבקש לברך אותך ולדרוש בשלומך. ברצוננו להודיעך כי נכנסת לרשימת המועמדים להשתתפות בחממת הקיץ למלחיני יצירות בנות זמננו בקיץ הבא, כאן בקמפוס בסיאטל, וושינגטון.

כפי שאתה אולי יודע, את המכון המוזיקלי פסיפיק נורתווסטרן ייסד המפיק בעל השם העולמי טומלין רמיני בשנת 1927, ומאז היה למוסד העונג להכשיר כמה מהמוזיקאים המצטיינים בתקופתנו ברחבי העולם.

כבר כמעט מאה שנה המכון מקיים את המסורת העתיקה של איתור מוזיקאים מוכשרים והזמנתם לקחת חלק בתוכניות האקדמיות במוסד. בעבר נפתחו בין חמישה לעשרה מקומות בקמפוס בסיאטל, אלא שבתוכנית ההכשרה המיוחדת הזאת, שתיארך שנים־עשר שבועות, נפתח מקום אחד בלבד.

אנו גאים להכריז שאת החממה ינחה המלחין חתן פרס ״ויקטור בלנק״ תיאודור מרצ'נט, אשר יצטרף אלינו לשנה אחת בלבד. התוכנית תעניק למלחינים צעירים את ההזדמנות לעבוד אחד על אחד עם רב האומן במטרה לדייק ולשכלל את יכולותיהם בתחום ההלחנה.

כמוזיקאי יוצא דופן, אנו שמחים להזמינך להיבחן לחממה ביום ראשון, 12 בנובמבר, בשעה 16:00, כאן בסיאטל. אם תרצה לקבל את ההזמנה, אנא השב לאימייל זה עד 1 בספטמבר ואשר את כוונתך להיבחן.

בכבוד רב,

שילה ריצ'רדס,

מנהלת תוכניות אקדמיות

המכון המוזיקלי פסיפיק נורתווסט

1

רן
ספטמבר

מעניין אם זה נחשב לרצח.

״התאספנו כאן היום לחגיגת חייו של ג'ייסון אנדרו סטילווטר. ג'ייסון, קולונל רב תארים בצבא ארצות הברית, התגייס לשירות ארצו כשהיה רק בן שבע־עשרה —״

אבא של אלודי נחנק מהקיא של עצמו. זו סיבת המוות הרשמית. במשך זמן מה אחרי התאונה שלו, ג'ייסון סטילווטר ישב ובהה באוויר במצב של צמח, אבל אז המזדיין שקע שוב בתרדמת וסירב לחזור אל ארץ החיים. הוא הקיא כי הבטן שלו התחילה לייצר יותר מדי מיצי מרה לפני חודש בערך. הדבר יצר ריפלוקס, מצב שבו מיצי מרה עולים בגרון כשהאדם שוכב — דבר שג'ייסון סטילווטר עשה הרבה לאחרונה בגלל מצבו הקטטוני. מיצי המרה חדרו לו אל הריאות. רפלקס ההקאה שלו כבר לא היה קיים. צוות בית החולים היה מוצף בעבודה ולא בדק מה שלום הקולונל המסכן במשך זמן מה. כשליבו הפסיק לפעום כבר לא היו הרבה דברים שהם יכלו לעשות בשבילו. הוא כבר טבע במיצי הקיבה שלו. הגוף שלו היה חלש מאוד אחרי תקופה ארוכה כל כך שהיה מחובר למכונת הנשמה, שהוא פשוט החליק לו אל המוות בלי שום דבר שאפשר להחשיב כמאבק.

״ג'ייסון היה אהוב על חבריו ובני משפחתו, עמוד תווך בקהילה. כשלא היה מוצב מעבר לים, שם נלחם על הזכויות והחירויות של בני ארצו, ג'ייסון הרבה להתנדב —״

נראה שהעניין עם מיצי הקיבה לא היה קשור למכות שהכניסו אותו לתרדמת. לפי הדוח הרפואי ש״השגתי״ כשהודיעו לאלודי שאבא שלה מת, הוא סבל מריפלוקס ומכיב די חמור בבטן במשך שנים־עשר חודשים לפני המפגש שלו עם דיירי הראיוט האוס. כן, אפשר לטעון שחוסר היכולת של ג'ייסון לנשום בעצמו תרמה לעובדה שהוא לא הצליח להשתעל ולהוציא מיצי מרה מהריאות. אבל על הזין שלי. זאת סמנטיקה. מבחינתי החיים של ג'ייסון סטילווטר מיצו את עצמם. הבן זונה המרושע מת בנסיבות טבעיות.

״אדם מסוג נדיר. ג'ייסון היה מסור בלהט לעבודתו אבל תמיד הקפיד לבלות עם המשפחה שלו. הוא היה בעל ואב לדוגמה —״

לצידי על הספסל הקדמי, הסיבה היחידה לקיום שלי קופאת וכף ידה מזיעה בידי. אני מציץ באלודי מזווית העין ואש רכושנית ניצתת לי בבית החזה. השיער שלה, שהיה פעם בלונדיני אבל עכשיו יש לו צבע חום־שוקולד יפהפה, צונח בגלים עשירים עד גבה התחתון. מהצד, הפנים שלה נראות מושלמות כמו תמיד — והאף שלה שנוטה מעט כלפי מעלה חמוד בפאקינג טירוף. עיניה צלולות ופעורות, מוקפות ריסים ארוכים ושחורים. השפתיים המלאות שלה, שצבועות בגוון שזיף מכובד הבוקר, מסיחות את דעתי. אבל היא מוטרדת. קמט קטנטן מופיע במצח שלה. לחייה חסרות צבע. הברך שלה קופצת בלי הפסקה ומבטה נעוץ לפנים. היא נמנעת מלהסתכל בכומר הלבוש גלימה שניצב בקדמת הכנסייה המלאה אנשים, או בתמונה הממוסגרת העצומה של ג'ייסון סטילווטר הקודר שניצבת על כן לפני ארון המתים השחור.

״רוצה ללכת?״ אני מסנן בין השיניים.

אלודי ממצמצת במהירות ומנידה בראשה בתנועה קצרה. היא בולעת רוק במאמץ ולא מסתכלת עליי. נראה לי שאם תסתכל עליי, היא עלולה להישבר ולברוח מהכנסייה — דבר שעודדתי אותה לעשות מאז שהגענו הנה — אבל היא יותר טובה ממני. נדמה לה שזה לא ייראה טוב אם היא לא תחלוק לו כבוד אחרון.

יותר מדי עיניים נעוצות בה כרגע. עיניים מזדהות, מלאות רחמים, שתוהות איך אלודי סטילווטר הקטנה והמסכנה תתמודד עם האובדן של אבא שלה אחרי שכבר איבדה את אימה. היא לא רוצה שהם ידעו מה המפלצת ששוכב בארון עשה לה. הסודות שהיא מתעקשת להסתיר מהעולם הם רעל שמכלה אותה באיטיות. איכשהו, אי הקטנה והלוחמנית שלי החליטה שהמעשים של אבא שלה מציגים אותה באור שלילי. כאילו יש בעולם הזה אנשים חולים מספיק שיניחו או יאמינו שהיא עשתה משהו שעודד את אבא שלה לתקוף אותה בצורה דוחה כל כך. להתעלל בה ולהשפיל אותה עד כדי כך שהיא עדיין מתעוררת לפעמים שטופת זיעה באמצע הלילה, מתנשמת במאמץ ומושכת את הבגדים שלה כאילו היא מנסה לקרוע מעליה את עורה.

מחשבות איומות ונוראות ממלאות לי את הראש כשאני חושב על מה שהאיש הזה עשה לה. אני נשבע באלוהים שאם החרא הזה לא היה מת, הייתי רוצח אותו במו ידיי בסופו של דבר. חיכיתי. אולי אלודי חששה מהיום שבו אבא שלה יתעורר מהתרדמת, אבל אני חיכיתי לו במידה לא בריאה של התרגשות.

אתם מבינים, היו לי תוכניות. התכוונתי לבקר שוב את הפסיכי הזה ברגע שיפקח את עיניו. הפעם הייתי משתמש ברעל. משהו שאי אפשר יהיה לזהות בנתיחה. משהו עם מעט מאוד תסמינים שיוכלו לרמוז עליו. הייתי נותן לו לראות אותי מכניס את זה לעירוי שלו, ואז הייתי מסביר לו בפירוט מה יקרה כשהגוף שלו יתחיל לקרוס.

הייתי מסביר לו בבירור למה זה קורה לו. ואז הייתי נהנה לעמוד מעל גופתו המתקררת, כשהנשמה המטונפת שלו עוזבת אותו ומחליקה אל המדור הכי אפל בגיהינום.

תכננתי ליהנות מאוד מהתהליך כולו.

אני מרגיש שג'ייסון התחמק מעונש כשמת כמו שהוא מת. הוא היה צריך להרגיש שהעורקים שלו עולים באש. הוא היה צריך להרגיש את גופו מתעוות כשפרכוסי המוות האחרונים מטלטלים אותו. הייתי משלם כדי לראות את זה בעיניים שלו — את הידיעה שהוא מת כעונש על מה שעשה לבת שלו, לבחורה שאני אוהב. לבחורה שבשבילה הייתי שורף את העולם, לא משנה באיזה מחיר.

אני מהדק את האחיזה בידה של אלודי ופולט נשיפה ארוכה וחזקה מהאף כאילו אני פולט אש. המלתחה שלי עשויה כולה מבגדים שחורים. החולצות, הטי־שירטים, המכנסיים, הג'ינס, הגרביים, התחתונים — כולם שחורים, או בגוון דהוי של אפור שהיה פעם שחור. אבל היום רציתי ללבוש פאקינג ורוד זוהר. כתום. ירקרק. כחול בוהק. רציתי להיראות כל כך צבעוני ושמח, שכל מי שהיה רואה אותי היה חושב שאני מוביל תהלוכת תחפושות. אם זה היה תלוי בי, הכנסייה הקתולית וכל בכיר בצבא שנוכחים כאן היום היו יודעים שאני חוגג את המוות של המזדיין הזה.

אבל אלודי התחננה שלא אעשה את זה. ואי הקטנה שלי מקבלת כל מה שהיא רוצה.

שנינו נוקשים כמו קרשים בבגדי האבל שלנו כשהכומר ממשיך ללהג על איש המשפחה למופת שג'ייסון סטילווטר היה. הציפורניים של אלודי ננעצות חזק כל כך בגב כף ידי שהן כמעט פוצעות אותי.

אני מתמקד בכל מולקולה בגופי, שואב כוח מתוכי ומתעל אותו לנקודה שבה כפות הידיים שלנו נוגעות, כאילו אוכל להעביר את הכוח אליה, לתת לה כמה שיותר כוח ממני. אם זה היה יכול לעזור לאלודי לעבור את הקרקס הזה עם חיוך על הפנים בלי ששום דבר ייגע בה, הייתי נותן לה כל טיפת אנרגיה מגופי עד שזה פאקינג היה הורג אותי.

ארבעים דקות מייסרות עוברות כמו שנים. האיש בפנים הקודרות והמצומקות וביציבה הנוקשה עומד ליד כן הנואמים ומשתפך על הבחור המדהים שג'ייסון סטילווטר היה, ואני רותח מבפנים. אני רוצה לתקוע אגרוף במשהו. הדחף גורם לכל שריר בגופי לרצות לזנק מהספסל ופאקינג להילחם במישהו. בהתחשב בעובדה שהכומר הכי קרוב אליי, אני בספק אם זה יעבור בשקט. גם בסביבה אתאיסטית לגמרי, תקיפה של איש דת נחשבת לפשע. ובואו נהיה הוגנים — הבחור בטח קיבל אימייל ממישהו שבאמת חיבב את ג'ייסון סטילווטר. אין ספק שהאכילו אותו בכל החרא הזה על איזה איש מדהים הוא היה. לכומר אין מושג שהוא מהלל איש שלפי ההיגיון של הכנסייה הקתולית, אין שום ספק שהוא נשרף בגיהינום ברגעים אלו ממש.

אנחנו עומדים. אנחנו מדקלמים כל מיני שטויות שהכומר אומר. אנחנו שרים מזמור מזוין. השניות מסרבות להפוך לדקות. נצח עובר עד שהכומר סוגר את התנ״ך שלו, מצמיד אותו לחזה ומחייך חיוך נעים אל מספר האנשים המפתיע שהגיע לחגוג את חייו של אבא של אלודי.

המשך הפרק בספר המלא