בית סלאו 3 - נמרים אמיתיים

הרשימה
 

נובלה מאת מיק הרון
סדרת בית סלאו 2.5

אלו שהכירו אותו אמרו שכך היה רוצה ללכת. דיטר הס מת בכורסתו, מוקף בספריו, כוס מלאה למחצה של בורגונדי 2008 ליד מרפקו, מונטקריסטו מעושן למחצה במאפרה על הרצפה. בחיקו, אסופה של ייטס — המהדורה צהובת הכריכה של מקמילן — ובמערכת השמע פור אלינה של פָּרט, שנדם זה מכבר עד שמצא בצ'לר את הגופה, אך שתיקותיו נותרו עומדות באוויר, שוקעות לאיטן כאבק על המשטחים הדֵהים. אלו שהכירו אותו אמרו שכך היה רוצה ללכת, אך ג'ון בצ'לר חשד שדיטר היה בוחר לשתות עוד יין, לקרוא עוד קצת ולסיים את הסיגר שלו. דיטר היה חולה, אך טרם עייף מהחיים. מתוך כבוד, או אולי שמץ אמונה תפלה, המתין בצ'לר זמן־מה בחדר השקט, מהרהר ביחסיהם — מקצועיים אך חבריים — עד שהנהן לעצמו, כאילו נחה דעתו שדיטר חצה את קו הסיום, והתקשר לריג'נטס פארק. דיטר פרש מזמן מעולם המרגלים, אבל היו כללי טקס נהוגים. כשמרגל הולך לעולמו, צריך לפנות את הארונות שלו.

*

נערך טקס אשכבה, אף שאיש לא כינה זאת כך. רוב הנוכחים מעולם לא הכירו את דיטר הס או את העולם שבו הסתובב כפעיל. הם איישו שולחנות בריג'נטס פארק, ומותו היה רק תירוץ לשתייה ולפריקת מתח קלה. ואם נאלצו להעמיד פנים חסודות לשמע שמו של גרמני מת שהאכיל אותם פירורי מידע בימים ההם — שהיו או טובים או רעים, תלוי בדובר — אין בעיה. ולכן עם התקדמות הערב התפצלו המתכנסים לשניים, חבורה עיקרית שפרצה בגעיות צחוק תדירות והזמינה משקאות שמופרכותם גברה והלכה, והתכנסות קטנה יותר בפינה ליד הבר הראשי שדיברה על דיטר ועל פעילים אחרים שהוצאו מהמחזור, והתבשלה בלאט במיצי עברה.

הפאב שכן ליד רחוב גרייט פורטלנד, מסורתי למראה כראוי מבחוץ, ולא מרוט מדי מבפנים. ג'ון בצ'לר לא היה כאן בעבר — מסיבות שכנראה אין צורך לפרט, לא אימצו בריג'נטס פארק פאב קבוע — אבל פיתח חיבה למקום במהלך השעתיים ורבע האחרונות. גם דיטר עצמו נמוג לכדי זיכרון חמים. בחייו, כמו רבים ממטופליו של בצ'לר, ידע הזקן להיות עוקצני ותובעני, אבל כעת, כשליבו הכושל כשל סופית וטרוּניותיו על מחסור בכסף והיעדר הערכה נָדמו, לא התקשה בצ'לר להתעכב על תכונותיו הטובות. בכל זאת היה מדובר באדם שסיכן את חייו למען האידיאלים שלו. כגרמני מלידה, ואז מזרח גרמני מתוקף הגיאופוליטיקה, דיטר הס סיפק לפארק מידע מסווג במהלך שני עשורים חשוכים, וגם אם תפוקתו — הקשורה בעיקר לתנועת כוחות: דיטר עבד במשרד התחבורה — מעולם לא שינתה מדיניות או הניבה אוצר נסתר, האיש האחראי היה ראוי לכבוד... בצ'לר הגיע לשלב הסנטימנטלי שבו מדד את ערכו לעומת אלו שהלכו לפניו, וגם הקריירה שלו הייתה לא מזהירה ולא מסוכנת. העובדה שתפקידו הנוכחי היה ידוע כסיבוב החלב די סיכמה את העניין. מטופליו של בצ'לר היו מקורות בדימוס, כלומר כאלה שהגיעו מכפורן של אומות אחרות, שריצו את שירותם באותה ארץ צללים מוזרה שבה העבודה הפקידותית והסכנה נפגשו. וֶטרנים של מיקרופילם. סוכני ארון התיוק. לא משנה: הכול היה כרוך באותו עונש.

העולם היה אז אחר, כמובן, ונעלם ברובו כשנפלה החומה, מה שלא בא לומר שלא נותרו ממנו עדיין כיסים פה ושם, שהרי חברים צריכים לרגל בדיוק כמו אויבים. אבל עבור אנשיו של ג'ון בצ'לר חיי הפעילות תמו, ותפקידו היה לוודא שלא יסבלו מהטרדות לא רצויות, שלא יהיו קליקים מסתוריים בטלפון, ובעיקר שלא יפתחו נטייה לפרסם את פרטי חייהם לכל מי שמוכן להקשיב. לפעמים שעשעה את בצ'לר ולפעמים דכדכה אותו העובדה שעבד בשירות החשאי בעידן שבו מחצית מהאוכלוסייה שידרה את חייה הפרטיים ברשת. לא בטוח שהמלחמה הקרה הייתה עדיפה, אבל היא הייתה יותר מכובדת.

ועכשיו התקצר הסיבוב שלו בלקוח. לא מפתיע במיוחד — לא היו לו בפנקס בני פחות משבעים — אבל מה יקרה אחרי זה? כשיפוג תוקפם של כל מטופליו, מה יקרה לג'ון בצ'לר? שאלה אנוכית, אבל מצריכה תשובה. מה יקרה כשייגמר סיבוב החלב? ואז נפתחה הדלת, ורוח קרה נשבה בחלל החדר. תודה על זה, חשב. הוא היה מספיק שיכור לייחס סמליות לדברים סתמיים. תודה על זה.

המגיעה הייתה דיאנה טברנר.

הוא הסתכל בזמן שנעצרה ליד החבורה הגדולה והקולנית ואמרה משהו שהתקבל בתרועות, ולכן היה כרוך מן הסתם בתשלום על משקאות. ואז הציצה לעברו, או אל החבורה שלו.

"אוי אלוהים," רטן השתיין שלידו. "הנה באה מלכת הקרח."

"היא יודעת לקרוא שפתיים," אמר בצ'לר, וניסה לא להזיז את שלו. הן דגדגו מרוב המאמץ.

טברנר הנהנה אליו, או אולי אל כולם, אבל הייתה תחושה שאליו. הוא היה המפעיל של דיטר. נראה שציפו לו תנחומי הנהלה.

הוא לא ידע שחמלה כלולה ברפרטואר שלה.

דיאנה טברנר — ליידי די — שנמנתה עם דרג הסגנים בפארק, אחזה בחלק גדול מהכוח בבניין, ובלא מעט מהזוהר. בשנות החמישים המוקדמות לחייה היא נשאה את גילה ביתר קלילות מבצ'לר, וגם התלבשה יותר באלגנטיות. זה לא היה קשה. הוא נע במקומו על הספסל, תפס את קצה העניבה שלו בין אצבע לאגודל, ומולל. מגעה היה קלוש משהו. כשנשא מבט, שכנו השתיין התפנה מהשטח, וליידי די ישבה לידו.

"ג'ון."

"...דיאנה."

גברתי, בדרך כלל. אבל הם לא היו במשרד.

החבורה שלו התפצלה, וחלקיה השונים נפוצו אל הבר או אל שירותי הגברים, או סתם מצאו תירוץ להיות במקום אחר. אך לקח זמן עד שהדבר חלחל לתודעתו רווית האלכוהול של בצ'לר. הוא לא רצה לדבר עם טברנר, אבל לפחות היא הגיעה מלווה במשקה נוסף. הוא לקח את הכוס שהוצעה לו בתודה וקירב אותה לשפתיו, נזכר ברגע האחרון לומר "לחיים". היא לא ענתה. הוא בלע, הניח חזרה את הכוס. ניסה להעריך כמה ייצוגי הוא נראה: ניסיון חסר תוחלת. ובכל זאת העביר יד בשערו, כאילו זה עשוי להוסיף לו ברק או להשיב לו את צבעו שאבד.

"דיטר הס מת מסיבות טבעיות." קולה של דיאנה טברנר היה תמיד מדויק, אבל כעת נדמה חותך במיוחד. יותר מהנחוץ באירוע חברתי, אמרה תחושת בטנו השתויה של בצ'לר. "רק חשבתי שתרצה לדעת."

לא עלה בדעתו שעשוי להיות הסבר אחר.

"הוא היה חולה כבר תקופה," אמר. "לקח תרופות. כדורים ללב."

"אתה זוכר איזה?"

מובן שהוא לא זכר איזה. גם אילו היה פיכח לא היה זוכר, ובטח בהיותו שיכור. "זנוקסיסליטרון?" העז. "או משהו כזה."

היא תקעה בו מבט.

אבל אמרתי "או משהו כזה", חשב.

"מתי ראית אותו לאחרונה?"

"בחיים?"

"כמובן שבחיים."

"אז ככה." הוא הסדיר מחשבות. "זה היה ביום שלישי שעבר. ביליתי איתו את אחר הצהריים, בשיחה. או בהקשבה בעיקר. הוא התלונן הרבה. טוב, הם ככה כולם," הוסיף כדי שלא יואשם שהוא מדבר סרה במתים. דבר סרה בכולם, והמתים לא ירגישו שמאשימים רק אותם.

"כסף?"

"תמיד כסף. אף פעם אין להם מספיק. המחירים עולים, וההכנסה שלהם קבועה... כלומר, זה רק אני? או שגם את חושבת לפעמים, זה לא כאילו שיש להם משכנתה לשלם. אני יודע שהם תרמו את חלקם והכול, אבל..."

גם יחסית לשיכור, בצ'לר לא היה בטוח שהוא שוטח את טיעוניו בהיגיון. הוא גם הרגיש שהוא עלול להצטייר כקטנוני.

"טוב," ניסה לתקן. "מובן שהם תרמו את חלקם. בגלל זה אנחנו דואגים להם, נכון?"

הוא הושיט יד לכוסו.

כשנשא מבט שוב אל טברנר היו פניה קרירות.

"הוא התלונן על כסף," אמרה.

"כן. אבל כולם מתלוננים. התלוננו. כלומר, הם עדיין מתלוננים, אבל הוא —"

"אז הוא לא הזכיר מקור הכנסה חלופי?"

הפיכחון מעולם לא היה כה מהיר או בלתי רצוי.

הוא אמר, "אה. לא. כלומר —" הוא השתתק. לשונו תפחה לגודל כפול ושאבה את הלחות מפיו.

"מוזר שהוא ישמור את זה בסוד, נכון?"

"מה קרה?"

"אתה היית המפעיל שלו, ג'ון," הזכירה לו. "זה לא אומר רק לוודא שהוא יאכל וישתה, ולהקשיב לקיטורים שלו. זה אומר לחפש לו פרעושים בפרווה. אתה —"

"מה קרה?"

הוא קטע את דיאנה טברנר באמצע דבריה. טובים ממנו חטפו על הרבה פחות.

"לדיטר היה חשבון בנק שלא ידעת עליו."

"אלוהים."

"ונכנס אליו כסף. לא ברור עדיין מהיכן, כי מישהו התאמץ מאוד להסתיר את המקור. אבל זה כשלעצמו מעיד על משהו, מסכים איתי?"

הוא עמד להקיא. הוא הרגיש את הקיא צובר תנופה. הוא עומד להקיא. הוא עומד להקיא.

הוא סיים את המשקה שלו.

דיאנה טברנר בחנה אותו כמו שעורב בוחן פגר. בסופו של דבר הרימה את כוסה. בצ'לר חמד את הכוס הזאת. היה הורג בשביל מה שבתוכה. הוא נאלץ להסתפק בצפייה בה גומעת ממנה.

היא אמרה, "זה ממש לא 'החפרפרת', ג'ון. אתה מקנח להם את האף, מאכיל את החתולים שלהם ומוודא שהם לא מפוצצים את הפנסיה על פוקר באינטרנט, וגם — ובאמת שלא חשבתי שצריך להדגיש את זה — הכי חשוב, אתה מוודא שאין להם חשבונות בנק שהם מסתירים מאיתנו. אתה רוצה לנחש למה זה כל כך חשוב?"

הוא מלמל משהו על השפעה זרה.

"נכון מאוד, ג'ון. משום שאם יש להם חשבונות בנק סודיים שמישהו אחר ממלא בכסף, זה עשוי להעיד שהם נתונים להשפעה. אתה יודע, אני אקח פה סיכון. זה בהחלט בוודאות פאקינג אומר שהם מושפעים, מה שאומר שאנחנו לא יכולים לסמוך על שום דבר שהם אמרו לנו אי־פעם, ויש לך מושג, ג'ון, יש לך שמץ קלוש של מושג איזה כאב ראש זה יגרום כשנצטרך לעבור מחדש על כל מה שאי־פעם חשבנו שאנחנו יודעים על כל מה שהם אי־פעם סיפרו לנו? לגלות איפה מתחילים השקרים ואילו פעולות נקטנו בהתבסס עליהם?"

"עבר רחוק," שמע את עצמו אומר.

"נכון מאוד, ג'ון. בעבר הרחוק. כמו לגלות שהיסודות של הבית שלך לא עשויים מאבן אלא מבצק פיצה, אבל מה כבר יכול לקרות, נכון? עכשיו לך תביא לי עוד אחד כזה."

הוא עשה כפי שצווה, כל פעולה מעומעמת על ידי תחושת חורבן ממשמש. הרצפה שקעה תחת רגליו. צחוק הִרעים משולחן הצעירים, והוא ידע שכוון אליו. הוא שילם על שלושה כפולים, גמע את הראשון ונשא את הניצולים חזרה לחוף.

חפש פרצה, צרח קול בתוכו. אמנם זה קורה, אבל ייתכן שאפשר להשיב את הגלגל לאחור. הוא היה בן חמישים שש. לא הייתה לו מי יודע מה קריירה, אבל גם לא היה לו שום דבר אחר.

הוא הניח את המשקה מול ליידי די ושאל, "כמה זמן?"

"יותר משנתיים."

"כמה?"

"שמונה־עשר אלף. פחות או יותר."

הוא אמר, "טוב, זה לא —"

היא הרימה יד. הוא סתם את הפה.

למשך כמה דקות הם ישבו בשתיקה. זה היה כמעט שלֵו. אם המצב הנוכחי יוכל להימשך לעד — אם לעולם לא יגיע רגע שבו ייאלץ להתמודד עם ההשלכות לכך שדיטר הס קיבל כסף ממקורות לא ידועים — הוא יוכל לחיות עם זה. להישאר בכיסא הזה בפאב הזה, עם הכוס המלאה מולו, והעתיד לעולם לא יגיע. אלא שהעתיד כבר התחיל לכרסם בו, משום שהַביטו, רואים? הכוס שלו, היא מתרוקנת.

בסופו של דבר, ואולי משום שקראה את מחשבותיו, שאלה טברנר, "בן כמה אתה, ג'ון?"

זאת לא הייתה שאלה ששואלים כי רוצים לדעת את התשובה. זאת הייתה שאלה ששואלים כי רוצים למעוך את הכפוף לך תחת סוליית הנעל.

הוא אמר, "תגידי לי בפרצוף, בסדר? במה מדובר, בית סלאו? ישלחו אותי להצטרף לפשלונרים האחרים?"

"לא כל מי שמפשל זוכה להצטרף לסוסים האיטיים. רק אלו שיהיה לא נבון פוליטית לפטר. זה מספיק ברור לך?"

זה היה מספיק ברור לו.

"דיטר היה מקור," המשיכה. "ומקורות, אפילו מקורות בדימוס, אפילו מקורות מתים, נופלים תחת סמכותי. ולכן אני לא רוצה שהכלבים יבואו לרחרח מסביב, כי זה יוציא אותי לא טוב."

הכלבים היו המשטרה של השירות.

"ומה שמוציא אותי לא טוב, מוציא אותך מפוטר."

עיניה לא משו מעיניו לאורך הנאום הזה. הוא התחיל להבין איך מרגישים עכברים, ושוכני יער קטנים אחרים. כאלה שנטרפים בידי נחשים.

"אז... איך לדעתך נוכל לפתור את המצב הזה?"

הוא נענע בראשו.

"מצוין. בדיוק הגישה המשיגנית שבזכותה הקריירה שלך משמשת דוגמה ומופת לכולנו." היא רכנה לפנים. "אם זה יתפתח לחקירה, ג'ון, לא רק יזרקו אותך לכל הרוחות, אתה תיחשב מעורב במה שזה לא יהיה שדיטר הס זמם. אני אדאג לזה. ואנחנו לא מדברים רק על אובדן משרה, ג'ון, אנחנו מדברים על אובדן הפנסיה. אובדן כל ההטבות שיכולות להיות. הכי טוב שצופן לך העתיד זה עבודה בסופרמרקט, בהנחה שעדיין תהיה בגיל עבודה כשישחררו אותך מהכלא. עצור אותי ברגע שתחשוב על תוכנית. עדיין לא? זה לא נראה טוב, ג'ון, נכון? לא נראה טוב בכלל."

קולו חזר אליו. "אני יכול לסדר את זה."

"באמת? כמה נפלא."

"אני אברר מה הוא עשה. אתקן את זה."

"אז אני מציעה שתתחיל מייד, כי זה הזמן שבו אני מצפה לשמוע ממך."

היא הניחה את כוסה.

"אתה עדיין פה?"

הוא הצליח להגיע לרחוב איכשהו, שם כשל אל פנס הרחוב הסמוך, נאחז בו כמלח הנאחז בתורן, הקיא אל תעלת הניקוז ורוקן את כל משקאות הערב מתוכו בשיטפון כעוּר אחד.

מצידו הנגדי של הרחוב, זוג לבוש היטב הסיט מבט.

אולי באשמת ההנגאובר, מה שדלף מאוזניות האיש שמולו נשמע כמו לחישת שד. ג'ון בצ'לר ישב ברכבת מוקדמת לסנט אלבנס, גפיו כבדים מחוסר שינה, בטנו גבשושית כשק חבטות. משהו פעם מאחורי עינו השמאלית, והוא היה משוכנע שהיא זוהרת כזרקור בקרון הקודר. לחישת השד התפתלה על סף הפענוח. בכל פעם שחשב שקלט את משמעותה, איבד מוחו אחיזה.

לא עבר עליו לילה מוצלח. בכלל, לילות מוצלחים היו נדירים — בגיל ארבעים, גילה בצ'לר, מתחילים לחלום על מצבות. אחרי חמישים, דווקא הדברים שעליהם חולמים בזמן הערוּת הם המפחידים יותר מכול. דיאנה טברנר באמת יכולה להושיב אותו מאחורי הסורגים? הוא לא היה מהמר נגד. אם דיטר הס קיבל תשלום ממעצמה זרה, בצ'לר יהיה אשם כברירת מחדל. הפללתו תהיה משחק ילדים למישהי מנוסה כמו טברנר.

הרכבת חלפה על פני שועל מכורבל בעשבים לצד המסילה, וכעבור שתי דקות נכנסה לתחנה.

בצ'לר יצא אל הגשם הקל ופסע בכבדות את המרחק המוכר לדירתו של הס.

*המשך הפרק בספר המלא*