רגשות כנים על ימים עלומים

הקדמה חשובה

לספר את הסיפור לעצמך

טקסטים סיפוריים רבים נכתבו בשפה העברית ובתוכם טמונים רעיונות למכביר. אחת השאלות המרתקות ביותר היא ‘לשם מה נוצר סיפור?’.

נדמה שעבור קהל הקוראים התשובה פשוטה ועשויה לכלול בעיקר את הרצון ליהנות מסיפור סוחף והיזרקות לנופים חדשים תוך כדי מפגש עם דמויות מעניינות. מאידך, כשהשאלה ‘לשם מה נוצר סיפור?’ נוגעת לכותבים, קשה להצביע על תשובה מרכזית אחת. אצל האחד מדובר במשיכה והנאה. אצל האחר זו בעיקר פרנסה קשה והשלישי נטוע בחלום לכתוב ועסוק בהגשמתו.

איני יודע בבירור משום מה יצרתי את הטרילוגיה הזאת שנכתבה בעקבות רגשות אישיים ואמיתיים. יתכן וכשכתבתי את הדברים נתערב במלאכת הכתיבה הרצון שמישהו יקרא את מה שכתבתי, מטעמי אהבת קהל ופרנסה.

מה שברור הוא שכל חלק נכתב בתקופה אחרת לגמרי בחיי בה חפצתי לתעד את תחושות חיי המגוונות בצורה האותנטית ביותר שיכולתי. הנאמנות למה שחשתי בליבי היא זו שהנחת אותי לתעד את מסעות חיי הרגשיים. שאולי עשויים מחמת כנותם - להעניק לקוראים תובנות ושמחת הזדהות מסוימת.

בשלב מסוים הבנתי, שבסופו של דבר, תחושות קשות הן תוצאה ניכרת של פרשנות, דמיון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו לגבי חיינו. כשלהט הרצון לגאולה פוגש יצירתיות שלילית כלשהי — עשוי להתקבל טקסט ייחודי שמסביר בפסימיות הומוריסטית את המצב. אך זה משקיע אותך פנימה ולכן זה לא מה שהייתי עושה היום.

כשהדברים מוגדרים ומסופרים היטב על שלל נימוקיהם — קל מאוד לשכוח שמדובר בנקודת מבט אישית בסך הכול ואפשר לאמץ מבט שונה ושמח יותר גם אם זה קשה מאוד וממש לא בא לך. להטוטי מילים עשויים לשכנע את הכותב והקורא — שנקודת המבט המסופרת היא בלעדית ואין בלתה.

הבעיה: כשמדובר בפרשנות שלילית — זה לא משתלם רגשית לכותב ועשוי לקבע את השליליות באופן שקשה יותר להשתחרר ממנו. קל לשכוח את זה ונוח שלא לשים לב לכך בכלל. אדם לא מחפש לערער את הסיפור של עצמו המעניק לחייו סדר מסוים. אפשר להבין את מספר הסיפור לעצמו שלא עושה חשבון לאופטימיות הנדרשת לחיים עצמם. הוא מספר את הדברים ביצירתיות - וזהו. גם קוראים המזדהים עם שליליות מלבבת שקראו — עשויים לאמץ אותה ולעטוף בה את סיפור חייהם שלא סופר במקום לסייע לעצמם דרך התעקשות על מבט חדש.

כשמדובר בסיפור אמיתי או קרוב לאמיתי ש’זכה’ לפרשנות שלילית אותה המספר נושא בליבו - רישומי התחושות הישנות עשויים להתפוגג לאט יותר (אם בכלל), למרות הזמן שחלף ושההווה אחר לגמרי. ככה זה כשהמספר אוחז בשליליות בעזרת סיפורו ולא מוכן לבצע בשום פנים ואופן את תנועת המבט האופטימי עד בלי די לגבי העבר.

זה מה שקרה לי, בערך.

כשכתבתי את ‘מיומנו של חרדי בעל כורחו’ (חלק א בטרילוגיה) בער לי לכתוב ספר והשקעתי בכך מרץ, כנות וזמן רב. ליבי לא שת אל חיי ההווה ולא שאלתי את עצמי אם מוטב להתקדם קדימה ולא לעסוק כלל בעבר. ההיפך. הייתי בלהט הכנות וכך הצלחתי ליצור טקסט מסודר המבוסס על שלל אירועים שהתרחשו באמת ורגשותיהם הנלווים.

הספר לא ממש יצא לאור בצורה מסודרת וטוב שכך. כי ההקדמה הנוכחית — חשובה מאוד. היא נכתבת מנקודת מבט מפוקחת אחרי עשרות שנים שעברו מזמן ההתרחשויות בספר. בזמן כתיבת הספר, לא היה אפשר להתווכח עם התחושות. היום אני חושב שבסופו של דבר גם חוויות לא נעימות אפשר להעצים ואולי זה מה שעשיתי בעצם, בגלל הרגש.

עניין דומה התרחש כשכתבתי את ‘סחרחורות של חכמים’ (חלק ב בטרילוגיה). מתוך להט למצוא מזור לכאב שנבע מפרשנות שלילית איכותית — נוצר טקסט כן שהגדיר את התקופה. הספר לא היה בהכרח אופטימי גם אם נטה לשעשע לעתים ואף הוא לא יצא לאור באופן מסודר.

הספר השלישי (כנען — התימני האחרון) הנוגע בחלקו גם בענייני מחשבה והגות — סימן אצלי מהפך. הוא נכתב בתקופה אחרת לגמרי בה התעקשתי להביט על הרגשות האותנטיים שלי במבט מחודש. פחות פרשנות שלילית שמעצימה את התחושות ויותר התעקשות קשה מאוד על אופטימיות באמצעים פשוטים וקשים לביצוע: תודה על הקיים, נשימות עמוקות, הרפיה, מילות תקווה ותפילה. ובגדול: אי בהלה מהרגשות המציפים ובריחה למחוזות ההצלה הרגעית.

במבט לאחור, הייתי ממליץ לעצמי להשקיע אנרגיה רבה בהנחלת מבט אופטימי מלכתחילה. הייתי לוחש לעצמי הצעיר בכל רגש מחדש - להתעקש על אופטימיות, גם אם זה נראה מגוחך ומתנגש בתחושות. בזמנים ההם, אף אחד לא גילה לי שתחושות שליליות הן עניין ממכר ובעזרת יצירתיות ומאמץ — יש לך אולי ספר, אבל החיים עצמם קשים יותר, כואבים ולא נעימים.

אין לבכות על מילים שנשפכו. צריך לקחת אותן בפרופורציה ברוח הרגשות בהן נכתבו ולהבין שהכול מכוון. ככל הנראה הייתי צריך לעבור שתי תחנות, לכתוב מתוכן ספרים שהיום לא הייתי כותב, כדי להגיע לתחנה השלישית, לכתוב עליה ספר ולהקדיש לשלשת הספרים גם יחד הקדמה חשובה המעניקה מבט אחר לגמרי לכל מה שנכתב.

הלוואי והטרילוגיה הרגשית הכנה הזאת תהיה לברכה לכל קורא שימצא בה משפט או פיסקה שיעניקו לו מבט אופטימי על עצמו, למרות הכול. כדי לא לפגוע במעוררי התחושות, חלק מהסיפורים שהובילוני לרגשות לא נעימים ופרשנות שלילית - עוצבו מחדש לגמרי. הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי.

חלק ראשון

מיומנו של חרדי בעל כורחו

תקציר:

זהו סיפורו המקורי של ילד שנקלע למוסדות חרדיים בעל כורחו בעקבות מצוות ‘כיבוד הורים’. החיים בתוך תחפושות חרדית שלא מרצון הפכו את הילד למתבגר שהפך לאישיות ייחודית שחיה בתוך ציבור חרדי בעל כורחה במשך כ-15 שנים.

הסיפור כתוב בצורה צבעונית ומנוסח בכנות נוגעת ועם זאת מלאה בהומור. המסע עובר דרך עולם הישיבות החרדיות, חיפוש זהות מגזרית, תסכולים, יחסי הורים וילדים, עולם הדייטים הדתי ומסעות פנימיים עקובים מדמעות, עד לסוף הטוב בו כל הקצוות נסגרים היטב.

הספר אוצר בתוכו תובנות מחכימות על תפיסת העולם המגזרית של ימינו תוך כדי תנועת הסיפור ומהווה יצירה עיונית בסגנון ספרותי, סגנון שטרם ראה אור בישראל.

פרק א’: איך הופכים לחרדי בעל כורחך?

ביום הראשון בישיבה הקטנה הכל הדיף ריח מתוק ועז כמוות. חדרי הפנימיה של ‘שיעור א’’ הדיפו ניחוח שהזכיר במשהו את הריח המתקתק והבלתי נשכח של כיתה א’, אליה נקלעתי בדיוק שמונה שנים קודם לכן.

בישיבה (המקבילה לכיתה ט’) המושג ‘שיעור’ מחליף את המושג ‘כיתה’. זה פשוט: ‘שיעור א’, במקום ‘כיתה ט’’. אתה נכנס לישיבה קטנה בגיל של כיתה ט’, אחרי שמונה שנות לימוד בתלמוד תורה שהוא הגרסה החרדית לבית ספר רגיל, ומקבל מושגים כרונולוגיים מסוג אחר: השנה אתה שיעור א’, שנה לאחר מכן ב’, אחר כך יגיע שיעור ג’, וזהו, סיימת את ‘הישיבה הקטנה’ כעבור שלוש שנים.

לאחר מכן, כשתהיה כמעט בן 17 סתווים תעלה ל’ישיבה גדולה’ - בגיל המקביל לכיתה י״ב. שם תמצא את עצמך שוב בתחתית האותיות: שיעור א’, ב’, ג’. וזה לא נגמר. אחר כך בגיל 20 בערך תגיע ל’קיבוץ’ הנחשק והיוקרתי, שם תלמד במשך השנים בקיבוץ א’, ב’ ג’, ד’, ה’ וכו’, עד שתמצא את האחת והיחידה שלך. בשנה שתתחתן תגמרנה האותיות.

למעשה, ברגע שאתה נכנס לשנות ה’קיבוץ’ אתה כבר מרגיש גדול מספיק בשביל להתחיל להתפלל שתמצא את אשתך שתחיה ותיתן לך לחיות. אתה רוצה שהיא תבוא מהר. כי בינתיים אתה חש כי קשה לחיות לבד, אפילו כשמסביבך עשרות חברים תוססים ולימודים רוחניים מתוקים מדבש ונופת צופים. אלוהים ברא את האדם זכר ונקבה בנפרד בשביל שיתקיימו ביחד.

ההרגשה שלך לא משקרת. וכשאתה מוסיף את מבטי ההורים הרומזים שהגיעה השעה לשבור את הכוס, אתה מבין שהגיע הזמן להתחיל לשמוע הצעות שידוכים ולהיכנס תחת כנפיו הסוככות של מדור בני ישיבות המפטפטים על שידוכים. מדור שבדרך כלל רוב החבר’ה משתחררים ממנו במהירות אלא כן אתה טיפוס בעייתי שמחפש מישהי מאוד ספציפית, או שמזלך גרם שתיפגש עם כאלה שמחפשות חתן נורא ספציפי שסביר להניח אינו אתה.

ובחזרה לריח ההתחלה שלי בישיבה קטנה. גם כשניסיתי להתעלם ממנו וברכתי אותו בברכת הדרך אל העזזאל, הוא המשיך לבצבץ בנועזות חדשנית מכל דבר שהזזתי; השמפו, המשחת שיניים, המגבות שאימא קנתה והבמבות שארזה לי באהבה גדולה עם שאר הממתקים שהיוו פיצוי טעים לאווירה המוזרה.

האוויר הביא בכנפיו רוח חדשה, שצעקה בקולי קולות שלא בטוח שיהיה פה שמח וספק אם יהיה בסדר. רוח של פנימייה. פנימייה כ״ב קראו לה.

הידד מותק, סימן לי האוויר בכנפיו: אתה בפנימייה, שתדע לך, וכל הריח החדש מסביב מסמל את תחילתה של תקופה בה תשכח מהבית, ובגרסה המכאיבה יותר; תזכור היטב שיש לך בית.

בית עם הורים ובו מותר לקרוא עיתון חרדי ולא להסתכן בנזיפה, שם אפשר לשמוע מוזיקה ישראלית בכיף באוזניות הווקמן הישן שלך, ומאידך, שם יש הורים עם חוקים משלהם כמו לכבות את המחשב ולהיכנס למקלחת, גם אם אתה החלטת בליבך על שביתת הסרחה ייחודית. כל מקום והפלוסים שלו, חשבתי ברגע הראשון, מנסה להתעלם מהמינוסים ולקוות לטוב או כמעט טוב, לכל הפחות...

בשנה האחרונה שלי בתלמוד תורה החרדי שהתעקשתי לקרוא לו ‘בית ספר’ — כדי להראות בעיניי עצמי כמו כל ילד שכונתי עם חוטם זב, הודעתי להורי חד משמעית שאני לא הולך לפנימייה. נקודה. סימן קריאה. ‘אתם טעיתם בכתובת!’, טענתי כמו מתבגר שמתלהב להשתמש ביטויים מגניבים שרק החל להכיר.

לא הייתי ילד מרדן, והבנתי מהר מאוד שחרף האומץ שלי להגיד להוריי משפטים חריפים על טעויות בכתובות, מבחינה מעשית, אין לי ממש ברירה ואפשרות למנוע את מה שהולך לקרות בטבעיות אחרי שאסיים את כיתה ח’ ואעלה כמו רוב התלמידים בכיתה, לישיבה קטנה חרדית למהדרין עם פנימייה. מתחילת הסירוב שלי לפנימיה ישיבתית דיברתי בטון חד משמעי של ילד טוב שלא יודע מרידה מהי. טון דיבור שלא אילץ את הוריו למשהו, מעולם. החל מממתק ועד לסגנון חיים, הכל נעשה כפי שחפץ ליבם. מול החברה והמשפחה המורחבת, הביטחון העצמי שלי היה קרוב יותר לקרקע מאשר לרקיע. אך ליד אבי הדומיננטי הוא כאילו נדחף לבונקר תת קרקעי. כשאבא רצה משהו, אמר משהו, היה החלטי בעניין כלשהו, וויתרתי על דעתי בלי להניד עפעף.

גם אם פלטתי מילה נגד דעתו באימפולסיביות, רגע אחר זה התחרטתי וחזרתי להסכים אתו. לא הייתי מסוגל לעמוד על שלי מולו. וכשהוא רצה בכל מאודו שאהיה בישיבה קטנה עם פנימייה, זה קרה, כמובן מאליו. הבנתי שאלך לפנימיה יהיה מה שיהיה כי זה מה שהוריי חושבים שטוב לי בתור ילד. המתמטיקה עושה את שלה, הרהרתי. כמו ילד שלא רוצה בית ספר - אז אני לא רוצה פנימייה. ילד שלא רוצה בית ספר הולך לבית ספר בעל כורחו? אף אני בפנימיה אשכון בעל כורחי... אפילו היום אני חושב ש עם כל הכאב, יש הגיון בלהחליט בשביל הילד, שלא באמת יודע להבחין מה טוב בשבילו.

אבא הבטיח שאתחשל ואתבגר אם אחיה בפנימיה, הוא האמין בזה במאה אחוזים. ״גם אני הייתי בפנימיה״, אמר והסביר עד כמה זה תרם לו למבנה הנפשי. הוא היה ההיפך ממני והביטחון העצמי שלו זרם כמו מפל הג’ילבון אחרי ברד חורפי סוער. אבא זרם עם אנשים זרים כאילו הם אחיו תוך כדי שאני כוסס את שפתי התחתונה ותוהה איך הוא לא מתבייש.

חששתי למרוד. לא ידעתי לדמיין איך עושים את זה. פחדתי שאם אזקוף את הראש ואעמוד על שלי מול הוריי במה שחשבתי כחוצפה - אזי ילדיי בעתיד, יעשו לי בדיוק את אותו הדבר.

הפחד מהעונש הזה הצפוי לרשעים לעתיד לבוא היה חזק. חששתי שאם אעמוד על שלי, זה יתפרש כחוצפה וילדיי יתחצפו אליי במידה כנגד מידה, רק עם ראש מורם עוד יותר. הפחד מהעתיד הנ״ל לא מאפשר לנפש לעשות את המוטל עליה. המושג ״מידה כנגד מידה״ גורם לך לחשוב שהשתיקה והסבל הנפשי העכשווי הם העונג הצרוף לעומת הסבל העתידי אם תעז להפריד ולמשול בחייך.

כל כך לא רציתי להיות בפנימייה שאם הייתי צועק על כך, חוששני שאפילו ילדון צרחן בסופרמרקט מול מדפי הממתקים, לא היה יכול להתחרות איתי, אפילו אם היה מדובר בצרחות אימים על אגוזי באורך מטר באזור הבעייתי הסמוך לקופות. הפנמתי שכך יראו חיי בעתיד הקרוב. שלשה שבועות פנימיה, סוף שבוע בבית וחוזר חלילה.

אבא עשה הכל כדי שארגיש בנוח. הוא סיפק את הכסף בכיס, בהמשך הכביר בביקורים בתדירות שאפילו עצבנה פעם את הרב שלי, ואימא הצטרפה לחגיגת הפרידה ואת חמלתה ארזה בתופיני אכפת לי. החבר’ה היו נחמדים, ועל פניהם חיוכי היכרות לא מסמיקים. חיוכים של מי שמשתוקק כבר להיות בוגר ועצמאי.

הבטתי בנערים הצעירים וניסיתי להתחבב על מי שאפשר, להיכנס בשיחה עם חבר’ה חדשים מהחדר שלי, להריח את האווירה החברתית עם הרדאר בו ניחן החוטם שלי (שהפסיק לפתע לזוב משום מה, כנראה שהתבגרתי), ולהקשיב לדיבורים זרים שלא מופנים אליי. תמיד זה היה מעניין ומועיל.

בהתחלה, דאגתי להציע מסטיק בד״צ לאחד שהציג את עצמו כיוני מירושלים, רק ששכחתי לרגע שהוא סיפר לפני שניה שלאבא שלו יש מכולת. משמע, הוא יכול לפרנס אותי בממתקים. טעות של טירונים.

בבית הפשוט של הוריי נהגו שלא לגוון בחטיפים. בדרך כלל זה היה במבות. הרבה במבות. אמא ארזה לי המון כאלה, קטנות ומוכנות לפעילות חנפנות לעת מצוא. לא התקמצנתי. ממילא לא יכולתי לחסל את מצבור הבמבה בעצמי. כל אימת שאבא הגיע, והוא השתדל להגיע כל יומיים־שלשה - התחדש המאגר בעוד כמה במבות מוכרות.

אחרי שהתארגנו בחדרים והכרנו את תווי פניו של החדר על חמשת נעריו, איש איש המוצא חן בעיניו, ירדנו לבית המדרש; אולם גדול ורחב כפיים שם נעשה את רוב חיינו בישיבה: נתפלל שם, נלמד זה עם זה בחברותות בסדרי הלימוד, ובהפסקה, כשהמדריך יותיר שתי אפשרויות: לישון צהרים או ללמוד בבית מדרש, נבחר בשניה ונעלה לשם סתם כי זה נשמע מעניין להיות בבית מדרש כשאתה ערני, מאשר לדפוק את הראש בכרית ולנסות לשמור על שקט מוחלט בפנימיה.

הנערים המרוגשים בתוספת הבוגרים יותר שעשו שנה או שתיים בישיבה עלו לבית המדרש כשהם חנוטים בחליפה ומחובשים כובע שחור רחב שוליים. גם לי היו האביזרים הנדרשים הללו, אך ליבי המסרב לפנימיה ישיבתית סירב להשלים עם המציאות שאני נמצא כעת בישיבה ופנימיה חרדית ועליי להתלבש כך.

חוץ מההתנגדות לפנימיה כי כמהתי לבית כמו כל ילד, הייתה בליבי התנגשות חזיתית קשה עם המוסד החדש אליו נקלעתי. מאז ומעולם שנאתי בגדים חרדים משום מה.

בתלמוד תורה, (ההוא שבחרתי לקרוא לו ‘בצפר’), המנהל היה נכנס מפעם לפעם לכיתה ח’ ושואל: ״למי אין כובע חליפה?״, מי שלא היה לו, היה נשלח הביתה להביא את האביזרים במקום.

לא ידענו מה זה לשקר למנהל. והוריי, יקרים שכמותם, רצו בסך הכל לעמוד בדרישות הבית־ספריות או התלמוד־תורתיות, אם תרצו, ונדדו לבני ברק כדי לרכוש כובע וחליפה לבנם, אנוכי.

כשנכנסנו לחנות החליפות ואולי שני רגעים קודם כבר הזלתי דמעות. אמתיות עם הרבה רוטב שהסתיר לי את המוכר, ממש כמו כמה שנים קודם לכן בגיל שבע או שמונה.

אז הזלתי את אותו נוזל כשהוכרחתי לקנות בגדי שבת אלגנטיים מצרכניית הלבשה חרדית. נכנסנו לצרכנייה והורי הורו לי לבחור מכנסים אלגנטיים לכבוד שבת, לא יכולתי לעשות זאת, כי שנאתי את כל קולבי המכנסים במחלקה הזאת.

לא רציתי ללבוש אלגנטי כמו ‘הדוסים האלה’. אז בכיתי, שוב בכיתי, ושראיתי שזה לא עוזר, המשכתי לבכות. בסוף יצאנו משם עם מכנסים אלגנטיות על אפי ועל בכיי.

בפעם אחרת, כשהגעתי מהתלמוד תורה, חיכתה לי הפתעה מתחת לשמיכה. הייתה שם חולצה אלגנטית עם עניבת ילדים. מושא שנאתי בתוספת אדרת. הוריי התחשבו בי וקנו גם טריקו אחת יפה עם פסים ירוקים, לאזן את המתח. מה שעזר לי לבלוע יפה את הפיתיון ולהישאר שלם ושמח חרף האלגנטיות השנואה שננסכה במלתחתי הצנועה.

לעומת חולצה לבנה ומכנסיים אלגנטיות בשבת, הוריי לא אילצו אותי ללבוש חליפה חרדית ולחבוש כובע. הם הרגישו כנראה שלבקש ממני דבר כזה זה מוגזם, והאמת שנדמה לי שאפילו הם חששו לבקש ממני דבר כזה בנימוס.

הוקל לי מעט שלא נתבקשתי להתלבש כך. לפחות בזה לא נשרפתי מבפנים ושתקתי מבחוץ כפי שהייתי רגיל כל אימת שנתבקשתי לחיות כפי שאני שונא.

על כל פנים, קנינו אותם כי הנהלת ה’תלמוד תורה’ חייבה את כל מי שעשה בר מצווה להחזיק בכיתה מתלה עם כובע וחליפה. בקושי קניתי אותם. החליפה רטובת הדמעות הגיעה הביתה בשלום למרות הדמעות בחנות, ובקניית הכובע הייתי קשוח יותר ולא הסכמתי לנסוע לבני ברק. הצליח לי. הוריי למרבה הפלא קיבלו את זה ולא התעקשו על כך אז לא הרגשתי מרדן בגלל זה.

אחותי נסעה עם אבא לבני ברק והמוכר היצירתי מדד לה את הכובע על הראש, כאילו אנחנו תאומים זהים. הוא טעה כמובן במידה אז נאלצתי לבוא בעצמי אחר כך כדי למדוד כובע אחר.

שם לא נזלתי דמעות, אך הפגנתי חוסר אכפתיות לכל מעשי המדידה בחנות הכובעים. לא היה מעניין אותי האופנתיות, המחיר, ואיך זה יושב עליי. באתי בשביל אבא שלי כי לא הייתה ברירה - וזהו.

האמת, אחרי חווית הקניה, כשהיו לי כבר את הכובע וחליפה - זה היה מרגיע. כשמנהל התלמוד תורה היה נכנס לכיתה ח’, הייתי שלו. לא הייתי צריך ללכת הביתה. ״יש לי כובע וחליפה, הידד!״, הייתי חושב ומביט בשניים בחיבה ייתרה. ידעתי שהם מצילים אותי, בלעדיהם הייתי צריך ללכת הביתה כמו עדי שלא סימפט יותר מידיי את הנהלים ופעם אחד פעם נשלח הביתה רק כי לו היה לו כובע וחליפה במתלה בכיתה.

אבל עדי היה בנוי אחרת. אמא שלו הייתה בבית הספר כל שני חמישי ושלישי, ככה שלא ממש הזיז לו את השוליים אם מטיסים אותו מהתלמוד תורה בגלל כובע.

בישיבה הקטנה הכובע והחליפה הופכים להיות חלק אינטגרלי ממך. אי אפשר להסתדר בלעדיהם, ולא צריך אפילו מנהל שיגיע בפתע פתאום ויחשיש את האווירה. בישיבה הקטנה הכובע והחליפה נמצאים עליך כמה פעמים ביום: בתפילות, ביציאות מהישיבה, ועוד.

ביום הראשון בישיבה הקטנה לא השלמתי עם המציאות המתהווה שלי, ובחרתי להיכנס לבית המדרש, לתפילה הראשונה שלי בישיבה, בלי כובע וחליפה, שזה הרבה יותר נועז מלהיכנס להרצאה באוניברסיטה העברית בלי חולצה. ברגע שראש הישיבה הבחין בי נטול כובע וחליפה הוא קרא לי אליו. פחד פחדים. הוא אמר שמי שאין לו כובע וחליפה מתפלל בלובי הסמוך לבית המדרש. אז הלכתי להתפלל שם.

לא יודע כמה כוונה הייתה בתפילה ההיא, אך מה שהתחוור לי היטב הייתה הכוונה שבמילה ‘ישיבה’: התחלתי להפנים שכרגע הכובע והחליפה שכה שנאתי הופכים להיות חלק ממני, ארצה או ארצה.

לדמוע עליהם יום יום לא היה לי תקציב רטוב, וללכת הביתה בכעס ועצבים לא היה אפשר כי לא הייתי ילד מרדן. סגנון הקרב היה צפוי מראש עוד טרם התחיל, ובלית ברירה טמנתי את הראש בחול והדחקתי.

עכשיו אני כאן וצריך ללכת עם כובע וחליפה שנואים, לפי חוקי הישיבה. נקודה. סוף פסוק. אלא אם כן אני רוצה להיות ילד מרדן רחמנא ליצלן, לשכוח את המושג ‘כיבוד הורים’, שאז מפחיד בכלל לחשוב על זה כי אולי בגלל המרד שלי ילדיי גם יהיו כאלה כלפי?! לא! לא!

לא משתלם בעולם הזה ולא בעולם הבא, אמשיך להתאקלם בעל כורחי ואזכיר לעצמי כל הזמן שזה לא מה שאני רוצה. אם היה לי יין הייתי מרים כוסית לחיי התסכול המתמשך.

מהר מאוד הבנתי שחוץ מפנימיה שלא חפצתי בה, יש לי כאן סגנון חיים חדש שמאיים להשתלט עליי, סגנון שכה התרחקתי ממנו, שלא חפצתי בו מעולם, ולי אפילו אין היכרות אמיתית עם אלוקים שאוכל לצעוק לו הצילו ממעמקי הנפש עמוסת הדילמה: איך אפשר שלא למרוד בהורים ומאידך לחיות את עצמך, פשוט לחיות את הסגנון שלך כמו מתבגר נורמטיבי, לא משהו שאמור להיות מורכב, לכאורה.

נו, אז נשים כובע וחליפה בתפילות, חשבתי לעצמי, רק שלא הרהרתי לרגע את עוצמות הקונפליקט שעשוי להתפתח בהמשך הזמן בעקבות מספר חתיכות בד ולבד.

באותם ימים זה לא היה נראה מסובך. אם בימי התלמוד תורה - בו אולצתי ללבוש חולצה מכופתרת בצבע לבן, הייתי מגיע הביתה ומחליף לטריקו, אז עכשיו אלך בישיבה עם כובע וחליפה היכן שנדרש, ושאגיע הביתה פשוט לא אשים אותם עליי. יהיה מה שיהיה, אני אתעקש על הזהות שלי לפחות בבית, כשאוכל. ראש הישיבה והמדריכים עמדו על כך שאם אנחנו יוצאים לרחוב נתלבש בכובע וחליפה.

החוק היה נחשב ‘אפור’, כי גם הם הבינו שאם אתה הולך למכולת הסמוכה לקנות ארטיק אין צורך בכובע לראשך וחליפה לגבך. התירוץ ‘הייתי במכולת’ עת נתפסת על חם כשיצאת או חזרת מהרחוב בלי כובע וחליפה, היה משעשע משהו. משגיח יקר, לך תוכיח שהייתי עכשיו בסיבוב עצבני ברחוב רבי עקיבא וחיפשתי דיסקים!? אולי כל יציאתי הייתה לשם מכולת סמוכה הפטורה מלבישת הבגדים הללו?

מחובת הכובע וחליפה ביציאות מהישיבה - היה אפשר עוד להתחמק. בתפילות, לא היה מנוס מלהשלים איתם. עד מתי? עד שאחיה את הזהות האמיתית שלי שתבוא לכיווני ותעשה לי טוב. זה שאמר שיהיה טוב לא נתן תאריך, למרבה הבאסה. בינתיים נמשיך להיחנק, לא מתים מזה, הרהרתי.

פעם יצאתי עם אסלן - חבר מהתלמוד תורה שהמשיך איתי לישיבה הקטנה - לבקר חבר אחר מהתלמוד תורה - שלמד בישיבה אחרת בבני ברק.

כדי שלא נצטרך להיכנס למשא ומתן בכלל עם המדריך־המשגיח על היותנו מחוסרים כובע וחליפה, לקחנו איתנו כובע, חליפה ושקית.

בדרך הנחנו את הכובע והחליפה בשקית, ושלום על ישראל. החלטנו לעשות תרגיל. כל הדרך והביקור אצל חברינו, נהיה בלי כובע וחליפה. רק כשנכנס ונצא בשערי הישיבה - נשים אותם עלינו. כך המדריך לא יגיד לנו מילה כשנבוא

ואנו חנוטים ומכובעים כדבעי. כאילו כך היינו כל דרכנו ברחוב. אממה, יש לנו שקית וזה דיי מעפן להחזיק את זה כל הדרך ביד? חפיף, הרגשנו שדפקנו את המערכת!

ההבדל העצום ביני לבין אסלן היה שאצלו זה סתם היה עוד עניין מדליק לעשות אותו יחד איתי ולהרגיש גבר.

תרגיל מבליח ותו לא. אחרי תקופה מסוימת, כשהתבגר קצת וחי את עצמו (ולא אותי),הניח את הכובע והחליפה על גופו, כאילו היו שם מאז ומעולם. הלך בהם כמו חרדי רגיל והתחתן עם בת סמינר כשרה. ביננו, הכובע וחליפה היו בליבו כבר בבר מצווה שלו, והוא בסך הכל חזר לסגנון האמיתי שלו.

אצלי הסיפור עם השקית היה עמוק וממש לא מדליק, הבדל של מערב ופאתי מזרח מאסלן. גם אם נראינו דומים באותם רגעים קסומים בבני ברק כשבידנו השקיות, היינו כה שונים. כמה שנים אחרי זה, כשאסלן התחתן והילך חופשי עם כובע וחליפה עם ילדיו, נותרתי בזהות חסרת זהות איתה נולדתי.

זהות שלא בוחרים בה, ואם מנסים לזייף אחת אחרת שאינה האמת - זה פשוט לא עובד. זהות שנמצאת על קו תפר מיוחד בין כובע וחליפה הרגע לבין ג’ינס קרוע למחרת ומאכלסת בתוך ארונה העשיר כיפות מסוגים שונים, כובעים אופנתיים ובנדנה אחת העומדת ליד ראש גלוי לגמרי. זהות שנמצאת במקום הכי אמיתי ופנימי בעולם.

בעולמנו, בו הבגדים כבר לא סתם מדברים אלא צורחים מהות, מוכרחים לקחת את החיצונית כחיצוניות גם אם נדמה שהחברה קבעה שהחיצוניות משדרת את מה שאתה מבחינה דתית.