מוקף בבוסים גרועים (ובעובדים עצלנים)

פרק 1:
מנהיגות גרועה ותוצאותיה

כדי להבטיח מנהיגות טובה, על הבוס ואנשי הצוות שלו להבין את הסימביוזה שמתקיימת ביניהם ולהכיר בכך שהם תלויים אלה באלה.

לפעמים נדמה שתפקידו של בוס פשוט מאוד. כל שעליו לעשות זה להתרוצץ בין ישיבות, להיראות מאוד חשוב, לדבר הרבה מאוד בטלפון ולשחק גולף בסוף השבוע. כן, כל אחד יכול לבצע את העמדת הפנים הזאת. אם הכול עובד כשורה, הבוס מקבל את הקרדיט. אם משהו משתבש, תמיד יש לבוס את מי להאשים.

בסדר, התיאור הזה מעט מוגזם, התפקיד של הבוס כולל יותר מזה, אבל כל מי שעבד תחת בוס גרוע יודע: אפשר לבצע את תפקיד הבוס באופן גרוע מאוד.

לכל אחד מאיתנו היה בוס גרוע בשלב כלשהו בחיינו, ורובנו שאלנו את עצמנו מדוע הוא לא מבצע את תפקידו טוב יותר. יש בוסים שלא מגלים כל מנהיגות, דבר שעושה אותם מיותרים. מכאן נובעת השאלה, מה הצורך בבוס שאינו מנהיג שום דבר ואף אחד?

ברור שקיימים המון בוסים שלא היו אמורים לקבל את המפתחות למשרדים שלהם.

הנה כמה טיפוסים של בוסים.

אני משוכנע שתזהו לפחות כמה מהם:

 הבוס שאף פעם לא אומר משהו חיובי.

 הבוס שלא עושה דבר חוץ מלהתלונן ולרטון על מה שאתם עושים.

 הבוס שמאשים אתכם בטעויות שהוא עשה.

 הבוס שזוקף לזכותו את ההישגים שלכם.

 הבוס שאין לו מושג מה אתם עושים.

 הבוס שלעולם לא יחזור אליכם עם תשובה, כפי שהבטיח.

 הבוס שסובל מהתפרצויות זעם חסרות סיבה.

 הבוס שמצפה מכם לקרוא את מחשבותיו.

 הבוס שעושה עניין גדול מטעויות של אנשיו מול לקוחות.

 הבוס שההוראות שלו מבולבלות כל כך שאי אפשר להבין מה הוא רוצה.

 הבוס פזור הדעת שאף פעם לא מוצא את הניירות שלו.

 הבוס חולה השליטה שמתערב בכל דבר שאתם עושים.

 הבוס שבודק כל דבר לפרטי פרטים מייגעים.

 הבוס שלעולם לא יעביר שום אחריות לאחרים ולא יאציל סמכויות.

 הבוס שמתעקש לקבל את כל ההחלטות בעצמו ולבד.

 הבוס שתמיד נמצא במקום אחר.

 הבוס שאינו נותן הוראות ישירות, ומקווה שהמסר יעבור אליכם בכוחות עצמו.

 הבוס שלא אכפת לו אם אחד מאנשי הצוות שלו אינו מבצע את עבודתו כראוי.

 הבוס שחושש כל כך מעימותים, שלעולם אינו מותח ביקורת ומעיר הערות.

 הבוס שתובע צייתנות רק משום שהוא הבוס.

 הבוס שמתאמץ להיראות מקשיב אבל בעצם לא שומע מילה ממה שאמרתם.

רוב הבוסים לומדים מהבוסים שלהם מה עליהם לעשות כמנהיגים. הם מושפעים ממעשי אחרים ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. בעצם, לרבים מהם מגיעות מחמאות על שהצליחו לצוף למרות שלא עמדה לרשותם תוכנית פעולה של ממש.

סביר מאוד להניח שרוב האנשים שלוקחים על עצמם תפקיד ניהולי לא התכוונו מראש לבצע אותו גרוע, אבל לפעמים העסק מגיע לרמות טירוף שקשה לתאר.

את השראת המנהיגות האישית שלי קיבלתי מבוסים גרועים ממש. נעשיתי עצבני רק מהשהייה בחברתם, ומשום כך החלטתי ללמוד להכיר את הגישות שלהם, ואז לעשות בדיוק ההפך. לדעתי, זאת היתה אסטרטגיה נכונה בהחלט.

לדוגמה:

היה לי פעם בוס שהקפיד תמיד לסגור את דלת המשרד שלו. הדבר הציק לי ולחברי לעבודה, ולכן נשבעתי שכאשר אגיע לתפקיד ניהולי, אהיה תמיד זמין לעובדי. ואכן, כאשר זכיתי לקבל משרד משל עצמי, דלתי היתה תמיד פתוחה לרווחה.

ועוד דוגמה:

בוס אחר שלי טעה שוב ושוב. טעויות זה בסדר. ברור שכל אדם עשוי לטעות. השאלה היא איך נכון להתנהג כאשר טועים. אני מניח ומקווה שאתם משלימים עם העובדה שטעיתם. אני מניח ומקווה שלאחר מכן אתם ממשיכים הלאה ואולי אפילו לומדים מהטעות. אתם לא מכריזים שזאת לא היתה אשמתכם. ומעל לכול, אתם לא מותחים ביקורת על אנשי הצוות שלכם ולא מאשימים אותם במהומה שיצרתם בעצמכם. מכיוון שראיתי בוס עושה דברים כאלה, נשבעתי שלא אנהג כמותו. אם התנהגתי לא יפה כלפי אחד העובדים שלי, חובה עלי להתנצל בפניו, פשוט מאוד. כך אני נוהג היום, גם אם לפעמים זה עולה לי בחריקת שיניים. אחרי הכול, לקיחת אחריות על הטעויות שלי היא חלק מהתפקיד שלי לשמש דוגמה.

איש המכירות שנפגע מחריצותו שלו

אז מה? אני יושב כאן ומעטיר על ראשי שבחים? האם אני חושב שיש לי את כל התשובות? האם אני באמת הבוס הטוב ביותר בעולם?

ברור שלא.

קל מאוד להיות שחצן. אתם מכירים את הסיפור: מחבר ספר ניהול מספק לכם סיפור שמתחיל באסון כזה או אחר שאירע במקום עבודה כלשהו, ומסתיים כאשר אותו מחבר הציל את המצב בזכות כישוריו המרהיבים וכישרונו הייחודי. כן. ככה זה בסיפורים. אבל לכולנו ברור שהדברים אף פעם אינם כה פשוטים.

לפחות לא בעולם האמיתי.

בפעם הראשונה שהייתי בעמדה ניהולית — בפעם הראשונה שהייתי בוס — הייתי בן עשרים וארבע. מכיוון שהייתי איש מכירות טוב, ידעתי כיצד "למכור" את עצמי. כשאנחנו צעירים, אנחנו מלאי ביטחון עצמי, ואני לא הייתי יוצא מן הכלל. בימים שקדמו לריאיון הקבלה לתפקיד שיננתי, וחזרתי ושיננתי, את החוזקות והיכולות שלי. "כדאי לכם לבחור בי", אמרתי להם, והם אכן בחרו בי. מאוד נהניתי מהעובדה שנראיתי להם פיקח, נלהב ונמרץ. הם אהבו את "הסגנון המנצח" שלי: "הבחור הזה יכול להביא לנו תועלת רבה!"

הם היו אמורים לדעת טוב יותר...

כך או כך, הסתערתי על הג'וב החדש שלי במלוא המרץ. כבר ציינתי שהייתי מלא ביטחון עצמי, והייתי משוכנע שאני מסוגל להציל את העולם. המטרות שלי היו עצומות! מובן שהכוונות שלי היו טובות ונדמה היה לי שגם אנשי הצוות שעבדו תחתי, כל השלושה־עשר, חשו בכך. הם כמובן הרגישו שמגיע מישהו עם המון מרץ. עד כאן — הכול טוב.

ומה עשיתי עם כל המרץ הזה שלי?

אז ככה...

תשמעו, הדבר קרה לפני עשרים וחמש שנה, ועדיין קשה לי לדבר עליו. לא מזמן כמעט נתקלתי באישה אחת, שעבדה אז תחתי. ראיתי אותה במקרה ברחוב, ומיהרתי להסתתר מאחורי עמוד. אני לא גאה בכך, אבל אני חייב להודות שאני עדיין מתבייש במה שעשיתי אז, בעובדה שלא סיפקתי לה את התמיכה שהיא היתה ראויה לה.

אף שעברה רבע מאה, עדיין לא הייתי מסוגל להביט לה בעיניים.

מוטיבציה וביטחון עצמי זה לא הכול

הייתי מלא מרץ, אבל לא ידעתי לנהל את זמני. עבדתי בלי מבנה או תוכנית, ולא היה לי שמץ של מושג על המושג "פוׄלוׄ־אפּ" (מעקב). איכשהו הצלחתי לאבד גם את השכל הישר שלי, והצלחתי ליצור בלגן אחד גדול. פשוט התרוצצתי כל היום, והזזתי או העפתי מהדרך כל מה שנראה כאילו הוא עלול להפריע ל"התקדמות" שלי.

בשלב הזה כבר עבדתי כמה שנים בתחום, ולכן הכרתי אותו היטב וידעתי כיצד להתמודד עם לקוחות. מצוין, חשבתי, זה יהיה התפקיד שלי! אז התמודדתי עם כמה לקוחות והכול היה בסדר, פרט לעובדה שלא לצורך כך מוניתי לתפקיד.

בנוסף לכך, במקום העבודה ההוא היו כמה חוקים מסתוריים שלא ידעתי על קיומם. רשימת החוקים הלא־כתובים היתה יכולה למלא מחברת עבה.

אחת השאלות שהציגו לי אנשי הצוות שלי כבר בשבוע הראשון היתה: "איך נסדר את הלו"ז להפסקות צהריים?" לא היה לי מושג על מה הם מדברים. "תאכלו כשאתם רעבים", אמרתי. זה לא עבד, משום שלא היה אפשר להפסיק פתאום לעבוד כדי לאכול (מקום העבודה היה סניף של בנק גדול וכל זה קרה בימים שבהם לקוחות עדיין השקיעו מזמנם היקר כדי לבקר בבנק שלהם). במבט לאחור אני חושב שעם קצת מאמץ הייתי מסוגל לפתור את הבעיה הלא גדולה הזאת, אבל בזמנו פשוט אמרתי: מצאו פתרון!

זו נעשתה התשובה הקבועה שלי כאשר לא ידעתי כיצד להשיב על שאלה כלשהי:

מצאו פתרון!

המזומן שנמצא בקופה הקטנה לא תואם את הרישום?

מצאו פתרון!

כריסטינה חולה ומריה בחופש, ואין מי שיחליף עובדים שיוצאים להפסקה?

מצאו פתרון!

אחת העובדות בצוות שלי נעשתה לחוצה ברמה שגרמה לה לסבול כאבי בטן בכל יום ממש. יום אחד היא הראתה לי את היומן שלה. אסון! התכנון שלה הציב אותה כל הזמן על קצה הצוק. לקוחות ישבו בתור לפגישות איתה משמונה בבוקר עד חמש אחר־הצהריים, כולל בשעת הפסקת הצהריים. לא היה לה זמן אפילו ללכת לשירותים. אני זוכר שפשוט בהיתי ביומן המזעזע שלה ואמרתי משהו כמו, "אלוהים אדירים!"

כעבור זמן הבנתי שהיא בעצם ביקשה את עזרתי, ולכן כואב לי כאשר אני נזכר במה שאמרתי לה בפועל: "מצאי פתרון!" לא היו לי תשובות בשבילה. לא ידעתי בכלל מה היא צריכה. לא היה לי אפילו מושג איך לעזאזל הגענו למצב הזה.

"נראה לי שפשוט נצטרך לעבוד יותר קשה".

האמירה הזאת היא לא בדיוק האמירה שרוצה לשמוע עובד שבקושי מוצא זמן לנשום, אבל גם זאת היתה תשובה שהשבתי אז ברבים מהמקרים.

כל זה קרה בתחילת שנות ה־1990, בימים שכולנו שמענו אמירות כמו: "אל תציגו לי בעיות, הציגו לי פתרונות!" אישית, אני הסתערתי על הפתגמים האלה. ברור שיש בהם משהו, ואכן יש מקרים שבהם לא מספיק להציג את הבעיה ולבחון אותה. מצד שני, יש חשיבות רבה גם לאופן שבו אתם מבטאים עצות שחצניות מהסוג הזה.

התזמון שלי היה מוצלח רק לעיתים רחוקות.

במקרים מסוימים היו אנשים בצוות שלי שמצאו פתרונות. כמובן. אבל כאשר הם הציגו לי כמה הצעות לפתרון, לא היתה לי דעה. לא ידעתי איזה פתרון יהיה הטוב ביותר.

וכך, לעיתים קרובות מאוד פשוט מלמלתי:

תמצאו פתרון!

ואני זוכר את אנשי הצוות שלי עומדים ובוהים בי.

למעשה, המחשבות שלי היו במקום אחר. הייתי נשוי טרי, אשתי היתה בהיריון ראשון, ולמען האמת, הראש שלי לא היה לגמרי בעבודה. ברור שידעתי שיש לי בעיות ושעלי להתמודד איתן, אבל הייתי צעיר וחשבתי שאני נורא פיקח.

יצאתי מזה עם הזמן.

בסופו של דבר נשלחתי לקורס ניהול, ושם למדתי כל מיני דברים על חשיבות תפקידו של הבוס. בעיקר התרשמתי מהמנחה, אבל אני לא באמת יודע מה הפנמתי מכל זה. אם להודות על האמת, אני בקושי זוכר מה היה בקורס ההוא.

רק לעיתים מאוד רחוקות ניגשתי אל הבוסית שלי בבקשה לעזרה. חשבתי שזו תהיה הודאה בתבוסה, ולכן שתקתי כל מהלך המשבר. חוץ מזה, היא לא היתה במשרד שלה רוב הזמן, מה שסיפק לי תירוץ מעולה: לא היה לי אל מי לפנות!

בסופו של דבר כל העסק קרס כמו מגדל קלפים. אמנם אנשי הצוות שלי לא פתחו במרד, אבל הם התלוננו עלי כל הזמן. הם חשבו שאני לא מבין את מצבם. אני חושב שהם באמת כמעט חיבבו אותי, אבל לא היו מרוצים מהאופן שבו ניהלתי את המשרד.

אני לא מאשים אותם, כי הם צדקו.

הביזיון הסופי

הזמן חלף והמצב לא השתפר. להפך — נדמה היה לי שאנחנו נכנסים למנהרה עמוקה וחשוכה לגמרי. בלילות לא נרדמתי, משום שלראשונה בחיי המקצועיים נראה היה שאני עומד להיכשל בביצוע המשימה שלי. התקדמתי במהירות לעבר הכישלון האמיתי הראשון שלי, וכלל לא הייתי מוכן לקראתו. איש לא הכין אותי לאפשרות שכל העסק יתמוטט. אחרי כמעט שנה בתפקיד הבנתי שהמשחק גמור.

בסופו של דבר ניגשתי לבוס של הבוסית שלי וביקשתי שיעביר אותי מתפקידי. אני זוכר את התימהון שהתפשט על פניו לשמע הבקשה שלי. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה בקריירה שלו שהוא נתקל בבקשה כזאת. כשעזבתי את התפקיד לא קיבלתי שום מתנת פרידה מאנשי הצוות שלי. הם לא הצליחו — או אולי לא רצו — לאסוף כסף כדי לקנות לי משהו. למזלי, הייתי צלול דיי להבין את המסר. אני רק שמח שלא נאלצתי לשמוע את הדברים שהם אמרו בוודאי כאשר שוחחו על הנושא.

בעת הפרידה נתתי לאנשי הצוות עציץ ואמרתי שלמדתי מהם הרבה יותר ממה שלימדתי אותם. אף אחד מהם לא חלק על דברי. הם מלמלו כמה מילים ואחד העובדים אמר משהו על כך שלכל הפחות המצב השתפר מעט לקראת הסוף.

זה היה נורא.

מה למדתי מכל זה?

למדתי שקשה מאוד להיות בוס; למדתי שלא מדובר רק בכמויות האנרגיה או המרץ שלי; ולמדתי שבני אדם לא נעשים אלופי עולם רק בזכות העובדה שאני איתם בחדר. כן, אני יודע איך זה נשמע, אבל אני חייב להזכיר לכם שהייתי אז רק בן עשרים וארבע, והייתי מוכן לצאת ולהציל את העולם.

למדתי גם שבוסים צריכים לדעת לבקש עזרה, ושבקשה כזאת אינה מעידה על חולשה. אבל הדבר העיקרי שהתחלתי להבין אז (ופיתחתי מאז) הוא שמנהיגות היא אמנות, ובה בעת היא מלאכה שמחייבת מיומנות. מדובר בג'וב, בתפקיד אחד מיני רבים, ומי שלוקח את התפקיד הזה על עצמו, חייב ללמוד אותו מרמת הבסיס ומעלה, משום שאנחנו משפיעים על אחרים כאשר אנחנו מבצעים אותו.

ההשפעה של הבוס רבה יותר מההשפעה שיש לעובדים מן השורה. לבוס יש יותר סמכות, ועם הסמכות באה אחריות רבה יותר. ועם זאת, שימו לב: אין להסיק מכך שהבוס אינו יכול לתבוע אחריות מאנשי הצוות שעובדים תחתיו. הם אחראים על עצמם ועל תפקידם. אני אחראי לכך שכל העסק יעבוד. אם איני מוכן להיכנס לנעליים הגדולות הללו, אולי עדיף שאמצא לעצמי קריירה מאתגרת בטלמרקטינג.