ילדה שבורה

חלק ראשון

עם הגוף שאני חיה בו, לעולם לא אנצח.

בֶּלי, "סטאר"

אני לבנה כולי, כמו גור כלב־ים. הזרועות שלי חבושות בתחבושות עבות, כבדות כמו אלות. גם הירכיים עטופות בחוזקה; גאזה לבנה מציצה מתחת למכנסיים הקצרים שהאחות אווה שלפה מארגז המציאות ואבדות מאחורי תחנת האחיות.

כמו יתומה, הגעתי לכאן בלי בגדים. כמו יתומה, עטפו אותי בסדין והניחו אותי על מדשאת בית החולים ריג'נס בגשם־שלג הקפוא, והדם חילחל דרך הסדין הפרחוני.

השומר שמצא אותי היה ספוג בסיגריות מנטול ובסירחון השטוח של קפה ממכונה. יער של שערות לבנות מסולסלות ביצבץ מהנחיריים שלו.

הוא אמר, "שככה יהיה לי טוב, ילדה. מה עשו לך?"

אימא שלי לא באה לקחת אותי.

אבל: אני זוכרת את הכוכבים באותו לילה. הם היו כמו מלח על רקע השמיים, כאילו מישהו ניער מלחייה מעל בד כהה מאוד.

הוא היה חשוב בעיניי, היופי האקראי הזה. חשבתי שזה הדבר האחרון שאראה לפני שאמות על הדשא הקר, הרטוב.

הבנות כאן מנסות לגרום לי לדבר. הן רוצות לדעת, מה הסיפור שלך, פרח? תספרי את הסיפור שלך, שבלולה. אני שומעת את הסיפורים שלהן בכל יום במפגש, בארוחת צהריים, בשעת יצירה, בארוחת בוקר, בארוחת ערב ועוד ועוד. מילים נשפכות מהן, זיכרונות שחורים, הן לא יכולות לעצור. הסיפורים אוכלים אותן בעודן בחיים, מוציאים את הפְּנים שלהן החוצה. הן לא יכולות להפסיק לדבר.

אני חתכתי את כל המילים שלי ונפטרתי מהן. היו לי יותר מדי מילים בלב.

אני גרה בחדר עם לואיזה. לואיזה מבוגרת ממני, והשיער שלה גולש על הגב כמו אוקיינוס אדום־זהוב גועש. יש לה כל כך הרבה שיער, היא לא מצליחה להשתלט עליו אפילו עם צמות או גולגול או בגומיות. לשיער שלה יש ריח של תותים; אף פעם לא פגשתי מישהי שהיה לה ריח כל כך טוב. יכולתי לשאוף אותה לנצח.

בלילה הראשון שלי כאן, כשהיא הורידה את החולצה כדי ללבוש פיג'מה, רגע לפני שהשיער המשוגע הזה נפל על כל הגוף שלה כמו גלימת הגנה, ראיתי אותן, את כולן, ושאפתי אוויר בחדות.

היא אמרה, "אל תפחדי, קטנה."

לא פחדתי. פשוט אף פעם לא ראיתי מישהי עם עור כמו שלי.

אין לנו רגע מנוחה. אנחנו קמות בשש בבוקר. אנחנו שותות קפה פושר ומיץ מדולל ברבע לשבע. יש לנו חצי שעה למרוח גבינת שמנת על בייגלים במרקם של קרטון, או לדחוף ביצים קשות לפה, או לבלוע דייסת שיבולת שועל מלאה גושים. בשבע ורבע מותר לנו להתקלח בחדרים. למקלחות שלנו אין דלתות, ואני לא יודעת ממה עשויות המראות אבל לא מזכוכית, וכשמצחצחים שיניים או מסתרקים הפנים נראות מעוננות ואבודות. אם את רוצה לגלח את הרגליים, אחות או סניטר חייבים להיות איתך, ואף אחת לא מעוניינת בזה, אז הרגליים שלנו שעירות כמו של בנים. בשמונה וחצי יש מפגש ואז הסיפורים נשפכים, והדמעות נשפכות, ויש בנות שצועקות ואחרות שנאנחות, אבל אני רק יושבת, יושבת, והבחורה הנוראית הזאת עם השיניים הרקובות, בְּלוּ, אומרת בכל יום, אולי תדברי היום, אילמת? נשמח לשמוע את האילמת היום, נכון, קספֶּר?

קספר אומרת לה שתפסיק. קספר אומרת לנו לנשום כמו אקורדיון: למתוח את הידיים רחוק לצדדים ואז לדחוף פנימה, פנימה, ושוב החוצה, החוצה, החוצה, ונכון מרגישים יותר טוב כשנושמים ככה? אחרי המפגש יש חלוקת תרופות, אחר כך זמן שָקט, אחר כך ארוחת צהריים, אחר כך שעת יצירה, אחר כך טיפול פרטני, שבו את יושבת עם הרופאה ובוכה עוד קצת, ובחמש ארוחת ערב, שמורכבת מעוד אוכל פושר, ועוד פעם בּלוּ שאומרת: רוצה מקרוני עם גבינה, אילמת? מתי מורידים לך את התחבושות, אילמת? ואז פנאי. אחרי פנאי יש טלפונים, ועוד בכי.

ואז מגיע תשע בערב ועוד תרופות ולישון. הבנות מתלחששות על לוח הזמנים, על האוכל, על המפגש, על התרופות, על הכול, אבל לי לא אכפת. יש אוכל, ומיטה, וחם פה, ואני לא בחוץ, ואני לא בסכנה.

ואני לא אילמת.

ג'ן ס' היא סכינאית: צלקות קצרות שנראות כמו זרדים מכסות את הזרועות והרגליים שלה. היא לובשת מכנסי התעמלות קצרים מבריקים; היא יותר גבוהה מכולם, חוץ מדוֹק דוּלי. היא מכדררת כדורסל בלתי נראה לאורך המסדרון הצבוע בז'. היא זורקת אותו לסל בלתי נראה. פראנסי היא כרית־סיכות אנושית. היא דוקרת את העור שלה במסרגות, במקלות, בסיכות, בכל מה שהיא מוצאת. העיניים שלה כועסות והיא יורקת על הרצפה. סשה היא ילדה שמנה מלאה במים: היא בוכה במפגש, בוכה בארוחות, בוכה בחדר שלה. היא לעולם לא תתרוקן. היא חותכת פשוטה: זיגזג של פסים אדומים בהירים על הזרועות. לא נכנסת לעומק. אייזיס שורפת. יש לה גלדים מעוגלים בולטים על הידיים. במפגש היא סיפרה משהו על חבל ובני דודים ומרתף, אבל התנתקתי; הדלקתי את המוזיקה הפנימית שלי. בלו מנפנפת בכאב שלה כמו טווס; יש לה קצת מכל דבר: אבא רע, שיניים של קריסטל מת׳, כוויות מסיגריות, צלקות מסכיני גילוח. לינדה/קייטי/חיבּוּקי לובשת חלוקי סבתא. הכפכפים שלה מסריחים. יש כל כך הרבה ממנה, שאי־אפשר לעקוב; הצלקות שלה כולן בפנים, יחד עם המשפחה שלה. אני לא יודעת למה היא איתנו, אבל זה המצב. היא מורחת פירה על הפרצוף בארוחת ערב. לפעמים היא מקיאה בלי סיבה. גם כשהיא שקטה לגמרי, אפשר לדעת שהמון דברים קורים בתוך הגוף שלה, ושהם לא טובים.

הכרתי אנשים כמוה בחוץ; אני שומרת ממנה מרחק.

לפעמים אני לא יכולה לנשום במקום הארור הזה; אני מרגישה כאילו יש לי חול בחזה. אני לא מבינה מה קורה. הייתי יותר מדי זמן בחוץ, היה לי קר מדי. אני לא מבינה את הסדינים הנקיים, את הריח המתוק של כיסוי המיטה, את האוכל שמונח לפניי בקפיטריה כמו קסם חם. אני מתחילה להיבהל, לרעוד, להיחנק, ולואיזה, היא מתקרבת אליי כשאני מתקפלת בפינת החדר שלנו. הנשימה שלה בריח תה נענע על הפנים שלי. היא תופסת את הלחיים שלי בשתי הידיים, ואפילו זה גורם לי להתכווץ. היא אומרת, "קטנה, את איתנו עכשיו."

בלילה החדר שקט מדי, אז אני צועדת במסדרונות. הריאות שלי כואבות. אני זזה לאט.

הכול שקט מדי. אני מעבירה אצבע על הקירות. אני עושה את זה במשך שעות. אני יודעת ששוקלים לתת לי כדורי שינה כשהפצעים יחלימו ואני לא אצטרך עוד אנטיביוטיקה, אבל אני לא מעוניינת. אני צריכה להיות ערה ודרוכה.

הוא עלול להיות בכל מקום. הוא עלול להיות כאן.

לואיזה היא כמו המלכה. היא נמצאת כאן נצח בסיבוב הזה. היא אומרת לי, "הייתי הדפוקה הראשונה כאן, כשהם פתחו." היא תמיד כותבת במחברת עם כריכה קשה, שחורה־לבנה, בדוגמת שיש; היא אף פעם לא מגיעה למפגש. רוב הבנות לובשות מכנסי יוגה וטישרט, בגדים זרוקים, אבל לואיזה מתלבשת יפה בכל יום: גרבונים שחורים ונעליים שטוחות מבריקות, שמלות נוצצות משנות הארבעים מחנויות יד שנייה, והיא תמיד עושה תסרוקות דרמטיות. יש לה מזוודות מלאות צעיפים, כותנות לילה שקופות, איפור, שפתונים אדומים כמו דם. לואיזה היא כמו אורחת שלא מתכננת לעזוב.

היא מספרת לי שהיא שרה בלהקה. "אבל העצבים שלי," היא אומרת ברוך. "הבעיה שלי, היא תמיד מפריעה."

ללואיזה יש כוויות בצורת מעגלים קונצנטריים על הבטן. יש לה חוטים דמויי שורשים בחלק הפנימי של הזרוע. הרגליים שלה שרופות ומגולפות בדוגמאות מוקפדות, נקיות. כל הגב שלה מכוסה בקעקועים.

בסוף לא יישאר לה מקום.