פרשי המועדון המחתרתי 1 - חמש שניות לפני הסערה

פרולוג
לפני 19 שנים
ויק 

"גם אימא שלך הסתבכה בצרות?" היא לחשה אליי בקול רך.

לא התאמצתי להביט בה, בילדה הקטנה שישבה על ספסל העץ במרחק של כמטר ממני. גם לא חשבתי שאני צריך להגיב. במקום זאת, התכופפתי קדימה, מתחתי את רגליי, שהיו עטופות במכנסי ג'ינס ספוגים במים, ומשכתי את הכובע של הקפוצ'ון השחור כך שכיסה את פניי.

״זאת לא הפעם הראשונה שלי כאן. השוטר תמיד נותן לי משקה מוגז, אין לנו משקאות כאלה בבית, כי אבא אומר שיש בהם יותר מדי סוכר. הוא נתן לך משקה?"

לא השבתי לילדה, קיוויתי שהיא תשתוק.

הדלת נפתחה לרווחה, וקולות רועמים נשמעו מהקצה השני של תחנת המשטרה. שני השוטרים שעצרו אותי רכנו מעל מחשב ודיברו ביניהם בעודם שולחים לעברי מבטים מוזרים. אני בטוח שהם התווכחו אם כדאי לקרוא להאנק גייט, השוטר, הידוע גם בתור אבא שלי, ולספר לו שאני כאן. האנק לא היה בחור נחמד, והוא בטח יכעס שנעצרתי, כי המשמעות היא שפישלתי ולא השגתי את הסמים, כפי שהוא ביקש.

אבל לא היה אכפת לי. שום דבר לא היה חשוב יותר. הייתי ראוי לעונש. הייתי ראוי לכל מה שציפה לי. פישלתי. פישלתי, ובגלל זה הוא מת.

צלילים של משהו שזז נשמעו לידי. הילדה הקטנה התכופפה קדימה, כמוני, ומתחה את רגליה הקטנות, אבל הן היו קצרות מכדי לגעת ברצפת הלינוליאום, ולכן פשוט ריחפו באוויר. בזווית עיני הבחנתי בקשת של צבעים על נעלי הריצה שלה, שנראו כאילו נצבעו והתערבבו יחד.

"אתה רוצה קצת?״ היא פתחה את הלשונית של הפחית, והצליל הדהד בזמן שהיא התקרבה אליי. היא הניחה את פחית המשקה המוגז על הספסל בינינו ושאלה, "למה אתה רטוב? היית בחוץ כשירד גשם?"

חשקתי שיניים והבטתי במגפיים שלי. רציתי לחלוץ אותם כדי לפשוט את הגרביים הספוגים במים. בהונותיי היו מכווצות בתוך המגפיים, שהיו קטנים למידתי. קיבלתי אותם לפני קצת יותר משנה, ומאז חוויתי כמה פרצי גדילה. ידעתי שאם לא אגנוב מגפיים חדשים בקרוב, אצטרך להסתפק בזוג הזה. שישה חודשים לפני כן, גנבתי עבור אחי הקטן זוג נעלי ספורט ומעיל חורף מבית־הספר המקומי. כמובן שלא גנבתי מבית־הספר שלנו, מפני שמישהו עלול היה לזהות אותם.

בטני התהפכה והגוש בגרוני היבש גדל. ניסיתי לנשום, אבל לא הצלחתי לשאוף אוויר. לעזאזל, לא הצלחתי לשאוף אוויר. הריאות שלי הפסיקו לעבוד. לא הצלחתי לנשום.

אלוהים אדירים. פשוט תנשום.

"אתה בסדר?" הקול העדין הצליח לחדור מבעד לכאב, ושאפתי אוויר. "אתה רוצה להחזיק את יוֹדה?1 הוא ממש רך, ולפעמים כשאני מחבקת אותו, אני מרגישה טוב יותר."

קפצתי את ידיי לאגרופים בתוך כיסי הקפוצ'ון והרגשתי משהו חם ודביק, כשהחתכים בידיי נפתחו שוב. "לא לימדו אותך שאסור לדבר עם זרים?" מלמלתי.

היא צחקקה. "עכשיו מותר, כי אנחנו בתחנת משטרה."

נהמתי ושקעתי עמוק יותר אל הספסל.

צעדים נשמעו, והרמתי את ראשי במקצת כדי להציץ בשוטרת שהתקרבה אלינו. היא השתופפה מול הילדה הקטנה והניחה יד על ברכה. "עוד מעט נסיים. אנחנו רק לוקחים עדות מאימא שלך. אבל אנחנו לא מצליחים להשיג את אבא שלך."

הילדה משכה בכתפיה בזמן שהצמידה בחוזקה את בובת היודה אל חזהּ. "הוא הלך עם אח שלי למשחק אליפות.״

היא חייכה. "בסדר גמור. את צריכה משהו?"

הילדה הקטנה נענעה בראשה, ושערה בצבע בלונד־דבש רקד על כתפיה. "לא. אני בסדר. אבל אפשר להביא גם לו פחית?"

גופי נדרך, משקפי השמש הסתירו את ההלם שהשתקף בעיניי העייפות בזמן שהתבוננתי בילדה. עיניה היו ענקיות ויפהפיות. עיניים כחולות בצבע האוקיינוס עם נקודות ירוקות קטנות שנצצו מתחת לאורות הניאון המהבהבים.

השוטרת הביטה בי והנהנה. "כן, בוודאי. אני כבר חוזרת." היא הזדקפה ופסעה אל מכונת המשקאות. שמעתי צלילי נקישה כשהיא הכניסה את המטבעות לתוך החריץ, ואחר כך נשמע צליל חבטה כשהפחית נפלה לתוך הפתח. השוטרת חזרה והושיטה לי את הפחית.

היססתי. היא תרחיק את היד לפני שאספיק לקחת את הפחית? זה תכסיס? האנק עשה את זה כל הזמן. עבורו זה היה תמיד משחק, והבנתי שעדיף לא לנסות לקחת ממנו שום דבר. גם כאשר הוא פתח את תא המטען של המכונית, העדפתי להישאר בפנים עד שווידאתי שהוא יצא.

אבל הייתי צמא כל־כך.

הוצאתי את ידי מתוך הכיס והושטתי אותה אל הפחית בציפייה שהיא תמשוך אותה לאחור. אבל היא לא משכה, ואצבעותיי נכרכו סביב המתכת הקרה. השוטרת חייכה והלכה לדרכה.

הילדה הקטנה הרימה את פחית המשקה המוגז שלה ולגמה בקולניות.

משכתי את הלשונית שעל הפחית, ואחרי שנשמע צליל הפתיחה בהיתי במשקה שנאגר סביב השוליים.

קירבתי את הפחית אל שפתיי ולגמתי מהנוזל שהצטבר בחלק העליון.

הבועות התפוצצו בפי, והמשקה המסוכר והמוגז צרב את גרוני היבש כשלגמתי מספר לגימות.

"נפלתי מהגלגיליות וקיבלתי מכה בברך. היה הרבה דם, והוא עשה כתם גדול על הקרח." היא התכופפה קדימה והפשילה את מכנס הטייץ הכחול־בהיר במעלה רגלה הימנית, עד שהגיעה אל הברך. הרגל שלה הייתה חבושה בתחבושת עם ציור של דוב — כנראה דמות מתוכנית טלוויזיה או מסרט ילדים. הדבר היחיד שאני צפיתי בו היו מצלמות האבטחה במקומות שאליהם האנק רצה שנפרוץ.

"כואבת לך היד?" היא שאלה והתקרבה עוד.

משכתי בכתפיי. כשחבטתי בסורגי המתכת ומשכתי אותם, לא הרגשתי כאב. רק חרדה, פחד ודיכאון.

ועכשיו... לא הצלחתי לפרש את התחושה. הרגשתי זעם, והוא כמעט עלה על גדותיו ורק חיכה לטריגר קטן אחד כדי לפרוץ החוצה.

"סבא ג'ק אמר שאם סופרים עד חמש כשמשהו כואב ממש חזק, הכאב נמשך רק חמש שניות ואחר כך הוא עף. כמו ציפור."

"זה ממש טיפשי," מלמלתי.

צחוקה הדהד ונשמע כמו קשת של בלונים שהשתחררו אל השמיים. אוורירי. קליל. עדין. "סבא ג'ק היה אוהב אותך. הוא אומר שתמיד צריך לומר את האמת כי זה חוסך זמן..." היא הצמידה את השפה העליונה לשפה התחתונה בזמן שהרהרה על כך. "הזמן שלך נגמר."

הזעפתי פנים וקיוויתי שהיא תשתוק.

"בן כמה אתה? אני בת חמש, אבל אני אהיה בת שש בעוד—" היא השתתקה וספרה על אצבעותיה, "שבעה ימים."

"שתים־עשרה," אמרתי, ושאלתי את עצמי למה בכלל עניתי לה.

"רוצה לבוא ליום ההולדת שלי? שרה־ג'יין לא יכולה כי ההורים שלה לא מרשים לה, ואח שלי ואבא שלי עוד פעם נוסעים."

אלוהים אדירים. "לא," השבתי, כנראה בטון קשוח מדי, אבל לא אהבתי את העובדה שתחושת הכאב שככה כשהיא דיברה איתי.

היא שאפה אוויר עמוקות. "זה בסדר. אנחנו גם ככה לא נוסעים ל'וונדרלנד', כי בכיתי הרבה כשעליתי על רכבת ההרים. אבל הייתי רק בת ארבע ופחדתי, אז שאלתי את אימא אם אפשר לאפות עוגה של דובוני גומי, כי אני הכי אוהבת את הירוקים."

למשך שבריר שנייה, רציתי להגיד שאבוא ליום ההולדת שלה. אבל אז שקעתי בחשכה העמוקה שאפפה את חיי. מעולם לא הייתי במסיבת יום הולדת, ומעולם לא חגגתי יום הולדת, לכן גם לא היה לי מושג מה הוא תאריך יום ההולדת שלי. כשהייתי בן חמש או שש, שאלתי את האנק ומורין, הידועה גם בתור אימא שלי, מתי נחגוג את יום ההולדת שלי, אחרי שאחד מהילדים בבית־הספר שאל אותי. "מאיפה לעזאזל אני אמור לדעת?" האנק כעס, ומורין לא אמרה מילה בזמן שהיא ספרה את השטרות על שולחן המטבח.

אז המצאתי תאריך, ובכל פעם ששאלו אותי עניתי שנולדתי בארבעה בספטמבר. בחרתי ביום הזה מפני שאהבתי את הסתיו, וגם אהבתי לחזור לבית־הספר.

כשאחי נולד, הבטחתי שאזכור את תאריך יום הולדתו כדי שנוכל לחגוג בלי שאף אחד ידע. בשנה שעברה לקחתי אותו לבית־הקולנוע, והתגנבנו לתוך תעלות האוויר כדי לצפות ב'הארי פוטר וחדר הסודות'.

טעם מר עלה בגרוני ובלעתי רוק מספר פעמים. לא נתנגב יותר לבתי־קולנוע. לא נחגוג יותר ימי הולדת.

ידה של הילדה נחה על אגרופי, שנצמד אל ירכי. בתגובה זזתי בחדות, והמשקה נשפך על הרצפה. "אל תגעי בי," נהמתי.

היא לא זזה. במקום זאת, אצבעותיה הקטנות נכרכו סביב התחבושת הלבנה שהתרופפה סביב פרקי אצבעותיי. "זה בסדר. אני לא אפגע בך. אני מבטיחה." היא שאפה אוויר ברכות. "כשאהיה גדולה, אהיה זמרת כמו אימא שלי. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

כשהיא לא הפסיקה לגעת בי, הידקתי את אחיזתי סביב הפחית והמתכת התקמטה. היא פתחה בעדינות את אצבעותיי והתבוננה בתחבושת המגואלת בדם שכיסתה את החתכים והחבורות שכיסו את כפות ידיי. אין לי מושג למה הרשיתי לה לעשות זאת, אבל לא התנגדתי. אולי חשבתי שאצליח להפחיד אותה בעזרת התחבושת הספוגה בדם.

במקום זאת היא התקרבה ומצחה התמלא בקמטים כשידה הקטנה לפתה את ידי.

לא זזתי ממקומי בזמן שחיכיתי לתחושת הצריבה ולכאב שחשתי בכל פעם שנגעו בי. אבל לא הרגשתי דבר. פשוט כלום.

הילדה החליקה את ידה הקטנה לתוך ידי, וגופי התקשח כשנעצתי בה מבט. "מה את עושה?"

"מחזיקה את היד שלך."

"למה?"

"כי אתה צריך את זה."

היא לא המשיכה לדבר, וגם אני שתקתי. היא פשוט ישבה שם ואחזה בידי, ואני לא התנגדתי.

איש מעולם לא החזיק את ידי. אפילו לא אחי הקטן.

עשר דקות חלפו עד שהיא שחררה את ידי וקמה מהספסל. "אני צריכה ללכת." הצצתי באישה הגבוהה והרזה שהתקרבה אלינו, גוון שערה היה גם הוא בצבע בלונד־דבש, בדיוק כמו של הילדה. היא הייתה חיוורת. מתחת לעיניה הופיעו עיגולים שחורים, והצעדים שלה נראו לא יציבים.

הילדה הקטנה דילגה אל אימהּ. לא. היא לא דילגה. היא קיפצה במהירות על רגליה הרזות, כמו ציפור קטנה שמקפצת על שלוליות. היא השחילה את ידה לתוך היד של אימהּ, בדיוק כפי שעשתה כשאחזה בידי. אימא שלה החזיקה את ידה הקטנה בזמן שהביטה בה וחייכה.

פתאום לא רציתי שהיא תלך. רציתי לשמוע את הקול המרגיע שלה. רציתי שהיא תקל על תחושת הכאב. על ההרס. האשמה. הפחד שהתיישב כמו עוגן במרכז החזה שלי.

הייתי ראוי להרגיש את התחושות האלה. הייתי מוכרח להרגיש אותן.

הילדה הקטנה הסתובבה אליי. "אל תשכח את יום ההולדת שלי."

לא ציינתי את המובן מאליו, את העובדה שגם אם הייתי רוצה להגיע למסיבת יום ההולדת — על אף שלא רציתי — לא היה לי מושג איך קוראים לה ואיפה היא גרה. אומנם לא הייתי מתקשה לגלות, בהתחשב בעובדה שהיינו בתחנת המשטרה, אבל לא התכוונתי להגיע למסיבת יום ההולדת שלה. היא הייתה לא יותר מילדה טיפשה שלא היה לה מושג כמה העולם אכזר.

היא נופפה לעברי. "ביי."

הן היו בחצי הדרך במורד המדרגות כשהבחנתי בבובת היודה שישבה על הספסל לצידי. הרמתי את הבובה ושקלתי לרוץ אחריה כדי להחזיר לה אותה. אבל לא עשיתי זאת. במקום זאת, לפַתִּי אותה.

ואחר כך ספרתי עד חמש.

1
הווה
ויק 

המגבים חרקו על השמשה כשנעו בקדחתנות הלוך ושוב בעודם מתקשים להתמודד עם גשם הזלעפות. החבטות של טיפות המים בגג הטנדר נשמעו כמו מטחי יריות. הצליל של מטחי היריות לא הטריד אותי, אלא היו אלה טיפות הגשם עצמן.

שנאתי את הגשם המחורבן. ואם הייתי מאמין בכוח עליון, הייתי בטוח שאלה דמעותיו של אלוהים שזלגו מן השמיים בזמן שהוא צחק עליי.

אבל מאחר שלא הייתי אדם מאמין, המשמעות היא שהחזאי היה דפוק, מפני שאין סיכוי שהייתי יוצא מהעיר אם הייתי יודע שירד גשם, במיוחד כשהחבטות בראשי דמו לרכבת משא שדהרה לאורך המסלול. רכבת משא חסרת שליטה שאיימה להמריא בכל רגע ואחר כך לצנוח אל הקרקע ולהפוך לכדור של מתכת בוערת.

האטתי כדי לצאת מהכביש המהיר. המטחים שככו למשך שנייה, אך מייד לאחר שלחצתי על דוושת הגז, הם שבו לחבוט במכונית.

הסבל הזה נמשך שעתיים שלמות. שעתיים רצופות שבמהלכן הקשבתי לצלילי החבטות במתכת, שנדמה כי גילפו חריצים בעורי והציפו את ריאותיי באיטיות.

התחושה הייתה מחניקה ומתישה. זרזיף הפחד המוכר הופיע ואיים לכרסם בשפיותי.

המַעֳבָר לאריקה שבצ'ילה, שם לא ירד גשם מזה חמישים ותשע שנים, טיפס לראש הרשימה של משימותיי בחיים. על מי אני מנסה לעבוד? לא הייתה לי רשימה כזו. רק אנשים שחשבו על העתיד ניהלו רשימות כאלה.

אני לא הייתי אחד מאותם האנשים.

חשבתי רק על היעד הבא. על החילוץ הבא. על המניאק הבא שתכננתי לענות, ואם המזל יאיר לו פנים, גם להרוג.

לא היה שום דבר יפה בעולמי. אבל משום מה, הוא היה הגיוני בעיניי.

כל זה היה נכון עד התקרית במולדובה. פאק, איזה מופע אימים מטורף. נכון, המשימה נחשבה למוצלחת. הצלחנו לחלץ את בן הערובה, אבל נגרם נזק רב כל־כך.

נזק למוחי, שכבר היה דפוק ממילא.

כי הנחתי להם להיכנס. לשֵדים.

הם לא קפצו לביקור קצר כדי להזכיר לי שהם עדיין נמצאים מעבר לחומה. לא. הם פרצו אותה כשהם רכובים על דחפורים.

בדרך כלל, הצלחתי להכחיד אותם מספיק מהר, לפני שהם הספיקו להסב נזק חמור, והם חזרו לתוך הכלוב שלהם.

אבל הפעם לא הגבתי מספיק מהר, וכמעט מצאתי את עצמי בתוך שק גופות, אילולא דֵק, חברי לשעבר מהכוחות המיוחדים, שהציל אותי כשקפץ עליי והרחיק אותי מהסכנה המיידית. נחתנו בתוך חמישה־עשר סנטימטרים של מי ביוב כשמטח היריות המשיך לפלח את האוויר מעל ראשינו.

טעויות כאלה יכולות להוביל למוות — שלך או של אחד מחברי הצוות שלך.

זה היה בלגן מטורף. בלגן שאני יצרתי.

החלטתי לצאת לחופשה, לפרק זמן בלתי מוגדר שבמהלכו ירדתי למחתרת כדי להסדיר את מחשבותיי. ניצלתי את הזמן הזה גם כדי לבנות מחדש את חומת הלבנים שרוסקה תוך שבריר שנייה.

המשכתי לנהוג במשך שעה נוספת, ורק כשהגעתי לכביש הפרטי, הגשם שכך.

האטתי לקראת הסיבוב, פניתי שמאלה וחלפתי על פני שלט מתכת גדול ועליו המילים 'הכניסה אסורה — זהירות, אני חמוש!', שהיה ממוסמר לעמוד העשוי מעץ ארז. השוליים החלידו, ומישהו, ככל הנראה ילדים משועממים בחופשת הקיץ, מחק את האות שי"ן והחליף אותה באות דל"ת, כך שהיה כתוב 'זהירות, אני חמוד!', אבל לא הייתה לכך חשיבות. תליתי מאות שלטים כאלה ברחבי השטח, שהשתרע על כארבעים דונם. אדם צריך להיות עיוור כדי שלא לראות אותם, וטיפש מאוד כדי להתעלם מהם.

אין־ספור בורות הוצפו במי הגשם הבוציים, וכשהצמיגים קיפצו בתוכם, ניתזו המים המעופשים על החלונות. הכביש המאולתר הזכיר מעין שביל עפר שהתפתל ברחבי יער השזור בעצי אדר ואורן. מעת לעת אפשר היה לפגוש גם מספר עצי לִבנה.

סיבובי המנוע החלו להאט כשהמכונית טיפסה במעלה גבעה תלולה. האבנים קיפצו אל מתחת לצמיגים, וענפים נמוכים שרטו את הגג, כאילו פרדי קרוגר2 הכריז על נוכחותו.

הכביש התפצל במעלה הגבעה, הפנייה שמאלה הובילה אל העמק, דרך גשר עץ שחצה את הנהר. לא יכולתי לראות אותה מכאן, אבל מאחורי סבך העצים שכנה בקתה. רכשתי אותה לפני עשר שנים, לאחר שהיא שופצה בידי הבעלים הקודמים. האמת היא שלא רכשתי את הנכס בגלל הבקתה, אלא בזכות הפרטיות, והודות לכך שהוא היה מבודד.

השתמשתי בבקתה מספר פעמים, אבל הייתה בה בעיה אחת ענקית — היה לה גג מפח.

צלילי פגיעת הגשם בפח נשמעו כמו אקדח ששיגר מסמרים היישר לתוך גולגולתי.

מעולם לא הצלחתי להבין את האנשים שחשבו שצליל הגשם הוא צליל מרגיע. כמעט שרפתי את הבקתה בפעם הראשונה ששמעתי את הצליל, אבל העץ נרטב מהגשם וסירב להידלק.

מאז לא ביקרתי בבקתה, ובמקום זאת החלטתי לבנות בית בשטח הריק.

פניתי ימינה בהתפצלות, הרחק מהבקתה, וכשראיתי את הבית באופק, שחררתי את אחיזתי בהגה.

המתח בכתפיי נרגע, וכך גם תחושת הצריבה בחזה שלי.

המקום הזה היה היחיד שבו לא נאלצתי לפחד מכל השיט שהתחולל בראש שלי.

המקום היחיד שבו לא שמעתי את הגשם ואת המחשבות הנלוות אליו.

כאן יכולתי להתמודד עם השֵדים, גם אם הם היו אוחזים ידיים וקופצים מהבניין בזמן שהם צועקים. ואם לא הצלחתי, לפחות איש לא היה בסביבה כדי להיווכח עד כמה דפוק הייתי.

המקום הזה היה מקום המפלט שלי.

בלי אינטרנט. בלי טלוויזיה. בלי אנשים.

רק אין־ספור סנאים שחיפשו אגוזים, ונקרים שניקרו בעצי האדר.

התקרבתי אל המרפסת הקדמית והעברתי את תיבת ההילוכים למצב חנייה.

בהיתי בבית מבעד לשמשה המוכתמת בבוץ. חלפו שמונה שנים ועדיין לא סיימתי לבנות אותו. מן הסתם יחלפו שמונה שנים נוספות לפני שאסיים את המלאכה, אבל לא מיהרתי לשום מקום. בניית הבית העניקה למוחי הזדמנות להפחית את המתח, להקים מחדש את החומה ולהסתגר מפני הגשם ומכל תופעות הלוואי שלו.

הגג היה מכוסה בלוחות מעץ ארז, אבל השכבה שמתחת ללוחות היא זו שהייתה חשובה. התקנתי מתחתיהם שמיכת צמר עבה לבידוד רעשים. וליתר דיוק, כדי לבודד את רעשי הגשם המטרידים.

כיביתי את המנוע ויצאתי מתוך טנדר הפורד השחור.

פתחתי את הדלת האחורית והוצאתי מהמושב תיק ציוד בצבע חאקי. תליתי אותו על כתפי, סגרתי את הדלת ולחצתי על לחצן הנעילה.

פסעתי לעבר הבית, מגפיי הצבאיים שקעו בחצץ העבה שנעשה דביק בגלל הגשם. עדיין לא בניתי גרם מדרגות שיוביל אל המרפסת הקדמית. במקום זאת, הנחתי כמה קרשי עץ על לבני הבטון.

מבטי נפל על סרט האזהרה הצהוב שהיה קשור בין ששת עמודי העץ שעל המרפסת.

פאקינג, גֵ'אג. מה הוא עשה? הזהיר את הסנאים שלא ייפלו מהמרפסת?

ביקשתי ממנו לבדוק את הבית, לא למגן אותו.

אבל למען האמת, ג'אג הצטיין בחוסר הקשבה ועשה ככל העולה על רוחו.

הכרנו בגיל הנעורים במועדון המחתרתי, שם שמוקים עשירים הימרו על ילדים מוזנחים שרצו שני דברים: לפרוק את הזעם ולהרוויח כסף.

אמרתי לו שהוא יגיע לבית־החולים אם יילחם בי. הוא התעלם, ולבסוף המניאק הטיפש הגיע לשם עם אף שבור, זעזוע מוח ושתי צלעות שבורות.

שמונה־עשרה שנים חלפו מאז, והמניאק עדיין לא מקשיב לי. ההבדל היחיד הוא שייתכן מאוד שהיום הוא ישרוד למשך יותר מחמש שניות אם ינסה להילחם בי. אולי הוא אפילו יאתגר אותי, בהתחשב בכך שלימדתי אותו הכול, והוא כבר לא אותו ילד צנום וגבוה עם זרועות דקיקות ונטייה לחוש כאב.

חיטטתי בכיס מכנסי הדגמ"ח כדי למצוא את המפתח. התקרבתי אל הדלת והמגף שלי פגע במשהו. הצצתי למטה, אל השטיחון שהונח מול מפתן הדלת. שטיחון שלא אני קניתי. שטיחון שהיה כתוב עליו, 'אני מניאק. עופו מכאן'.

נהמתי.

לפחות הוא התאים לי. באמת הייתי מניאק, ובאמת לא רציתי אורחים, מבקרים או ביקורי פתע — נקודה.

הכנסתי את המפתח לפתח המנעול וקפאתי כששמעתי מרחוק צליל של זרד נשבר.

גבי התקשח.

לא היה שום סיכוי בעולם שמדובר בסנאי.

עמדתי בלי לזוז.

ידי התהדקה סביב המפתח.

לא אמרתי לאיש שחזרתי, מפני שלא רציתי שאף אחד ידע.

כל מי שהכיר אותי, ידע שזו משימת התאבדות לנסות להתגנב מאחוריי — אפילו ג'אג לא היה מסתכן כך.

מצד שני, היו לי אין־ספור אויבים שהשתוקקו מאוד למצוא אותי, מסוג האויבים שנהנו לתלוש ציפורניים — אחת־אחת. מסוג האויבים שבמשך שנים ניסו לצוד את אויביהם רק כדי להתענג על צעקותיהם לפני שרצחו אותם.

זאת הסיבה שדאגתי להפריד בין המקום הזה לבין מקום עבודתי בוי־יו־אר, וחבריי לשעבר מהשירות הצבאי. במסגרת עבודתנו, היינו צריכים לחלץ בני ערובה ולהרוג חלאות אדם — מהגרועים ביותר בעולם — לכן הייתי מוכרח להפריד בין העבודה למקום הזה.

ניתוק מוחלט. ללא קצה חוט כלשהו שיכול לקשור אותי לכאן.

אפילו דֵק, שהיה הבעלים של וי־יו־אר, ושאיתו התאמנתי בצבא, לא ידע להיכן נעלמתי כשירדתי למחתרת, על אף שבטחתי בו, או לכל הפחות בטחתי בו יותר מכל אדם אחר שהכרתי. מעולם לא שיתפתי אותו בעברי. פשוט לא דיברתי על כך, נקודה.

מצד אחד, לא יכולתי לשלול את האפשרות שאחד מהאנשים שעצבנתי חשף את המקום הזה. ועצבנתי הרבה מאוד אנשים במהלך חיי. אנשים עם תזרים מזומנים בלתי פוסק, אנשים שהיו מוכנים לצאת מגדרם כדי למצוא את האיש שעינה והרג איזה שמוק חולני שבמקרה היה יקר לליבם.

המשך הפרק בספר המלא