הדבר הראשון שאנחנו יודעים על המספר שלנו, אנגוס מוני, זה שהוא מת. הציניקן שכל חייו חש בוז כלפי העל־טבעי מדווח לנו כעת, אוי לבושה, מהמקום שלא האמין בקיומו. מוני, בן ,42 או היה בגיל הזה כשמת, הוא פושע לשעבר שמצא את אהבת חייו המדהימה, טרייסי: עורכת טקסי חתונות, מולטי־דתית, ניאו־היפית מכורה לטלפון. התיאור השלם של גרייסי, שהפרטים שבו, לפי מוני, שותפו עם כל עוקביה, הוא מונולוג מילניאלי מהחלומות: "גיבור ילדותה היה איה מ'פו הדב', היא סבלה ממיגרנות מגיל שש, עשתה קעקוע חדש כל שלושה חודשים. היא אהבה פריחות דובדבן, סרטי אימה, לשחק שחמט, את הצלמת דיאן ארבוס ואת משאף הוונטולין שלה" וגם "היא נטלה איוואסקה ופטריות באופן קבוע למחצה והייתה לה שמאנית בשם טינה שרשמה לה מוותאגו פעמיים בחודש". וגם "היא כתבה בפוסט: אופטימיות בעיניי היא לקוות שתמיד אהיה מטופלת במרפאת־חוץ פסיכיאטרית ולעולם לא מאושפזת במחלקה", וגם, "אני חושבת שהדבר היחיד שהוא יותר גרוע מלהיות מחופצנת מינית, זה לא להיות מחופצנת מינית", היא כתבה בפוסט.
על אף שברור להם שהעולם הולך לעזאזל, והאנושות עומדת להיטרף על ידי קבוצות טרור מחד ובינה מלאכותית מאידך, בני הזוג מבקשים להפוך למשפחה, אבל טרייסי מתקשה להיכנס להיריון ("העולם חוזר לימים שבהם לאנשים נולדו עשרה ילדים כי אף פעם לא ידעת מי מהם יעבור את החורף... ובכל זאת אנחנו לא יכולים להשריץ אפילו אחד!"). טיפולי הפריה יקרים נושאים פרי, אבל איך שהגיעו לרגע, ל"כמיהה בדיוק למה שהיה לנו עכשיו" – גן העדן נסדק, כשלביתם חודר טיפוס מפוקפק ומעורער בשם אוון, בטענה שזה הבית שגדל בו, וכעת, כשהוא חולה במחלה סופנית, הוא מבקש, ואפילו מתחנן, להעביר בו את ימיו האחרונים, בתמורה לירושה צנועה. הזוג התפרן מסכים לעסקה, אבל הזר מחסל את מוני והופך למאהב של טרייסי, תוך שהוא ממשיך לגסוס.
בעקבות רציחתו מגיע מוני לעולם הבא, שם הוא מגלה שיש המשך, והוא משעמם, מדכא ומלחיץ כמו קודם. העולם החדש הזה הוא חידה: "איפה בכלל היינו? על כוכב לכת? בתוך ממד? על צלחת פטרי? איש לא ידע בוודאות". גם הסדר הכלכלי או החוזה החברתי נותרים מעורפלים. התחושה היא של מעין ירידה בדרגה, כולל מזג אוויר מחורבן וגשם "שהזכיר דליפה ממזגן". אפילו אפשר לחטוף שם שלבקת חוגרת ודלקת בדרכי השתן, לסבול מהטרדות מיניות או ללכת לקבוצת תמיכה לנפגעי פוסט־טראומה. רק קנאה אין, כי ההבנה נוחתת, סוף־סוף: "כולנו באותה סירה תמוהה".
מוני ממשיך לספר לנו לסירוגין את עלילותיו בעולם המתים ואת הנעשה בינתיים בביתו, עם אוון וטרייסי, שההיריון שלה מתקדם במקביל לנגיף עולמי חדש, ששם את הקורונה בכיס הקטן ומשמיד את אוכלוסיית העולם בקצב מסחרר, מה שיוצר פניקה בעולם הזה אבל גם צפיפות אוכלוסין ואי־יציבות פוליטית בעולם הבא. היחיד שמוצא נחמה בנגיף הוא אוון הגוסס, ששמח שהאנושות לא תמשיך לחגוג בלעדיו: "אז מה אם אני גוסס? כל כך מהר שכחתי שגם העולם עולה בלהבות? גם לפני וירוס 9K היו קבוצות של טרור איסלאמי ושל לאומנות אתנית לבנה, כל מנות היתר הנהדרות האלה של משככי הכאבים, שיעור ההתאבדויות המשגשג, תאונות פגע וברח של מכוניות אוטונומיות, מקרי המוות הגוברים בגלל סלפי, גיימרים שמתים מפקקת ורידים עמוקה, הולכי רגל שנדרסים כי ראשם טמון בטלפונים – בכל פעם שהצצתי היו מאה מתים, עשרת אלפים מתים, מאה אלף מתים. לא היה לזה סוף! זה ממש עודד אותי".
"הפכנו למין מוסח דעת בשעה שהמשימה העיקרית שלנו הייתה לעמוד על המשמר. רואי השחורות העגומים ביותר שלנו היו אופטימיים מדי", קובעת גרייסי, ואכן הקומדיה האפלה הזו מגיעה עם מסקנות נחרצות: האנושות היא אסון, גורלנו נחרץ, העולם נורא, העולם הבא גם נורא, אלוהים לא קיים ואם הוא קיים הוא מאפשר לתינוקות לחטוף שבץ. רק דבר אחד שווה משהו, וזו אהבה.
עשרות סימונים מזדקרים מבין דפיו של העותק שבידי, מראי מקום לשנינויות, חידודים, בול בצייטגייסט ובול בפוני. כמעט אין עמוד בספר הזה שלא שווה ציטוט. סטיב טולץ האוסטרלי, יליד ,1972שזהו ספרו השלישי (הראשון, 'שבריר', אף נכנס לרשימה הקצרה של פרס בוקר) הוא ללא ספק אדם חכם מאוד ומצחיק מאוד. נדמה שטולץ הכניס לתוך העלילה כל מחשבה שחלפה במוחו: מהרהורים על טיבו של הפיד, דרך יחסי אדם וסביבה ועד לשאלות מטפיזיות על החזרה הנצחית ותפקידו של אלוהים. הכל וכולם: מבודהה עד רואלד דאל, כשהוא נע בין סטנדאפיסט ציני למטיף מטורף – שניהם, על חשבון מה שהוא אמור להיות – סופר. אם יש לרומן המתפקע הזה תקווה כיצירה שלמה, זה כספר פולחן. מה היה קורה לו היה מפרסם את כל קדחת המחשבות הזו כמסה או נאום יום דין לוהב? באמת חבל שהז'אנר הזה יצא מהאופנה.
שרון קנטור ידיעות אחרונות 05/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >אף אחד לא חשב עליי מעולם.
עכשיו כשאני מת, אני מוצא את עצמי מתעכב על זה לא מעט: איך לעיתים תכופות קיבלתי החלטות בחיי רק כדי שאנשים, שלא שמו לב לקיומי אפילו, יהיו שבעי רצון; איך כמהתי לאהבת אנשים שלא סבלתי רק למקרה שההתנגדות שאעורר תיעשה מידבקת ותתפשט באוכלוסייה הכללית; איך — וזו האמת המרה — אילו כל תהפוכות הגורל שלי היו פרטיות וקשורות רק בי, הייתי חי בשלום עם רובן.
לא רק את זה אני מבכה; מדוע לא ראיתי יותר מעולמנו? למה אף פעם לא עשיתי צניחה חופשית או התנסיתי במיניות מכל מיני סוגים? למה בדיוק נרתעתי כל כך מלגעת בְּזין? אז מה אם הייתי הטרוסקסואל? הרבה צמחונים אוכלים דגים. ולמה הייתי משוכנע כל כך שכל אמונה על־טבעית היא חזרה מביכה בזמן לעידן הטרום־מדעי? היו לי כמובן פחדים חסרי היגיון משלי: מבובות חלון ראווה וממדרונות תלולים או שנועצים בי מבטים, אבל מעולם לא מהחושך, מהמתים, או מכל סוג אחר של חיים אחרי המוות. בעבורי, גן עדן היה חלום של ילדים, השְאוֹל היה מטפורה מתבקשת, הגיהינום קיים רק עלי אדמות, ועצם הרעיון של נשמה נצחית היה רק דרך להימנע מהמסע הבלתי נמנע שלנו לשום מקום.
משפיל עד כמה אפשר לטעות.
חלק 1
הסכנה קרובה... עלינו לזחול לתוך חלל זעיר מאוד. אם אפשר, עלינו לזחול לתוך תפוז. אתה ואני! מוטב אפילו, לתוך עינב!
פדריקו גרסייה לורקה
1
תחילת הסוף —
צבר ענני ענק בצבע אפור מתכתי נח ללא נוע מעל ביתנו הקטן בשמֵי השחר הנמוגים. אצבעו של זר נמוך ועצבני לבוש בחולצת פלנל לחצה לחיצה ממושכת על פעמון הדלת. היה זה ללא ספק הרגע המשמעותי ביותר בחיי.
אני לא הייתי שם.
הצד שלי במיטה היה קר וריק. גרייסי התעוררה מפוחדת ועצבנית כי אתמול שוב לא חזרתי הביתה. היא קמה מהמיטה, מתנודדת, זרקה על עצמה את החלוק וירדה במדרגות בכבדות. היא פתחה את דלת הכניסה לרווחה: האיש הנמוך והמקריח על המדרגה היה בסוף שנות השישים לחייו, גבותיו העבותות מעניקות לו מראה ינשופי, מצחו מבהיק לאורך קו שערו הנסוג.
"סליחה שאני מפריע, גברת," הוא אמר, "קוראים לי אוון פוגל, ואת לא מכירה אותי."
"אני יודעת שאני לא מכירה אותך," אמרה גרייסי ברוגז. "אתה חושב שאני לא יודעת את מי אני לא מכירה?"
"לא יודע."
"מה אתה רוצה ממני, כסף או זמן?"
"גדלתי בבית הזה. לפני ארבעים שנה."
"את הזמן שלי, מסתבר."
"אפשר להיכנס?"
"שכחת פה משהו?"
הוא לא הצליח להבין אם היא מתבדחת. "רציתי רק לבקש להיכנס ולהציץ מסביב, לזכר הימים הטובים, את יודעת."
לזכר הימים הטובים? גרייסי לא הבינה מה הקשר בין המושג הזה לבין זר הדורש גישה אל ביתה הפרטי.
"אף פעם לא הלכת לאנשהו," הוא אמר, "רק כדי לקבל מושג מאיפה באת?"
"לא."
"אף פעם לא חזרת לבית ספר או לעבודה ישנה או למקום שאיבדת בו את הבתולים?"
"איבדתי את הבתולים שלי במושב אחורי של אוטובוס."
"אני חוזר בי מהדוגמה."
גרייסי הביטה ברחוב השקט, ואז שוב בזר שהסמיק כשחיוך עלה בפיו הקפוץ. "ביקור נוסטלגי בעבר זה כמו לשתות מי ים כשאתה מת מצמא. זה רק יותר מצמיא. וזה מגעיל. למה אתה עושה את זה בפני אישה זרה לגמרי?" היא שאלה.
"זה סיפור ארוך ואני מעדיף לא לספר אותו על המדרגות."
"נו, טוב. בפעם הבאה תדאג לקצר אותו."
גרייסי טרקה את הדלת בכוח. שילך לעזאזל. איזו חדירה דוחה לפרטיות. היא הביטה בתאווה בספה, מייחלת לישון.
פעמון הדלת צלצל שוב.
מבעד לעינית זעפה דמותו הגלמודה של האיש על רקע כתמי אור השמש, אצבעו לוחצת על פעמון הדלת בעקשנות. גרייסי נבהלה.
"אני מתקשרת למשטרה!"
"אני גוסס."
"מה?"
"שמעת אותי."
עכשיו הוא גחן מעט קדימה. "צר לי שאני מפריע ככה," הוא אמר מבעד לדלת. "וצר לי שבקרוב לא אפריע לאף אחד יותר. יותר מכול צר לי שבקשתי האחרונה היא להיכנס ולראות שוב את הבית הטיפשי הזה ולהיזכר באימא ואבא שלי."
גרייסי פתחה את הדלת ובחנה במבט ארוך את האורח; נראה כי הגוף שלו אכן עובר תקופה קשה, אך הוא נראה חסון מספיק לעבור את הבוקר בשלום. "לא מוצא חן בעיניי שאתה מסתכל עליי כאילו באת לגבות איזה חוב," היא אמרה, מהדקת את שפתיה, "אבל אתה יכול להיכנס."
"שאחלוץ נעליים?"
"אל תטרח. אתה לא תישאר הרבה."
2
האורח הגוסס עמד במרכז הסלון, כמי שלא מצליח לבחור כיוון ללכת בו.
"קדימה, נו. תיכנס ותראה."
הוא חצה את לוחות רצפת העץ החורקת מהטלוויזיה ועד לעציץ הקקטוס שמתחת לחלון בפינה. הוא ערך בדיקה שטחית של המדפים התלויים על הקיר, הטפט עם מפת העולם, ספת העור הסדוקה, הכורסה, המאוורר התעשייתי הענק. הוא הביט בתשמיש הקדושה המוזר — מגן דוד תלוי מעל ציור דהוי של גאנֶש ליד פנטגרם עשוי מעץ — ואז חפן בתוגה את הנוריות הקטנות שכיסו את עץ חג המולד המלאכותי.
"אם לא מורידים אותן עד יולי," היא אמרה, "עדיף להשאיר אותן עד דצמבר."
הוא לא הנהן בראשו אלא יותר דנדן בו.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה גרייסי.
"אוון. אוון פוגל," הוא אמר ואז מלמל, כאילו לעצמו, "כל כך הרבה דברים קרו כאן."
"למשל?"
"גיל ההתבגרות. בשנים ההן התייחסתי לגוף שלי בהרבה אלימות."
"נהדר."
הוא דיבר בקול מוזר, כאילו מרחוק: "החיים זה דבר מצחיק."
"כמה בנאלי." מבטו ננעץ בה, מרותק, כאילו הייתה לו תובנה עצובה והוא נלחם בדחף לשתף אותה.
"מה?" היא שאלה בחשדנות.
"בהיתי בך?"
"כמו קורא שפתיים שמחכה שאגיד משהו."
הוא צחק. "סליחה. פשוט לפעמים, כשאתה לא מוכן, פנים יפות יכולות להדהים אותך."
גרייסי קפאה, מודעת לפתע לכך שהיא לבושה רק בחלוק, מוטרדת ממה שעלול לקרות אחרי שהכניסה אותו לביתה. הזרועות המגוידות של אוון יכולות לגבור עליה בקלות. היא שמעה צפצוף בעוצמה נמוכה והבינה שהוא עולה ממכשיר שמיעה בצבע בז' באוזנו של אוון. אז מה? זה לא אומר שהוא לא מפלצת.
"בעלי יהיה בבית בכל רגע."
"ממש מוקדם. הוא לא חזר אתמול בלילה?"
היא תקעה את ציפורניה בכפות ידיה. "לא, אני מתכוונת..."
"הוא כבר עשה את זה פעם? אני בטוח שהוא נרדם אצל חבר על הספה. זה לא מה שהם תמיד אומרים? 'בטח איבדתי הכרה.' או, רגע. 'הייתי שיכור מדי לנהוג הביתה וכבר היה מאוחר מדי אז לא התקשרתי.' קלאסי."
היא הבליעה קללה. "אתה גוסס בכלל?"
"האמת שכן." הוא קלט הבזק בהלה בעיניה. "רגע. אני מלחיץ אותך?"
"כן."
"בבקשה אל תהיי בלחץ." רק צער נשמע בקולו. אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות הוא שיהיה עליה לסבול את הסיפור שלו או להשגיח עליו בזמן התקף.
"רק שמור על מרחק של שלוש רגליים ממני."
"אני מכיר רק את השיטה המטרית."
"אתה צוחק עליי עכשיו?"
"אני יכול להמשיך בסיור?" הוא שאל בקול מרגיע. גרייסי הנהנה בזהירות.
הוא נע בעצבנות בחדר, נאנח אל קירות סדוקים, טפט מתקלף, שלפוחיות בצבע. הוא אסף על אצבעו אבק שכיסה את תיבת הנגינה המקולקלת ואפילו ירד וכרע בפינה, כאילו להסתכל מנקודת המבט של ילד. העובדה שנראה כי הוא מודע רק במעורפל לנוכחותה של גרייסי שיככה מעט את פחדיה.
"אני יכול לגשת לשם?" שאל והחווה לכיוון המטבח.
"נראה לי."
במטבח אוון העביר את ידו בליטוף לאורך הארונות והדלפק, וחייך בלעג למראה נזקי העשן שספגו הכיריים. הוא ניגש לחדר הכביסה הלח וירד בכבדות במדרגות למרתף החשוך. גרייסי הצליחה לדוג חולץ פקקים מתוך דלי קרח והכניסה אותו לכיס חלוקה. אוון הגיח מהמרתף וצעד לסטודיו המואר בקצה הבית לפני שחזר לסלון.
"אפשר להציץ בחדרי השינה?"
"וואו. חצוף."
"זה אומר שלא?"
"אויש נו, איך שבא לך. תתכבד."
אוון חייך בנימוס ונעלם במורד המסדרון ששטיחיו מוכתמים. גרייסי הכינה לעצמה קפה ועישנה שתי סיגריות ודמיינה את אוון מאונן על מיטתה. היא חשבה: הוא תכף יגמור על הכרית שלי וילך. או שהוא ייפול ואז יתבע אותנו. משהו מגוחך כבר יֵצא מזה.
עכשיו היא שמעה קרקושים מחדר הרחצה וצליל ליחה נוחתת בכיור. היא רשמה לעצמה תזכורת לשרוף את מגבות הידיים.
הוא שב לסלון, מסרק באצבעותיו הרטובות את מעט השיער שנותר לו.
"כמה זמן אתם גרים פה?"
"שנתיים."
הוא נע סביב החדר במהירות שבה מישהו מנסה לעלות בדרגנוע יורד. גרייסי חפנה את חולץ הפקקים בכיסה ואמרה: "אני לא זוכרת אם זה אמור להיות הבית הכי טוב ברחוב הכי גרוע, או הבית הכי גרוע ברחוב הכי טוב."
"נראה לי שהוא לא זה ולא זה."
גרייסי עדיין לא הייתה רגועה. הצליל היחיד שנשמע היה ציק־ציק־ציק מהממטרות של גברת הנדרסון, שהופעלו בהתרסה נגד הגבלות המים.
"טוב, תודה רבה שבאת," היא אמרה.
"במה את עובדת?"
"אני עורכת טקסי נישואים."
"מעניין!"
עלה על דעתה של גרייסי שחיוכו של אוון נראה מזויף, ומיד נדלקה לה נורה אדומה; את לא אמורה להבדיל בין חיוך מזויף לחיוך אמיתי של אדם שזה עתה פגשת.
"זוגות צעירים הם פליטים שבורחים מחיי רווקות," היא אמרה. "רוב האנשים מציגים את עצמם באור לא נכון ונכנסים להסכמי נישואים מחייבים לכל החיים, וגוררים שובל של חצאי אמיתות. הם יעשו הכול כדי להזדקן עם מישהו בן־לילה."
"הה?" על פניו חלף מבט מופתע שנראה שגרתי, כאילו פליאה היא נטייה קבועה אצלו. "איך הגעת למקצוע הזה?"
בגלל העצבנות שלה היא לא הצליחה לחמוק מהשיחה הזאת, ועכשיו השיחה חמקה ממנה.
"זה סיפור קצת מצחיק."
"באמת?"
"לפני עשר שנים, החברה הכי טובה שלי, טארה, ביקשה ממני לחתן אותה. הייתי צריכה לעשות קורס של חודש בלימודי חוץ. עכשיו כשאני אומרת את זה בקול, זה לא באמת כזה סיפור מצחיק, נכון?"
"לא ממש, לא. יש לך לקוחות?"
"בכל סוף שבוע. מוּני מצלם את החתונות בווידאו. אנחנו ממש חנות 'הכול למתחתן'."
"מה זה מוּני?"
"אנגוס מוּני. בעלי."
"הבעל הנעדר."
"הוא לא נעדר."
הוא עשה פרצוף תינוקי מסכן ושרבב את שפתיו. "את אוהבת לחתן אנשים?"
"בדרך כלל אני מפחדת להרוס להם את היום המיוחד, אבל אני מתה על זה."
"באמת?"
"זה הייעוד שלי בחיים," היא אמרה ברצינות.
היא דגה את חולץ הפקקים מכיסה ומיששה אותו בגלוי, מביטה לאוון ישר בעיניים. הגיע הזמן שהאיש הבודד ורדוף המוות הזה יֵצא מהבית. "בכל מקרה, כמו שאמרתי, תודה על הביקור."
"על לא דבר."
"מה התחנה הבאה בסיור הנוסטלגייה שלך?"
"אין עוד תחנה. זהו זה."
"ראית כל מה שרצית לראות?"
הבזק חיוך הופיע על פניו של אוון, כאילו נתקף פתאום עווית לא רצויה של עידוד. הוא התיישב על כורסת העור הסדוקה ונשען בנוחות לאחור.
"לא בדיוק," הוא אמר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
