זה הסוף שלך!

מרשמלו בוער
 
אני מתחרפנת מרוב התרגשות, זה כמעט בלתי נסבל.
מחר, מחר יש לי יום הולדת, ה־יום הולדת. היום־הולדת שכולם מחכים ומחכים לו, ועד שאת מגיעה לשם את כבר שונאת את כל החברות שלך שהגיעו אליו לפנייך ואֶת זה שאת היחידה שעוד לא הגעת ולפעמים את חושבת, איזה ז', אני בחיים לא אהיה בת שש-עשרה.
בהתחלה אני מפחדת שלא אצליח להירדם. אני מכבה את האור, אבל מדליקה אותו אחרי שאני שוכבת בחושך חצי שעה. אני מסתכלת על לוח השנה שתלוי על הקיר מעל המיטה שלי. אני מרימה את היד, מורידה אותו מהמסמר ומתכרבלת איתו מתחת לשמיכה, מעבירה את האצבע על כל האיקסים האדומים שמוחקים את כל הימים שקדמו ליום הזה. בחוץ קצת קר, והדבר האחרון שאני רוצה ביקום זה לחטוף שפעת מזורגגת בשבוע של היום־הולדת שלי, אז אני מתחפרת עוד יותר עמוק לתוך סדיני הפלאנל. אני יודעת שבסוף השבוע הזה יהיו מסיבות, ואני ארצה ללכת אליהן.
זה הדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה חודשים. כל כך הרבה שנים, בעצם, למרות שלפני שזה התחיל לקרות לחברות שלי, זה לא נראה לי כזה מגניב. כולנו היינו אז לא־יודעות.
מחר, סוף סוף, אני ארגיש שייכת.
מחר, סוף סוף, אני אגלה איך אני אמות.
 
"קרולין! הֵיי, אחותי, חכי רגע!"
אני שומעת שקוראים לי ומסתובבת. רואה שזו פַּטְריס. אני רואה איך היא חוצה בדילוגים את החצר. יש לה שיער סוּפר־ארוך שקלוע היום בשתי צמות, וכשהיא רצה הצמות מתנופפות לה משני הצדדים של הראש כמו נחשים אדומים וכועסים שקשרו להם פפיון לזנב.
"היי, פטריס," אני אומרת ומצמידה את ספרי הלימוד לחזה חזק יותר. אני משתדלת ללכת יותר מהר, בתקווה שהיא תבין את הרמז. היא לא מבינה.
"היום זה היום הגדול, נכון?" היא אומרת.
אני מהנהנת.
היא מפנה את הראש לכיוון אחר, נושכת את השפתיים. "יש לך מזל," היא אומרת.
אני מושכת בכתפיים, הולכת עוד יותר מהר. זו לא הבעיה שלי שהיא אחת הבנות הכי חכמות בכיתה ושלִפנֵי איזה ארבע שנים הקפיצו אותה כיתה. זו לא אשמתי שהיא תישאר לא־יודעת עוד שנה שלמה.
מזווית העין אני רואה את בְּראד בַּיינדֶר. הוא כזה שווה - אומרים שהוא מהנשרפים. מדליק, אני חושבת וצוחקת לעצמי.
"מה כל כך מצחיק?" שואלת פטריס. הגענו לארונית שלי, אז ביד אחת אני מאזנת את הספרים על הברך וביד השנייה אני מנסה לפתוח את מנעול הקומבינציה. אני עושה את עצמי לא שומעת אותה, אבל היא קולטת איך אני מסתכלת על בראד ביינדר.
"רק לא הוא." היא מגלגלת את העיניים. "את לא רצינית."
"ששששש!" אני מנסה להשתיק אותה. הלוואי שהיה לי איזה כוח־על או משהו. הלוואי שהייתי יכולה לסלק אותה אם פשוט הייתי מתרכזת טוב טוב.
בראד ביינדר שולף את הז'קט של הנבחרת מהארונית שלו, הקרובה לשלי עד כדי כך ששלוש בנות ביקשו ממני להחליף איתן ארוניות. הוא משתחל לתוך הז'קט בתנועה אחת של הכתפיים המושלמות שלו - איזו שלמות מזורגגת - ומוציא מהארונית רק דפדפת שעיפרון תקוע בלולאות המתכת שלה. לא מחשב, לא ספרים, לא כלום. אלוהים, איזו קוליוּת מזורגגת. מתאים לנשרפים.
בראד הולך לכיוון אחר, ופטריס משפדת אותי במבט הזה שלה. "הוא לא כזה מוצלח, שתדעי. שמעתי שהוא מנשק כמו לטאה מתה."
בטח גם את, אני כמעט אומרת, אבל מתאפקת. אני לא רוצה לרדת לרמה שלה, זה כל כך ילדותי. היום אני בת שש־עשרה, ואחרי הלימודים אבא ייקח אותי לקניון לקבל את חתיכת הנייר ההיא, ואז אני אדע לאן אני באמת שייכת. אז במקום לענות לה, אני מושכת בכתפיים עוד פעם ומתנערת מההערה שלה כמו שטפלון מתנער מחביתה. "הוא מהנשרפים," אני אומרת. "הם די קוּליים."
פטריס נוחרת בבוז . "את יודעת מה היה כתוב בפתק שלו? 'מרשמלו בוער'. זה אפילו לא נשמע לי כמו סיבת המוות של נשרפים, ולא משנה מה הוא אומר. נראה לי שהוא אמור בכלל להסתובב עם הנחנקים. אם הוא היה מסתובב איתם, הוא לא היה נראה לך כזה קשוח."
נמאס לי מפטריס. "את לא מבינה מהחיים שלך," אני אומרת לה והולכת לכיוון שיעור גיאומטריה. אולי סינדי מרשל תהיה נחמדה אלי היום, כי אוטוטו אני מקבלת את סיבת המוות שלי. אולי בסוף גם אני אהיה מהתאונות, כמוה.
הלוואי!
אני כמעט מאחרת לשיעור גיאומטריה. המורה, גברת תארפּל, נועצת בי פרצוף אקסטרה־חמוץ, אבל אני לא שמה עליה קצוץ. אני נוחתת על הכיסא בדיוק כשהפעמון מצלצל ותופסת את המבט של סינדי מרשל. אני מחייכת.
"שלא תסתכלי עלי אפילו, לא־יודעת אחת," היא אומרת לי בלחש כשהמורה מתחילה לחלק את הבוחן־פתע. שתי הבנות שיושבות מאחוריה מצחקקות. אני מרגישה איך העיניים שלהן עוקצות לי את העור, חדות כמו שיניים של סמור.
"היום יש לי יום הולדת," אני אומרת.
היא מסתובבת אלי ונועצת בי מבט חזיתי. אני מנסה להבין מה המבט שלה אומר, ולא מצליחה. אני מרגישה כאילו זה משהו מובן מאליו, כאילו היא מנסה להגיד לי משהו כל כך, כל כך, כל כך מובן מאליו, עד כדי כך שהייתי אמורה כבר להבין אותו.
אני מרגישה ממש טיפשה.
המורה עוברת בינינו, שמה לנו על השולחן טפסים ריקים של בוחן־פתע, ממשיכה לה לשורה הבאה וחוזרת לכיוון הלוח.
אני מסתכלת בבוחן, מנסה להתרכז, מנסה להתעלם מזה שרותח לי בלחיים ובקצות האוזניים ובעורף.
"היי, את," נושפת סינדי מרשל.
אני מרימה את המבט.
"קיבלת כבר את הפתק שלך?"
אני עושה "לא" עם הראש. "אחרי הלימודים," אני אומרת לה.
היא מכווצת את העיניים. אני מרגישה שגם הבנות האחרות, שתיהן מהתאונות־דרכים, צופות בי, אבל אני משחקת אותה קוּל, אני מקווה.
היא מהנהנת. "אם את מקבלת את הפתק שלך, וזו תאונה כמו שלי - כל תאונה: מטוס, מכונית, אופנוע, כדור פורח מזוין, מה שלא יהיה - את באה לדבר איתי עוד פעם. מחר."
אני חייבת לנשוך את הלחיים שלי מבפנים כדי לא לחייך. אני משתדלת להיראות כאילו זו לא ההצעה הכי טובה שקיבלתי הבוקר. אני מנסה להיראות קשוחה. אני רוצה להיות ראויה לתאונה. באמת.
"מחר," אני אומרת, והיא שוב מהנהנת, עוד פעם אחת.
שלושתן לא מכירות בקיומי כל שאר השיעור, אבל לא אכפת לי. מחר הכול ייראה אחרת.
מחר, החיים שלי יתחילו.
 
ארוחת הצהריים לא עומדת בציפיות.
כל כך הרבה שנים ספרתי את הימים עד יום ההולדת שלי, חשבתי לעצמי, ביום הזה הכול ישתנה, אבל זה לא קרה. אני כבר לא מרגישה כמו לא־יודעת, למרות שבפועל, אני בעצם עוד לא יודעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה, לכן אני חייבת ללכת להוציא את הפתק יחד עם הורה או אפוטרופוס חוקי. אילו יכולתי, הייתי מבריזה מארוחת הצהריים היום, הולכת לקניון וגומרת עם זה כבר. בִּמקום זה אני צריכה לחכות עד שאבא שלי יחזור מהעבודה. זה כל כך לא הוגן.
זאת אומרת שאפילו אם אני אקבל את הפתק שלי הערב, אף אחד לא יֵדע את סיבת המוות שלי עד מחר. טוב, ההורים שלי יֵדעו, וגם אחי הקטן, ברור. ואני בטוחה שאני יכולה להתקשר לפטריס לספר לה, אבל מה הטעם? ממחר, אני אוכל להסתובב עם חברים חדשים.
אבל בינתיים, היום, אני עוד תקועה בארץ לא־יודעים.
אני תופסת את המגש שלי ומתיישבת על הספסל בקצה השולחן. פטריס מסמנת לי להתקרב אל איפה שהיא יושבת, אבל אני עושה את עצמי שלא ראיתי אותה. אני מסדרת בשורה את שמונת שקיקי החרדל הנוספים שלקחתי ומתחילה לקרוע להם את הפינות אחד אחד, לסחוט לאט את הצהוב החריף ולצַפּוֹת בו את כל החלבונים המסונתזים ואת חטיפי הירקות המשוטחים.
בחשאי, אני סוקרת את החדר, תוהה, מפנטזת איפה ירשו לי לשבת מחר. מי הולך לקבל אותי בזרועות פתוחות? הכול תלוי בפתק שלי.
בפינה פורצת מהומה. ברור שאלה הנשרפים, מריצים קטעים אחד על השני, זורקים אוכל. הנשרפים, הטובעים, הנדרסים, המתרסקים, המתנגשים, המתחשמלים, והנופלים - כל המוות־אלים - יושבים להם יחד בחבורות מעורבבות ליד שני השולחנות בפינה. זו הפינה הכי קוּלית, ואני די בטוחה שאני אשב שם מחר, או לפחות קרוב. גם שני השולחנות שלידם לא רעים; שם יושבים המְנות־יֶתר והחפצים־חדים והקְליעים - בעיקר רשלנות רפואית ורצח, נכון? - למרות שכן התגנבו לשם כמה ילדים שבטח שייכים דווקא למתאבדים. אני רואה אותם מפֹּה, לובשים שחור, פרצופים חיוורים. הם נראים כמו חבורת עורבים שמנקרים בצלחות האוכל.
הלוואי הלוואי שאני לא אמצא את עצמי באחד משני השולחנות האחרונים: מחלות וזִקנה. איכס. אפילו כשהם אוכלים צהריים הם נראים משעממים. זו תהיה סיבת המוות שלי אם אני אתָקע בשולחן ההוא: אני אמות משעמום.
"יום הולדת שמח, קרולין."
מרוב הפתעה אני לוחצת חזק מדי על שקיק החרדל, והוא משפריץ לי על כל השמלה. אני מתחילה לנגב במפית אבל מצליחה רק להפוך גושים צהובים מרים לכתמים צהובים ומרים.
"אני, אני נורא מצטער, קרולין... אוף. אני - אני -"
אני נושאת מבט אל גֵ'יימי. פעם היינו חברים, ממש ממש מזמן. הוא גר בהמשך הרחוב שלי, והיינו רוכבים יחד על אופניים ממש כל יום. אני רק מסתכלת עליו, וכבר מרגישה על הלשון טעם של שמש ואבק קיצי. הפסקנו להסתובב יחד כשההורים שלו הצטרפו לליגה נגד־המכונה. לפעמים, כשאני חוזרת הביתה מהלימודים, אני רואה את אמא שלו עומדת מול הקניון עם הכְּרזות והשלטים שלה. בחלק מהימים כתוב עליהם "חיים בשביל לִחיות". בחלק מהימים "אזרחים נגד מכונות המוות", ואפילו "אל תשאלו, אל תדעו - יש לכם ברירה!"
ג'יימי כמעט בן שמונה־עשרה ועדיין לא־יודע. אני במקומו הייתי מתה. פשוט מתה.
"לא קרה כלום, ג'יימי," אני אומרת לו. "אל תדאג."
יש לו ביד כמה מפיות, והוא טובל אותן בכוס המים שלו ומושיט לי אותן. בהתחלה הוא קירב אחת מהן לחזה שלי כדי לנגב, אבל הבין ברגע האחרון שזה לא רעיון כזה טוב.
אני מנסה להחניק זיכרון פתאומי, איך הוא ואני התנשקנו מאחורי מכולת האשפה של המכולת. הייתי אז בטח בת שתים־עשרה או שלוש־עשרה, והוא היה בן ארבע־עשרה בערך; ממש לפני שההורים שלו הצטרפו לליגה. אני זוכרת שהיה לו טעם של תותים.
אני מקווה שג'יימי לא רואה איך האוזניים והצוואר שלי מסמיקים. הוא אחד האנשים היחידים שמכירים אותי עד כדי כך טוב שאני לא יכולה להסתיר את זה מהם.
"אמא שלך אוספת אותך אחרי הלימודים?" הוא שואל.
אני ממשיכה לנגב ולטלטל את הראש. "אבא שלי."
הוא מהנהן. הוא מסתכל על הידיים שלי בזמן שאני משפשפת במפיות הלחות את השמלה, את הבד שמתוח על הצלעות שלי, אבל הוא לא באמת רואה אותי.
"אני מצטער," הוא אומר שוב, ואני לא חושבת שהוא מדבר על החרדל.
 
כשאבא אוסף אותי, אני כבר מותשת נפשית.
הוא מנשק אותי על הראש כשאני נכנֶסת למכונית. "שלום ילדונת! יום־מיוחד שמח לך."
"תודה."
אני זורקת את הדברים שלי למושב האחורי ומהדקת את חגורת הבטיחות.
אבא סתם יושב לו עם חיוך עקום. "את רוצה ללכת קודם לאכול גלידה או משהו?" הוא שואל. "את רוצה לאכול פיצה? לראות סרט?"
איך הוא יכול להיות כזה אסטרונאוט? אני רוצה להגיד לו שהוא מתנהג כמו סתום, אבל כשאני מסתכלת עליו אני מרגישה כאילו משהו בבטן שלי בורח הצִדה. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מסתכלת על הגבר הזה, בן ארבעים ומשהו עם זיפים על הלחיים וסוודר מכוער, ואני לא רואה את אבא שלי.
זאת אומרת, כן, ברור, אני רואה את אבא שלי; עם סיבת מוות של מנת־יֶתר (של תרופות, בטעות), עם הבית היקר מדי ועם העבודה המשעממת ועם שני הילדים ועם המכונית משנה שעברה־שעברה, שהוא קנה בזול עם קילומטראז' גבוה מחברה להשכרת רכב...
אבל אני גם רואה איש. אני רואה איש שאוהב אותי כל כך, שהוא לא מסוגל אפילו להגיד את זה במילים. בחיים לא חשבתי שאולי היום שאני אקבל בו את הפתק יהיה משמעותי גם בעיניו. הוא נראה עייף, אני חושבת. עייף מהרגיל.
אני מושיטה יד ושמה אותה על היד שלו, שמונחת על ההגה.
"בטח, אבא," אני אומרת. "מה שתִרצה."
הוא מכסה את היד שלי ביד השנייה שלו, ונוצר מין סנדוויץ' ידיים, והאצבעות שלי בין שתי שכבות האצבעות שלו. העיניים שלו נוצצות לרגע, אבל אני מחליטה שזה רק בדמיון שלי; הוא מחזיר את היד שלי לברך שלי ומתניע את האוטו ויוצא לכביש.
אני מסתכלת במראה הצדדית איך בית הספר קטֵן ככל שאנחנו מתרחקים.
אני גומרת את טיפות הגלידה האחרונות בזמן שאבא גומר את שלו. אנחנו מנגבים את הדביקוּת מהאצבעות במגבונים לחים וזורקים אותם לפח, ואני קמה מהשולחן במרחב המזון המהיר ואוספת את כל שקיות הקניות שלי. אבא קנה לי זוג נעליים חדשות, שני ספרים חדשים וכובע שהוא אומר שנראה עלי נהדר אבל שאני יודעת שאני בחיים לא אחבוש, גם לא במיליון־מיליארד שנים. הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה שהוא יביא לי אלבום וגם יופי של בולים.
"טוב... לאן עכשיו, כלת היום־הולדת? את צריכה כפפות חדשות? דיסקים? פעם היית משוגעת על חנות הדיסקים."
הוא הולך לכיוון המפה של הקניון וקורא את רשימת החנויות. אני ניגשת אליו, שמה על הרצפה את שקיות הספרים והנעליים ונוגעת לו ביד. "אבא," אני אומרת. "הגיע הזמן."
בהתחלה הוא לא מסתכל עלי. הוא מוריד את המשקפיים ומתחיל לנקות אותם בקצה הסוודר שלו. אני רואה שזה רק משאיר עליהם כתמים וחוטים, ואני לוקחת אותם ממנו ומנקה אותם עם החלק הפנימי של שולי השמלה שלי. אני מחזירה לו אותם, הרבה יותר נקיים, ואז לוקחת את כל השקיות ומתחילה ללכת לכיוון דוכן הפתקים. אני לא צריכה להסתכל במפה של הקניון; אני יודעת בדיוק איפה הוא נמצא. אין בן חמש־עשרה אחד במדינה שלא יודע איפה נמצאת המכונה הקרובה למקום מגוריו. אני יודעת מה שעות הפתיחה (שעות הפתיחה הרגילות של הקניון: 10:00-21:00), אני יודעת מה המחיר (תשע־עשרה תשעים וחמש + מס קנייה), אני יודעת אפילו מה המותג (מָווֶתוֹמַט, מתוצרת דִיג־קוֹ; "אנחנו נותנים אותן תוצאות - בזול!")
הדבר היחיד שאני לא יודעת הוא מה יהיה כתוב על הפתק שהמכונה תשרבב מתוך החריץ.
מתחיל להיות כבר מאוחר והקניון ייסגר בקרוב. רוב החנויות ריקות. מחר יום לימודים, אז אין פה אף אחד בגילי, רק מוכרות עייפות עם רגליים כואבות ואימהות עם שיער לא מסודר שמסיעות טיולונים כבדים.
הדוכן של המכונה נמצא בפינה קצת חשוכה ליד השירותים. המנקה מחזיק את הדלת של שירותי הנשים פתוחה, ולמרות שאני די צריכה לשירותים, אני לא מתכוונת להתמודד עכשיו לא איתו ולא עם הסחבה המסריחה שלו. חוץ מזה, אני לא רוצה לדחות את זה יותר. אני צריכה לדעת.
כשאנחנו מגיעים למכונה, אבא משתהה. הוא מפשפש בארנק שלו, שולף משם את תעודת הזהות ואת כרטיסי האשראי. הוא מכחכח בגרון, אבל לא אומר כלום, לא מסתכל עלי.
היה נדמה לי שהיד של אבא רעדה קצת כשהוא הכניס את הכרטיסים לחריצים המיועדים והקליד את מספרי הביטוח הלאומי שלי ושלו ופרטים נוספים, אבל אני בטוחה שזה היה בדמיון שלי. זה בטח סתם היה הזמזום הזה שיש לי בראש. זאת ההרגשה שיש לי עכשיו בתוך הראש; שכֹל הקימורים והלולאות והקפלים במוח שלי מזמזמים כאילו הם מלאים בדבורים קטנטנות, או בזרמים חשמליים. אבל אני מתארת לעצמי שזה באמת מה שיש בתוך מוח. זאת אומרת זרמים חשמליים, לא דבורים קטנטנות.
הנורית הירוקה של המכונה נדלֶקת, וחץ מצביע על גומה קטנה, מבריקה, מתנקה מעצמה, יוצאת דופן על רקע המתכת העמומה של המכונה. אני שמה את השקיות ליד הרגליים, מושיטה לאט אצבע לכיוון הגומה -
"קרולין!"
אני קופצת ומסתכלת לאבא בעיניים.
הוא מקרב את המשקפיים שלו עוד קצת אל העיניים, מזיז אותם טיפה, ממצמץ.
"אהה... תמורת עוד חמישה דולר, יבדקו מה סוג הדם שלך, מה רמות הגלוקוז שלך ואם את בהיריון." הוא מצביע על הרשימה המודפסת על חזית המכונה. אחר כך הוא מקמט את המצח בדאגה. "רגע, אין שום סיכוי שאת בהיריון, נכון?"
אני סוגרת את המרחק הזעיר בינינו ומחבקת אותו מסביב למותניים. הוא מחבק אותי חזק, ולרגע אחד, כשאני שואפת את האבּאִיוּת החמימה שלו בניחוח־סוודר־מעופש, אני מרגישה כמו הדבר הכי חשוב והכי יקר ביקום.
בלי לעזוב את אבא ובלי לתת שום סימן אזהרה, אני דוחפת את האצבע לגומה המבריקה. אבא נרתע ומחבק אותי חזק.
כאב חותך וקטן מרפרף לי רגע באצבע, ואחר כך התחושה הקהה כשהמכונה מרססת לי על האצבע חומר הרדמה וחיטוי.
אני מתנתקת מאבא, והוא מכחכח בגרון ומרפה ממני. המכונה פולטת את שני הכרטיסים של אבא מהחריצים המיועדים, והפתק שלי מתגלגל לו מהחריץ היחיד למטה. אבא ואני שנינו מושיטים אליו יד, אבל כשאני קופאת הוא מושך את היד אליו. זה משהו שאני צריכה לעשות בעצמי, וזה ברור לו. הוא שולף את הכרטיסים מהמכונה ומכניס אותם לארנק בזמן שאני פותחת את הפתק המגולגל וקוראת מה כתוב בו.
אני קוראת שלוש פעמים. ארבע פעמים. באמצע הפעם החמישית, אבא מאבד את הסבלנות, מושך את הפתק בעדינות מבין אצבעותי הקפואות וקורא בקול.
"מוות באֶנטרוֹפיית חלל בסוף האלף," הוא אומר.
"אבל..."
אבא מחבק אותי בשתי ידיים ומנופף אותי באוויר כמו שהוא היה עושה מזמן, כשהייתי ילדה קטנה מאוד מאוד. אני מחזיקה אותו חזק אבל משחררת את הרגליים והגוף, ואבא מסחרר אותי במעגל, צוחק, מאושר.
בסוף הוא מעמיד אותי על הרצפה, ואני חייבת לתפוס את קצה המכונה כדי להתייצב. הראש קצת מסתובב לי. מסתובב, ולא מבין.
"אנטרופיית חלל של סוף האלף," אומר אבא, מניד בראש, פותח את הפתק וקורא אותו שוב. "זה מדהים, קרולין. זה פנטסטי. עד סוף האלף הזה את תהיי כמעט בת אלף. אולי תחיי ממש עד גיל אלף! רק תחשבי, פריצות דרך מדעיות בלתי פוסקות, הארכת תוחלת החיים... זה יכול לקרות, מתוקה. זה באמת יכול לקרות."
אבא, בחיוך, שוב מחבק אותי חיבוק מועך. אני שומעת עמוק בתוכו את רעמי השמחה שלו. "אני רק רוצה שיהיו לך חיים ארוכים ומאושרים, קרולין. חיים ארוכים, ארוכים, ארוכים ומאושרים מאוד."
"אבל אבא," אני אומרת לתוך הצמר המחוספס של הסוודר שלו, "איפה אני אשב מחר בארוחת צהריים?"
 
סיפור: קאמיל אלֶקסָה
איור: שאנון וילר