עמק האושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עמק האושר
מכר
מאות
עותקים
עמק האושר
מכר
מאות
עותקים

עמק האושר

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 390 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 30 דק'

פטריק וייט

פטריק וייט נולד בשנת 1912 באנגלייה, וכשהיה בן שישה חודשים הוחזר אל חוות הכבשים של אביו באוסטרליה. בן שלוש עשרה נשלח ללמוד בבית ספר באנגלייה, ולאחר מכן למד שפות בקמברידג'. בסיום לימודיו התיישב בלונדון מתוך החלטה להיות סופר. ספרו הראשון עמק האושר יצא לאור בשנת 1939 . במלחמת העולם השנייה היה קצין מודיעין של חיל האוויר הבריטי במזרח התיכון וביוון. וייט כתב רומנים, סיפורים קצרים, מחזות ואוטוביוגרפיה. בשנת 1973 זכה בפרס נובל לספרות. הוא מת בשנת 1990 . אלה ספריו שתורגמו לעברית: עץ האדם ) 1956 (, ווֹס ) 1957 (, יורדי המרכבה ) 1961 (, גולת המאנדָלָה ) 1966 (, גדילי עלים )ספריה לעם 1976 ( וסיפורה של דודה )ספריה לעם 1991 (.

תקציר

הֶפּי וֵלי (עמק האושר) הוא מקום של חלומות וסודות, של שלג וקרח ורוחות. בעיר הקטנה והנידחת הזאת יש לכל אחד איזו פרשה לספר עליה, פרשה של אבדן, געגועים ובדידות. רופא שמבקש להסתלק משם, צעירה שהוא התאהב בה, בת עשירים שנכבשה בקסמי עובד זר. אבל את הֶפּי וֵלי קשה לעזוב, וגיבוריו של פטריק וייט – כל אחד בייחודו – לומדים בדרך הקשה להשלים עם מצבם.
 
ספרו השלישי של פטריק וייט, חתן פרס נובל, הרואה אור בספרייה לעם.

פרק ראשון

א
 
השלג חדל. דוק של ענן כיסה את התכול הקלוש שמותיר אחריו לפעמים השלג. האוויר היה קר מאוד. נץ שכב בו אדיש על רקע הענן הנע, מרותק בלי ספק לאיזו כוונה שעדיין עומדת להתגלות. אבל זה לא לעניין. בעצם אין לו לנץ אלא משמעות גאוגרפית לא ברורה. במקרה היה בשמים במקום נחוץ ברגע נחוץ, כלומר בשעה תשע בבוקר כעשרים מיל מדרום למוּרַנג, שפסי מסילת הברזל זלגו שם כסופים מתוך הערפל שרבץ בכיוון לסידני, וזלגו שוב לתוך גוש ערפל אחר שהיה הדרום. מורנג הייתה כסף עמום בשעת הבוקר המוקדמת. לא היה שם שלג, רק כפור. הכפור התנוצץ כסכין עמומה ומעליו לובן העשן הנסחף של רכבת בוקר. אבל בצד דרום, במסלול מעופו של הנץ במעלה העמק ולעבר ההרים היה הכול לבן. שם היה גבוה יותר. שלוגית אפורה הייתה ברחובותיה של העיירה הֶפּי וֵלי אבל הגגות היו לבנים לובן צח, והלאה משם בהרים קַמבָּלָה כמעט נעלמה תחת השלג הנמס.
העמק משתרע, פחות או יותר, ממורנג עד קמבלה, ובשעתו היה בו זהב. את שמו נתנו לו האנשים שבאו לחפשו, אלה שירדו מן הרכבת במורנג ויצאו לדרך במעט ציוד ובשפע ציפיות. הם קראו למקום הפי ולי [עמק האושר], פעמים בחיבה ופעמים רבות יותר באירוניה. אבל עם הזמן, כשהזהב בקמבלה כלה, התייחס השם, למען הדיוק, לעיירה יותר מלעמק עצמו. כאן השארנו את הנץ שט מעל לרחובות האפורים. ברחובות אין הפעילות רבה. הם דוממים ולא מושכים לב ממש בשלג הנמס האפור שלהם. ולא בהם יש לנו עניין לפי שעה אלא בקמבלה דווקא, החבויה כמעט כולה תחת השלג.
כרגיל, אם תוכל לראות זאת במו עיניך, יהיו לפניך כשישה או שבעה בתים מאוכלסים במשפחות ללא שום ייחוד. אנשי קמבלה הם מין סינים בני תערובת, שקטים וחרוצים, אבל אולי קצת מאיימים בעיני זר. ואולם אין פשיעה רבה בקמבלה, למרות המבנה האפור הגדול שהוא בית הכלא. לגודלו אין הסבר אלא זה שהאדריכל אולי לא יכול להשכיח מלבו את הימים שהיו בעיירה תשעה פאבים, ומושבות של אוהלים במדרון ההר, ואנגלים וצרפתים וגרמנים המחפשים זהב. אבל עכשיו היא שלווה מאוד. בקיץ סַמל המשטרה יושב על גזוזטרת בית הכלא, מטה לאחור את כיסאו וצופה בזבובים. אני חוזר ואומר, אין פשיעה רבה. רק בעל הפאב, זה שלפני האיש שיש להם עכשיו, שהצית פעם את אשתו, ובפעם אחרת, נוהג בקר משפת המארי, נתקף אמוק וצלב עובד כבישים על גזע עץ שיבש. הארי גרוּגן הזקן מצא את הגופה. היא נראתה כמו דחליל, כך אמר, אבל היא לא הפחידה. היו עורבים עליה כולה, יושבים וטובלים את מקוריהם באִבקי הבגד.
עכשיו בית הכלא מכוסה בשלג וסמל המשטרה בפנים, כותב דוח נטול אירועים שישלח אחר כך למורנג. בית הכלא הוא תל לבן מרשים, הבתים תלים קטנים ממנו. אווירה כללית של תרדמת חורף, של חיים שהושעו תחת השלג. תחתיו ממש, כי בחורף נעשה הקשר בין אנשי קמבלה דרך תעלות ואפילו מנהרות חפורות בתוך השלג. בנדיר אתה רואה שם משהו חוץ מסילון עשן מסתלסל קלושות מזרוע של ארובת ברזל או עפעף של גנוגנת המורם בזהירות מתוך השלג.
באחד מחדרי בית המלון ילדה אשת בעל הפאב את ילדה הראשון. היא שכבה פרקדן, אישה גדולה כשור שפניה אדומים מטבעם, אבל עכשיו לבשו גוון של מֶרֶק. לרגעים התהפכה מצד לצד ולרגעים שכבה בלי נוע. היא יולדת ילד, כך אמרה לעצמה בתחילה בלי קול, ואחר כך, כשגברו הכאבים שוב לא ידעה מה יש לה, רק זה שיש לה, שהיא מתאמצת, שזה קורע אותה, ושידו של הרופא עליה. היא עצמה את עיניה. בתחילה התרעמה על הרופא, לא רצתה שייגע בה, אחר כך בהדרגה שוב לא היה אכפת לה אם הוא נוגע בה או לא. מפני שכאב לה, שיקרה מה שיקרה. לפני שנה באה מטומוט עם בעלה. הכול אמרו להם שהם משוגעים. ועכשיו התחילה היא עצמה לתהות אם לא צדקו, כורכת איכשהו את כאבה עם קמבלה וכל השלג הזה, שלג בכל מקום, וכמעט אינך יכולה לראות שום דבר בעד החלון אלא רק למעלה. היא פקחה ועצמה את עיניה ונאנקה. הרופא עדיין היה שם, מביט בה.
היו בחדר עוד שתי נשים, האחת אישה סינית בת תערובת שתקנית, שפזילה קלה בעינה השמאלית, והאחרת אישה זקנה ולה אניצי שער קטנים שמנוניים הסוככים על מצחה כמין קשת. הן באו לעזור. גברת סטיל, הזקנה עם אניצי השער, באה תמיד לסייע בזמן לידה או מיתה. היא עזרה להביא לעולם תינוקות רבים. היא גם ידעה להכין גופה לקבורה טוב יותר מכל אישה אחרת בסביבה. עכשיו עמדה ליד המיטה בוחנת בעיניה את הרופא בכל ניסיונה המקצועי ומתרעמת על נוכחותו מאוד־מאוד, ולא רק בשל ניסיונה שלה עצמה (יכולה הייתה לטפל בלידה בעצמה, אלא שמר צ'וֹקֶר בעל הפאב שלח מישהו להפי ולי לקרוא לרופא) אלא גם משום שהרופא לא היה ד״ר רירדון הזקן שעזב את המחוז לפני שנה, והיא לא יכלה שלא לראות את ד״ר הלידיי כאשם בזה. היא וד״ר רירדון היו רבי־ניסיון. הם העריצו זה את זה. ד״ר הלידיי אמר לה שלא תתערב. אמנם בנימוס רב. הוא היה ג'נטלמן. וזה עוד הוסיף על בוזה. היא סירבה להודות שיכוֹלֶת היא אולי מעלה בג'נטלמן.
ד״ר הלידיי עמד ליד המיטה, גבו אל גברת סטיל הזקנה, והביט ביולדת.
יכולת לכבות את המנורה, גברת סטיל, אמר בלי לפנות להביט בה.
גברת סטיל לא נעה ולא זעה. האישה הסינית עלתה בשקט על כיסא והנמיכה את פתילת המנורה עד שכבה האור ועשן לבן התאבך מעלה דרך הזגוגית.
הרופא הביט בשעונו. השעה הייתה תשע. הוא היה שם למן הערב הקודם, ועכשיו שוב האיר היום, והיו קצת זיפים על סנטרו. שמורות עיניו היו יבשות ומתוחות. הוא חש כאילו לעולם לא ייעצמו שוב, שהן תקועות שם, דבוקות. סובכי רגליו כאבו. כמה שעות הוא כבר שם? הוא לא רצה לספור, לא היה מוכן לטרוח לספור. אבל העסק היה עסק מייגע, והאנקות שנאנקה, יגֵעה, בשערה החיווריין הזה המתוח לאחור מפניה. מישהו טיגן חביתה בקותלי חזיר. הוא הריח את השומן, הריח את הפתילה של העששית שכבר הייתה כבויה ואת ריח תנור הנפט הקטן שכנגדו חיממה הסינית את חצאיתה. קור אימים שרר בחדר הזה, בבית העץ הזה שהשלג נערם מחוצה לו. דומה היה שהתנור הקטן אינו משפיע כלל על חום החדר. מרעיד הניח הרופא את ידו על הדופק של האישה.
היא פקחה את עיניה ובהתה בו.
זה כבר עוד מעט ייגמר, הוא אמר.
זה כמו ליילד פרה, כך חש. כשנאנקה היו אנקותיה כמעט כגעיית פרה. וכך גם אותו מבט תמֵה. ואולי נעשה הוא קשוח. יש מי שמכנים זאת מקצועיות, כשזאת אולי אינה אלא קשיחות. לא כמו בפעם הראשונה ההיא, האישה בבית הדירות בסידני, אי־שם בסַרי הילס. היא צרחה אז, או כך זה נשמע, משהו אישי מאוד וקשור אליו, לכן נדרך גופו מן הצרחות וזיעה לחלחה את אחורי ברכיו, והשליה כמעט עוררה בו בחילה. כשיצא מן הבית ההוא, כשעלה על החשמלית ומצא עצמו ברחוב ויליאם, עדיין שמע את הצרחות. טבועות היו בשעווה בתוך ראשו, והתקליט סבב הלך. בקצה רחוב ויליאם ירד מהחשמלית והיה חייב להיכנס לפאב וללגום משהו.
המסכנה סובלת נורא, אמרה גברת סטיל מאחורי גבו.
היא אכן סבלה נורא. אבל היא הייתה חזקה, חזקה כמו פרה. ובעוד שעה קלה זה ייגמר.
כעבור שעה קלה זה נגמר. הילד נולד מת. זה היה משהו אדום ודומם שהוא הרים ומסר לגברת סטיל, שחיכתה לקבלו במגבת מקופלת. גברת סטיל מצצה את שיניה. חשתָ שד״ר הלידיי מואשם ביילוד המת. היא עצמה הייתה מיילדת אותו טוב יותר, והמסכנה הזאת השוכבת על המיטה, זה נורא, מָרייה אם האלוהים, נורא מה שהייתה האישה הזאת צריכה לעבור. היא הוציאה את הילד מן החדר עדיין מוצצת את שיניה.
אבל היא הייתה חזקה, הוא חזר ואמר, בהיעדר כל חמלה אמתית. את זאת לא יכול לעורר בו. הוא התחיל לאסוף את כליו, בעוד הסינית מרחפת סביב המיטה, שקטה כל כך עד שכמעט לא הייתה שם. הוא רוצה לרחוץ את ידיו. יש אגן במטבח, אמרה הסינית. הוא רוצה לארוז את תיקו, חפץ קומפקטי קטן של עור כהה ועל צדו ראשי התיבות של שמו באותיות שחורות, אוֹ' ה'. הוא הזמין לו אותו בסידני לאחר שקיבל את התואר שלו, ותיקן לאיש שבחנות ואמר שלא באל״ף אלא בה״א כותבים הלידיי. טוב שיהיה לך תיק שראשי התיבות של שמך עליו. הוא נותן לך הרגשת חשיבות. אתה אז פחות תלמיד רפואה ויותר רופא. זה היה שלב אחד, והאישה הצורחת בבית הדירות בסרי הילס. חיים של טלטלות ושלבים. להלכה הם צריכים לזרום בקצב שווה, כך קרא (הוא היה אז בן תשע עשרה) באיזה ספר, והוא חייב לעשות משהו בעניין חייו, לארגנם לאיזו נוסחה סדורה או לעשותם זורמים להפליא. הכול יהיה נפלא. ואז הם החלו להתנהל בטלטלות. וזה היה רע. הוא פיהק. אולי יציע לו צ'וקר חביתה בקותלי חזיר.
גברת סטיל הייתה שוב בחדר. בזמן שלא הייתה שם היא שבה להבין, כך נראה, את מה שאין למנעו, שכן עמדה שלובת זרועות והתחילה לחבר מין רצ'יטטיב חדגוני שקט.
מוזר, אמרה, שכך זה קרה. כך זה קרה עם הראשונה שלי. כל השאר בנים, חוץ מהראשונה. הראשונה הייתה ילדה קטנה. הם ילדים טובים, הבנים שלי. הנה טום הצעיר, לא מזמן קיבל משרה בדואר בטומוט. הוא טוב אל האימא שלו, טום. שולח לי כסף מטומוט. טום אומר שאני לא צריכה להישאר פה. קמבלה זה לא מקום לאישה מבוגרת. כשיבוא הקיץ אני צריכה לעבור לגור בטומוט.
כך המשיכה וד״ר הלידיי לא הקשיב לה. הוא צריך לרדת להפי ולי. הוא צריך להגיע לשם בזמן לארוחת הצהריים ולהשאיר את אשת בעל הפאב בידי גברת סטיל. בקרוב שוב תקום על רגליה. היא חזקה כמו פרה. אלא שהילד מת. הוא עבר אפוא על פני האישה הזקנה, העומדת לה נינוחה כמו שחקן ה״מקהלה״ במחזה של אוריפידס, ויצא אל הפרוזדור שבעל הפאב ישב שם על כיסא עץ גס ועישן בדל ממורטט של סיגריה. יהיה עליו לומר משהו לבעל הפאב.
כן, הוא אמר, אני מצטער, צ'וקר. עשינו כל מה שיכולנו. אני מצטער שכך זה נגמר.
בעל הפאב קפץ ממקומו וקרב אליו, כפוף קצת, עצבני. רווח לו על שהכול נגמר, אף לא מזועזע ממש, מפני שעדיין לא חשב על הילד. רק על אשתו. האפשרות שיוליד ילד עיממה בירכתי מוחו. יש שנעה שם אל קדמתו והוא אמר בלבו, טוב, ילד יוכיח לך שהכול בסדר ואחר כך יוכל לעזור בבר, לתת לריטה הזדמנות לנוח. ולכן כשקרב בעצבנות אל הרופא היה חיוך פייסני על פניו הרפוסים.
יהיה מזל טוב יותר בפעם הבאה, מה, דוקטור? אמר.
אחר כך צחק. מין חרחור קרוש למחצה. להלידיי הוא נשמע לא נעים למדי. הוא סירב לעודד את ההרווחה שחש צ'וקר ושאל אם יוכל לרחוץ את ידיו. סבון צהוב היה בכיור שבמטבח. צ'וקר נשאר לידו, דיבר, השתעל. הוא היה גבר גדול, תמיד בנעלי בית, ולובני עיניו היו צהבהבים. זרם של נדושוּת שקטה אפף את הלידיי כשרחץ את ידיו, כשהסכים לשתות כוסית ויסקי בבר, כשדחה הצעה של חביתה בקותלי חזיר. לא, הוא כבר צריך לרדת. אשתו.
בסדר, דוקטור, אמר צ'וקר ופתח את בריח דלת הכניסה. אם יהיה פעם משהו שאני אוכל לעשות. אי אפשר לדעת, הא? אי אפשר לדעת.
לדעת מה? איך שהאנשים האלה מדברים, רק עוד רגע, כאילו חוששים שזה יהיה להם מגעם האחרון עם בני אדם. הלידיי התכופף במנהרת השלג כדי להצמיד לו את מגלשי הסקי שלו. וזה יכול לקרות כאן למעלה, כל כך שקט בשלג, שקט נוטף אטי וממושך. צ'וקר נצמד אל הדלת. ממש נצמד. הוא חשש שמשהו יחמוק ויתרחק. מחייך חיוך קל ומנסה להתבדח. הלידיי הזדקף.
שלום, צ'וקר, הוא אמר.
להת', דוקטור. אלוהים, איזה קור, לא? קופא לך הריר באף שלך.
הוא רעד. מודעת הייתה להלידיי אכזריותו בשעה ששירך את דרכו במנהרה והחוצה אל האור. אבל לא יכול לחדול. הוא לא ידע מה לומר, והאיש לא היה בעצם במצב גרוע הרבה יותר מכל אדם אחר. כאן למעלה בקמבלה או למטה בהפי ולי היה מגוון של רוע. אלא שכאן היה הבידוד גשמי. לכן רעד צ'וקר כמו כלב שהפקירו אותו.
בקצה המנהרה נפרש העמק למרחב ארוך של שלג. הוא גלש על מגלשיו, ותיקו הקשור בחבל טופח על גבו. כמה חותך היה האוויר. הוא גילח את העור מפניך. בגללו הרגשת כחוש, כחוש אף יותר, כמעט לא קיים, כשהגעת במהירות אל תחתית המדרון. הוא היה קצת קצר נשימה, כי בגופו היה בן שלושים וארבע. אבל לא כך הרגיש, לא הרגיש כבן שום גיל. בן שש עשרה היה בלילה ההוא במעבורת בסידני כשידע שיוכל לעשות כל דבר, ופרופסור בירקֶט אמר שיש משהו בשיריו שאינו רק גיל ההתבגרות ושהוא יהיה סופר, יכתוב שירים ומחזות, בפרט מחזה על איזה מין נושא מטפיזי, אבל הקושי היה למצוא את הנושא. עורב עף מתוך עץ בקרקור אדיש. הוא לא מצא את הנושא. עכשיו הוא בן שלושים וארבע. הִילדה אמרה שלדעתה השיר נחמד, שהיא מקווה שיכתוב שיר לה, שיר שתרגיש שהוא ממש שלה, הוא חייב לקרוא לו
״לה' ג'״, אף על פי שהיא יודעת שהוא חייב לחכות להשראה. היו לה עיניים אפורות, שהיו מלאות אהדה כשישבו על הספסל ההוא ב״גנים הבוטניים״ ועמד שם ריח של קליפות בננות ישנות ותאֵנֵי מפרץ מורטון מעוכות. קל כל כך היה לרחוש אהדה בבוקר חמים ב״גנים הבוטניים״. התחלת לדבר על אידאלים. בגלל עיניה האוהדות של הִילדה. כעבור זמן התחלת להבין שהאהדה בנשים היא במידה רבה תערובת של איוולת ודאגה לעתיד. אלא שזה היה כעבור זמן.
חמים היה לו עכשיו כשדשדש במגלשיו במישור. שטוף זיעה יהיה כשיגיע אל המקום שהשאיר שם את המכונית. כשעולים לקמבלה בחורף משאירים את המכונית בהוֹלוֹרנ'ס קוֹרנֶר. שלג כבד לא יורד אף פעם נמוך כל כך בהרים. אבל קר שם. קר בהפי ולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. תיקח את הצעיף שלך, יקירי, אמרה הִילדה, תתחב אותו לתוך המתנייה שלך על החזה. משתעלת הגישה לבניהם כופתאות תפוחים, ורוֹדְני אמר שהוא שונא כופתאות, הן נתקעות לו בגרון, והוא התחיל לבכות. והִילדה אמרה, אוֹליבֶר יקר שלי, אתה תצטרך לעשות משהו בעניין הילד הזה, בסוף הוא עוד יוציא אותי מדעתי, אני כבר לא יכולה לעמוד בזה.
אוליבר הלידיי, אב משפחה. זה מה שהוא. וביסודו של דבר אינו חש הבדל בין זה ובין מה שהיה כשהיה בן שש עשרה. שלא בצדק, כמובן. רק הציפוי הזה של הדמיון היסודי בניסיון חיים שטחי. לא נעשתה שום התאמה, לא היה לו זמן. בגלל הדרך שעמדת לעשות בה כל דבר זרמו חייך בקצב אחיד, כמו הספר היומרני הארור ההוא. הוא גם העתיק חלקים ממנו. הוא נתן לך הרגשה שאתה אינטלקטואל כשהעלית על הכתב דברים על ״זרם החיים״ ועל ״הכוח הקוסמי״ בדיואות צבעוניות. כך היה בן השש עשרה, ״כוח קוסמי״ וטיפוח הבעה של רצינות בראי לפני הכניסה לארוחת הערב. הוא עובד קשה מאוד, אמרה הדודה ג'יין לגברת מֵדוֹס, כך שלא ישמע, אבל הוא שמע. הוא גם כתב מכתבים מעניינים, קטעי הגיגים ודברים שאירעו על האנייה להסעת חיילים ובערבים שר שירי זימה. היה איש ושמו רייט, גוזז צאן פוזל, והוא ששר, והדגלונים שהונפו בבוקר ההוא כשהספינה הפליגה לדרכה, והדודה ג'יין אמרה, זה יהרוג אותי, אוליבר, בשום אופן לא אבין למה היית צריך לעשות את זה. הוא חש גאווה גדולה כשאמר להם שהוא בן תשע עשרה. איש לא היה יודעה. הוא היה גדול. אבל כששכב בלילה על הדרגש שלו פחד, והנחרות שנחרו שם האנשים, והים נראה אינסופי, והִילדה אולי תשכח מה שאמרה, שהיא תינשא לו כשישוב, מפני שהייתה גאה על זה שהוא יוצא ל״מלחמה״. על כרזות העיתונים בסידני הייתה ״המלחמה״ אותיות מתות. יצאת אל ״המלחמה״. ואז פתאום באוקיינוס ההודי נמצאת יוצא אל אלוהים יודע מה, וזה לא היה טוב כל כך, אבל זה לא יוכל להימשך לנצח, כבר הייתה שנת 1918. הוא אולי יקבל מדליה, וכרזות העיתונים בסידני, מפני שהוא היה בן שש עשרה, יאמרו... לפנים היה בן שש עשרה.
אוליבר הלידיי ניגב את פניו בממחטה. היה משהו לא ראוי במתן אפשרות למחשבות להתרוצץ ככה. כשהתעשתָ חשתָ קצת בושה. זה כמו לקרוא בבית השימוש או להאריך יותר מדי לשכב באמבט. לו היה לו רובה היה מנסה לצלוף בנץ ההוא, יורה לו כדור בבטנו בשביל ארוחת הצהריים, והוא היה נופל ושוכב על השלג, דמו מאדים על השלג, מת. אבל לא יהיה שום כאב לפני החיסול. כל חייו הוא כנראה לא יֵדע כאב, לא כמו גברת צ'וקר המתפתלת על המיטה בקמבלה. הנץ היה פטור מזה, ספוג כאחד הגורמים במכלול הנוף הקפוא הזה, בהרים המפיקים בשקט שלהם כאב קפוא, עמום, בעוד הם עצמם פטורים ממנו. היה מין פילוג כל־עולמי בין אלה, הגורמים, ובין המושאים שלהם: האישה בבית המלון, הדוחקת את הילד המת שלה מתוך רחמה, או העיירה הפי ולי עם פצע התככים הקטנים שלה המתמגל לאטו. היחס אולי היה ביניימי, אבל הם עדיין חיו בימי הביניים עם פחדיהם האפלים וסמי הנגד של האמונות. המגלשיים שלו השמיעו קול עמום מתמשך בהחליקם על השלג. חופן שלג ננער מעץ ונפל מתוך סדקי סבך של זלזלים. כיפות העצים היו לבנות משלג, כמעט מבנים בסגנון גותי. כמו קתדרלה נדמו לו. מיזֵרֵרֶה1 של העורבים. עורב שחור שמנמן מציץ מתוך חלון של שיח עצבּוֹנית ככומר מתוך תא הווידוי שלו.
1 מילולית: רַחֵם. אחד מפרקי המיסה הקתולית.
עוד הייתה איזו תועלת בכנסייה הרומית הקדושה. היא לימדה אותך להפוך את הכאב ואת הפחד מפניו לאיזה יתרון רוחני. אבל אתה לא היית קתולי, והכאב רק עשה אותך מר נפש או עורר בך בושה על שנעשית מר נפש ומפוחד. באנייה להסעת חיילים התפלל כל ערב, התפלל חרש על הדרגש שלו. הוא שכב שם מפַחֵד, מתקרב עוד ועוד, ואז נפסקה ״המלחמה״. חייבת הייתה, כמובן, להיפסק. הוא הצטער איכשהו, מפני שמחווה כמו להתגייס כשאתה בן שש עשרה ומפחד אינה גדולה כל כך כשאינך יכול להמשיכה עד לסופה ההגיוני ולהרשים את כולם באומץ לבך, גם אם אומץ הלב הוא משהו שנכפה עליך בין שהוא מוצא חן בעיניך ובין שלא. אבל הוא נסע ללונדון. הוא עשה שבועיים בפריז, שהכול שם היו עייפים מאוד וזקנים רוחנית, ואיש לא שם לב אליו כלל. הוא חש צעיר הרבה יותר משחש מעודו בבית כשהעתיק ״הגיגים גדולים״ למחברת, אבל זאת הייתה תחושה רעננה, הוא ידע להעריכה, ההליכה ברחובות פריז כשכל האחרים מוטרדים. אבל הוא היה מודאג מפני שכולם שם היו זקנים, וכשיצא אל מחוץ לעיר אל סן זֶ'רמֶן או אל יער פוֹנטֶנבּלוֹ, היה האזור הכפרי צעיר. זה היה המוזר שבדבר. מוזר אף יותר היה מפני שבארצו היה הכול הפוך. האנשים היו צעירים, בגיל ההתבגרות, כמעט עוּבּריים. כשחזר מאירופה הביט בהם ולא מצא כלום. החיים היו רעשן, קִשקשת בו. אבל הארץ הייתה ישנה, ישנה מן היער שבפונטנבלו, הייתה בה מרירות חבויה שהזמן העמיק לחרוש עמוק־עמוק, פה ושם תלם וגממיות בפניה של אבן שחורה. ועל הכול היה נסוך אוויר חם של תאווה רדומה, של מלחמה פנימית, שדומה היה שאינה מודעת לשום איש. בסידני הלכת למסיבות. בהפי ולי נאפת או שתית. סובבת את הרעשן בכל מאודך. לא ידעת שאתה יושב על הר געש שאולי אינו כבוי. בתחילה עורר בו הדבר תהייה.
והוא רצה לשוב ולהסתלק משם. אפילו כשהיה נשוי רצה להסתלק. והִילדה אמרה, אתה חסר מנוח, יקירי, אתה עייף, אילו רק יכולת לקחת לך חופשה של שבוע או שבועיים, היינו יכולים לנסוע לווֹלוֹנגוֹנג.2 הוא נשא לו את הִילדה כשהיה בן עשרים וארבע. כבר שמונה שנים. אבל ההמתנה הייתה החיזור החזק של הִילדה, יותר משמונה שנים. רודני כבר בן תשע וג'ורג' בן ארבע. והוא עדיין בן שש עשרה, משהו שהִילדה לא ידעה, אף על פי שידעה היטב את כל השאר. טוב הרבה יותר היה להיות כמו הִילדה, מושלמת בשטחיות, מושלמת בתפיסת השלמות שלך עצמך. רק פעם אחת הוא חש מושלם. זאת הייתה תאונה, כך חש, וזה קרה בפריז, באיזה מקום בסביבות גני לוקסמבורג, הוא נכנס לכנסייה, הוא לא יודע מדוע, הכנסייה הייתה כנסייה רגילה, אבל אולי נשבה אז רוח קרה; הוא, על כל פנים, נכנס לשם. העוגב ניגן. הוא עדיין זוכר שכפות רגליו היו קרות והיה שם ריח של לכּה. העוגב ניגן פוגה של באך. הוא ידע שזה באך מפני שפרט קטעים של באך על פסנתר בביתו. ואז שוב היה בבית, אבל לא בביתו, זה היה בכנסייה בסביבות גני לוקסמבורג, זה היה בצרפת ובאך הגרמני הזקן זרם ממרומי העוגב, והמלחמה נפסקה, והוא נשימתו קצרה, קצרה... ואחר כך ישב דומם מאוד. הוא חשב שהוא נושם. הוא לא ידע. אבל ידע שהוא בוכה. לא אכפת היה לו שהוא בוכה; לא היה שום רע בבכי כזה ואיש גם לא יראה. המוזיקה שפעה ממרומי הכנסייה, פורשת דגלים של צליל. יכולת לגעת בהם. יכולת לחוש אותם. יכולת לחוש את הדממה ואת המוזיקה בעת ובעונה אחת. בעת ובעונה אחת היית צף ומקובע בזמן, כל זמן, ובחלל, ללא מחסום, עובר בידיעה רעננה יותר של המוחש עד לנקודה שבה הוא נמוג, נעשה הרוחני.
2 עיר חוף במזרח ניו סאות' ויילס.
סלע גדול של אבן שחורה התנשא חשוף בקצה הכביש שהלבין. הוא נעצר ובעט בו במגלש שלו. המוחש. צליל מר, עקשני, נשמע כשבועטים בגוש סלע שחור. ואיך היה יוהן סבסטיאן, הגרמני הנוצרי השלֵו בן המאה השמונה עשרה, מטפל בגוש סלע אנטיפודי? השלווה אולי הייתה השפעת הסביבה יותר מתוצאה של עימות רוחני. כך, מכל מקום, היית רוצה לחשוב. זה היה מקל עליך. מתחילה יכולת לנטוש את רוח הרפאים. אבל לא נטשת את רוח הרפאים, המשכת להתעקל, לשוט לעבר הפי ולי, להתכופף תחת ענף עץ כשכמעט פגע בפניך, עוצם למחצה את עיניך כדי שלא יחדרו לתוכן נתזי השלג והרוח, וזה היה מרגש, ואתה כלאת את נשימתך, מקווה שאין זה רגע חייך האחרון; כמעט, אך לא האחרון ממש.
חרטום המגלש של אוליבר הלידיי נקלע לשקע בשלג והוא השתרע מלוא קומתו, ואפשר שהיה זה שורש, לפי ההרגשה היה זה שורש. הייתה לו תחושת ההתכווצות הכחולה של מי שנכלאה נשימתו. הוא חש שפניו כחלחלים כחול בהיר, ואחר כך שבהונות רגליו כואבות. הוא הניח את ידו על השלג כדי להקים את עצמו, שקע עוד שניים-שלושה סנטימטרים, נגע בקרקע. הוא כבר כמעט יצא מהשלג. הוא יסיר את מגלשיו וילך, אם יוכל ללכת, אם לא מת, אבל הוא חש שהוא מת, גופנית יותר מבן שלושים וארבע. לכן נשכב על השלג הקר להרהר במצב, וטוב וקר היה לו לשכב שם, תנועת צלעותיו כשהתנשם, פנימה והחוצה. צלעותיו נעו פנימה והחוצה ביום ההוא כשניצח במרוץ רבע המיל, והגביע שקיבל מהמושל נפל על שביל החצץ כשירד מן הדוכן ומישהו צחקק והוא היה טיפש מאוד כשהתכופף להרים את הגביע. הוא צחק. עכשיו שכב פרקדן. תיקו נעשה כר תחת צווארו. הוא צחק כלפי מעלה אל פיסת השמים שנראתה די טהורה ונבוכה במשט העננים. לפנים כתב שירי טבע, על עננים ודברים כאלה. אבל שוב אינו עושה זאת. הוא יקום על רגליו ויסיר את מגלשיו, ואחרי שיגיע אל המכונית ימשיך את דרכו הביתה לארוחת הצהריים, מן הסתם ימצא בשר כבש קר וחמוצים מתוך צנצנת, כי היום יום שני והִילדה אמרה, אל תצפה לשום דבר חם ביום שני, הוא תמיד יום הכביסה. ההווה הוא אפוא בשר כבש קר וחמוצים, לא שירי טבע על ענן או הרים. בשעתו הלהיב אותו נושא ההרים, הם הופיעו אצלו שוב ושוב, בדרך כלל כחולים או שהיה אז ערפל, אבל זה היה לפני ששמע על קמבלה. הדרך שנצמד בה האיש ההוא אל הדלת, מרעיד על ראש ההר, אולי עדיין עומד שם, מחכה שיבוא מישהו, וכל החורף לא יבוא איש, חוץ מסיני למחצה, זוחל לו במנהרת השלג מאחד הבתים שם.
אבל אינך צריך לחשוב, כמובן. ״פלא החשיבה״, זאת קרא באיזה מקום, בעיתון של יום ראשון. אלוהים עושה צעצוע עם מנגנון הפעלה ומרוצה ממנו, אחר כך מגרד את ראשו ורואה שהוא עשוי לפעול טוב יותר מדי ולכן מוסיף עליו, ברגע של חמלה, עוד מנגנון ואז די שתסיט איזו ידית והפעולה תיפסק.
הוא הלך לו לאטו. הוא לא יחשוב. הנה המכונית, ואבקת שלג דקה על הגג. הוא התחיל לשרוק נעימה, Ständchen [סרנדה]. אליזבת שומאן3 שרה אותה בתקליט. הנעימה הייתה קלושה וקרה מאוד וחסרת מיניות, אבל היו רגעים שבהם התעקשה לעלות בראשך, לוחצת ומורידה את הידית, בבקרים חסרי מיניות, קלושים וקרים כשאתה הולך על השלג.
3 אליזבת שומאן (1952-1888) זמרת סופרן גרמנייה נודעת.

פטריק וייט

פטריק וייט נולד בשנת 1912 באנגלייה, וכשהיה בן שישה חודשים הוחזר אל חוות הכבשים של אביו באוסטרליה. בן שלוש עשרה נשלח ללמוד בבית ספר באנגלייה, ולאחר מכן למד שפות בקמברידג'. בסיום לימודיו התיישב בלונדון מתוך החלטה להיות סופר. ספרו הראשון עמק האושר יצא לאור בשנת 1939 . במלחמת העולם השנייה היה קצין מודיעין של חיל האוויר הבריטי במזרח התיכון וביוון. וייט כתב רומנים, סיפורים קצרים, מחזות ואוטוביוגרפיה. בשנת 1973 זכה בפרס נובל לספרות. הוא מת בשנת 1990 . אלה ספריו שתורגמו לעברית: עץ האדם ) 1956 (, ווֹס ) 1957 (, יורדי המרכבה ) 1961 (, גולת המאנדָלָה ) 1966 (, גדילי עלים )ספריה לעם 1976 ( וסיפורה של דודה )ספריה לעם 1991 (.

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 390 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 30 דק'
עמק האושר פטריק וייט
א
 
השלג חדל. דוק של ענן כיסה את התכול הקלוש שמותיר אחריו לפעמים השלג. האוויר היה קר מאוד. נץ שכב בו אדיש על רקע הענן הנע, מרותק בלי ספק לאיזו כוונה שעדיין עומדת להתגלות. אבל זה לא לעניין. בעצם אין לו לנץ אלא משמעות גאוגרפית לא ברורה. במקרה היה בשמים במקום נחוץ ברגע נחוץ, כלומר בשעה תשע בבוקר כעשרים מיל מדרום למוּרַנג, שפסי מסילת הברזל זלגו שם כסופים מתוך הערפל שרבץ בכיוון לסידני, וזלגו שוב לתוך גוש ערפל אחר שהיה הדרום. מורנג הייתה כסף עמום בשעת הבוקר המוקדמת. לא היה שם שלג, רק כפור. הכפור התנוצץ כסכין עמומה ומעליו לובן העשן הנסחף של רכבת בוקר. אבל בצד דרום, במסלול מעופו של הנץ במעלה העמק ולעבר ההרים היה הכול לבן. שם היה גבוה יותר. שלוגית אפורה הייתה ברחובותיה של העיירה הֶפּי וֵלי אבל הגגות היו לבנים לובן צח, והלאה משם בהרים קַמבָּלָה כמעט נעלמה תחת השלג הנמס.
העמק משתרע, פחות או יותר, ממורנג עד קמבלה, ובשעתו היה בו זהב. את שמו נתנו לו האנשים שבאו לחפשו, אלה שירדו מן הרכבת במורנג ויצאו לדרך במעט ציוד ובשפע ציפיות. הם קראו למקום הפי ולי [עמק האושר], פעמים בחיבה ופעמים רבות יותר באירוניה. אבל עם הזמן, כשהזהב בקמבלה כלה, התייחס השם, למען הדיוק, לעיירה יותר מלעמק עצמו. כאן השארנו את הנץ שט מעל לרחובות האפורים. ברחובות אין הפעילות רבה. הם דוממים ולא מושכים לב ממש בשלג הנמס האפור שלהם. ולא בהם יש לנו עניין לפי שעה אלא בקמבלה דווקא, החבויה כמעט כולה תחת השלג.
כרגיל, אם תוכל לראות זאת במו עיניך, יהיו לפניך כשישה או שבעה בתים מאוכלסים במשפחות ללא שום ייחוד. אנשי קמבלה הם מין סינים בני תערובת, שקטים וחרוצים, אבל אולי קצת מאיימים בעיני זר. ואולם אין פשיעה רבה בקמבלה, למרות המבנה האפור הגדול שהוא בית הכלא. לגודלו אין הסבר אלא זה שהאדריכל אולי לא יכול להשכיח מלבו את הימים שהיו בעיירה תשעה פאבים, ומושבות של אוהלים במדרון ההר, ואנגלים וצרפתים וגרמנים המחפשים זהב. אבל עכשיו היא שלווה מאוד. בקיץ סַמל המשטרה יושב על גזוזטרת בית הכלא, מטה לאחור את כיסאו וצופה בזבובים. אני חוזר ואומר, אין פשיעה רבה. רק בעל הפאב, זה שלפני האיש שיש להם עכשיו, שהצית פעם את אשתו, ובפעם אחרת, נוהג בקר משפת המארי, נתקף אמוק וצלב עובד כבישים על גזע עץ שיבש. הארי גרוּגן הזקן מצא את הגופה. היא נראתה כמו דחליל, כך אמר, אבל היא לא הפחידה. היו עורבים עליה כולה, יושבים וטובלים את מקוריהם באִבקי הבגד.
עכשיו בית הכלא מכוסה בשלג וסמל המשטרה בפנים, כותב דוח נטול אירועים שישלח אחר כך למורנג. בית הכלא הוא תל לבן מרשים, הבתים תלים קטנים ממנו. אווירה כללית של תרדמת חורף, של חיים שהושעו תחת השלג. תחתיו ממש, כי בחורף נעשה הקשר בין אנשי קמבלה דרך תעלות ואפילו מנהרות חפורות בתוך השלג. בנדיר אתה רואה שם משהו חוץ מסילון עשן מסתלסל קלושות מזרוע של ארובת ברזל או עפעף של גנוגנת המורם בזהירות מתוך השלג.
באחד מחדרי בית המלון ילדה אשת בעל הפאב את ילדה הראשון. היא שכבה פרקדן, אישה גדולה כשור שפניה אדומים מטבעם, אבל עכשיו לבשו גוון של מֶרֶק. לרגעים התהפכה מצד לצד ולרגעים שכבה בלי נוע. היא יולדת ילד, כך אמרה לעצמה בתחילה בלי קול, ואחר כך, כשגברו הכאבים שוב לא ידעה מה יש לה, רק זה שיש לה, שהיא מתאמצת, שזה קורע אותה, ושידו של הרופא עליה. היא עצמה את עיניה. בתחילה התרעמה על הרופא, לא רצתה שייגע בה, אחר כך בהדרגה שוב לא היה אכפת לה אם הוא נוגע בה או לא. מפני שכאב לה, שיקרה מה שיקרה. לפני שנה באה מטומוט עם בעלה. הכול אמרו להם שהם משוגעים. ועכשיו התחילה היא עצמה לתהות אם לא צדקו, כורכת איכשהו את כאבה עם קמבלה וכל השלג הזה, שלג בכל מקום, וכמעט אינך יכולה לראות שום דבר בעד החלון אלא רק למעלה. היא פקחה ועצמה את עיניה ונאנקה. הרופא עדיין היה שם, מביט בה.
היו בחדר עוד שתי נשים, האחת אישה סינית בת תערובת שתקנית, שפזילה קלה בעינה השמאלית, והאחרת אישה זקנה ולה אניצי שער קטנים שמנוניים הסוככים על מצחה כמין קשת. הן באו לעזור. גברת סטיל, הזקנה עם אניצי השער, באה תמיד לסייע בזמן לידה או מיתה. היא עזרה להביא לעולם תינוקות רבים. היא גם ידעה להכין גופה לקבורה טוב יותר מכל אישה אחרת בסביבה. עכשיו עמדה ליד המיטה בוחנת בעיניה את הרופא בכל ניסיונה המקצועי ומתרעמת על נוכחותו מאוד־מאוד, ולא רק בשל ניסיונה שלה עצמה (יכולה הייתה לטפל בלידה בעצמה, אלא שמר צ'וֹקֶר בעל הפאב שלח מישהו להפי ולי לקרוא לרופא) אלא גם משום שהרופא לא היה ד״ר רירדון הזקן שעזב את המחוז לפני שנה, והיא לא יכלה שלא לראות את ד״ר הלידיי כאשם בזה. היא וד״ר רירדון היו רבי־ניסיון. הם העריצו זה את זה. ד״ר הלידיי אמר לה שלא תתערב. אמנם בנימוס רב. הוא היה ג'נטלמן. וזה עוד הוסיף על בוזה. היא סירבה להודות שיכוֹלֶת היא אולי מעלה בג'נטלמן.
ד״ר הלידיי עמד ליד המיטה, גבו אל גברת סטיל הזקנה, והביט ביולדת.
יכולת לכבות את המנורה, גברת סטיל, אמר בלי לפנות להביט בה.
גברת סטיל לא נעה ולא זעה. האישה הסינית עלתה בשקט על כיסא והנמיכה את פתילת המנורה עד שכבה האור ועשן לבן התאבך מעלה דרך הזגוגית.
הרופא הביט בשעונו. השעה הייתה תשע. הוא היה שם למן הערב הקודם, ועכשיו שוב האיר היום, והיו קצת זיפים על סנטרו. שמורות עיניו היו יבשות ומתוחות. הוא חש כאילו לעולם לא ייעצמו שוב, שהן תקועות שם, דבוקות. סובכי רגליו כאבו. כמה שעות הוא כבר שם? הוא לא רצה לספור, לא היה מוכן לטרוח לספור. אבל העסק היה עסק מייגע, והאנקות שנאנקה, יגֵעה, בשערה החיווריין הזה המתוח לאחור מפניה. מישהו טיגן חביתה בקותלי חזיר. הוא הריח את השומן, הריח את הפתילה של העששית שכבר הייתה כבויה ואת ריח תנור הנפט הקטן שכנגדו חיממה הסינית את חצאיתה. קור אימים שרר בחדר הזה, בבית העץ הזה שהשלג נערם מחוצה לו. דומה היה שהתנור הקטן אינו משפיע כלל על חום החדר. מרעיד הניח הרופא את ידו על הדופק של האישה.
היא פקחה את עיניה ובהתה בו.
זה כבר עוד מעט ייגמר, הוא אמר.
זה כמו ליילד פרה, כך חש. כשנאנקה היו אנקותיה כמעט כגעיית פרה. וכך גם אותו מבט תמֵה. ואולי נעשה הוא קשוח. יש מי שמכנים זאת מקצועיות, כשזאת אולי אינה אלא קשיחות. לא כמו בפעם הראשונה ההיא, האישה בבית הדירות בסידני, אי־שם בסַרי הילס. היא צרחה אז, או כך זה נשמע, משהו אישי מאוד וקשור אליו, לכן נדרך גופו מן הצרחות וזיעה לחלחה את אחורי ברכיו, והשליה כמעט עוררה בו בחילה. כשיצא מן הבית ההוא, כשעלה על החשמלית ומצא עצמו ברחוב ויליאם, עדיין שמע את הצרחות. טבועות היו בשעווה בתוך ראשו, והתקליט סבב הלך. בקצה רחוב ויליאם ירד מהחשמלית והיה חייב להיכנס לפאב וללגום משהו.
המסכנה סובלת נורא, אמרה גברת סטיל מאחורי גבו.
היא אכן סבלה נורא. אבל היא הייתה חזקה, חזקה כמו פרה. ובעוד שעה קלה זה ייגמר.
כעבור שעה קלה זה נגמר. הילד נולד מת. זה היה משהו אדום ודומם שהוא הרים ומסר לגברת סטיל, שחיכתה לקבלו במגבת מקופלת. גברת סטיל מצצה את שיניה. חשתָ שד״ר הלידיי מואשם ביילוד המת. היא עצמה הייתה מיילדת אותו טוב יותר, והמסכנה הזאת השוכבת על המיטה, זה נורא, מָרייה אם האלוהים, נורא מה שהייתה האישה הזאת צריכה לעבור. היא הוציאה את הילד מן החדר עדיין מוצצת את שיניה.
אבל היא הייתה חזקה, הוא חזר ואמר, בהיעדר כל חמלה אמתית. את זאת לא יכול לעורר בו. הוא התחיל לאסוף את כליו, בעוד הסינית מרחפת סביב המיטה, שקטה כל כך עד שכמעט לא הייתה שם. הוא רוצה לרחוץ את ידיו. יש אגן במטבח, אמרה הסינית. הוא רוצה לארוז את תיקו, חפץ קומפקטי קטן של עור כהה ועל צדו ראשי התיבות של שמו באותיות שחורות, אוֹ' ה'. הוא הזמין לו אותו בסידני לאחר שקיבל את התואר שלו, ותיקן לאיש שבחנות ואמר שלא באל״ף אלא בה״א כותבים הלידיי. טוב שיהיה לך תיק שראשי התיבות של שמך עליו. הוא נותן לך הרגשת חשיבות. אתה אז פחות תלמיד רפואה ויותר רופא. זה היה שלב אחד, והאישה הצורחת בבית הדירות בסרי הילס. חיים של טלטלות ושלבים. להלכה הם צריכים לזרום בקצב שווה, כך קרא (הוא היה אז בן תשע עשרה) באיזה ספר, והוא חייב לעשות משהו בעניין חייו, לארגנם לאיזו נוסחה סדורה או לעשותם זורמים להפליא. הכול יהיה נפלא. ואז הם החלו להתנהל בטלטלות. וזה היה רע. הוא פיהק. אולי יציע לו צ'וקר חביתה בקותלי חזיר.
גברת סטיל הייתה שוב בחדר. בזמן שלא הייתה שם היא שבה להבין, כך נראה, את מה שאין למנעו, שכן עמדה שלובת זרועות והתחילה לחבר מין רצ'יטטיב חדגוני שקט.
מוזר, אמרה, שכך זה קרה. כך זה קרה עם הראשונה שלי. כל השאר בנים, חוץ מהראשונה. הראשונה הייתה ילדה קטנה. הם ילדים טובים, הבנים שלי. הנה טום הצעיר, לא מזמן קיבל משרה בדואר בטומוט. הוא טוב אל האימא שלו, טום. שולח לי כסף מטומוט. טום אומר שאני לא צריכה להישאר פה. קמבלה זה לא מקום לאישה מבוגרת. כשיבוא הקיץ אני צריכה לעבור לגור בטומוט.
כך המשיכה וד״ר הלידיי לא הקשיב לה. הוא צריך לרדת להפי ולי. הוא צריך להגיע לשם בזמן לארוחת הצהריים ולהשאיר את אשת בעל הפאב בידי גברת סטיל. בקרוב שוב תקום על רגליה. היא חזקה כמו פרה. אלא שהילד מת. הוא עבר אפוא על פני האישה הזקנה, העומדת לה נינוחה כמו שחקן ה״מקהלה״ במחזה של אוריפידס, ויצא אל הפרוזדור שבעל הפאב ישב שם על כיסא עץ גס ועישן בדל ממורטט של סיגריה. יהיה עליו לומר משהו לבעל הפאב.
כן, הוא אמר, אני מצטער, צ'וקר. עשינו כל מה שיכולנו. אני מצטער שכך זה נגמר.
בעל הפאב קפץ ממקומו וקרב אליו, כפוף קצת, עצבני. רווח לו על שהכול נגמר, אף לא מזועזע ממש, מפני שעדיין לא חשב על הילד. רק על אשתו. האפשרות שיוליד ילד עיממה בירכתי מוחו. יש שנעה שם אל קדמתו והוא אמר בלבו, טוב, ילד יוכיח לך שהכול בסדר ואחר כך יוכל לעזור בבר, לתת לריטה הזדמנות לנוח. ולכן כשקרב בעצבנות אל הרופא היה חיוך פייסני על פניו הרפוסים.
יהיה מזל טוב יותר בפעם הבאה, מה, דוקטור? אמר.
אחר כך צחק. מין חרחור קרוש למחצה. להלידיי הוא נשמע לא נעים למדי. הוא סירב לעודד את ההרווחה שחש צ'וקר ושאל אם יוכל לרחוץ את ידיו. סבון צהוב היה בכיור שבמטבח. צ'וקר נשאר לידו, דיבר, השתעל. הוא היה גבר גדול, תמיד בנעלי בית, ולובני עיניו היו צהבהבים. זרם של נדושוּת שקטה אפף את הלידיי כשרחץ את ידיו, כשהסכים לשתות כוסית ויסקי בבר, כשדחה הצעה של חביתה בקותלי חזיר. לא, הוא כבר צריך לרדת. אשתו.
בסדר, דוקטור, אמר צ'וקר ופתח את בריח דלת הכניסה. אם יהיה פעם משהו שאני אוכל לעשות. אי אפשר לדעת, הא? אי אפשר לדעת.
לדעת מה? איך שהאנשים האלה מדברים, רק עוד רגע, כאילו חוששים שזה יהיה להם מגעם האחרון עם בני אדם. הלידיי התכופף במנהרת השלג כדי להצמיד לו את מגלשי הסקי שלו. וזה יכול לקרות כאן למעלה, כל כך שקט בשלג, שקט נוטף אטי וממושך. צ'וקר נצמד אל הדלת. ממש נצמד. הוא חשש שמשהו יחמוק ויתרחק. מחייך חיוך קל ומנסה להתבדח. הלידיי הזדקף.
שלום, צ'וקר, הוא אמר.
להת', דוקטור. אלוהים, איזה קור, לא? קופא לך הריר באף שלך.
הוא רעד. מודעת הייתה להלידיי אכזריותו בשעה ששירך את דרכו במנהרה והחוצה אל האור. אבל לא יכול לחדול. הוא לא ידע מה לומר, והאיש לא היה בעצם במצב גרוע הרבה יותר מכל אדם אחר. כאן למעלה בקמבלה או למטה בהפי ולי היה מגוון של רוע. אלא שכאן היה הבידוד גשמי. לכן רעד צ'וקר כמו כלב שהפקירו אותו.
בקצה המנהרה נפרש העמק למרחב ארוך של שלג. הוא גלש על מגלשיו, ותיקו הקשור בחבל טופח על גבו. כמה חותך היה האוויר. הוא גילח את העור מפניך. בגללו הרגשת כחוש, כחוש אף יותר, כמעט לא קיים, כשהגעת במהירות אל תחתית המדרון. הוא היה קצת קצר נשימה, כי בגופו היה בן שלושים וארבע. אבל לא כך הרגיש, לא הרגיש כבן שום גיל. בן שש עשרה היה בלילה ההוא במעבורת בסידני כשידע שיוכל לעשות כל דבר, ופרופסור בירקֶט אמר שיש משהו בשיריו שאינו רק גיל ההתבגרות ושהוא יהיה סופר, יכתוב שירים ומחזות, בפרט מחזה על איזה מין נושא מטפיזי, אבל הקושי היה למצוא את הנושא. עורב עף מתוך עץ בקרקור אדיש. הוא לא מצא את הנושא. עכשיו הוא בן שלושים וארבע. הִילדה אמרה שלדעתה השיר נחמד, שהיא מקווה שיכתוב שיר לה, שיר שתרגיש שהוא ממש שלה, הוא חייב לקרוא לו
״לה' ג'״, אף על פי שהיא יודעת שהוא חייב לחכות להשראה. היו לה עיניים אפורות, שהיו מלאות אהדה כשישבו על הספסל ההוא ב״גנים הבוטניים״ ועמד שם ריח של קליפות בננות ישנות ותאֵנֵי מפרץ מורטון מעוכות. קל כל כך היה לרחוש אהדה בבוקר חמים ב״גנים הבוטניים״. התחלת לדבר על אידאלים. בגלל עיניה האוהדות של הִילדה. כעבור זמן התחלת להבין שהאהדה בנשים היא במידה רבה תערובת של איוולת ודאגה לעתיד. אלא שזה היה כעבור זמן.
חמים היה לו עכשיו כשדשדש במגלשיו במישור. שטוף זיעה יהיה כשיגיע אל המקום שהשאיר שם את המכונית. כשעולים לקמבלה בחורף משאירים את המכונית בהוֹלוֹרנ'ס קוֹרנֶר. שלג כבד לא יורד אף פעם נמוך כל כך בהרים. אבל קר שם. קר בהפי ולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. תיקח את הצעיף שלך, יקירי, אמרה הִילדה, תתחב אותו לתוך המתנייה שלך על החזה. משתעלת הגישה לבניהם כופתאות תפוחים, ורוֹדְני אמר שהוא שונא כופתאות, הן נתקעות לו בגרון, והוא התחיל לבכות. והִילדה אמרה, אוֹליבֶר יקר שלי, אתה תצטרך לעשות משהו בעניין הילד הזה, בסוף הוא עוד יוציא אותי מדעתי, אני כבר לא יכולה לעמוד בזה.
אוליבר הלידיי, אב משפחה. זה מה שהוא. וביסודו של דבר אינו חש הבדל בין זה ובין מה שהיה כשהיה בן שש עשרה. שלא בצדק, כמובן. רק הציפוי הזה של הדמיון היסודי בניסיון חיים שטחי. לא נעשתה שום התאמה, לא היה לו זמן. בגלל הדרך שעמדת לעשות בה כל דבר זרמו חייך בקצב אחיד, כמו הספר היומרני הארור ההוא. הוא גם העתיק חלקים ממנו. הוא נתן לך הרגשה שאתה אינטלקטואל כשהעלית על הכתב דברים על ״זרם החיים״ ועל ״הכוח הקוסמי״ בדיואות צבעוניות. כך היה בן השש עשרה, ״כוח קוסמי״ וטיפוח הבעה של רצינות בראי לפני הכניסה לארוחת הערב. הוא עובד קשה מאוד, אמרה הדודה ג'יין לגברת מֵדוֹס, כך שלא ישמע, אבל הוא שמע. הוא גם כתב מכתבים מעניינים, קטעי הגיגים ודברים שאירעו על האנייה להסעת חיילים ובערבים שר שירי זימה. היה איש ושמו רייט, גוזז צאן פוזל, והוא ששר, והדגלונים שהונפו בבוקר ההוא כשהספינה הפליגה לדרכה, והדודה ג'יין אמרה, זה יהרוג אותי, אוליבר, בשום אופן לא אבין למה היית צריך לעשות את זה. הוא חש גאווה גדולה כשאמר להם שהוא בן תשע עשרה. איש לא היה יודעה. הוא היה גדול. אבל כששכב בלילה על הדרגש שלו פחד, והנחרות שנחרו שם האנשים, והים נראה אינסופי, והִילדה אולי תשכח מה שאמרה, שהיא תינשא לו כשישוב, מפני שהייתה גאה על זה שהוא יוצא ל״מלחמה״. על כרזות העיתונים בסידני הייתה ״המלחמה״ אותיות מתות. יצאת אל ״המלחמה״. ואז פתאום באוקיינוס ההודי נמצאת יוצא אל אלוהים יודע מה, וזה לא היה טוב כל כך, אבל זה לא יוכל להימשך לנצח, כבר הייתה שנת 1918. הוא אולי יקבל מדליה, וכרזות העיתונים בסידני, מפני שהוא היה בן שש עשרה, יאמרו... לפנים היה בן שש עשרה.
אוליבר הלידיי ניגב את פניו בממחטה. היה משהו לא ראוי במתן אפשרות למחשבות להתרוצץ ככה. כשהתעשתָ חשתָ קצת בושה. זה כמו לקרוא בבית השימוש או להאריך יותר מדי לשכב באמבט. לו היה לו רובה היה מנסה לצלוף בנץ ההוא, יורה לו כדור בבטנו בשביל ארוחת הצהריים, והוא היה נופל ושוכב על השלג, דמו מאדים על השלג, מת. אבל לא יהיה שום כאב לפני החיסול. כל חייו הוא כנראה לא יֵדע כאב, לא כמו גברת צ'וקר המתפתלת על המיטה בקמבלה. הנץ היה פטור מזה, ספוג כאחד הגורמים במכלול הנוף הקפוא הזה, בהרים המפיקים בשקט שלהם כאב קפוא, עמום, בעוד הם עצמם פטורים ממנו. היה מין פילוג כל־עולמי בין אלה, הגורמים, ובין המושאים שלהם: האישה בבית המלון, הדוחקת את הילד המת שלה מתוך רחמה, או העיירה הפי ולי עם פצע התככים הקטנים שלה המתמגל לאטו. היחס אולי היה ביניימי, אבל הם עדיין חיו בימי הביניים עם פחדיהם האפלים וסמי הנגד של האמונות. המגלשיים שלו השמיעו קול עמום מתמשך בהחליקם על השלג. חופן שלג ננער מעץ ונפל מתוך סדקי סבך של זלזלים. כיפות העצים היו לבנות משלג, כמעט מבנים בסגנון גותי. כמו קתדרלה נדמו לו. מיזֵרֵרֶה1 של העורבים. עורב שחור שמנמן מציץ מתוך חלון של שיח עצבּוֹנית ככומר מתוך תא הווידוי שלו.
1 מילולית: רַחֵם. אחד מפרקי המיסה הקתולית.
עוד הייתה איזו תועלת בכנסייה הרומית הקדושה. היא לימדה אותך להפוך את הכאב ואת הפחד מפניו לאיזה יתרון רוחני. אבל אתה לא היית קתולי, והכאב רק עשה אותך מר נפש או עורר בך בושה על שנעשית מר נפש ומפוחד. באנייה להסעת חיילים התפלל כל ערב, התפלל חרש על הדרגש שלו. הוא שכב שם מפַחֵד, מתקרב עוד ועוד, ואז נפסקה ״המלחמה״. חייבת הייתה, כמובן, להיפסק. הוא הצטער איכשהו, מפני שמחווה כמו להתגייס כשאתה בן שש עשרה ומפחד אינה גדולה כל כך כשאינך יכול להמשיכה עד לסופה ההגיוני ולהרשים את כולם באומץ לבך, גם אם אומץ הלב הוא משהו שנכפה עליך בין שהוא מוצא חן בעיניך ובין שלא. אבל הוא נסע ללונדון. הוא עשה שבועיים בפריז, שהכול שם היו עייפים מאוד וזקנים רוחנית, ואיש לא שם לב אליו כלל. הוא חש צעיר הרבה יותר משחש מעודו בבית כשהעתיק ״הגיגים גדולים״ למחברת, אבל זאת הייתה תחושה רעננה, הוא ידע להעריכה, ההליכה ברחובות פריז כשכל האחרים מוטרדים. אבל הוא היה מודאג מפני שכולם שם היו זקנים, וכשיצא אל מחוץ לעיר אל סן זֶ'רמֶן או אל יער פוֹנטֶנבּלוֹ, היה האזור הכפרי צעיר. זה היה המוזר שבדבר. מוזר אף יותר היה מפני שבארצו היה הכול הפוך. האנשים היו צעירים, בגיל ההתבגרות, כמעט עוּבּריים. כשחזר מאירופה הביט בהם ולא מצא כלום. החיים היו רעשן, קִשקשת בו. אבל הארץ הייתה ישנה, ישנה מן היער שבפונטנבלו, הייתה בה מרירות חבויה שהזמן העמיק לחרוש עמוק־עמוק, פה ושם תלם וגממיות בפניה של אבן שחורה. ועל הכול היה נסוך אוויר חם של תאווה רדומה, של מלחמה פנימית, שדומה היה שאינה מודעת לשום איש. בסידני הלכת למסיבות. בהפי ולי נאפת או שתית. סובבת את הרעשן בכל מאודך. לא ידעת שאתה יושב על הר געש שאולי אינו כבוי. בתחילה עורר בו הדבר תהייה.
והוא רצה לשוב ולהסתלק משם. אפילו כשהיה נשוי רצה להסתלק. והִילדה אמרה, אתה חסר מנוח, יקירי, אתה עייף, אילו רק יכולת לקחת לך חופשה של שבוע או שבועיים, היינו יכולים לנסוע לווֹלוֹנגוֹנג.2 הוא נשא לו את הִילדה כשהיה בן עשרים וארבע. כבר שמונה שנים. אבל ההמתנה הייתה החיזור החזק של הִילדה, יותר משמונה שנים. רודני כבר בן תשע וג'ורג' בן ארבע. והוא עדיין בן שש עשרה, משהו שהִילדה לא ידעה, אף על פי שידעה היטב את כל השאר. טוב הרבה יותר היה להיות כמו הִילדה, מושלמת בשטחיות, מושלמת בתפיסת השלמות שלך עצמך. רק פעם אחת הוא חש מושלם. זאת הייתה תאונה, כך חש, וזה קרה בפריז, באיזה מקום בסביבות גני לוקסמבורג, הוא נכנס לכנסייה, הוא לא יודע מדוע, הכנסייה הייתה כנסייה רגילה, אבל אולי נשבה אז רוח קרה; הוא, על כל פנים, נכנס לשם. העוגב ניגן. הוא עדיין זוכר שכפות רגליו היו קרות והיה שם ריח של לכּה. העוגב ניגן פוגה של באך. הוא ידע שזה באך מפני שפרט קטעים של באך על פסנתר בביתו. ואז שוב היה בבית, אבל לא בביתו, זה היה בכנסייה בסביבות גני לוקסמבורג, זה היה בצרפת ובאך הגרמני הזקן זרם ממרומי העוגב, והמלחמה נפסקה, והוא נשימתו קצרה, קצרה... ואחר כך ישב דומם מאוד. הוא חשב שהוא נושם. הוא לא ידע. אבל ידע שהוא בוכה. לא אכפת היה לו שהוא בוכה; לא היה שום רע בבכי כזה ואיש גם לא יראה. המוזיקה שפעה ממרומי הכנסייה, פורשת דגלים של צליל. יכולת לגעת בהם. יכולת לחוש אותם. יכולת לחוש את הדממה ואת המוזיקה בעת ובעונה אחת. בעת ובעונה אחת היית צף ומקובע בזמן, כל זמן, ובחלל, ללא מחסום, עובר בידיעה רעננה יותר של המוחש עד לנקודה שבה הוא נמוג, נעשה הרוחני.
2 עיר חוף במזרח ניו סאות' ויילס.
סלע גדול של אבן שחורה התנשא חשוף בקצה הכביש שהלבין. הוא נעצר ובעט בו במגלש שלו. המוחש. צליל מר, עקשני, נשמע כשבועטים בגוש סלע שחור. ואיך היה יוהן סבסטיאן, הגרמני הנוצרי השלֵו בן המאה השמונה עשרה, מטפל בגוש סלע אנטיפודי? השלווה אולי הייתה השפעת הסביבה יותר מתוצאה של עימות רוחני. כך, מכל מקום, היית רוצה לחשוב. זה היה מקל עליך. מתחילה יכולת לנטוש את רוח הרפאים. אבל לא נטשת את רוח הרפאים, המשכת להתעקל, לשוט לעבר הפי ולי, להתכופף תחת ענף עץ כשכמעט פגע בפניך, עוצם למחצה את עיניך כדי שלא יחדרו לתוכן נתזי השלג והרוח, וזה היה מרגש, ואתה כלאת את נשימתך, מקווה שאין זה רגע חייך האחרון; כמעט, אך לא האחרון ממש.
חרטום המגלש של אוליבר הלידיי נקלע לשקע בשלג והוא השתרע מלוא קומתו, ואפשר שהיה זה שורש, לפי ההרגשה היה זה שורש. הייתה לו תחושת ההתכווצות הכחולה של מי שנכלאה נשימתו. הוא חש שפניו כחלחלים כחול בהיר, ואחר כך שבהונות רגליו כואבות. הוא הניח את ידו על השלג כדי להקים את עצמו, שקע עוד שניים-שלושה סנטימטרים, נגע בקרקע. הוא כבר כמעט יצא מהשלג. הוא יסיר את מגלשיו וילך, אם יוכל ללכת, אם לא מת, אבל הוא חש שהוא מת, גופנית יותר מבן שלושים וארבע. לכן נשכב על השלג הקר להרהר במצב, וטוב וקר היה לו לשכב שם, תנועת צלעותיו כשהתנשם, פנימה והחוצה. צלעותיו נעו פנימה והחוצה ביום ההוא כשניצח במרוץ רבע המיל, והגביע שקיבל מהמושל נפל על שביל החצץ כשירד מן הדוכן ומישהו צחקק והוא היה טיפש מאוד כשהתכופף להרים את הגביע. הוא צחק. עכשיו שכב פרקדן. תיקו נעשה כר תחת צווארו. הוא צחק כלפי מעלה אל פיסת השמים שנראתה די טהורה ונבוכה במשט העננים. לפנים כתב שירי טבע, על עננים ודברים כאלה. אבל שוב אינו עושה זאת. הוא יקום על רגליו ויסיר את מגלשיו, ואחרי שיגיע אל המכונית ימשיך את דרכו הביתה לארוחת הצהריים, מן הסתם ימצא בשר כבש קר וחמוצים מתוך צנצנת, כי היום יום שני והִילדה אמרה, אל תצפה לשום דבר חם ביום שני, הוא תמיד יום הכביסה. ההווה הוא אפוא בשר כבש קר וחמוצים, לא שירי טבע על ענן או הרים. בשעתו הלהיב אותו נושא ההרים, הם הופיעו אצלו שוב ושוב, בדרך כלל כחולים או שהיה אז ערפל, אבל זה היה לפני ששמע על קמבלה. הדרך שנצמד בה האיש ההוא אל הדלת, מרעיד על ראש ההר, אולי עדיין עומד שם, מחכה שיבוא מישהו, וכל החורף לא יבוא איש, חוץ מסיני למחצה, זוחל לו במנהרת השלג מאחד הבתים שם.
אבל אינך צריך לחשוב, כמובן. ״פלא החשיבה״, זאת קרא באיזה מקום, בעיתון של יום ראשון. אלוהים עושה צעצוע עם מנגנון הפעלה ומרוצה ממנו, אחר כך מגרד את ראשו ורואה שהוא עשוי לפעול טוב יותר מדי ולכן מוסיף עליו, ברגע של חמלה, עוד מנגנון ואז די שתסיט איזו ידית והפעולה תיפסק.
הוא הלך לו לאטו. הוא לא יחשוב. הנה המכונית, ואבקת שלג דקה על הגג. הוא התחיל לשרוק נעימה, Ständchen [סרנדה]. אליזבת שומאן3 שרה אותה בתקליט. הנעימה הייתה קלושה וקרה מאוד וחסרת מיניות, אבל היו רגעים שבהם התעקשה לעלות בראשך, לוחצת ומורידה את הידית, בבקרים חסרי מיניות, קלושים וקרים כשאתה הולך על השלג.
3 אליזבת שומאן (1952-1888) זמרת סופרן גרמנייה נודעת.