קשת ביום שחור

זה כבר הבגד המי יודע כמה שאני מוציא מהארון, אך שום דבר לא יושב עלי כמו שצריך, לא החולצה ולא המכנס. הצצה חטופה בשעון מורה כי לא נישאר לי עוד הרבה זמן עד שהוא יגיע ואני עדיין תקוע כאן מול המראה.

הארון פתוח, החדר שלי נראה כמו אחרי פוגרום ועדיין אין לי מה ללבוש.

 

עוד אני נובר בארון ומחפש, ואני ניזכר בשיחה שהייתה לי היום עם אחותי הקטנה (קטנה, בת 16 כמעט).

אני מתחיל לספר לה שהזמינו אותי למסיבה ושם גם אמור להיות לי דייט עם מישהו שהכרתי באינטרנט ופתאום היא אומרת "כמו שאני מכירה אותך, אתה שוב תעמוד שעות מול המראה ולא תמצא שום בגד, קפוץ לקניון וקנה לך משהו חדש", ואני, שהארון שלי כבר מתמוטט מרוב בגדים עונה לה "אל תדאגי, אני יכול להסתדר עם מה שיש לי, לא חסרים לי בגדים יפים"

 

עכשיו, אני מול המראה, מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אני מקשיב לקולה של אחותי. טוב, אבל עד הפעם הבאה יש זמן, ומה אני עושה עכשיו? מה אני לובש עכשיו?

 

מתוך הדממה אני קולט פתאום צפצוף מכונית, אני מציץ מהחלון ומבין שהוא הגיע.

שיט... מה אני עושה? בלית ברירה אני בוחר בבאנלי.

אני שולף מאי־שם מכנס בצבע שחור, מתאים לו גופיה שחורה, נעליים, קצת בושם וזהו, אני מוכן.

אני דוהר החוצה, מקיף את הרכב וניכנס.

 

"היי, מצטער על האיחור".

"בסדר, בטח שוב לא ידעת מה ללבוש, אבל אני חייב לציין שאתה נראה נהדר".

"תודה דביר, ותודה גם על הטרמפ".

 

נסענו מספר דקות כשאף אחד מאיתנו לא מוציא הגה מהפה.

כאשר הגענו נוכחנו לדעת כי רוב מקומות החניה כבר תפוסים, דביר השתחל איכשהו והחנה את הרכב, איחל לי בהצלחה ויצאנו.

 

היות ואני לא כל כך אוהב לרקוד, החלטתי לשבת על הבר ולחפש בחור הלובש מכנס שחור, חולצה לבנה וכיפה על הראש. אני מזמין לעצמי כוס בירה וסוקר את הבר.

כעבור חצי שעה אני מבחין באחד שעונה לתיאור.

הוא מתיישב על יד אחד השולחנות עם כוס בירה.

אני מחליט לגשת לבדוק אם זה אכן הוא.

"סליחה, אפשר אולי לשבת?" והוא, שכבר ראה תמונה שלי, מזהה אותי מיד ואומר "בשמחה רבה, אסף".

אני די המום מהזיכרון שלו אך מתיישב מיד ומושיט את ידי כאומר "נעים מאוד". הוא מושיט לי את ידו, "נעים מאוד, שמי ישראל".

סוף סוף הוא מגלה לי את שמו.

אני מספר לו שאני בן 18, לפני גיוס, מקווה להתגייס לחיל האוויר ולצאת לקורס טייס, כיום אני עובד כמלצר באולם הנסיכה ו... זהו.

 

"נחמד מאוד", הוא עונה, "אני מקווה שאכן תתקבל לקורס, עד כמה שאני יודע לא קל להתקבל אליו".

"כן, נכון אבל קשה יותר לסיים אותו".

"בכל אופן אני מאחל לך בהצלחה".

 

הוא מתחיל לספר לי על עצמו ואני מגלה כי הוא בן 22, לומד בישיבה בבני־ברק וגם לומד מחשבים. אנחנו ממשיכים לדבר ואני לא שם לב איך שהזמן עף.

לקראת סיום המסיבה הוא מציע לי טרמפ הביתה, אני מתלבט קצת ולבסוף מסכים.

אנחנו יוצאים לכיוון הרכב שלו, מזדה כסופה, מודל 2002.

 

אנחנו מתחילים לנסוע ואני מכוון אותו לכיוון הבית שלי. כשאנחנו מגיעים הוא אומר לי שהוא שמח להכיר אותי, ושהוא מקווה לשמור על קשר. אני משיב לו שכנ"ל גם לגבי. אני מתקרב אליו ונושק לו על שפתיו, נשיקה כזו נמשכת כמה דקות וכשאנו נפרדים אני יודע טוב מאוד שנשמור על קשר.

 

כעבור עשר דקות הטלפון שלי מצלצל וישראל על הקו.

 

"רק רציתי לומר לך שמאוד נהניתי הלילה ושאני מקווה שנשמור על קשר".

 

"בטח, גם אני נהניתי", את המשפט האחרון אני אומר תוך כדי שאני בולע פיהוק.

"טוב, אני לא אפריע לך", הוא אומר, "שיהיה לך לילה טוב ותשמור על קשר".

 

אני מבטיח לשמור על קשר והוא מנתק. אני שם את הטלפון שלי על מצב שקט ושוקע לשינה טובה ומתוקה.

כאשר אני מתעורר אני שם לב שיש אור בחוץ.

בחצי עין אני מסתכל על השעון התלוי מול המיטה, השעה שתיים בצהרים.

 

אני ניגש להכין לעצמי כוס קפה ויוצא למרפסת, שם את הפלאפון על השולחן, מדליק סיגריה ומתמכר בהנאה לקרני השמש. לפתע זמזום, בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה בא, לבסוף קלטתי שזה הפלאפון שלי.

"כן הדס", אני עונה לשיחה.

"או... מזל־טוב, כבר לא ידעתי על מה לחשוב, אני מנסה לתפוס אותך כבר מעשר".

"טוב, מה קרה? רק עכשיו קמתי, הייתי אתמול ב- TLV. שכחת?"

"אהה... וואלה... נכון. זה ברח לי לגמרי. נו, איך היה הדייט?"

הדס תמיד הייתה סקרנית גדולה, אך היא גם הייתה הראשונה מכל הידידות שלי שידעה על הנטייה שלי לגברים.

"נחמד. הוא גדול ממני בארבע שנים ועושה רושם של אחד רציני, לא כמו כולם".

"ולא מפריע לך שהוא חובש כיפה? שהוא דתי?"

"לא יודע, אני חושב על זה".

"קבעתם משהו?"

"רק שנשמור על קשר"

"אהה, נחמד... ומה אתה עושה היום?"

"נו, באמת, מאיפה אני יודע, רק קמתי".

"טוב, בסדר. אפשר לחשוב מה כבר אמרתי"

מיהרתי לתקן את עצמי. "יש לך רעיון לאן אפשר לצאת?" "לא, אבל אפשר לחשוב על משהו"

"סבבה, אז תשמרי על קשר?"

"סבבה".

"טוב, יאללה, אני נכנס להתלבש".

"אוקי, ביי".

 

אני מניח את הטלפון בחזרה על השולחן ושוקע לי בהרהורים. עוד אני חושב ושוב הטלפון שלי שוב מתחיל לזמזם.

 

"הלו", אני עונה לשיחה.

"היי, מה שלומך? זה ישראל. אני מקווה שלא הערתי אותך".

"לא. מה פתאום, זה בסדר גמור", אני עונה לו, "שלומי מצוין, איך אתה?"

"ברוך השם, רציתי לברר אם יש לך תוכניות להיום?"

"לא, עדיין לא. למה?"

"סתם, אני נוסע לירושלים וחשבתי אולי תרצה להצטרף אלי"

"לירושלים?"

"כן, יש לי שם כמה סידורים. אז מה אתה אומר?"

"בסדר, אין בעיה. אז מתי נוסעים?"

"עוד כשעה אני אצלך, בסדר?"

"בסדר גמור אפילו".

"אז נתראה".

"אוקי, ביי", והוא מנתק.

 

הוא הגיע בזמן. עקפתי את הרכב ונכנסתי.

"היי, מה קורה?", הוא שאל מיד אחרי שהתיישבתי.

"בסדר, או איך שאומרים אצלכם, ברוך השם". ישראל, שלפני רגע ניראה רציני, חייך פתאום.

 

התחלנו לנסוע, במערכת התנגן שיר דתי בקצב מזרחי, דבר שרק הזכיר לי עם מי אני נמצא. לפתע שמתי לב כי השיר המתנגן הוא עם הלחן של השיר "אני שטה" של זהבה בן.

"השיר המקורי יותר יפה", אני שובר שתיקה ארוכה.

"מה? לא הבנתי", הוא מסתכל עלי בחצי עין.

"אמרתי שהשיר המקורי יותר יפה", חזרתי על עצמי.

"איך הוא ניקרא ושל מי הוא?", הוא שואל ואני שם לב כי הוא באמת רוצה לדעת.

"אני שטה ושרה אותו זמרת בשם זהבה בן. שמעת עליה?"

"אני חושב שפעם שמעתי שיר שלה".

"פתח את התא כפפות, יש שם כל מיני דיסקים, אם אני לא טועה יש שם גם דיסק אחד שלה. תביא אותו".

 

אני מחפש ומוצא את הדיסק "מלך אמיתי". אני מחליף את הדיסקים.

"עכשיו תשמע את השיר המקורי", אני אומר לו ושם את שיר מספר עשר. השיר מתחיל להתנגן.

אנחנו מקשיבים לשיר מבלי שאף אחד מאתנו מדבר. כשהשיר נגמר אני מחזיר את הדיסק לשיר הראשון והשתיקה שוב משתלטת על שנינו.

 

"תגיד, אסף, אתה באמת חושב שאהבה יכולה להיות כל כך עזה עד כדי כך שכל אחד רואה את השני כמו מלך?", הוא שואל פתאום.

"תראה", אני עונה לו "אם מצאת לעצמך מישהו ואתה כל כך אוהב אותו, עד כדי כך שאתה מוכן לתת לו את החיים שלך ולהעניק לו עולם ומלואו, זו אהבה עזה. ואם זה הדדי אז... כן, כל אחד רואה את השני כמו מלך".

הוא שותק קצת, ולבסוף אומר "רגע, ומה קורה כאשר אחד שהורגל למשהו מסוים בחיים פוגש מישהו שהורגל למשהו אחר לגמרי?"

"זה כמו גבר שמכיר בחורה. הם לא רצים מיד לרבנות ומתחתנים, קודם כל הם מכירים אחד את השני, כל אחד לומד להכיר את השיגעונות של השני, אם נראה להם שהם יוכלו לחיות אחד עם השני למרות הכול, הם עוברים לגור ביחד. קאפיש?"

"אני חושב שכן", הוא עונה מהורהר.

"ומה קורה עם אחד שבחיים לא היה עם גבר, ולמרות זאת המשיכה שלו לגברים היא יותר חזקה מאשר לנשים?", הוא שוב שואל.

"אני חושב שהעצה הכי טובה זה לנסות, פשוט שינסה, שיכיר מישהו, יצא איתו ויבדוק את זה. אם מתאים לשניהם אז אחלה, ואם לא אז...", אני חושב איך לסיים את המשפט ושוב הוא מפנה שאלה.

"ומה קורה אם הכרתי מישהו ויש לי רגשות כלפיו ואני לא יודע איך להגיד לו את זה?"

"פשוט מאוד", אני עונה, "תגיד לו את זה בצורה הכי ישירה שיש, במקרה הכי גרוע, תגלה שאין קליק, שאין אהבה״.

 

אני מסתכל עליו וכנראה שאני עדיין עייף, כי אני לא מבין לאן הוא מנסה לחתור, אך אני מבחין כי ידיו שאוחזות בהגה קצת רועדות, ולפתע הוא אומר "טוב, אסף, אני לוקח את העצה שלך, אז... תראה", הוא מתחיל לגמגם, "אני יודע שאולי אני אשמע אידיוט או לא נורמלי, אך... אני… אני חושב ש… אני… א...ו...ה...ב... אותך ואני אשמח אם תיתן לי לנסות להיכנס אתך לקשר", הוא אומר.

 

אני, די המום מהסגנון הכל כך ישיר שלו, לא יודע מה להגיד, רק מסתכל עליו בפה פעור...

"תראה", אני אומר לבסוף, "אני לא יודע, כי אם לומר את האמת אני די מפחד להיכנס לקשר עם מישהו דתי. אתה מבין?"

"לא. אני לא חושב שאני מבין אותך".

"תראה, ישראל, הציבור הדתי הוא ציבור מאוד... קפדן, אתה למשל לא תשב איתי ביום שבת ותראה איתי איזה סרט טוב בטלוויזיה. נכון?"

"אפשר לומר...", הוא עונה ושוב שותק.

"אך אני יכול להבטיח לך שאני אחשוב על זה", אני אומר לו.

הוא מחייך וממשיך לשתוק.

 

***

 

"הלו".

"היי, איפה אתה?"

"אני בבית. למה?"

"כי הייתי אצלך מקודם ולא היית".

"אהה... הייתי עם ישראל בירושלים וחזרתי לפני רבע שעה".

"ירושלים? מה עשיתם בירושלים?"

"סתם, הוא נסע לכמה סידורים וביקש שאצטרף אליו לנסיעה. מבינה?"

"כן".

"אחלה".

"נו... ואיך הייתה הנסיעה?"

"בסדר".

"מה קרה?"

"שום דבר, אבל באמת שאין לי חשק לדבר על זה".

"אסף, מה קרה?"

"שום דבר דסי, באמת".

"אז למה שלא תספר לי מה היה?"

"כי פשוט לא ניראה לי שיצא מזה משהו".

"מה? למה לא?"

"די אין לי כוח לדבר על זה".

"טוב, מה איתך חוץ מזה?"

"הכול בסדר, מה קורה איתך?"

"הכול אחלה, אתה מצטרף אלינו לטיול קטן?"

"טיול? לאן? מתי?"

"עוד חצי שעה אנחנו הולכים לטייל קצת בטיילת. רוצה להצטרף?"

"בכיף".

"זה יעזור לך להחליף אווירה".

"אני מקווה", אני אומר בחיוך.

"אני שמחה לשמוע שאתה מחייך קצת ו... אסף?"

"כן דסי".

"אל תדאג, יש עוד המון דגים בים הוא לא הדג היחיד. תאמין לי".

"אני מאמין, פשוט קצת נימאס לי להיות כל הזמן לבד".

"אני לא יודעת מה לומר".

"אני לא צריך שתגידי משהו, אני רק צריך שלא תלחצי עלי לספר מה היה היום בנסיעה".

"בסדר גמור".

"אחלה אז תוכלי לצלצל אלי עוד חצי שעה?"

"בהחלט".

"סבבה, אני הולך קצת לנוח".

"טוב, ביי בינתיים".

 

אני נשכב על המיטה וזורק את הפלאפון הצידה. הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות.

לאחר כדקה שאני שוכב ללא מעש אני מחייג לידידה טובה שלי.

 

"היי ספיר, מה נשמע?"

"בסדר אסף, איך אצלך?"

"בסדר. עד כמה שאפשר. אולי את יכולה לעזור לי במשהו?"

"בכיף, אני מקשיבה".

"טוב, אז ככה, אתמול הכרתי מישהו נחמד במסיבה, אבל לא ניראה לי שיצא מזה משהו".

"למה אתה חושב?"

"כי הוא חרדי, את יודעת, מאלה שגרים בבני־ברק החרדית. מבינה?"

"ואתה רוצה להגיד לי שלא ידעת את זה מראש".

 

"לא. לא ידעתי מזה".

"מותר לשאול איך הכרת אותו?"

"הכרתי אותו דרך האינטרנט. למה?"

"ואתה רוצה להגיד לי שלא ראית תמונה שלו לפני הפגישה?"

'היא צודקת, ממתי אני נפגש עם מישהו לפני שאני רואה תמונה שלו, אני אף־פעם לא הולך לפגישות עיוורות. מה קרה הפעם?'

"אתה איתי?"

"כן. אני רק חושב על איך שהידרדרתי למצב הזה שאני הולך לפגישה מבלי לראות תמונה לפני־כן".

"אסף, אני לא התכוונתי שתתחיל עכשיו לרדת על עצמך".

"אני יודע, אבל זה הורג אותי המצב הזה".

"אתה רוצה אולי לספר לי על הפגישה שלכם אתמול?"

"נפגשתי איתו אתמול במסיבה שהייתה ב- TLV, ואם לומר את האמת הוא די מצא חן בעיני, בסוף המסיבה הוא אפילו הציע לי טרמפ הביתה, היום הוא התקשר ואמר לי שהוא צריך לנסוע לכמה סידורים לירושלים ושאל אם אני רוצה להצטרף והסכמתי".

"נו... ו..."

"במהלך הנסיעה דיברנו קצת, ואז הוא אומר לי פתאום שהוא אוהב אותי רק אז נפל אצלי האסימון שבעצם הבחור שלידי חובש כיפה שחורה וזה הרתיע אותי. מבינה?"

"כן, אבל, אבל אמרת שהוא מצא חן בעיניך?"

"בהתחלה? כן מאוד".

"ואמרת גם שבנסיעה שלכם היום לירושלים הוא אמר לך שהוא אוהב אותך?"

"כן".

"אז אני לא מבינה דבר אחד".

"מה את לא מבינה?"

"אם הוא מוצא חן בעיניך ואתה מוצא חן בעיניו אז אני לא כל־כך מבינה מה הבעיה כאן".

"תגידי, כבר אמרתי שהוא עם כיפה שחורה??"

"כן, כבר אמרת את זה אבל אני לא מבינה אם יש כימיה ביניכם מה מפריעה לך הכיפה שלו?"

"תסכימי איתי שאני לא אוכל לעשות איתו דברים שאני יכול לעשות עם חילוני".

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון למשל שאני לא אוכל לשבת איתו ביום שבת ולצפות באיזה סרט טוב. את מסכימה איתי?"

"אממ... יש בזה משהו אבל..."

"אבל מה?"

"אתה לא יכול לדעת מה יוליד יום. נכון? הרי עד כמה שידוע לי, לפי התורה אסור לגבר לשכב עם גבר, ואם הוא כבר עשה את הצעד הזה אז לדעתי לא רחוק היום הזה שהוא יוריד את הכיפה. מבין?"

"את באמת חושבת?"

"כן. תסתכל על זה, ותראה שזה בהחלט אפשרי".

"יש בזה משהו, ו..."

"ו... מה?"

"את בבית?"

"כן, למה?"

"אז אני עוד מעט חוזר אליך, אני רוצה להתקשר אליו".

"סבבה, אז אני מחכה לטלפון".

"אוקי, ביי בינתיים".

 

אני מנתק את השיחה עם ספיר ומחייג לישראל.

 

"הלו".

"היי, זה אסף, אני מפריע?"

"לא, מה קורה?"

"הכול בסדר, רציתי לשאול אותך אם בא לך להצטרף אלינו לטיול קטן?"

"טיול?"

"כן, אני יוצא עוד מעט עם חברים שלי לטיילת, וחשבתי אולי תרצה להצטרף. מה אתה אומר?"

"לא עזוב, אני לא רוצה להפריע לכם בטיול, לך ותהנה".

"מה קרה?"

"כלום, רק שחשבתי לעצמי שלא תרצה לצאת עם בחור דתי. מבין?"

"תראה ישראל, חשבתי על זה ואני חושב שיש לנו עוד על מה לדבר אז חשבתי אולי להזמין אותך לטייל איתנו ובאותה ההזדמנות גם לדבר איתך קצת. מבין?"

"על מה יש לנו עוד לדבר שעוד לא דיברנו עד עכשיו?"

"עוד לא דיברנו על הרבה דברים, ואני לא חושב שזה לטלפון, אז מה אתה אומר?"

"מתי אתם יוצאים?", הוא שואל בלית ברירה.

"עוד כרבע שעה, משהו כזה. אתה בא?"

"ייקח לי משהו כמו חצי שעה. איפה אני מוצא אתכם?"

"תגיע אלי הביתה, אני מחכה לך כאן. בסדר?"

"בסדר, אני יוצא עכשיו".

 המשך הפרק בספר המלא