פרק 2:
גבר ואישה - היסוד של המשפחה
יסוד המשפחה הוא משיכה מינית בין גבר ואישה. כשגבר נמשך לאישה, הוא נמשך למה שהוא, כגבר, צריך ואין לו. כשאישה נמשכת לגבר, גם היא, נמשכת למה שחסר לה כאישה. גבר ואישה יוצרים זוג משלים של פרטנרים שבאופן הדדי מגדירים ומשלימים זה את זו. כל אחד מהם מהווה את מה שהאחר צריך, וכל אחד מהם צריך את מה שיש לזולתו. אם אנחנו רוצים שהאהבה תצליח, אנחנו צריכים לתת מעצמנו את מה שהיננו ולקחת מבן הזוג את מה שאנחנו צריכים. לתת את עצמנו, לקחת ולקבל מבן הזוג שלנו – כך אנחנו הופכים להיות זוג.
ביטוי האהבה באינטימיות מינית, ולפעמים רק הפעולה של יחסי מין עצמה, קושרת בני זוג זה אל זה בין אם הם רוצים זאת או לא. זו לא הכוונה או הבחירה שמכוננת את הקשר, אלא האקט הפיזי עצמו. אפשר לראות את הדינמיקה בתגובת ההגנה שחלק מקורבנות אונס וגילוי עריות מרגישים כלפי התוקפים, ובאותם מפגשים מיניים מזדמנים שמשאירים עקבות לכל החיים.
הביישנות שלנו לתת שם ולאשר את ההיבט האינטימי ביותר של מערכת יחסים זוגית קשורה לעובדה שתשוקה מינית עדיין נחשבת בחוגים מסוימים כמשפילה ולא מכובדת. אף על פי כן, מימוש מיני מהווה את הפעולה האנושית הגדולה ביותר. שום פעולה אנושית אחרת לא נמצאת בהרמוניה גדולה יותר עם הסדר ועושר החיים, מבטאת בצורה מלאה יותר את השתתפותנו בשלמות העולם, או מביאה עימה עונג כה עמוק, ובהשלכותיה סבל אוהב שכזה. שום מעשה אחר לא מביא לגמול כזה או כרוך בסיכונים גדולים יותר, דורש מאיתנו יותר וגורם לנו להיות כל כך חכמים, יודעים ואנושיים כמו כשאנחנו לוקחים זה את זו, יודעים זה את זו, ושייכים זה אל זו באהבה. בהשוואה, כל יתר הפעולות האנושיות נראות רק כהקדמה, הדרן, נחמה או תוצאה – חיקוי דל.
הביטוי המיני של האהבה הוא גם הפעולה הצנועה ביותר שלנו. בשום מקום אחר איננו חושפים את עצמנו עד כדי כך, מגלים את הפגיעות העמוקה ביותר שלנו. איננו שומרים על שום דבר אחר בעזרת אשמה כה עמוקה כמו על המקום הפנימי הזה, שבני זוג מראים בו זה לזה את העצמי הכי אינטימי שלהם ומעניקים את עצמם למשמרתו.
דרך הביטוי המיני של האהבה, גברים ונשים עוזבים את אימם ואביהם ו"דבקים" זה בזה – כמו שהתנ"ך מתאר זאת – והם הופכים לבשר אחד.
בין אם נאהב זאת ובין אם לא, הקשר בין שני בני הזוג נבנה במובן הכי עמוק ויציב, על בסיס האיחוד המיני ביניהם. רק האקט המיני הופך אותם לזוג, ורק האקט הזה יכול להפוך אותם לזוג הורים. מסיבה זו, אם המיניות שלהם מוגבלת בדרך כלשהי – למשל, על ידי עכבות או שפרטנר אחד הוא עקר – הקשר לא נוצר באופן מלא, אפילו אם הזוג רוצה בכך. הדבר נכון גם למערכת יחסים אפלטונית בה פרטנרים נמנעים מהסיכון הקיים במיניות וחשים פחות אשמה ואחריות כשהם נפרדים. מהרגע שזוג מבסס קשר שיש בו מגע מיני, פרידה ללא כאב ואשמה אינה אפשרית עוד. הם לא יכולים להיפרד זה מזו כאילו היחד שלהם לא היה קיים מעולם. אמנם זה עלול להיות קשה עבור הורים שנפרדים, אך זה גם מגן על ילדיהם מפרידה קפריזית או אנוכית.
התפקיד המכריע שמיניות ממלאת בקשר בין בני זוג מעלה על פני השטח את עליונות הגוף האנושי על הרוח, כמו גם את תבונת הגוף. ייתכן ונתפתה להפחית מערך הגוף, בהשוואה לרוח. כאילו למשהו שנעשה מתוך צורך פיזי, תשוקה, כמיהה, ערגה ואהבה מינית יש פחות ערך מאשר מה שאנו מקבלים מתוך היגיון ורצון מוסרי. התשוקה הפיזית מפגינה את כוחה, ולעיתים את התבונה שלה – בנקודה שבה התבונה והמוסר מגיעים לגבולותיהם ונסוגים. התשוקה הגואה משרתת אותנו לאחר שהאילוצים הקרים של התבונה התעייפו או הפכו נוקשים והתשוקה יכולה להתעורר ולשרת אותנו, במקום שבו שיקולי ההיגיון הקרים הופכים לקשיחות או מתרופפים, הסיבה הגבוהה והמשמעות העמוקה שעולות מתוך הדחפים הפיזיים האינסטינקטיביים שלנו גוברות ושולטות ברציונאליות וברצון. דחפים אלו קרובים יותר ללב החיים הפועם.
הרוח מוכנה, הגוף חכם
יש האומרים שהגוף
בהשוואה לרוח
פחות ערך.
כאילו שהערגה
וההשתוקקות המינית
הן פחות
מאשר מה שנבחר
מתוך מחשבה וציווי מוסרי.
אך התשוקה מראה
אומץ ותבונה,
כאשר הרצון והשכל
חוששים ומתכווצים
ואינם מעזים לשרת את החיים.
בתשוקת הבשר
חבויה תבונה גבוהה
המציתה משמעות עמוקה יותר
מתעלה על הרציונאליות
ומשתלטת על הרצון.
התשוקה קרובה יותר ללב החיים הפועם,
ממושמעת יותר,
ומתמשכת.
זהו הגוף השולט ברצון.
אני אומר,
הרוח מוכנה, אבל
הגוף חכם.
מחשבות נוספות
ההתעקשות של הלינגר על הטבע היצירתי והחי של משיכה מינית סותרת את הדעות של אלו הרואים ב"תשוקה של הבשר" מטרד או אפילו חטא, וגם סותרת את הדעות של אלו הרואים במיניות רק עונג שאינו מחובר להורות.
גבר ואשה מסמנים – בין יתר הדברים – התמחות פיזיולוגית שהכרחית עבור הִתְרַבּוּת. במובן הזה, גבר ואישה צריכים ומשלימים זה את זו. תהיה זו טעות להשתמש במונחים של גבריות ונשיות רק במובנם הביולוגי. העבודה הפסיכותראפויטית שלנו מראה שאנשים שממעיטים בערך המשיכה המינית או מתעלמים ממנה באופן גורף, חווים קשיים במערכות היחסים האינטימיות שלהם. כאשר הלינגר מדבר על הביטוי המיני של האהבה בין גבר ואישה, הוא אינו מפחית מערכן של צורות אחרות של מערכות יחסים מיניות אוהבות, אך הוא מתעקש לכבד את היבט ההורות שאין מנוס ממנו.
מספר הולך וגובר של גברים ונשים חיים במשפחות לא מסורתיות. ישנם רווקים או זוגות שלא מעוניינים בילדים, ישנן נשים החושקות בנשים וגברים החושקים בגברים. בעודנו מתמודדים עם פיצוץ אוכלוסין, הטבע תומך בזוגות הבוחרים לוותר על הורות ומספק להם דרכים אלטרנטיביות לאנושיות ולאהבה.
יחד עם זאת, אנשים רבים שעבדנו עימם חשים אובדן כואב בוויתור על הורות ועובדים קשה כדי לקבל את האובדן שלהם מבלי להפחית ממנו. הם פועלים כדי למצוא לעצמם אורח חיים שיעניק להם משמעות ושביעות רצון עמוקה שמגיעות מעצמן להורים במשפחה בריאה. כאשר הם מצליחים בכך, הם יודעים שהם משרתים ונתמכים על ידי החיים במה שהם עושים. הם משתתפים מלאים בשפע ובמסתוריות החיים. ובכל זאת, רבים ממשיכים להביט בערגה במשפחות עם ילדים ולתהות איך זה היה יכול להיות אם אכן היו הורים. הדבר נכון במיוחד כשאנשים מזדקנים ומתקרבים אל המוות. האובדן שלהם – לא משנה עד כמה זה נכון – מהווה משקל כבד ומגיע לו לקבל את מלוא ההכרה וההערכה.
על התשוקה המינית
אם התשוקה המינית של אחד מבני הזוג לא נענית, הוא או היא נמצאים בעמדה חלשה מפני שלאחר יש את הכוח לסרב. למרות שזה שמקבל מענה על התשוקה שלו אינו לוקח סיכונים, הוא או היא נראים חזקים יותר. זה שמשתוקק יותר, מצטייר כ"נזקק" ונמצא בצד הלוקח יותר מאשר בצד הנותן והנדיב. זה שרוצה פחות ומקבל את מה שהוא רוצה, גם אם הוא או היא אוהבים את בן הזוג, נמצא יותר בצד הנותן והעוזר מבלי לקחת. בדינמיקה הזו, בן הזוג שמשתוקק יותר חייב להרגיש אסיר תודה, כאילו הוא לקח מבלי לתת. הפרטנר שחוסם את הצורך המיני ומקבל די צורכו, מרגיש חופשי, ולעיתים אף חש תחושת עליונות, כאילו שהנתינה שלו או שלה לא התערבבה עם לקיחה.
חלק מבני הזוג מחזיקים בכוח ובתחושת עליונות בהיותם הצד ה"נותן", אך הם פוגעים ב"ביחד" הזוגי שלהם. כדי שמערכת יחסים תחזיק מעמד לאורך זמן, סיכון מדחייה, כמו גם ההנאה והעונג שבנתינה, חייבים להיות משותפים לבני הזוג. השתוקקות מינית עדיין עלולה להיות קשה עבור נשים רבות מפני שהן צריכות לשבור טבואים תרבותיים חזקים. ועדיין הן עלולות לחוות דחייה או פחד כשהן חושפות את התשוקה שלהן.
עם זאת, בטיפול, משהו מעניין לעיתים קורה כשאישה אומרת לאימא שלה, "לפעמים אני בקושי יכולה לחכות עד שאעשה אהבה עם בעלי" – אפילו אם היא אומרת זאת רק בדמיונה.
בני זוג שהתשוקה המינית חשובה להם, יכולים להסכים שכשהעצמי האינטימי של אחד מהם פתוח ופגיע – מה שקורה כשהתשוקה נחשפת – בן הזוג צריך לכבד את התשוקה, גם אם הוא לא מספק אותה. אנחנו במיוחד פגיעים כשאנחנו משתוקקים, כך שבן הזוג לא צריך להסתכן בדחייה משפילה כשהוא או היא מרגישים וחושפים תשוקה. אם זוגות מכבדים זאת, הם יכולים להסתכן בהבעת תשוקה, ומערכת היחסים שלהם יכולה להגיע לעומק ולאינטימיות. שני הצדדים צריכים להשתוקק, וכל אחד צריך להתייחס לתשוקה של האחר בכבוד ובאהבה. כאשר המיניות משרתת את מערכת היחסים כמו גם מהווה מטרה בפני עצמה, הן המיניות והן הזוגיות האוהבת מעמיקות, משתחררות ואותנטיות יותר.
הן גברים והן נשים מפחדים מצורך כל כך עמוק כאשר נחשפת התלות העירומה ועולה הסכנה של דחייה הרסנית. מסיבה זו רבים מחפשים לפתח את המגדר הנגדי בתוך עצמם. גברים מחפשים להיות כמו נשים, כאילו יכלו להפוך לנשים, ונשים מחפשות להיות כמו גברים, כאילו יכלו להיות גברים. אם הם מצליחים בכך, הם לא צריכים יותר בן זוג, ומערכת היחסים שלהם הופכת לכל היותר לסידור של נוחות.
כדי שזוגיות בין גבר לאישה תמלא את ייעודה, הגבר צריך להיות גבר והאישה צריכה להיות אישה. בזוגיות בין גבר לאישה, היא נמשכת אליו רק כאשר הוא גבר ונשאר כזה, וההפך נכון גם עבורו. כלומר, גבר שמתאווה לאהוב אישה כפרטנרית שוות ערך, צריך לשמור על הצורך שלו בה על ידי שימור חוסר השלמות שלו. במקום לפתח נשיות בעצמו, הוא צריך לאפשר לבת הזוג שלו להציע לו זאת כמתנה, והוא צריך לקחת ממנה את הנשיות שהיא מציעה. אישה שרוצה לאהוב גבר, צריכה גם היא לקבל את הגבריות מבן זוגה. כשגבר ואישה, שניהם רוצים וצריכים את מה שיש לבת או לבן הזוג, ויש להם את מה שבן הזוג שלהם צריך ורוצה, או אז הם שווי ערך בחוסר השלמות שלהם וביכולת שלהם לתת. בני הזוג מכבדים את מגבלותיהם ושומרים על הזדקקותם. הצרכים ההדדיים שלהם משלימים זה את זו, והאיזון בין נתינה ולקיחה מחזק את הקשר שלהם.
הרעיון המערכתי הזה הוא הפוך לגמרי מהרעיון הפופולארי שגברים צריכים לפתח נשיות בעצמם ונשים צריכות לפתח את הפוטנציאל הגברי שלהן. אנשים שעושים כך – לא צריכים בן זוג שייתן להם את מה שחסר להם, ולעיתים קרובות הם מעדיפים לחיות לבד.
הבס המתמשך
מערכת יחסים זוגית מתנהלת כמו קונצרט בארוק: מבחר המנגינות היפות ביותר, כשלמטה הבס המתמשך תומך ומוביל את המנגינות ונותן להן משקל ועומק. במערכת יחסים זוגית, הבס המתמשך הוא: "אני לוקח אותך, אני לוקח אותך, אני לוקח אותך, אני לוקח אותך להיות לי לאישה, אני לוקחת אותך להיות לי לבעל. אני לוקח אותך לעצמי ונותן לך את עצמי באהבה."
אהבה בין בני זוג
אהבה בין בני זוג דורשת ויתור על האהבה האינטימית הראשונה שלנו, אהבתנו כילדים להורינו. רק כאשר ההיקשרות של ילד – בין אם אוהבת ובין אם לאו – לאימו, פתורה, הוא יכול לתת את עצמו במלואו לבת זוגו ולהיות לגבר. ההיקשרות של ילדה לאביה, צריכה גם היא להיות פתורה לפני שהיא תוכל לתת את עצמה לבן זוגה ולהיות לאישה. זוגיות מוצלחת דורשת את ההקרבה והטרנספורמציה של הקשר הילדי המוקדם שלנו להורינו – הילד לאימו והילדה לאביה.
ילד חי לפני לידתו ובשנות ילדותו המוקדמת בתוך ספירת ההשפעה של אימו. אם הוא נשאר שם, השפעתה זורמת לנפשו, והוא חווה את הנשיות כחשובה ועוצמתית. תחת הדומיננטיות של אימו, הוא יכול להפוך לפתיין ומאהב טוב, אבל הוא לא מתפתח לגבר שמעריך נשים ויכול להחזיק במערכת יחסים אוהבת וארוכת טווח. הוא גם לא הופך להיות אב חזק ומסור לילדיו. כדי להיות גבר שמסוגל להצטרף באופן מלא לזוגיות של שווים, עליו לוותר על האהבה הראשונה והכי אינטימית של חייו – אימו – ולעבור לספירת ההשפעה של אביו.
בזמנים קדומים, התהליך שבו ילד עוזב את אימו היה מובנה חברתית ונתמך על ידי טקסי חניכה וטקסי מעבר. לאחר שעבר טקסים אלו, לילד היה מקום יציב בעולמו של אביו והוא לא היה יכול לחזור לגור בבית אימו כמו ילד. בתרבות שלנו, הטקסים הרשמיים שפעם תמכו בתהליך הזה, נעלמו. לעיתים קרובות, תהליך עזיבת ספירת האם הוא קשה ומכאיב. אפילו השירות הצבאי שבעבר סייע לבנים לצאת מהספירה של אימם ולהיכנס לזו של אביהם כבר אינו קיים לרוב הגברים הצעירים.
ילדה אף היא נכנסת לחיים בתוך ספירת ההשפעה של אימה, אך היא חווה את הנשיות והמשיכה לגבריות אחרת מאחיה. אביה מוקסם ממנה ואם הכול כשורה, היא יכולה להתאמן באמנות משיכת הגברים בטווח הבטוח של אהבתו. יחד עם זאת, אם היא נשארת בספירת ההשפעה של אביה, היא הופכת להיות "ילדה של אבא'לה". היא יכולה להיות מאהבת של מישהו, אבל היא לא מתבגרת באופן מלא לתוך הנשיות שלה. קשה לה להתייחס לבן הזוג שלה כפרטנר שווה לה ולהיות אימא נדיבה ומעניקה לילדיה. כדי להיות לאישה, עליה לעזוב את הגבר הראשון בחייה – אביה – ולחזור לעמוד לצד אימה.
שאלות ותשובות
שאלה: האם לא תיתכן לילד מערכת יחסים מאוזנת באופן שווה עם אימו ועם אביו?
הלינגר: בוודאי שכן. זה קורה כאשר בנים עוברים לתוך ספירת ההשפעה של אביהם ובנות חוזרות לספירה של אימן. אם תתבוננו באנשים אמיתיים, תראו שלבן שקשור לאביו יש יותר כבוד והערכה לאימו מאשר לבן שנשאר קשור אליה – והאם אינה מאבדת דבר. באופן דומה, בת שחוזרת מספירת ההשפעה של אביה לאימה אינה מאבדת את אביה, והוא אינו מאבד אותה. להפך, היא מפתחת יותר כבוד והערכה כלפיו. יתרה מכך, מערכת היחסים של ההורים חזקה יותר כאשר הבנים נמצאים על יד אביהם והבנות על יד אימן. כך אין בלבול במשפחה.
שאלה: האם הבנתי אותך נכון – כשאני מאשרת את הזכות של אימא שלי לנשיות, אני תופסת מקום נכון על ידה?
הלינגר: לא. כל בת שחושבת שיש לה את הסמכות לאשר או לשלול את הזכות של אימה לנשיות ממקמת את עצמה מעל אימה.
שאלה: ואם אני פשוט מקבלת אותה?
הלינגר: לקבל אותה משמעו נדיבות מתנשאת מצידך. לקבל את הנשיות שלך עצמך כמתנה ממנה ולאשר אותה זוהי ענווה.
ריינר (משתתף בקבוצה): זה מוזר שכל כך הרבה נכתב על היחסים של אם וילד, וכל כך מעט על היחסים של אב וילד.
הלינגר: יש לך בת או בן?
ריינר: יש לי בת בגיל שמונה.
הלינגר: אז הגיע הזמן שתיתן לה לחזור לספירת ההשפעה של אימה.
ריינר: כן, חשבתי הרבה על התהליך של לשחרר את הבת שלי, אך בו בזמן, אני יודע שאין דבר שאוכל לעשות כדי שזה יקרה.
הלינגר: כמובן שיש.
ריינר: אני מתכוון שאני לא יכול להכריח אותה. אני לא יכול לגרום לזה לקרות.
הלינגר: ברור שאתה יכול!
ריינר: אבל זה לא מה שאני רוצה.
הלינגר: טוב, לפחות זה מסר ברור. למה שאני אומר, יש בהחלט השלכות ברורות מה לעשות – אחרת לא הייתי מתאמץ.
ריינר: אז מה אני יכול לעשות?
הלינגר: דבר ראשון, כשאתה מביט בה, אתה יכול להעריץ את אשתך בתוכה.
ריינר: זה רעיון מצוין. אני אוהב את זה. (צוחק).
הלינגר: או שאתה יכול לומר לבתך שהיא נפלאה כמעט כמו אימה.
ריינר: עוד דבר שמטריד אותי הוא...
הלינגר: (קוטע אותו ומדבר אל הקבוצה) הוא משנה את הנושא, אבל זה בסדר. הוא שם לב שדברים הפכו להיות רציניים. הוא מתחיל להבין עם מה הוא צריך להתמודד. לפעמים, כשאב נאחז בבתו, קשה לה לחזור לספירת ההשפעה של אימה. היא מרגישה חשובה, היא מאמינה שהיא יכולה למלא את הצורך שלו, אבל התפקיד הזה גדול מדי עבור ילדה. בהשוואה לאישה, הבת היא פרס ניחומים.
שאלה: אמש, לאחר שנכנסתי למיטה, חשבתי על "ספירות ההשפעה" של האם והאב. אתה אמרת שמאצ'ו הוא גבר שנשאר קשור לאימו זמן רב מדי. מה לגבי גבר נשי? האם היית אומר שהנטייה הזו היא תוצאה של שהייה ארוכה מדי בספירת ההשפעה של האב?
הלינגר: לא. גבר מאצ'ו וגבר נשי – נשארו שניהם בספירת ההשפעה של האם. גם דון ז'ואן הוא הבן של אימא שלא נכנס אל תוך הגבריות. הוא מקווה שעל ידי השגת נשים רבות הוא יוכל להמשיך להשתתף בעולם הנשיות לעד. הצורך בבנות זוג רבות נובע מתקיעות בספירת ההשפעה של האם. גבר שיצא מחוץ לספירת ההשפעה של אימו יכול לקחת מה שהוא צריך מבת זוג, ויכול לתת את עצמו ולהפוך להיות בן זוג. טיפוס המאצ'ו, הגברים הרברבנים, הם יקירי האימהות.
שאלה: האם תוכל להרחיב על הקונספט של ספירת ההשפעה?
הלינגר: אני מנסה להימנע מתפיסות מוחלטות. התפיסות שאנו דנים בהן, אינן נכונות או שגויות. אני מנסה לתאר חוויות קשות בדרך כזו שיכולה לאפשר לנו להתמודד עימן טוב יותר ושתהיה לעזר לאנשים שצריכים זאת. אין פה שום דבר מעבר לכך. ברגע שאנחנו טוענים שהתיאורים שלנו הם ה"אמת", הם הופכים להיות תיאוריה שגויה ומיד מוטלת בספק. מה שאני מתאר הוא לא ה"אמת" המוחלטת. זהו תיאור פנומנולוגי של דינמיקות מסוימות שראיתי לאורך השנים בעבודתי עם זוגות ומשפחות. אני רוצה להשאיר זאת כך. בבקשה אל תהפכו זאת ליותר ממה שאני מתכוון אליו.
להיות בספירת ההשפעה של מישהו מתאר בפשטות את החוויה של להיות תחת ההשפעה של אדם כלשהו. למשל, כשזה חשוב במיוחד לילדה לרצות את אביה, זה אומר שהיא בספירת ההשפעה שלו. או, בחלק מהמשפחות, האם והבן חוברים יחד כדי לבוז ולהתנשא על האב. לכך אני מתכוון.
שאלה: ילדה גם חווה מערכת יחסים ראשונה עם אימה. אם היא צריכה לחזור לספירת ההשפעה של אימה, זה אומר שהיא כבר זזה מאימה לכיוון אביה, וחזרה שוב לאמה.
הלינגר: בדיוק! (צוחק) זו הסיבה שקל כל כך לנשים – הן יכולות לחזור. ילד חווה את הנשיות כמשהו עוצמתי מאוד, מושך וחשוב. הוא מרגיש חלש מדי כדי לוותר על זה. הוא לא יכול לעזוב בכוחותיו שלו. כדי לעזוב את הילדות ולהיות גבר, הוא צריך להתחבר לאביו, לסבו ולעולם הגברים. שם הוא מוצא את הכוח שהוא צריך כדי לעזוב את ספירת ההשפעה של אימו.
שאלה: האם הבת לא מפסידה משהו אם היא פשוט נשארת תחת ספירת ההשפעה של אימה? האם זה לא חשוב עבורה לעזוב ואז לחזור?
הלינגר: נכון. ראשית, היא צריכה לעבור אל אביה, ואז לחזור לאימה. אם היא מכירה רק את ההשפעה של אימה, היא לא חווה את המשיכה של הגברי עם אביה.
שאלה: אמרת שלאישה יש קושי לקבל גבר באופן מלא אם היא לא ויתרה על אביה. אני כל הזמן חושבת על כך.
הלינגר: כשאישה עדיין קשורה לאביה, היא מאמינה באופן חבוי שהיא הייתה יכולה להיות בת זוג יותר טובה עבורו מאשר אימה. זו אמונה ילדותית. אם היא תסתכל בכנות על ההשלכות האמיתיות שעלולות להיות לכך עליה, היא שמה את האמונה הילדית הזו בהקשר מבוגר. יש משפט שיכול לעזור לה לוותר על הקשר הלא בריא שלה לאביה. היא יכולה לומר לו, "אימא טובה יותר עבורך ממני."
שאלה: מה זה הגברי שיש באישה והנשי שיש בגבר? מה זה גבריות ונשיות בכלל? מה דעתך?
הלינגר: זה משהו שעוד לא הצלחתי להבין (צוחק). לגבר, תמיד יש משהו חבוי לגבי נשים, וההפך הוא הנכון. אני אפילו עדיין לא לגמרי מבין את הגברי. אבל מה שאנחנו מדברים עליו לא חייב לעסוק בהבנה קונספטואלית. אני לא מציע תיאוריה של גבריות ונשיות. אני מנסה לתאר מה אנשים חווים בקונסטלציות משפחתיות ובמערכות היחסים שלהם, וגם לפתוח מרחב עבורכם להיות בקשר עם דברים מסוימים שיכולים לדעת רק כשחווים אותם. לנסות להבין חוויה באופן אינטלקטואלי זה כמו לנסות להחזיק באש. אם מנסים לתפוס דברים כאלו באופן אינטלקטואלי, אוחזים רק באפר.
שאלה: נראה לי כי מה שאתה מתאר זה רק עניינים ישנים של אדיפוס בשפה אחרת. אני לא יכול להבחין בהבדל בין מה שאתה מתאר לבין התסביך האדיפלי הפסיכואנליטי.
הלינגר: בשאלה שלך חבויה אי הבנה בסיסית של הפנומנולוגיה. כשאתה מיד מציב את החוויה שלך בהקשר של משהו שאתה כבר יודע, אתה לא יכול לראות שום דבר חדש.
לפסיכואנליזה יש בהחלט הבנה עמוקה של מה שקורה במערכת היחסים של הורה וילד. אך מה שאני מתאר הוא לא אותו הדבר כמו תסביך אדיפוס. חשיבה פסיכואנליטית היא שונה מחשיבה מערכתית. ברגע שאתה אומר "תסביך אדיפוס", הפנומנולוגיה של הדינמיקה המערכתית נעלמת ואתה נשאר עם המבנה הפסיכודינמי שאתה כבר מכיר. אתה נע בעולם אחר של חשיבה. אני לא מנסה לתאר תהליכים לא מודעים. אני מתאר את מה שראיתי שבני אדם עושים. אני מתאר את הרגשות האותנטיים שלהם ואת ההתנהגות שלהם. אני מסתכל איך הם קשורים באופן מערכתי זה עם זה. אין כאן סיבתיות משתמעת, רק אסוציאציה מערכתית. זו רמה אחרת של הפשטה מהתיאוריה הפסיכודינמית.
אם אתה מתעניין בדינמיקות המערכתיות של יחסים, עליך למקד את תשומת הלב שלך במה אנשים עושים באמת. זו השיטה הפנומנולוגית. אחרת, כל מה שיש לך הם המילים והמושגים המנותקים מהחוויה. זה לא מספיק כדי לעזור באמת לאף אחד.
התחדשות הגבריות והנשיות
כשבני זוג נכנסים למערכת יחסים, כל אחד מהם מביא את האינדיבידואליות שלו ליחד שלהם, וביחד שלהם, הם מאבדים אותה. אישה מאשרת את בעלה כגבר, אך מאתגרת את הגבריות שלו ולוקחת אותה ממנו. כך שהגבריות שלו פוחתת במהלך חיי הזוגיות שלהם. באופן דומה, גבר מאשר את הנשיות של אשתו, אך גם מאתגר את הנשיות שלה ולוקח אותה ממנה, והיא נהיית קצת פחות אישה. כדי שהזוגיות תישאר מסעירה עבור שניהם, עליהם לחדש כל הזמן את הגבריות והנשיות שלהם.
גבר מחדש את הגבריות שלו בחברת גברים ואישה מחדשת את הנשיות שלה בחברת נשים. שניהם צריכים לעזוב את היחסים שלהם מדי פעם במטרה להתחדש בנשיות או בגבריות שלהם. זה לא משנה מה התוכן של המפגשים. זה יכול להיות פגישה בבית קפה, בבר, בקבוצת מודעות או בנבחרת ספורטיבית. מה שחשוב זה להיות יחד עם גברים אחרים או עם נשים אחרות ולעשות דברים שגברים ונשים עושים כשהם נפגשים יחד. אם זוג עושה זאת, היחסים מקבלים חזרה את המתח היצירתי והם יכולים להמשיך להתפתח ולהעמיק. אלמנט זה של מערכת יחסים נזנח לפעמים כתוצאה מהאידיאל הרומנטי של האהבה, שבו זוג אוהבים נותנים זה לזה כל מה שהאחר צריך.
הקשר בין בני זוג
הקשר בין גבר ואישה דורש שהגבר ירצה את האישה כאישה ושהאישה תרצה את הגבר כגבר. הקשר ביניהם לא יתפתח באופן מלא אם הם ירצו זה את זו מסיבות אחרות: למשל, כקישוט, או כמפרנס, או מפני שאחד מהם עשיר או עני, קתולי או פרוטסטנטי, יהודי או מוסלמי, הינדי או בודהיסטי, או מפני שמישהו רוצה להשתלט על השני או להגן עליו, לשפר או להציל אותו, או שיהיה הורה לילדיו. בני זוג שמתאחדים מסיבות כאלו לא מפתחים את כוח היחד שמאפשר להם להחזיק מעמד במשברים חמורים.
אם הגבר נשאר ילד שמחפש אימא, או אם האישה נשארת ילדה שמחפשת אבא, היחסים שלהם, למרות שהם עשויים להיות אינטנסיביים ואוהבים, אינם יחסים של אנשים בוגרים. כאשר אנשים נכנסים למערכת יחסים עם התקווה – מודעת או לא – שהם יקבלו מהיחסים משהו שהם לא קיבלו במערכת היחסים המוקדמת שלהם עם אימם או עם אביהם – מתפתחת מערכת יחסים של ילד והורה. לעיתים קורה שגבר שמחפש אימא מוצא אישה שמחפשת בן, או שאישה שמחפשת אבא מוצאת מישהו שמחפש בת. זוגות כאלו עשויים להיות מאוד מאושרים בתחילה, אך כשיהיו להם ילדים, הם וילדיהם יחוו קשיים כשהזוגיות תצטרך להתאים את עצמה.
האהבה מוגבלת בדיוק באותו האופן כאשר בן הזוג מתנהג כלפי השני בסמכות הורית ומנסה ללמד אותו, לשפר אותו או לעזור לו. כל אדם מבוגר כבר היה ילד ולמד איך להתנהג, וכל הניסיונות שוב לחנך אותו גורמים בוודאות נזק לאהבה. לא פלא שהפרטנר שקיבל יחס של ילד, מגיב במשיכה החוצה מהיחסים, באופן דומה לילד שנמשך לצאת מהמשפחה ומחפש הקלה בחוץ. רוב הקונפליקטים בנושאי שליטה במערכות יחסים אינטימיות מתרחשות כאשר אחד מבני הזוג מנסה להתייחס לשני כמו אל ילד ולנהוג כמו אימא או אבא.
המשך הפרק בספר המלא