חביבה

מות חביבה בא בפתע

אף אחד לא העלה על דעתו

הייתה כתר לכל משתה

שְמה גדול בין החברים

האומנות נפלה אל תחתית הקרקע

לסיפורה יהא צורך בספר

כל הכלים הוזנחו

עִצרו: האומנות ניזוקה מאוד

קינת האומנית חביבה, זמן קצר לאחר מותה, מתוך: י' וצ' טובי, תש"ס: הספרות הערבית–יהודית בתוניסיה 1950-1850, הוצאת יהדות המגרב

סוף דבר

להלן הפרטים שלוקטו משלל העדויות הסותרות והמדומיינות על שאירע ביום חמישי, 20 בפברואר, בשעת בוקר מוקדמת מאוד. חזרת הביתה לבדך, בתום ליל הופעות ובילוי עם קהלך ואוהבייך (בתיאטרון? בבית הקפה? במועדון?). דירתך שבקומה השנייה, שברחוב אלפרד דורנד קליי 22, הייתה שקטה מלבד תקתוקו הקצוב של האורלוגין המוזהב שבסלון: את מוגנת, את בבית שלך, היי רגועה. שלא כרגיל, חדרה של סוכנת הבית רשל נותר מוגף, והיא לא חיכתה לך ולא יצאה לקראתך כמנהגה, פניה ישנוניות ובפיה הפצרות: תרצי לאכול, יא חביבתי? או לשתות? או אולי אמבט חם? מסכנה, את ודאי עייפה מאוד. תהית אם היא הקדימה לצאת לשוק הבוקר, או שהיא מאחרת לישון (ונרמוז בשלב זה כי אין זה מקרי, ועוד נשוב לכך בהמשך).

חלצת נעל דקת עקב על השטיח בסלון ועוד אחת בהמשך המסדרון, שמעת את טפיפות צעדייך על רצפת העץ החורקת, מון דייה, איזה לילה ארוך. הסרת את שמלתך הצמודה שהעיקה עלייך, פרמת את קרסי המחוך שמאחורי גבך, אחד ועוד אחד. איזו הקלה, יא ראבּ, אפשר לנשום סוף–סוף, אפשר לרוקן את השלפוחית הלוחצת, אפשר לשטוף את הפנים במים קרים. אפשר שהתבוננת עמוק במראה, בעיניים המרוחות באיפור שחור, מוגזם. לא חומלת על שום פרט, על שום קמט בפנים העייפות. אפשר שאמרת, כן חבּיבּתי, הסתכלי טוב, איפה ברק הניצחון בעיני הילדה שהיית? איפה הנערה הנחפזת, המשתדלת מדי, שעלתה לבמה לראשונה כדי להעפיל לגבהים שאיש לא האמין? כמה עברת מאז. כמה עוד לפנייך, ולפנייך לפני שיקמלו כמוך, לפני שתזקיני כמו דודתך לילה, שכיליונה ופריחתך כרוכים זה בזה תמיד, עד שתבוא הצעירה הבאה שתחליף גם אותך. זוהי דרכו של עולם.

הרחוב מקיץ משנתו בעצלתיים, וחדרך שווה נפש לתנועותיו, מוגף בתריסי עץ כבדים ובווילונות קטיפה אדומים, מגן עלייך. היי בטוחה. יש עיר של יום ועיר של לילה, וכל אחת מהן מתנכרת לרעותה. את, שמעדיפה את הלילה, מדלגת על הבוקר ומתעוררת היישר לצהריים. רעד של צינה עובר מקרסולייך עד עורפך. בעונה הזאת של השנה הבקרים קרירים עדיין. הנה המיטה שלך. הנה המיתה שלך. פשטת את הגרביונים הדקים, נותרת בקומבינזון תחרה שחור ספוג ריחות זיעה ועשן סיגרטות וצחנת תאוות של גברים זרים, או אולי התפשטת כולך ולבשת כותונת לבנה ארוכה כשל קדושה נוצרייה, שהונחה מקופלת על גב הכורסה, מול שידת עץ האלון העמוסה בקבוקי זכוכית, משחות איפור, מברשות ותיבת תכשיטים כבדה, פעורה כאשמה. אולי הסרת את צמידי הזהב הרקועים ואת עגילי הפנינה וזרקת אותם לתוך התיבה, אולי לא, רק מיהרת להישכב פרקדן על המיטה, רפוית איברים וכנועה כבצק שמנוני ורך, בלי לתת דעתך לכתמי האיפור שהותירו סימני אזהרה בשחור ואדום על תחרת הכר הלבן.

עוד לילה דחוס בך, חביבת הלבבות, ובְּמה שהפכת להיות. את כבר לא בטוחה ומתקשה לזכור. רעשי הבוקר מידפקים על תריסי הבית: טיפות גשם, משב רוח כלוא, חריקת גלגלי מרכבות מתרחקות בקצב פרסות, שריקת שוטר, דנדון פעמון רחוק, צעדיו של מסיֶה ארנו המפציר בכלבו לשקוט מנביחותיו, עוד מעט הם יצאו לטייל, להביא בגט ועיתון, יברכו את אשת השוער המברישה נמרצות את מבואת הכניסה במטאטא הקש, או מנגבת את האבק מאריחי החרסינה המצוירת שבקיר המדרגות העולות בספירלה עד לגג המשקיף על העיר המהוגנת, שנבנתה על חורבות הכאוס הישן. הכול בסדר, חביבה, את מוגנת, את טובה. החורף כמעט נגמר, והאביב ישוב במהרה, אפשר כבר להריח אותו כמו את ריח הקפה העז, המתוק, העולה מביתה של טוביאנה השכנה.

נשכבת על גבך והתכסית בסדין ושמיכה; ראשך, מחשבותייך, מוטבעים על כרי הנוצות, או אולי נשכבת על צדך; שוקייך, זרועותייך, חובקות את הכר הנענה ברפיון, רך ודחוס להתפקע כמו גופהּ של דודתך לילה, שבילדותך נזקקת לריחה, למגעה, כדי להירדם. כמו אז, גם היום את מתאווה לגוף אחר, ספוגי ומוצק כמוה כדי לפתל זרועות, שוקיים, רגליים, לפני שעפעפייך נסגרים, לפני שנשימותייך הולכות ומעמיקות, לפני שמחשבותייך נתפרות ונפרמות. אבל הפעם לא. את לבדך.

נפשך מבקשת להתנחם בך ולהתנתק ממך, לשוב ולהיות נקודה נטולת דאגות. אולי חייכת לעצמך, מסופקת. מה כבר עוללת היום. מה מחכה לך עוד: הערב, או הלילה, או בסוף השבוע, או ביום ראשון המבורך, בחיק אהובך היפה ועם כל השאר בתמונה הסדורה, המרגיעה, המורכבת מפיסות החיים שבך.

לקראת השעה 8:00 בבוקר צללית כהה של גבר זר עומדת בפתח דלתך, שבראש המדרגות. השוער ודאי זוכר אותו מביקוריו הקודמים, ואולי גם קיבל ממנו שטר. כמובן, הגברת מצפה לו כמובן. לא, אין צורך בליווי. הוא מתנשף ממאמץ הטיפוס, מושיט יד לגומחה שמעל הכניסה לדירה ושולף מפתח ברזל, שהוטמן מבעוד מועד. הוא מנסה להשחיל אותו אל חור המנעול, פעם, פעמיים, המנעול מסרב, נאטם מפני רעד אצבעותיו השמנות. הוא מקלל חרש, מנסה שוב. נקישת בריח ברזל. תודה לאל. צירי הדלת חורקים מעט והוא חומק פנימה. צעדיו הראשונים נבלעים בשטיח הכניסה, ובהמשך מעירים את לוחות רצפת העץ שבמסדרון. נשימתו כבדה, מיוזעת, שורקנית מעט. אולי הוא עייף, אולי הוא שיכור, אולי הוא חד וצלול כפי שלא היה מימיו, מכוח קנאתו המורעבת. זיכרונות עבר מתוקים עוזרים לו למצוא את דרכו אלייך באפלולית המוגפת. הוא קופא בפתח דלת הטורקיז של חדרך. לבו הולם, מאיים להתפרץ מחולצתו המוכתמת, הפרומה ברישול מעל מכנסיו הקמוטים, שלא הוחלפו מאז ההופעה האחרונה. למה השפלת אותו? למה הודעת במופגן שאין לך שום עניין, שהכול מת? חיוכים קטנים, שמחים לאידו, תחת שפמי הגברים בקהל. ככה, ככה לעשות אחרי כל מה שעשה למענך? זונה. זונה, זה מה שאת.

הוא מתקרב, מתנדנד, מתבונן. שב וסוקר מקרוב את קווי גופך האהוב, המוכר. פנייך השלוות מופנות אל החלון, מניפה שחורה של זנב ציפור האש על הכר הלבן. כמה את יפה, יא ראבּ. הוא כורע ברך, אולי מוחה דמעה, אולי נותן לדמעותיו לנטוף על זיפי אומללותו המיוסרת, העתיקה, שראשיתה באבי כל הרוצחים הקנאים שסומנו באות קין, שנואים, מורחקים, ולעד לא ימצאו להם לא בית ולא מחילה. אולי הוא מתפלל לאלוהיו, אולי הוא נזכר בפיוט מהסידור של יום הכיפורים: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵש, אולי הוא מתחנן אלייך בפעם האחרונה, אהובתו הנצחית, או לבורא העולם שיצר אותך, יצור ענוג ויפה כל כך, שתגאלו אותו מכאביו.

לא. הוא צריך להתעשת. הוא צריך לעשות את מה שמוטל עליו. לציית לצו לבו, לצו אהבתו הבלתי מתפשרת, כיצד לא ראית כמה שהוא, ורק הוא, אוהב אותך? אהבת אמת יש בלבו אלייך, שלא כמו הפרחחים הבטלים האלה שסובבים אותך. מי בנה לך ארמון אנדלוסי מהודר בטסטור? מי מילא את צרכייך עוד לפני שיבשו המילים על שפתייך? שפתייך הבשרניות, המתוקות מדבש, כמה היה רוצה לנשק אותן עכשיו. ובקרוב תהיי שלו לעולמי עד. את תהיי ג'ולייט והוא יהיה הרומיאו שלך.

העדויות סותרות.

אולי הוא הביא אתו בקבוק בנזין או כוהל, אולי הסתנן לביתך ערב קודם לכן כדי להטמין סיר חרס כבד מלא בשמן מתחת למיטת הברזל הרחבה מעשה אומן ־ מעשה אומן היא מי ששוכבת עליה עכשיו ־ מודה בלבו לסוכנת הבית הבוגדנית ולצמיד הזהב שעיוור את עיניה. הוא רק מבקש להכין לגבירתה הפתעה מיוחדת שלא תשכח לעולם. באצבעות קצרות ועבות הוא טובל בנוזל הצהוב, הסמיך, ומרפרף סביבך בעדינות מפתיעה מעגלים של ערגה, מעגלים של תשוקה, מעגלים של געגועים וסליחה ומחילה וקנאה ונקמה, מספיג את הסדינים הכולאים את גופך הרדום, מרפרף על מניפת שערך השחור הפרוש על הכר כזנב ציפור אגדית, מעביר מעט גם על חליפתו המקומטת ועל זיפי פניו הנחושות, הצודקות, האומללות כל כך, והנה עכשיו הוא מוכן להיעלם באש אהבתו, שלעולמי עולמים תבער יחד אתך.

1.

ספקות המחברת

את, שנולדת בתחילת המאה הקודמת, עוד לפני שנולדו הורי–הוריי, במרכז החופים הצפוניים של אפריקה, היכן שגם משפחתי התקיימה במשך דורות, ובניגוד אליהם חיית ממש, על אף כל מה שידוע על הזמנים והמרחב. את, שלא נדרשת לפטרונים, לבעלים, לילדים שיאשרו את קיומך ברבים ואישרת את עצמך מראש. את, שהעזת לפרוץ חומות שאפילו אני, הצאצאית שמשכה אחריה מבטים מודאגים ונענועי ראש נבוכים, לא העזתי לפרוץ, ולא רק בעניינים שבינו לבינה, או איך שלא קראו לזה לפני מאה שנה, אלא גם בכל דבר אחר שבחרת לעשות ועשית.

מי חי כמוך, את יכולה לתת לי דוגמאות? גם לא אחרי שהתקדמנו (לאן?), ביטלנו את מרבית האיסורים והמגבלות (כמה מהם השאירו בנו עקבות?), השתחררנו מסוגרי הדתות, השבטים והמשפחות (ומה עם כלובי החרדות שבאו במקום?), וברוך השם, הכול אפשרי ובאמת הוקל והוטב לנו מאוד (כן, כן). אני רוצה לנסות להבין אותך, אפילו שהניסיון נדון מראש לכישלון. אם לא אצליח להבין, אפילו מעט, לא אוכל להתמסר ולכתוב את הסיפור שלנו–שלך. מצד שני, אולי כדאי שאוותר מראש על הרצון להבין, ואז אולי מתוך אי–ההבנה ייווצר אי, שיגדל בהדרגה על חשבון תהומות אי–הידיעה.

מצאתי הקלטה קצרה שלך שרה בקול זמיר מסתלסל. מודה שלא הצלחתי לרדת לעומקה של היצירה. באוזניי הבלתי מיומנות היא נשמעה כמו יללה בלתי מובנת ארוכה. את מאוכזבת ממני, חביבה? חשוב לי להיות כנה אתך וגם חשוב לי לא לאכזב אותך כל כך מוקדם. מבטיחה להשתפר בהמשך. אגב, אם היית פה עכשיו, באיזו שפה היינו מדברות? בצרפתית, מן הסתם. האם זו השפה ששימשה אותך ביום–יום עם חברייך ללהקה, עם דודתך לילה, עם מאהבייך? או שהשתמשת בעיקר בדיאלקט היהודי–ערבי? אני נוטה לדמיין את הצרפתית שלך כמו זו של זקנות השבט שלי ־ גמישה, מתבדרת, גרונית, מתנגנת, עמוקה ונועזת, כמוך.

ועכשיו למראה: פנים מעוגלות ורחבות, סנטר מחודד עם גומה במרכז, אף ישר המסתיים בנחיריים משורטטים בעדינות, ועיני איילה גדולות, שצבען ירוק–אפור, מודגשות בכוּחוּל שחור ובגבות תיאטראליות מוגזמות. שפתיים דקות מצוירות, קפוצות, אולי מסתירות שן קדמית עקמומית מילדות. שערך הכהה, הסמיך, עוצב בתסרוקת מודרנית א–לה Belle époque. במושגים של היום, ודאי היית נחשבת אישה ממוצעת, אלמלא העיניים העמוקות שלא מרפות, חודרות ומטרידות כפגיונות.

עם השנים היית לסמל בעל כורחך, ואולי שלא על דעתך. הציבו עמוד שיש קטוע על קברך, ומשעה שהתקבעה צורתו הוא לא ישתנה. רק כתמי הטחב הקטנים המתקבצים עליו ועל המצבה שלך ממשיכים לספר למבקרים סיפור חדש מדי יום. המילים שלי יהיו כתמי הטחב האלה, הן ודאי לא יוכלו לערער את עמוד הטוטם של חביבה מסיכה, אבל אולי יצליחו לסמן עליו כמה צורות רעננות חדשות.

יש הרבה סיפורים עלייך, ויותר מהם ־ פרשנויות. פרצת את גדרות המנֶז' הבטוח, המותר, הראוי, שסביב צירו נעו בצייתנות בנֵי, ובעיקר בנות העדר שלך. למשל, עזבת בטריקת דלת את התיאטרון שלך, אלשהאמה, כשמנהליו לא הסכימו לדרישות השכר שלך, שממילא היו גבוהות לעומת השאר. הקמת את תיאטרון אלהלאל תוך שאת סוחפת אחרייך נגנים ושחקנים, ובהם את מוחמד בורגיבה, כוכב בזכות עצמו, ולימים אחיו של נשיאה המיתולוגי של תוניסיה העצמאית, שהיה מעריץ נלהב, עוד חייל בפלוגת חיילי הלילה שלך. הרפרטואר המוזיקלי שלך היה, איך נאמר, לא מאוד מגוון, ומילות שירייך מעולם לא התיימרו להצטיין בעומק פיוטי: החל מ"פנק אותי על מיטת השינה" ו"אבא לא מרשה לי ללכת לסינמה" ועד "באלדי, יא באלדי סוריה, באלדי, יא באלדי תוניסיה". היית הראשונה שדרשה, וקיבלה, שכר תמלוגים על התקליטים והאלבומים שהקלטת בברלין ובאלג'יר והושמעו בכל תחנות הרדיו החשובות ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון.

יותר מכול היית שחקנית מחוננת שהכירה בערך עצמה. ידעת שאת יותר מדסדמונה, יותר מאופליה, יותר מהנסיכה אאידה, ויותר מז'ולי של צאלח א–דין. בחרת בתפקידים שהלמו את מהותך האמורפית, הבלתי מגודרת ומוגדרת בעליל: היית רומיאו שנושק בלהט על הבמה לג'ולייט שלו, היית יוסף המוכיח את אחיו הבוגדניים, היית העיט הקטן במחזה של אדמונד רוסטאן, שהציג את גורלו המר, הטרגי, של נפוליאון השני. היית אישה ואיש, נער מאוהב ומנהיג שבוי, שמנווטת את כל אלה בעצמה באומץ ובחוכמת לבה, ממעטת לרַצות ולמרות זאת הכול מבקשים לרַצות אותה. אגב, האם תוכלי לתת לי הכוונה גם בנושא זה? נולדתי תינוקת מרצה, ומאז אני לא מפסיקה עם זה כבר יותר מארבעים שנה.

נוצריות, או יהודיות כמוך, רצוי יתומות, יכלו לגלם בהצלחה לא מבוטלת את מנעמי התקופה האלגנטית, שבה חיית אחרי המלחמה הגדולה. ערב–ערב הגשת את עצמך, חשופה, מבוסמת, מחויכת, פתיינית ומתפייטת, מלאה בעצמך וריקה מחומות הגנה, מול קהל רוטט בציפייה נרגשת, מרביתו גברים, אגב, שמנעו מאחיותיהם, מנשותיהם ומבנותיהם לצפות בהופעות שלך. שרק לא יעלו להן רעיונות לראש. אנסה להתמסר לך, מרגריט המכונה חביבה, כפי שהתמסרת לקהל שלך. זה יהיה לא פשוט, לא רק בגלל החיים שהיו לך, אלא גם בגלל האופן שבו הם הסתיימו, בסתירה גמורה לכל מה שהיית וסימלת.

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. יש מי שיגיד שגורלך נחרץ מעצם העובדה שחיית במקום, בזמנים, בין אנשים שלא יכלו לו, לטוֹטם האינפַּחַד המאיים שלך. מכל הגברים שסיכנו את חייך, נרצחת בידי מתנקש קשיש ובודד מהקהילה הישנה והחבוטה שלך. אני תוהה עד כמה הכרת את הרוצח. כולם מציינים את העובדה שהוא היה גם עשיר, תכונה רבת חשיבות לעניין ("ולמה שאישה צעירה ויפה כמוה תרצה בקשר עם גבר כמותו? ההגנה סיימה את דבריה, כבודו"). אותו יהודי זקן, ספק מחזר טורדני ספק מאהב שננטש בקלות דעת, הצית אותך באש, שממשיכה להבעיר אותך מאז בדימיונם של רבים כל כך.

האם אפשר לדמיין את התדהמה, את הפחד המצמית, המשתק? האם אפשר לתאר את הידיעה שאת כלואה בגוף שאין לברוח ממנו, בחדר שאין ממנו מוצא?

מכּתוּבּ.

מכּתוּבּ. ככה יאמרו אלה שהובסו עוד לפני שעמדו על זכותם לחיות. אבל את לא היית כזאת. היית מהלוחמות. ידעת שאת חייבת להילחם. שאת לבד ואין מי שיושיע כשאת בחדרך המוגן שנפרץ זה רק את, האש והרוצח. כמו רוצחים אחרים מסוגו, גם הרוצח שלך עשה ניסיון רפה לרצוח את עצמו. ויש אומרים שהשלטונות גילו כלפיו חסד (היום היו קוראים לזה רצח על רקע כבוד המשפחה), משום שממילא היה פצוע וזקן ועשיר. הוא לא האריך ימים, ונפטר מפצעיו שלושה שבועות אחרייך, אם יש בזה משום נחמה.

האם האש של הרוצח התמזגה עם האש שבך? האם הבערה הגדולה לובתה בכוח קנאותו וזעמו או בכוח רוח הפרצים שנשבה בחדרי הנפש שלך? כל תוניסיה נאספה בפתח בית החולים הממשלתי והמתינה בדריכות לשמוע מה עלה בגורלה של חביבת הלבבות שלה. דודתך לילה לא משה ממיטתך, החזיקה את ידך החבושה, דיברה אלייך ושרה לך כדי להתגבר על צווחות הכאב האיומות שלך.

מה הרגשת ברגעייך האחרונים במיטת בית החולים, מתייסרת ממגע תחבושות בשרך החרוך, המושחר, בשרך החשוף כולו ולא כמטפורה? האם התנחמת בידיעה שבקרוב סבלך יסתיים ותהיי חופשייה להמשיך במסעך במעלות האינפַּחַד לעבר מעלות האינכְּאֵב והאינצַעַר, עד למעלה האחרונה שלפני האינסוֹף האחד?

כעבור כמה שעות השתתקת, אך נשמתך עזבה את גופך המיוסר רק למחרת. כגודל הטרגדיה ־ עומק הקתרזיס. מספרים שהלוויה הייתה הגדולה מכל הלוויות שנראו בבירה, הכינוס ההמוני ביותר שהתקיים נכון לשעה זו בכל ארצות צפון אפריקה. אלפים רבים צעדו אחר ארונך ־ שהוצב בכרכרה פתוחה, רתומה לסוסים מקושטים בנוצות, עם רַכב בחליפה שחורה כמנהג הגויים ־ מפתח בית החולים הממשלתי, לאורך אבניו דה לונדר ועד לבית הקברות היהודי בורג'ל, שם בני הגראנה המיוחסים פינו לכבודך חלקה נאה, אף שהשתייכת לקהילת התוּאנסה. חיילים, שוטרים ופקידים צרפתים בכירים פיקחו על המהומה בדאגה הולכת וגוברת, שמא השרפה שלך תצית בלאומנים קנאות שתבעיר את הקרקע כולה.

מוסלמים קמו ממשכבם הלֵאה בשלהי צום הרמדאן, והצטרפו דומעים ואבלים לאחיהם הנוצרים והיהודים. "וכיצד יש להתייחס לאישה זו, שלא נהגה כפי שמצופה מבת ישראל כשרה?" תהו היהודים המחמירים והלכו לשאול את הרב. "כמו כלי שעורבב בו חלב ובשר ואפשר לתקנו באש, מהיום גם חביבה נוקתה," הרב ענה. חוטאת או צדיקה, מה זה חשוב כשכולם מתאבלים וכואבים, כאילו גם עורם נכווה באש הקנאה והנקמה. מקוננות ביכו את חייך הקצרים, שרטו בציפורניהן את הלחיים, כיסו את ראשן באפר, זעקו בקול את שתיקת כל המאהבים המבוישים שלך, שנפגשו זה עם זה לראשונה השוו את צערם ואת אבלם עלייך. על מדרכות העיר זרמו נהרות של מי ורדים ומי פרפוּם כדי להנעים את דרכך האחרונה. ואת שם, מרחפת, צופה בכל המהומה בדרכך המחויכת, כיודעת את סוד קיומך, כיודעת את סוד גרעין הבריאה, את סוד היופי והחוכמה והעורמה והעוצמה וגילוי הלב וההסתרה, שהאלוהים הטוב הטמין בכל אישה מלידתה.