לנוע בלידה וללדת בתנועה

הלידות שלי
 

לתהליך הלידה נחשפתי לראשונה במהלך לימודי התואר השני בבית-הספר לבריאות הציבור בבית-החולים הדסה עין כרם בירושלים. אחת ההרצאות עסקה בתהליך ההריון והלידה ואני נשאבתי לנושא. היה לי ברור שאעסוק בתחום זה לצד עיסוקי האחרים. עם זאת התכוונתי לעשות זאת רק לאחר שאעבור בעצמי הריון ולידה.

כמי שעוסקת שנים בתחום החינוך הגופני היה לי ברור שאישה בהריון יכולה להמשיך להתעמל במשך כל ההריון, בתנאי שהפעילות תותאם למצבה הגופני ולגיל ההריון. תוך כדי ההריון הראשון יישמתי על עצמי גישה זו, ובאותו זמן אף כתבתי את הספר הריון חטוב (בשיתוף עם רות דקל) שעסק בהתעמלות להריון ולאחר הלידה.

התכוננתי ללידה הראשונה. קראתי את כל הספרים העדכניים המובילים שהיו אז בשוק ואף השתתפנו, בן זוגי ואני, בקורס הכנה ללידה.

לאורך כל ההריון הרגשתי מצוין, ולא חוויתי אף אחת מתופעות הלוואי השכיחות בתקופה זו. היה לי ברור שכמו את ההריון, כך גם את הלידה, אעבור בקלות. כמי שעסקה כל חייה בפעילות ספורטיבית ראיתי בלידה תהליך פיזי שאינו שונה ממאמצים פיזיים קשים אחרים שהתמודדתי אתם בעבר. התעמלתי במהלך כל התקופה, וללידה הגעתי בכושר גופני מצוין. האמנתי בגופי וביכולתי להתמודד עם הלידה.

הלידה של תום

ללידה הגעתי יומיים לפני התאריך המשוער. הלידה נמשכה כ-7 שעות, ובמושגים של לידה ראשונה אפשר לומר - סביר לחלוטין. בכל מהלך הלידה שכבתי על גבי במיטה. לא עלה בדעתי שאפשר אחרת, ואיש לא טרח להגיד לי משהו בעניין. נדהמתי מעוצמת הכאב שהתלווה לצירים. לא ידעתי איך לעזור לעצמי והרגשתי חסרת אונים ומתוסכלת. גם בעלי שהיה לצידי כל העת לא ידע איך לסייע לי. המיילדת שליוותה אותי הבטיחה להביא משהו "שיקל עלי", ואני נעניתי בקלות ל'הצעה המפתה' - הפטידין. הצירים, לא רק שלא פסקו אלא אף התעצמו מרגע לרגע. בשלב מסוים ביקשתי לקבל אפידורל (שהיה אז די בחיתוליו בשימוש בחדרי הלידה ואנו נאלצנו אפילו לשלם עבורו). הרופא לא חשב שיש סיבה למנוע ממני את מבוקשי, ואכן בתוך כחצי שעה הפסקתי להרגיש את הכאב. הלידה הסתיימה כלידת מלקחיים בנוכחות חמישה רופאים. מאוחר יותר הבנתי שהתינוק שלי, שהיה גדול יחסית (מעל 4 ק"ג), נכנס לאגן בצורה לא נכונה, במנח עורף לאחור (OP) ונזקק לעזרת הצוות הרפואי כדי להסתובב ולצאת החוצה. אז עוד לא ידעתי שיכולתי אולי לעזור לו בכך על-ידי הנעת גופי ושינוי תנוחות.

עבורי זו היתה חוויה טראומטית - פיזית ונפשית. הרגשתי מתוסכלת ומאוכזבת מכך שלא יכולתי להתמודד עם הלידה בכוחותיי הטבעיים. גם ההתאוששות לאחריה היתה איטית וקשה, ובמשך שבועיים דידיתי כברווזה, והיה לי קשה לשבת, לעמוד או ללכת. תסכולי גדל עוד יותר כאשר צפיתי, אחוזת קנאה, ביולדות האחרות סביבי, שרבות מהן נראו קלות תנועה, חיוניות ועליזות ואילו אני 'סבלתי' את תוצאות הלידה. לא הצלחתי להבין איך גופי 'החסון והמיומן', שהקפדתי 'לתחזק' פיזית באמצעות פעילות גופנית גם במהלך ההריון, לא עמד במשימה כפי שציפיתי ממנו.

טראומת הלידה הראשונה לא מנעה ממני לחזור פעם נוספת ובמודע, אחרי שנה ושלושה חודשים, לחדר הלידה ללידת בני השני.

הלידה של יובל

את הלידה השנייה החלטתי לעבור בבית חולים אחר, הפעם בכוונה מוצהרת מראש להיעזר באפידורל. גם את הלידה הזו העברתי בשכיבה על הגב. הלידה היתה מהירה, וגם הפעם לא היו לי כלים להתמודד עם הכאב. את הצירים הרגשתי במשך שעה בלבד, וכשהתעצמו ביקשתי אפידורל. הרופא המרדים התמהמה, וכשהגיעה המיילדת הייתי כבר בתחילת השלב השני של הלידה, ולא היה מקום לדבר על שיכוך כאבים כלשהו. בתוך זמן קצר הסתיימה הלידה, כמעט ללא תפרים. ההתאוששות היתה מהירה ותוך זמן קצר מאוד חזרתי לתפקוד רגיל. היו לי שני תינוקות בבית.

הלידה של עמית

כשלוש וחצי שנים לאחר מכן הגעתי שוב לחדר הלידה - הפעם במודעות שונה לחלוטין. לפני הלידה השתתפתי בקורס להכשרת מדריכות להכנה ללידה, ולמדתי רבות על האפשרויות השונות הקיימות בלידה. הבנתי כמה מעט ידעתי קודם. היה לי ברור שהפעם איישם את מה שלמדתי, ושאני אהיה זו שאקבע איך תיראה הלידה שלי. במשך כל ההריון התעמלתי והמשכתי לעמל את קבוצות הנשים שלי. בערב שלפני הלידה עוד נתתי שיעור, ובבוקר המחרת התלבטתי בין נסיעה לעבודה לנסיעה לבית-החולים...

כשנכנסתי לחדר הלידה סירבתי לעלות על המיטה. הסתובבתי, קראתי עיתונים ושמעתי מוזיקה. במהלך כל הלידה ישבתי ישיבה מזרחית על המיטה. איש לא ניסה לשכנע אותי לשכב, למרות שלידה בתנוחה זו לא היתה מוּכּרת באותו בית חולים באותם ימים. בישיבה עברתי גם את השלב השני והשלישי של הלידה - ללא קרעים וללא צורך בתפרים. בסופה הרגשתי תחושת ניצחון והתעלות.

שלוש שעות לאחר הלידה כבר התהלכתי במסדרונות בית החולים. לא הרגשתי שרק כמה שעות קודם עבר גופי משהו רציני. במשך כל ימי שהותי בבית החולים לא יכולתי לעצום עין מרוב התרגשות והתרוממות רוח. הרגשתי נפלא!

שבוע אחרי הלידה כבר חזרתי ללמד את קבוצות המתעמלות שלי, ולאחר שבוע נוסף הצלחתי להיכנס בקלות לג'ינס שלבשתי לפני ההריון.

עמית היה תינוק רגוע, נוח במיוחד וחייכני. הוא השתלב בקלות בתוך המשפחה ואני נהניתי מאימהות רגועה, שלווה ובטוחה - עם כל השלושה.

מבוא
 

בחינת חוויות הלידה שלי, השונות כל כך זו מזו, הביאה אותי למסקנה שגופי היה מסוגל לעשות את 'העבודה' אחרת. השותפות הפעילה שלי בתהליך הלידה אּפשרה לי לכוון את הלידה ולהופכה לחוויה חיובית ומעצימה. הבנתי שהיכולת לעשות זאת אחרת היתה אתי כל הזמן ושהשימוש בה היה תלוי קודם כל בי. באין יד מכוונת נדרשו ממני שתי התנסויות לא מוצלחות כדי להגיע לתובנות הדרושות, וכשעשיתי זאת הצלחתי לעבור חווית לידה מדהימה. עוצמתה של חווית הלידה האחרונה הקרינה הן על תפקודי בסביבתי הקרובה בתקופה שאחרי הלידה והן על דרכי המקצועית.

הכרה זו חיזקה בי את הרצון לעזור לנשים להבין שניתן ללדת ללא סבל ומבלי שהלידה תיתפס כטראומה; להבין שאישה הנוטלת חלק פעיל בלידה שלה מסוגלת לכוון אותה בדרך המתאימה לה ביותר. רציתי להעניק להן כלים מתאימים, המאפשרים להתמודד עם אי הנוחות והכאב המתלווים ללידה.

ספר זה הוא כלי עזר חיוני לכל יולדת. הוא דן בתרומתה של התנועה לתהליך הלידה ומציע שפע של רעיונות ייחודיים להתמודדות עם הלידה באמצעות תנועה תוך שימוש בעזרים ובאביזרים שונים כגון כדור פיזיו, ג'קוזי ועוד. מוצגות בו גם אפשרויות לתנועה כאשר היולדת מחוברת למכשירים כמו מוניטור ועירוי או תחת השפעתם של משככי כאבים. לכל שלב משלבי הלידה מוקדשת התייחסות נפרדת ודרכים לנוע על-פי התקדמות הלידה, בבית ובחדר הלידה.

הספר מציע גם מגוון של אפשרויות לסיוע שניתן לקבל, תוך כדי תנועה, מבן הזוג או המלווה.

כל התנועות בספר מלוות בתמונות מאירות עיניים, החוסכות את הצורך בהסבר ארוך (לכל תנועה הסבר מילולי קצר למקרה הצורך). התמונות מאפשרות שימוש קל וזמין כתרגול לקראת הלידה ולשימוש בלידה עצמה בכל מקום שבו תבחר האישה ללדת.

חוויית הלידה
 

אצל מרבית הנשים הלידה היא החוויה בעלת העוצמה הגדולה ביותר בחייהן. אף-על-פי שמדובר בתהליך טבעי שחווה כל אישה כמעט, חווית הלידה היא אישית, סובייקטיבית ושונה מאישה לאישה.

קיימת חשיבות רבה לתחושות הפיזיות והנפשיות שמותירה חוויה זו על האישה. תחושות אלו ישפיעו על קצב התאוששותה מההריון ומהלידה ויקרינו על מערכת היחסים הזוגית ועל הרגשות האימהיים ואפילו על הנכונות לחוות חוויה דומה בעתיד.

גורמים רבים מעורבים בעיצוב חוויית הלידה. חלקם גורמים אובייקטיבים שהשליטה בהם מוגבלת, וחלקם גורמים הניתנים לעיצוב ולשינוי. עם הגורמים הניתנים לשינוי נמנים:

• התנהגות האישה בלידה: מידת מוכנותה של האישה ומידת השתתפותה בתהליך הלידה (עד כמה היא נוטלת חלק פעיל ומכוונת את התהליך או לחלופין, עד כמה היא סבילה ומותירה את המלאכה לסובבים אותה). 
• סביבת הלידה: המקום שבו מתרחשת הלידה (בית או חדר לידה); הצוות הרפואי המלווה את הלידה (מיילדת, רופא) והצוות התומך (בן זוג, תומכת לידה או כל מלווה אחר).  
• מהלך הלידה: ההתנהלות הכרונולוגית של תהליך הלידה המושפעת מנתונים אובייקטיביים המעורבים בלידה ואינה תלויה בהתנהגות האישה או הצוות המלווה (כמו מבנה האגן שלה, גודל העובר ומצבו הגופני במהלך הלידה ותרחישים לא צפויים המופיעים בלידה). 

על-אף שהלידה היא תהליך גופני מוגדר, רב עוצמה ודינמי הכרוך בדרך כלל בכאב ובאי-נעימות פיזית, ניתן לכוון אותו ולהשפיע עליו. המפתח לכך עשוי להימצא בשני גורמים מרכזיים - התנהגות האישה במהלך הלידה וסביבת הלידה.

מעורבותה של האישה בתהליך הלידה יכולה להכתיב במידה רבה את האופי של חוויית הלידה. אם האישה תבחר ליטול חלק פעיל בלידה ולהוביל אותה, היא תוכל לשלוט בכאב ולעזור בקידום בתהליך הלידה. ההתאוששות מהלידה ומההריון כולו תהיה מהירה וטובה, והאישה תתפוס את חווית הלידה כחיובית. לעומת זאת, אם האישה תבחר להיות פסיבית ותיתן לתהליך להובילה היא עשויה למצוא את עצמה שבויה בחוויה בלתי נסבלת שתותיר אותה כואבת וחסרת אונים. במקרה כזה יגדלו הסיכויים לחווית לידה שלילית שתשפיע על האישה ועל יחסיה עם סביבתה גם לאחר הלידה.

כדי ליטול חלק פעיל בתהליך הלידה האישה צריכה לערוך היכרות מוקדמת עם הכלי הטבעי העומד לרשותה - יכולת התנועה של הגוף, זו שתוכל לסייע לה להתמודד עם הלידה. ההיכרות הזו תאפשר לה לעשות בתנועה שימוש נכון ויעיל 'בזמן אמת' - בכל שלב בלידה ובכל מקום שבו תבחר ללדת.