הנאום האחרון של משה

פרק ראשון: הקדמה

ההיעלמות של משה

מלכי מצרים הקדמונים לא מתו. את מלכותם המשיכו בניהם במסגרת שושלות. את גופותיהם שימרו בשלמות, כמומיות. את חיי הנצח שלהם הבטיחו מבני קבורה אדירי ממדים, הפירמידות. המצרים הקדומים האמינו שפולחן המוות מביס את המוות.1 אתרי הקבורה המרשימים של הפרעונים לא היו המקום שהם בחרו למות בו, אלא המקום שבו ובאמצעותו ביקשו להמשיך לחיות.

משה גדל במצרים. הוא היה נסיך מצרי שחונך כמצרי, אבל המוות שלו היה אנטי מצרי.2 משה לא העביר את השלטון לבניו, ולא ייסד שושלת. הוא גם לא ציווה על חניטת גופתו. יותר מזה: מקום קבורתו לא נודע.3 המוות של משה הוא מחאה על תרבות המוות המצרית. ללא גופה חנוטה, ללא פירמידה מנציחה וילדים יורשים, המוות שלו הפך להיעלמות המוחלטת לו. האיש שהוציא את העם ממצרים בחייו, ביקש לעקור את המצריוּת מהעם גם ברגע של מותו.

אך האם משה באמת נעלם? בשבועות שלפני מותו נשא משה את נאום חייו. נאום גדוש ברעיונות חדשים, מפתיעים ומהפכניים. זה היה נאום הפרידה שלו, והוא הועלה על הכתב והיה לספר, הספר החמישי בתורה, ספר דברים. הנאום האחרון של משה הוא מפעל ההנצחה של משה. מסתבר שמשה לא באמת נעלם, אבל בניגוד למנהיגי מצרים, הוא לא הנציח את עצמו באמצעות מבנים אלא באמצעות תובנות. העצמות שלו לא נשמרו בפירמידה, אבל המחשבות שלו השתמרו. הן השתמרו בספר דברים.4

משה הכה בסלע ולכן לא נכנס לארץ ישראל. הוא נצטווה לדבר אל הסלע, ולא דיבר. רגעי הסיום של תפקידו משיבים אותנו לרגע ההתחלה שלו, אל הסנה הבוער. משה סירב להיות מנהיג. הוא היה משוכנע שחולשת הדיבור שלו תכשיל אותו. משה העיד על עצמו שהוא "ערל שפתיים", "כְּבַד פה" ו"לא איש דברים". לבסוף גבר על חששותיו, קיבל את התפקיד, והתוצאות ידועות: המצרים הובסו והעם נגאל. אך השליחות לא הושלמה. משה ציפה להוביל את העם דרך המדבר אל תוך הארץ המובטחת, אך לבסוף גזר האל שהוא יישאר מחוצה לה. החטא שבעטיו סיים את התפקיד מזכיר את הסיבה שבגללה לא רצה אותו מלכתחילה — הקושי לדבר. ארבעים שנה לפני הכניסה לארץ סירב משה להנהיג מפני שלא היטיב לדבר. ואכן, אלוהים הודיע לו על סיום תפקידו משום שבמי מריבה לא דיבר. כבדות הפה לא מנעה ממנו לצאת לשליחות, אך נראה שהיא מנעה את השלמתה.

אירוניה זו עוטה אופי חריף עוד יותר נוכח תוכנו של הנאום האחרון של משה. בדבריו תובע משה מהעם, שוב ושוב, להמשיך לצטט את הנאום הזה. הם מצוּוים לכתוב חלקים ממנו על אחד הסלעים בהר עיבל לכשייכנסו לארץ. וכאשר ימַנוּ להם מלך, מוטל עליו לכתוב את הנאום ולעיין בו כל ימי חייו. ופעם בשבע שנים נתבע העם להיקהל ולהקשיב לקריאת דברי הפרידה של משה. במילים אחרות, הנאום של משה מקפל בתוכו את המשאלה שלא להישאר בצד המזרחי של הירדן, אלא להיות נוכח בחיים העבריים גם בצד המערבי שלו. הַצלחת הנאום תימדד בכך, שהמילים האחרונות של משה ייעשו נצחיות. בגלל האי־דיבור הוא לא נכנס לארץ, אך לבסוף הדיבור שלו הוא שנכנס לארץ.

הכניסה אל הארץ היא גם הכניסה אל הכוח. לאחר הכניסה לארץ, כיבושה וההתבססות בה, העם החלש שיצא ממצרים אינו חלש עוד. הוא עם חזק השולט בכנען. משה מבקש להכין את העם למצב הזה, ללמד אותו כיצד להתגונן מהאיום המוסרי והרוחני הגלום במעבר מחולשה לעוצמה.

ההצלחה מאיימת על המצליח. היא עלולה להגביה את לבו ולאטום את מצפונו. זה היה החשש של משה לפני מותו, והחשש הזה רלוונטי גם היום: האם אפשר להשיג עוצמה בלי לאבד את הרגישות? ספר דברים מבקש לעצב חברה שיש לה שפע חומרי שאיננה חומרנית; חברה חזקה שאיננה שיכורת כוח. הנאום הוא, בין השאר, תשובה לשאלה: כיצד אפשר להצליח בלי ליפול קורבן מוסרי להצלחה? משה אמנם לא מכניס את העם אל הארץ, אך הנאום שהוא שותל בתודעתו נועד להדריך אותו במסע המורכב אל העוצמה.

דת וכוח

היחסים בין דת לכוח עתיקים ועמוקים, והם עשויים להסביר את הקסם הרב של התופעה הדתית. בכל מקום ובכל זמן שבהם יש בני אדם, נמצא גם דת. הפיתוי שבדת גדול מאוד. האדם הוא בעל חיים רליגיוזי — "Homo religious" בלשונם של חוקרי הדת. על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה, סוד המשיכה של הדת טמון בחרדה העמוקה של האדם. בני האדם הם יצורים פוחדים. העתיד לא נודע ובעיקר בלתי נשלט, ולכן מפחיד ומאיים.5 דתות נותנות מענה לחרדה. הן מבטיחות, למי שמתמסר להן, תחושה של ודאות ושל שליטה. שליטה בחיים ולעתים, כמו בדת המצרית הקדומה, גם שליטה במוות. אבל לא תמיד. למשה רבנו התגלתה דת שאיננה מקנה שליטה כזאת. במילים האחרונות שלו הוא מעצב מחדש את התופעה הדתית באורח המעקר ממנה את תחושת הוודאות; הטקסים של הדת שמשה מציג לעמו אינם מעניקים לאדם אשליה של שליטה. ספר דברים מבשר תודעה דתית ורוחנית מסוג חדש.

ולא רק תפיסה חדשה של דת מציע משה לעם. הוא מציע לו גם תפיסה חדשה של פוליטיקה. בין דת ופוליטיקה תמיד היה חיבור. חלק מחוקרי הדת טוענים שהדת נוצרה ממניעים פוליטיים. היא נהגתה כדי לאפשר למעטים לשלוט בהמונים. הדת, על פי תפיסה זו, היא מניפולציה המקנה כוח כמעט בלתי מוגבל למי שיודעים להפעיל אותה.6 האם הדת נועדה להקנות לאנשים תחושה של שליטה, כפי שסבר שפינוזה, או שהיא בכלל נוסדה למטרת השתלטות עליהם? ואולי שני הדברים נכונים: הדת מקנה להמונים תחושה של שליטה בחייהם, וכך מאפשרת למעטים להשתלט עליהם.

זה לא מה שעולה מספר דברים. בנאומו האחרון מפריד משה בין דת לכוח. המעשה הדתי שמציע משה מרוֹקָן משליטה. והמעשה הפוליטי שמציע משה מופרד מדת. בנאום הפרידה שלו משרטט משה את דמותה של מלכות ללא כוח דתי ועם סמכויות מוגבלות. הדת של משה איננה מנגנון שליטה.

איזו דת לא מבטיחה לאדם שליטה? איזו פוליטיקה מגבילה את השלטון? ספר דברים עוסק בכוח של הגבלת הכוח. הוא מציע, בעצם תובע, סוג חדש של דת וסוג חדש של פוליטיקה. אלה שתי המהפכות של משה.

מבנה הספר

שתי המהפכות של משה הן נושאו של החלק הראשון של הספר הזה, שבו אציג את הרעיונות המרכזיים של התודעה הרוחנית־דתית החדשה שמתאר משה בדבריו האחרונים. רעיונות אלה שקועים בקרקעית החומשים שקדמו לספר דברים, אך הם צפים ומתבהרים בספר החמישי והאחרון של התורה. לאחר שאפרוש אותם נזהה כיצד שתי המהפכות נובעות מרעיון אחד שגדול משתיהן — רעיון חדש על מהותו של האלוהים.

בחלק השני של הספר נעבור מהפילוסופיה אל הפרקטיקה. נדון בפיכחון הכואב של משה, שידע שיהיה קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, לממש את שתי המהפכות שהציע בנאומו. משה היה נביא, ובנבואתו ראה שהסיבה לכישלון תהיה ההצלחה. ההצלחה של כיבוש הארץ תשבש את תודעתו של העם. בעוד שבחלק א' נדון בדת שאין בה שליטה, בחלק ב' נדון באופן שהשליטה משבשת את הדת. החלק הראשון הוא תיאולוגי וממוקד ברעיון חדש בדבר מהותו של האלוהים. החלק השני הוא פסיכולוגי ועוסק בטבעו של האדם ובהתמודדות שלו עם אתגר ההצלחה — איך אפשר למנוע את הכישלון הטמון בהצלחה?

החלק השלישי של הספר עוקב אחר השפעתו של הנאום האחרון של משה בימים ובשנים שלאחריו. האם הרעיונות שנפרשו בו — הרעיונות הגדולים והמורכבים — התקבלו ומומשו בימי התנ"ך? נתבונן בהשפעתו של הנאום באמצעות עיון בדמותם של שני מנהיגים גדולים שבאו אחרי משה. יהושע, שמימש את כל תוכן הנאום, ושלמה המלך, שהפר אותו. לבסוף נשאל: האם שתי המהפכות של משה יכולות להתממש בישראל המודרנית?

ספר זה מתייחס לספר דברים כאל יצירה אנושית, שהעובדה שהיא נכללת בתורה מקנה לה תוקף אלוהי. זו עמדה המקובלת על חלק מהפרשנים בעבר ובהווה, אך לא על כולם, וייתכן גם שלא על רובם. ההנחה שמחברו של ספר דברים הוא אדם, ושהאדם הוא משה, מותקפת משני כיוונים: רוב הפרשנים הרבניים נוטים לערער על ההנחה הראשונה, המייחסת את הנאום לאדם ולא לאלוהים; רוב החוקרים האקדמיים נוטים לערער על ההנחה השנייה — המייחסת את הנאום למשה. הם סבורים שספר דברים נכתב על ידי אדם, אך הוא אינו משה, אלא מישהו מחוגי החכמים של תקופת בית המקדש הראשון. הרבנים כמו גם החוקרים אינם מקבלים את ההנחה שספר דברים הוא ספר של משה. אלו כמו אלו אינם מקבלים כפשוטם את דברי הספר עצמו, ספר דברים, שעל פיו משה הוא הדובר. מטרתי היא להבין את הספר כפי שביקש שנבין אותו. הסבר נרחב לבחירה הפרשנית הזאת אל מול שתי החלופות, הרבנית והאקדמית, מופיע בנספח שבסוף הספר. עד הנספח לא נעסוק עוד בשאלה אם משה אכן כתב את ספר דברים. עד הנספח נתייחס למה שכתוב בספר דברים עצמו: דברים הוא נאום של משה.

מאליו ברור שהדיון שלנו אינו אקדמי, אבל גם לא פרשני מסורתי. אינני חוקר מקרא, והספר אינו עוסק במקורותיו של ספר דברים, וגם לא בפירושים ובמדרשים המאוחרים שלו. השאלות שהובילו אותי לספר דברים היו פילוסופיות. התעניינתי ברעיונות הדתיים, הפסיכולוגיים והפוליטיים שמסתתרים בו, ולאחר כשמונה שנים של ניסיונות לנסח וללטש אותם, אני מציג אותם כאן. כמו שני ספרי הקודמים, סודותיו של מורה הנבוכים וחלומו של הכוזרי, גם ספר זה הוא ספר על ספר — ניסיון לפענח משהו מההגות החידתית הגדולה של ספר דברים.

הסקרנות שלי כלפי ספר דברים החלה עם קריאת ספרו של משה ויינפלד, שעוסק בתפיסה הדתית של ספר דברים,7 ולא פסקה מאז. מצאתי בו חלון להתבונן דרכו בהגות המקראית בכללותה. חוויתי אותו כמעין מבוא לפילוסופיה המקראית. עטתי עליו כמוצא שלל רב.8

במרוצת השנים גיליתי שדרך החלון של ספר דברים אפשר להשקיף גם על החברה הישראלית, ובעיקר על סוג הדתיוּת שיש בה וסוג הפוליטיקה שאין בה. אך רק לאחרונה הבנתי שבספר דברים מצאתי משהו לעצמי. האר"י הקדוש אמר שלכל יהודי יש אות משלו בתורה. בחלקים השונים של ספר דברים מצאתי את האות שלי, ואולי אף את הספר שלי בתורה.

הנאום האחרון של משה מוקדש לכל מי שרוצה להביט בחלון שפתח משה ודרכו בפילוסופיה של התנ"ך. הוא מוקדש גם למי שרוצה לראות דרכו את אתגרי העולם הישראלי המודרני.

לספר הזה שני מפלסים. "המפלס העליון" הוא הטקסט שאתם קוראים עכשיו והוא מכיל את הדיון המרכזי, ובו הסיפור הפילוסופי שאנסה לספר. "המפלס התחתון" מוקדש להערות שוליים (שממוקמות בסוף הספר). נעזרתי בהן כדי לנקות את הדיון המרכזי מכל מה שעשוי להפריע לחוויית הקריאה השוטפת. חלק מהדברים שלפניכם מקוריים, וחלק כבר נאמרו על ידי אחרים. חלק מהדברים נתונים במחלוקת וחלקם מוסכמים. מי שירצה להתעמק בפרטים הללו, מוזמן לעיין במפלס התחתון. הניסוחים במפלס העליון נועדו לאפשר קריאה לא מופרעת, ומטבע הדברים יש בהם לעתים הכללות. ההסתייגויות והדיוקים ממוקמים במפלס התחתון.

אני חייב תודות לאנשים רבים שסייעו לי בתהליך העבודה על הספר. ראשית, תודה לעוזר המחקר המסור שלי, דרור יעקב, שטביעות האצבע שלו ניכרות במפלס התחתון של הספר ובנספח שבסופו. חברים ומלומדים קראו במסירות את הגרסאות השונות של כתב היד וחשפו שגיאות, הוסיפו בהירות וחיזקו טיעונים. פרופ' אוריאל סימון, פרופ' אלכסנדר רופא, ד"ר דרור בונדי, ד"ר רוני מגידוב, ד"ר שרגא בראון, אפרת שפירא רוזנברג, נעם ציון, הרב אביה הכהן, ד"ר יושי פרג'ון, הלל מאלי ויבניה קפלון. אני מודה לכולכם על הביקורת האוהבת והקשוחה שאילצה אותי לדייק את כוונותי וקירבה אותי אל תוככי ההגות של ספר דברים. ספרי התברך גם בעצתם המחכימה של חברים ומומחים בתחומים שונים: תודה לבועז ליפשיץ, מילכה אלימלך, ד"ר רן ברץ, ד"ר דני טנא, הרב פרופסור דניאל שפרבר, רני אלון ואלירן זרד.

אני מודה לתרזה איזנברג, ליעל ינאי, ליובל אלעזרי, לשרית רוזנברג ולאמרי זרטל, ולכל הצוות המסור של כנרת, זמורה, דביר, על הטיפול הקשוב והמקצועי בכתב היד.

מדרשת "עין פרת — המדרשה באלון" זוכה בשנים האחרונות לתנופה בזכות ההובלה החכמה והיוצאת דופן של ענת סילברסטון, נעם אדוריאן וקרן אפלבאום־ריף. אני מודה לכם מעומק לבי על השיח בינינו ועל שאתם מאפשרים לי את הפנאי הדרוש ללמוד, להגות ולכתוב. הספר נכתב בין כתליו של מכון שלום הרטמן בירושלים, ואני מודה לרב ד"ר דניאל הרטמן על האקלים האינטלקטואלי שאיפשר זאת. שמואל רוזנר, יותר משהוא עורך הספר, הוא חברותא ושותף. זאת הנאה וזכות גדולה לעבוד איתך, שמואל. תודה.

ומעל לכולם אני מלא תודה לשותפה שלי, לחברה הכי טובה שלי, לציפי.

הספר מוקדש לאחיות ולאחים שלי, באהבה רבה.