פלא

פרק ראשון:

רגיל

אני יודע שאני לא ילד בן עשר רגיל. טוב, ברור, אני עושה את כל הדברים הרגילים. אני אוכל גלידה. אני רוכב על אופניים. אני משחק בכדור. יש לי אקס־בוקס. דברים כאלה, כנראה, הופכים אותי לרגיל. ואני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים.

אם הייתי מוצא מנורת קסמים והייתי מקבל משאלה אחת, הייתי מבקש שיהיו לי פנים נורמליות שאף אחד בכלל לא שם לב אליהן. הייתי מבקש שאוכל ללכת ברחוב בלי שאנשים, ברגע שהם רק רואים אותי, יעשו את הקטע הזה של להביט לצד שני. אני אגיד לכם מה דעתי: אני לא רגיל רק בגלל שאף אחד אחר לא חושב שאני רגיל. זאת הסיבה היחידה.

אבל אפשר לומר שאני כבר די התרגלתי למראֶה שלי. אני יודע להעמיד פנים שאני לא רואה את הפרצופים שאנשים עושים. כולנו נהיינו מאוד מתורגלים בקטע הזה: אני, אמא ואבא, וִיָה. לא, קבלו תיקון, לא ויה. ויה לא כל כך טובה בזה. היא מתעצבנת נורא כשמישהו גועלי אלי. למשל, פעם במגרש משחקים ילדים יותר גדולים מאיתנו עשו כל מיני קולות. אין לי מושג מה בדיוק הקולות האלה היו אמורים להביע, כי לא שמעתי אותם בעצמי, אבל ויה שמעה וישר צרחה עליהם. היא כזאת. אני לא כזה.

ויה לא חושבת שאני רגיל. היא רק אומרת ככה, אבל אם הייתי רגיל, היא לא היתה מרגישה שהיא תמיד צריכה להגן עלי. וגם אמא ואבא לא חושבים שאני רגיל. הם חושבים שאני לא־רגיל. נראה לי שהאדם היחיד בעולם שיודע בדיוק עד כמה אני רגיל זה אני.

דרך אגב, קוראים לי אוגוסט. ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי, כל הסיכויים שזה הרבה יותר גרוע.