החופש לחשוב

מבוא: הזמנה לחשוב חופשי

בפברואר 2019 הפכתי מ"לוחם כסף" לאדם שהגיע אל היעד שהציב לעצמו. הדוחות של Plus500, החברה למסחר בורסאי שהקמתי עם שותפים, הראו כי בשנה החולפת רשמה החברה רווח נקי בסך 379 מיליון דולר.

אני ממש זוכר את הרגע שבו החזקתי את הניירות והבנתי: לעזאזל, אנחנו מרוויחים סכומי כסף מטורפים. עשיתי את זה! מגיל 13 אני מטפס עם נעלי הליכה על הר הכסף וסוף סוף אני בפסגה, נושם אוויר דליל בחמצן, ומרוצה. אחרי שנים במרוץ למען החופש הכלכלי שלי, אני יכול לומר — ניצחתי! זה היה רגע מרגש, משתק כמעט. Plus500 היא חברה שהשותפים שלי ואני בנינו מאפס, בלי שום ידע מוקדם בבניית מוצר דומה. פשוט האמנו בעצמנו וביכולות שלנו ללמוד תוך כדי תנועה. ההורים שלי, נעמי ויעקב, תמיד לימדו אותי להאמין בעצמי. אלמלא הדחיפה הזו שלהם, אולי הייתי חושש. אולי הייתי מפספס את ההזדמנות.

החברה שלנו התחילה בדירה שכורה צנועה בחיפה, והנה אני עכשיו, מתנדנד על הכיסא שלי במשרדים הענקיים של חברה שהיא מקור פרנסה למאות עובדים. 379 מיליון דולר. בשנה!

מה עושים עכשיו? עוד כסף? הפתעתי רבים בסביבתי הקרובה והרחוקה כשהחלטתי — זהו! זה הזמן למכור את המניות שלי ולעזוב את מה שהיה עד אז מפעל חיי.

רק כמה חודשים קודם לכן התראיינתי לעיתון ״גלובס״, וכששאלו אותי מתי אני מתכוון לעשות את האקזיט שלי, עניתי אז שאין לי כוונות כאלה. שאני מעדיף להישאר בחברה ולהגדיל את הרווחים עוד יותר. מה קרה בשבועות הספורים הללו שגרם לי לשנות את דעתי מן הקצה אל הקצה? בכנות — פשוט הבנתי שאני לא צריך את זה יותר. שאין שום סיבה להמשיך לנסות להעפיל אל ראש ההר. אני כבר בפסגה!

עשיתי חישוב פשוט: גם אם אבזבז עשרים מיליון דולר בשנה עד שארית חיי, עדיין יישאר לי הרבה יותר כסף ממה שאני צריך. למה לי להישאר לוחם כסף, כשאני כבר לא צריך ממנו יותר? מה זה ייתן לי? מלכתחילה לא רציתי להיות עשיר כדי לקנות מטוס פרטי או יאכטה מטורפת. אני לא מתעניין בכוח או במעמד — כל מה שרציתי, תמיד, היה לחוות תחושת חופש מוחלטת.

במובן הזה, החוויה הייתה משחררת. הבנתי שהגעתי ליעד — שאני כנראה חופשי. שאני יכול להרשות לעצמי לעצור רגע, לקחת נשימה ולהתחיל מחדש. לבחור כיוון חדש. מה יהיה הכיוון הזה? לא היה לי מושג קלוש. ידעתי רק שכבר אין לי את התשוקה לחזור אל הימים שבהם הקמתי חברה גדולה, שהייתה מרכז חיי. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן עסקתי ביזמות, הרגשתי שאני משוחרר לגמרי. צף באוויר, משוחרר מכל הכבלים שריתקו אותי. אבל לא היה לי מושג מה יכול להיות הדבר הבא שירגש אותי. העתיד ניצב לפניי כמו לוח חלק, לבן. לא ידעתי מה אני אמור לכתוב עליו.

שנים דאגתי לטפח תחביבים — גלישה, כדורגל, הליכות בטבע, קריאת ספרים, כך שלא חששתי שאשתעמם. לא חששתי גם מסכום העתק שהתנחל בחשבון הבנק שלי. כסף, עסקים, השקעות — זה אזור הנוחות שלי. מעולם לא הייתה לי בעיה לעשות עסקאות של 300 מיליון דולר, לשבת למנכ"לים של בנקים על הראש, לעלות על במה בעמק הסיליקון ולהרצות בפני אולם מלא. להקים חברה ולרוץ איתה קדימה בכל הכוח זה ממש טבע שני עבורי. זה הרבה יותר קל לי מאשר, נניח, לגשת לבחורה במסיבה ולהתחיל איתה. גם כשהכרתי את אשתי דנה, חששתי לגשת אליה. ביד רועדת הקלדתי הודעת טקסט — בא לך ללכת לשתות משהו?

לא מעט שואלים אותי מה עושים עם הכסף הגדול. מה קונים? איך מתפנקים? ובכן, אני רכשתי רכב — טויוטה לנד קרוזר. זה היה רכב החלומות שלי באותה תקופה. עסקה שהייתה, בדיעבד, טיפשית, יקרה, ורק הוכיחה לי את מה שידעתי כל הזמן — אני לא צריך סמלי סטטוס. זה פשוט לא מעניין אותי. מבחינתי, מדבר יהודה הוא המקום היפה ביותר בעולם, והפעילות המהנה ביותר עבורי היא גלישה בחופי ילדותי — בחיפה או בקריות.

היום אני גם יודע עוד משהו חשוב, משהו שלא יכולתי להבין קודם — כסף, גם כל כך הרבה ממנו, לא הופך אותך לאדם חופשי. להיפטר מהכבלים החיצוניים זה לא מספיק. כדי לזכות בחופש אמיתי, צריך להשתחרר מהכבלים הפנימיים שלך. כמעט תמיד, מי שבאמת מגביל את הצעדים שלנו הם אנחנו, במו ידינו. במקרה שלי, גיליתי שלמרות הרצון העז להשתחרר, אני עדיין כבול בכבלי העולם המערבי והמוסכמות שלו — שמכניסים אנשים אל כלובי בטון יפים — הבתים שלנו — ושמצפים מאיתנו לנהל סדר יום רחוק מזה שניהלו אבותינו הקדמונים, בטבע. אבל אני לא מוותר. אני נלחם בכבלים האלה. תמיד צריך להילחם.

אתם בטח מכירים את הבדיחה הזו — אישה אחת מתקשרת לבעלה ואומרת לו: ״איזה משוגע אחד נוסע נגד הכיוון באיילון.״

הבעל עונה לה: ״אחד? יש אלפים.״

כך הרגשתי במשך שנים; אלפי אנשים נוסעים נגד כיוון התנועה ורק אני נוסע בכיוון הנכון. כך הבנתי את הסיבה שבגללה אני כותב אותיות ומספרים הפוך מאיך שצריך — אני פשוט חושב הפוך מרוב האנשים בסביבתי. יש לי זווית ראייה שונה, אני נהנה מדברים שרוב האנשים לא נהנים מהם, מדבר על נושאים שרוב האנשים מעדיפים לא להתעסק בהם. התזונה שלי שונה. שעות השינה שלי אחרות. בקיצור, אני ממשיך לנסוע הפוך מכיוון התנועה.

כשאני מנסה להבין מה גרם לי להצליח בעסקים, אני מבין שזו שיטת החשיבה שלי. ככל שהשנים חולפות, אני מבין שמסלול חיי היה רצוף באופן לא מודע בעקרונות, באסטרטגיות ובחוקים לא כתובים. כשנתקלתי בבעיות, פתרתי אותן לבד, והבנתי שגם בשאר תחומי חיי, לא רק בעסקים, אני מפעיל את אותה השיטה כדי לקבל החלטה מושכלת. היום אני קורא לעקרונות האלה השיטה למחשבה חופשית. העליתי אותם על הכתב כדי לחלוק אותם איתכם. המחשבה החופשית שינתה את חיי. היא יכולה לשנות גם את החיים שלכם.

אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי, תזזיתי ומשתנה. רובנו מבלים שליש מחיינו במשרד, תחת אורות ניאון, חולמים על היום שבו נוכל להרשות לעצמנו יותר. יותר זמן לעצמנו, יותר אפשרויות, יותר הנאות. אני מכיר את המחשבות האלה. במשך שנים רבות הן היו הדלק להצלחה שלי.

כל החיים לימדו אותנו שכדי להרוויח כסף צריך לעבוד קשה. צריך להרגיש את הזיעה זולגת על הפרצוף. ובכן, בעיניי זה קשקוש. כולנו רוצים להרשות לעצמנו בשלב מוקדם ככל האפשר של חיינו אוכל טוב, בית מסודר, גינה יפה, שירותי בריאות טובים, השכלה טובה לנו ולילדינו, אולי גם מעמד חברתי טוב יותר ותחושת חופש. איך להגיע לשם? מחשבה חופשית תוביל אתכם לשם — אם רק תאפשרו לה.

אני לא מתבייש לומר שההצלחה שלי התחילה דווקא מהרצון להשיג רווח גדול במאמץ מינימלי. ברור לי, למשל, שללמוד מקצוע טוב ולהשקיע שלוש־ארבע שנים ברכישת השכלה זה מאמץ קטן יותר מאשר לעבוד כל החיים בעבודה של צווארון כחול. זו טקטיקה שתתאים לאנשים ״עצלנים״ הרבה יותר מאשר להיות שליח של פיצה, למשל. תמיד הייתי עצלן, לכן בחרתי ללמוד מקצוע שנחשב למאתגר — הנדסת חשמל. רציתי לרכוש את הכלים שיאפשרו לי, בהמשך הדרך, לעבוד פחות. כך, במחיר שבעה סמסטרים של מאמץ בטכניון, קניתי לי חיים שלמים של נוחות.

לרובנו קשה מאוד להתנתק מדעות שגדלנו עליהן. קשה לנו לשנות דעה או לאמץ שיטת חשיבה אחרת, למרות שהחיים כיום מאפשרים לנו לחשוב חופשי יותר מאי פעם. כל הידע בעולם פרוש לפנינו וזמין לנו — ואנחנו חופשיים לחשוב בדרך הייחודית לנו, לשאול את השאלות ולחפש את התשובות לבד. תחשבו חופשי — תצליחו. לא רק כלכלית, אגב. הרווחים של המחשבה החופשית תקפים בכל תחומי החיים ובכל זירות החיים.

כתבתי את הספר הזה כי אני מאמין שכל מה שצריך לחיים טובים נמצא לידינו. הפתרונות בענייני סביבה, חינוך ובריאות נמצאים ממש מתחת לאף. אני עוסק היום בשאלות מה יהיה נכון לאכול, איך לרוץ, איך לנשום, באילו חברות להשקיע ומתי לקחת צעד לאחור. אני מתעורר בבוקר ושואל את עצמי מה גורם לשלטון להיחשב טוב עבורנו, האזרחים. אני מביט במציאות במבט צלול. מפוכח. משחרר את המחשבה שלי ומתקדם.

מסלול חיי עיצב את הדרך השונה שבה אני חושב היום. אימי עובדת סוציאלית, אבי מהנדס חשמל. סבי וסבתי, משני הצדדים, היו ניצולי שואה. כל משפחתם הושמדה מלבדם. השואה הייתה נוכחת כל הזמן בבית שבו גדלתי, ועימה הדחיפה לחשוב אחרת, בגדול, לא לפחד. אבא שלי תמיד היה אומר לי "משפחת גונן לא מפחדת". כשהייתי בן עשר, עברתי עם משפחתי לארה"ב. התגוררנו בעמק הסיליקון של היום. כך רכשתי אנגלית כשפה שנייה, ואני ממש חושב היום בשתי השפות. הכרתי על בשרי את התרבות האמריקאית שדוגלת בבניית שיטה להפעלת מוסדות ועסקים ובהתנהלות שיטתית שמכוונת לטפל בדברים באופן יסודי ומעמיק.

כבר בגיל 13 התחלתי לסחור בבורסה. התשוקה להצליח, להתקדם, להרוויח כסף — תמיד הייתה שם. היא הייתה נוכחת בכל אחת ואחת מההחלטות שקיבלתי בחיי. אחרי לימודים במגמה ריאלית בתיכון ושירות צבאי במודיעין, שלא הותיר עליי חותם, ועל מפקדיי עוד פחות, בחרתי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון. כבר במהלך הלימודים הקמתי עם שותפים את החברה הראשונה שלנו BeeJack שהייתה פלטפורמה לבלאק־ג'ק. לאחר מכן הקמנו קזינו באינטרנט, בהמשך את Play65, אתר למשחק שש־בש בתשלום, ולאחר ניסיון כושל עם הקמת חברת BizReef שהציעה שירותים ממוחשבים לפרילנסרים, ייסדנו את Plus500, פלטפורמת המסחר המקוון, שהכניסה בעשור האחרון מעל שני מיליארד דולר רווח נקי.

הרבה פעמים בחיי הלכתי נגד הזרם. התחלתי בתחום ההימורים, שנחשב לטאבו ולעיסוק של עבריינים. קיבלתי החלטות עסקיות שהפתיעו רבים, גם לפני שהנפקנו וגם אחרי. אני משתמש במחשבה חופשית כדי להבין איך אפשר לשפר את הבריאות שלנו ומהי התזונה הנכונה עבורנו. כל מה שאתם קוראים כאן כהמלצות אני עושה בעצמי. אני משתדל להיות איש אמת. ביום רגיל יש סיכוי טוב שתמצאו אותי קורא ספרי עיון ועיתונים דוגמת "וול סטריט ג'ורנל", "דה מרקר", "ידיעות אחרונות", "הארץ". אני קם מדי יום בארבע לפנות בוקר. שוחה בים או בבריכה, רץ, הולך בטבע, גולש קייט, משחק פוקר, נהנה מהסדר סביבי, מניח תפילין, מחפש ובודק השקעות מעניינות בבורסה, לומד מהתנ"ך או חושב איך לפתח אצל אחרים חופש מחשבתי, שהוא, כפי שבטח כבר הבנתם, המפתח לחיים טובים יותר.

אני לא מתיימר להיות מה שאני לא. אני לא פוליטיקאי, רופא, יועץ השקעות, אלוף בצבא, מתמטיקאי או פסיכולוג. אני רק מהנדס חשמל מהטכניון. סקרנות ותשוקה הוליכו אותי לחקור ולגעת בכל הנושאים שבהם עוסק הספר. כל מה שתקראו כאן הוא רק קובץ תובנות. הן אינן מתיימרות להתאים עצמן לכולם. ודאי שהן אינן מחליפות ייעוץ אישי, פרטני מול אנשי מקצוע.

אני כותב את השורות האלה מעמק הסיליקון, שם התגוררתי למשך שנה אחת. זה מקום שמקדש טכנולוגיה. אך המפתח לחיים טובים שיש בהם גם רווח, רגשי, חברתי, אינטלקטואלי או כספי, אינו בהכרח טכנולוגי — זו רק מחשבה חופשית שמייצרת את הפעולות הנכונות לחיים טובים.

"החופש לחשוב", הפצתו בעולם, הפכה להיות העיסוק המרכזי שלי. האם אצליח לעשות שינוי גדול באמת? לא בטוח, אך לפחות אוכל לומר שניסיתי.

בניגוד לקואצ'רים מצליחים, שהמציאו שיטה ועשו ממנה כסף, אני עשיתי כסף גדול, הוכחתי לעצמי למה אני מסוגל, ורק אז ישבתי לגבש את הבחירות שלי לשיטה סדורה. בספר הזה אני פורס בפניכם את השיטה שעזרה לי להגיע לרווחים גדולים במאמץ קטן. אם תחליטו ליישם אותה ולהתחיל לחשוב חופשי, אני מקווה שהיא תוכל לעזור גם לכם.

אז אם את או אתה עוסקים בנגרות או בתכנות, בשירות צבאי, לומדים באקדמיה או בכיתה י"א, עובדים בבנק או בשמירה, ערבי מוסלמי, נוצרייה או אתאיסט, רקדנית פלמנקו, השכן ממול, הבן שלי או סתם אדם כמוני, אני מזמין אותך למסע, בעקבות עצמך, בעקבות העתיד שמחכה לך, ובעיקר — בעקבות המחשבה החופשית.

פרק 1:
לאס וגאס, בייבי

בקיץ 1998 נסענו, שלושה סטודנטים, חברי ילדות מחיפה, לטיול של חודש בארצות הברית. ישי ואני סיימנו שנה ראשונה בלימודי הנדסת חשמל ותוכנה בטכניון, ואורי היה עתודאי בלימודי הנדסה. שלושה חברים שהכירו בבית הספר התיכון, התעניינו במחשבים ואהבו להמר, לעשן ולטייל. היינו בני 22 עם כמה מאות דולרים בכיס. לא רצינו תיק על הגב, אלא מזוודה בתא המטען. ארצות הברית סקרנה אותנו. אף פעם לא טיילנו שם כאנשים בוגרים, טיול תרמילאים בהודו נראה לנו פחות אטרקטיבי.

לא התפתינו לבחור במכונית ספורט אדומה עם גג נפתח או אופנועים רועשים שיסמנו שהגענו. בגיל 22 היינו שלושה ילדים עם חשיבה אנליטית, חובבי מתמטיקה ומספרים, שחיפשו כלי רכב שאפשר להגיע איתו מנקודה אחת לשנייה במינימום זמן, מינימום עלויות ומקסימום תועלת. חשבנו — חופשי. את הדרכים הארוכות של החוף המערבי חצינו בעזרת טנדר טויוטה ישן שקנינו באלף דולר וששימש גם כבית מלון נוסע, אחרי שהצלחנו לדחוס בו את כל הציוד והמזוודות שלנו מאחור.

בגלל התקציב המוגבל להפליא שלנו, כמה מאות דולרים, העברנו חלק מהלילות באוהל שטח מאולתר שהרכבנו בכל ערב ופירקנו בבוקר. היינו מאושרים ושמחים בחלקנו למרות שלא היו לנו אמצעים כלכליים להתפנק במלונות יוקרה או לעשות שופינג מטורף. היה לנו תקציב מוגדר מראש ונצמדנו אליו בקנאות.

פנקס המוות

את הוצאות הטיול שלנו, שנרשמו באדיקות בפנקס קטן, חילקנו בין שלושתנו. בתחשיבים שלנו אפילו חילקנו לשלוש גם חבילת מסטיקים שעלתה סנטים בודדים. כל כך תפרנים היינו באותה התקופה, שנאחזנו במידע הכתוב בפנקס הקטן כמוצאי שלל רב, וזאת כדי לדייק בחלוקת הוצאות הדלק, הסיגריות, הארוחות הזולות ברשתות מזון מהיר, עלויות קטנות שהרכיבו את המסע שלנו, וככל שגדלו ההוצאות, אף אחד לא רצה לשלם אפילו רבע דולר יותר מהאחרים, מה שהפך אותנו לדקדקנים יותר בחישובים; במובנים רבים, משעשע ככל שזה יישמע, מצאנו בחישובים האלה הנאה. הפנקס היה העוגן שלנו, רשת הביטחון הקטנה שלנו לתכנון המסע בלי לחרוג מההוצאות. הפרטים הקטנים שנרשמו בו בקפדנות, היו חשובים מאין כמותם. היום אני מבין כי הקפדנות הזו, תשומת הלב לכל דולר שיוצא מהכיס, היא תכונה חשובה מאוד לאיש עסקים, אבל מובן שלא ידעתי זאת בזמן אמת.

כך או כך, הפנקס הזה היה לחבר הרביעי שלנו בטיול, המלווה הצמוד. פעם אחת שכחנו את הפנקס במסעדה שבה ישבנו לאכול. גילינו זאת כשהיינו במרחק של מאה וחמישים מייל. עצרנו במקום. הבנו שלא נוכל להמשיך את הטיול בלעדיו. בצד הדרך עמד טלפון ציבורי. אחד מאיתנו מצא בכיס מכנסיו את כרטיס הביקור של המסעדה. שיחת טלפון קצרה ומשמחת אישרה לנו כי הפנקס האבוד נמצא על ידי אחת המלצריות. בו ברגע הסתובבנו על צירנו וחזרנו במהירות אל המקום, נסיעה שנמשכה שעתיים ארוכות מאוד בכבישים שידעו ימים טובים יותר, וכל מטרתה הייתה להחזיר אלינו את הפנקס האבוד.

בילינו כמה שבועות ביוסמיטי, פורטלנד ובמערב ארה"ב, כשאנחנו אוכלים כמובן במסעדות של עד חמישה דולר לארוחה וממשיכים לתעד כל ביג־מק בפנקס הקטן שלנו. ישנו בקמפינגים ועזבנו בבוקר, לפני שצריך לשלם. ואז הגענו ללאס וגאס.

מראה אורות העיר מרחוק, צבעוניים, נוצצים ומסנוורים, הסעירו אותי. מלון עוד לא מצאנו, אבל היה בחזקתנו נכס חשוב בהרבה. ספר מקומט בכריכה רכה, שנקרא The World Greatest Blackjack Book, התנ"ך של המהמרים באותה תקופה. ספר עיון על הימורים, אסטרטגיות הימור וחישוב סיכויים וכללי המשחק בקזינו. הספר נכתב על ידי ד"ר לאנס האמבל, מרצה מאוניברסיטת יורק בטורונטו, והאיש שלימד בתחילת דרכו את הקורס "אספקטים של הימור" על מרוצי סוסים וההימורים סביבם.

את הלילות שלפני הביקור בווגאס בילינו ברכב החבוט שלנו, קוראים בתשוקה את ההסברים המלומדים של האמבל, איך לנצח במשחק בלאק־ג'ק. לא דמיינו את עצמנו נכנסים במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו לקזינו במלון יוקרה וגורפים את כל הקופה. כל מה שרצינו היה להבין איך עובדת השיטה, לשחק בקזינו כלשהו ולא להפסיד כסף. שלושתנו לא אהבנו להפסיד. "לא להרוויח, אבל גם לא לצאת מופסדים," זה היה המוטו שלנו כשנכנסנו אל הקזינו הראשון בעיר.

זו הייתה הפעם השנייה שלי בלאס וגאס. את הביקור הראשון בעיר חוויתי דרך עיניים של ילד צעיר המבלה בחופשה עם משפחתו. הפעם זו הייתה חוויה אחרת לגמרי. שוטטתי ברחובות, בבתי הקזינו, במלונות הפאר, ולראשונה התחלתי להבין את הטירוף של העיר הזו, את הכסף המטורף שמתגלגל בה בתעשיית ההימורים, את העוצמה של הסכומים הדמיוניים הללו. שאלתי את עצמי מי בונה את בתי המלון המפוארים האלה וניסיתי להבין את התהליכים הכלכליים המניעים את תעשיית ההימורים של העיר.

שכרנו לנו חדר במלון צנוע, The Horse Shoe, שגבה 40 דולר ללילה. במלון שלנו הימרו האנשים הישנים של וגאס כי שם אפשר היה להמר בבלאק־ג'ק על דולר בודד, ולא על עשרה, כמקובל במקומות אחרים.

בלילה הראשון שיחקנו בקזינו של ה־Horse Shoe. החוקים היו פשוטים, חילקנו בינינו את התפקידים. כאשר אני שיחקתי, אורי עמד מאחוריי, ספר את הקלפים ודיווח לי מה מצב הקלפים בחפיסה. אחרי זמן מה נהגנו להתחלף בתפקידים. אורי הרוויח שבעים דולר. אני, לצערי, הפסדתי כמה דולרים. אני לא אוהב להפסיד. מעולם לא אהבתי.

בערב יום הכיפורים, בקזינו גדול ומפואר יותר במלון "סיזאר פאלאס" ראינו שחקן כדורסל אמריקאי ידוע משחק על ז'יטונים של חמשת אלפים דולר. אני אדם מאמין, שצם מילדות בכל יום כיפור. נכנסתי עם חבריי אל הקזינו כשאני בצום, אבל החושים שלי עבדו היטב. הייתי חד. ראיתי אותו מהמר על הסכום הזה, בלי למצמץ. זה היה מחיר העלות של הטיול שלנו בארצות הברית. חודש שלם באמריקה מונח בערב אחד על שולחן בקזינו. היינו שלושתנו ישראלים שטיילו כל חייהם במדבר יהודה, וישנו במלון של ארבעים דולר ללילה. זה היה רגע שגרם לי להבין את העוצמה של התרבות הקפיטליסטית, את חוזקותיו של הכסף, את השונות בין השחקנים בקזינו, בין מי שמשחק על דולר לבין זה שמהמר על חמשת אלפים בקלילות. זה היה מחזה מדהים ומעורר השתאות, שגרם לי להבין עוד משהו חשוב — כסף הוא לא מילה גסה, וכן, גם אני רוצה ממנו.

לא יכולתי להפסיק להסתכל בשחקן הזה, שישב לו באזור ה־VIP של הקזינו. בעצם, חשבתי לעצמי, בכל פעם שהוא שם עוד כסף על השולחן, הקזינו מרוויח שני אחוז. על כל "יד" של שחקן הכדורסל הזה, הרוויח הקזינו מאה דולר בממוצע. הבנתי מי המרוויח האמיתי. יותר מזה — הבנתי שהקזינו הוא מיקרוקוסמוס של העולם, גם הוא מחולק לבנק ו"שחקנים". הבנק, בדרך כלל, יודע משהו שהשחקנים לא יודעים. הבנתי שבעולם כזה, אתה צריך להחליט מה אתה רוצה להיות, אחד השחקנים או ה"בית", הסיבה או התוצאה. אם כך, חשבתי לעצמי, ברור לי באיזה צד אני רוצה להיות. לא מתאים לי להיות שחקן. אני רוצה להיות הקזינו. הבית.

התחלתי לגלגל בראשי מחשבות על בלאק־ג'ק ועל העיקרון המתמטי שעומד מאחורי המשחק הזה, שעדיין לא הבנתי לגמרי. לא יצאתי מווגאס עם כיסים מתפקעים משטרות, אבל הרווחתי משהו חשוב יותר. חזרתי לישראל עם תובנה משמעותית לגבי הדברים שארצה לעשות בהמשך חיי. הביקור בווגאס פקח את עיניי ולימד אותי לאן אפשר להגיע עם כוח הרצון. העיר המסחררת הזו נשארה בזיכרוני כעיר עוצמתית וגדולה, שמשרה תחושת חופש גדולה, ובו־זמנית משדרת כוח ושפע — פועל יוצא של הכסף הגדול שמתגלגל בה והפך כבר מזמן לחלק מהדנ"א שלה.

הבנתי שאני אוהב להמר, אוהב לראות את הכסף זורם, מעריך את הקסם ואת המתח של המשחק, את התחכום, את זריזות המחשבה הנדרשת למהמר מקצועי. גיליתי שהרצון לנצח שעומד מאחורי המשחק, מזרים דם בעורקיי וגורם לי להרגיש חי. אתה לא צריך לבנות בתים ענקיים או לסחוב בלוקים, אמרתי לעצמי, משחק אחד קטן, וזה עובד. וכך, בגיל 22, הודות לחופשת קיץ בארצות הברית, שכל מטרתה הייתה לנקות את הראש לאחר שנת לימודים מאתגרת בטכניון, הרגשתי, לראשונה בחיי, שאני מבין משהו שלא הבנתי בעבר על כוחו של הכסף, על התהליכים המניעים את המכונה המשומנת של תעשיית ההימורים, ויותר מכול — על עצמי.

מאז ומעולם הייתי אדם מוכוון מטרה. מבחינתי אין שום דבר מקרי בחיים. אני לא מאמין שצריך לסמוך על המזל. אני מאמין בלמצוא את הדרך המהירה ביותר לפתרון בעיה. אני מאמין בבניית שיטות לקצר דרכים כדי להגיע לתוצאות מרביות במינימום עבודה. יש מי שיקרא לזה עצלנות. אני בוחר לקרוא לזה בשם אחר — יעילות, אחד הערכים החשובים של המחשבה החופשית.