ושלא יעבדו עליכם

פרק ראשון:  1

חוק צ'יץ'

כאשר דורשים ממך לקצץ, לפטר ולחתוך, אל תתרגש יותר מדי. חתוך מיד במקום הכי כואב, הכי רגיש והכי מפחיד

מגיש החדשות של הערוץ הראשון הישיר מבט למצלמה, כיחכח בגרונו ואמר, "אנו עוברים עכשיו בשידור חי לכתב הכלכלי שלנו, מר חקרני, שנמצא בבית האבות 'שיבה טובה' בדרום תל אביב."

"מה קורה שם, בבית האבות?"

"אני מציע להפנות את השאלה לשלמה להט צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, שעומד כאן לצדי. מדוע הקשישים יושבים כך, בפנים עגומות, סביב שולחנות ריקים?"

המצלמה נעה לאטה אל עבר צ'יץ', שפניו הביעו צער נוראי:

"נאלצתי לקצץ בארוחות החמות בבתי האבות."

"מדוע? הזדעק חקרני, מדוע אתה פוגע כך בקשישים, מה חטאם?"

"נערי האוצר דרשו ממני לקצץ בתקציב, ולא היתה לי ברֵרה אלא להפסיק לספק ארוחות חמות לבתי אבות. הגענו לתחתית החבית, אין לנו כסף לכלום."

בשלב זה החלה המצלמה לנדוד באולם, מתעכבת על הגשם המכה בחלונות, ועל עשרות הקשישים היושבים צפופים ליד שולחנות עגולים — וריקים מאוכל. אחד מהם הביט למצלמה ואמר, "אפילו מרק חם לא נותנים לנו. מקצצים לנו בחיים. מה כבר נשאר לנו? מה ההתעללות הזאת? מה הם רוצים שם באוצר, שכולנו נמות?"

וחקרני מוסיף בקול מוכיח, "נערי האוצר דורשים מהעירייה לקצץ, וזו התוצאה. אין להם לב שם באוצר, הם יורים גם בקשישים."

למחרת נצבעו כותרות העיתונים באדום: "קיצוצים חדים בבתי האבות, הקשישים נותרו ללא מרק חם". בעמודים הפנימיים נפרשו סיפורים קורעי לב על מצבם העגום של הקשישים, כאשר כולם מותחים ביקורת חריפה על שר האוצר האכזר, שמסתכל על החור שבגרוש במקום על הבן אדם. בושה וחרפה!

בכנסת התפתחה מהומת אלוהים. חברי כנסת טובים הוציאו הודעות לעיתונות, שבהן הלינו על הכוונה לפגוע בקשישי העיר, לאחר שאלה נלחמו למען המדינה ונתנו לה את מיטב שנותיהם.

"מה זה כאן, התחלנו לאמץ את השיטה האסקימוסית?" טען בלהט ח"כ צדקני, וכל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, התאחדו תחת סיסמה אמיצה אחת: "לא לקיצוץ בתקציב העירייה".

איש מנבחרי הציבור לא עצר לרגע כדי לענות על כמה שאלות פשוטות:

— איך זה שלעירייה יש כסף להחליף את כל המדרכות בעיר לאבני אקרשטיין משתלבות חדישות?

— איך זה שלעירייה יש כסף להעלות מופעי ענק בפארק הירקון?

— איך זה שיש לה כסף לבנות את טיילת צ'יץ' לאורך שפת הים?

— איך זה שהיא מחלקת משכורות גבוהות למנהלי החברות העירוניות?

— איך זה שיש לה מספיק כסף כדי לממן את המנגנון המנופח והיקר שלה עם מאות הפקידים המיותרים?

לכל זה יש כסף, ורק למרק חם אין?

לאחר כמה ימים של מהומה תקשורתית נכנע שר האוצר וביטל את הקיצוץ המתוכנן בתקציב העירייה.

לכן ראוי לקרוא לחוק הראשון בספר על שמו של צ'יץ' האחד והיחיד.

כהונתו של צ'יץ' נמשכה כ־20 שנה, מתחילת שנות ה־70 ועד תחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת. מדובר בשנים טובות לתל אביב, שגדלה והתפתחה בעזרת התחביב המיוחד של צ'יץ': גירעונות.

צ'יץ' נהג לחרוג מתקציב העירייה שנה אחר שנה, בלי להתבייש ובלי להתנצל.

ערב פרישתו מהתפקיד הוא נשא דברים בטקס חגיגי ביפו לרגל פתיחת מרכז קהילתי במקום. כדרכו, הוא הקסים את הקהל בסיפורים ובבדיחות, ולקינוח אמר, "משרד האוצר טוען שחרגתי השנה במיליארד שקל מהתקציב. שטויות! איך הם מעיזים הצילייגרים הללו? מאיפה הנתונים שלהם? לא חרגתי במיליארד, חרגתי בשני מיליארד!"

זהו צ'יץ'. צוחק על כל העולם. והקהל אהב את זה. הוא התגלגל מצחוק ומחא כפיים בהתלהבות לגיבור המקומי שדפק את השיטה.

וצ'יץ' באמת סידר את כולם. הוא היה חורג מהתקציב מדי שנה ומחכה בסבלנות לטלפון מהאוצר. כשזה היה מגיע, הוא היה מוזמן ל"סדרת חינוך" אצל שר האוצר, שדחק בו לרדת כבר מנוהל החריגות.

צ'יץ' היה מקשיב לשר האוצר בסבלנות, אך בסיום הדברים היה אומר בחיוך קטן, "אדוני השר, אתה צודק לחלוטין, אבל אני לא יכול לעזור לך." ובמילים אחרות: אתה יכול להטיף לי מוסר מעכשיו ועד שהפרות חוזרות מהמרעה. אני אמשיך לחרוג.

לאחר פגישת הריכוך עם השר היה צ'יץ' מתבקש להיפגש עם רפרנט מאגף התקציבים, בחור צעיר ואנרגטי, כדי לדבר על תוכנית הבראה.

הרפרנט היה מתקבל בסבר פנים יפות בלשכתו של צ'יץ' ומתחיל בשיחה:

— שוב חרגת. גם השנה. שוב הוצאת כספים שאין לך.

— נכון. מודה בהכנעה.

— אז אין בררה. חייבים לבצע תוכנית הבראה שמשמעותה התייעלות, פיטורים, סגירות וקיצוצים. אי אפשר להמשיך עם החריגות הללו.

— מסכים, היה עונה צי'ץ', חייבים באמת תוכנית הבראה.

— אני שמח על שיתוף הפעולה. נכין במהירות תוכנית ונציג לך אותה בתוך שבועיים. שלום ולהתראות.

כך היתה נגמרת הפגישה ברוח טובה ולבבית, כאשר צ'יץ' מלווה את הרפרנט הצעיר אל הדלת. אך ברגע שהיא היתה נסגרת, היה צ'יץ' מעלה הילוך ואומר למזכירתו:

— תשיגי לי בבקשה עכשיו את מר חקרני, הכתב הכלכלי של הטלוויזיה.

לאחר שיחת נימוסים קצרצרה הוא היה קובע עם הכתב פגישה במוצאי שבת הקרובה בבית האבות "שיבה טובה", שהעירייה מחזיקה בפאתי העיר.

הם היו נפגשים שם חצי שעה לפני תחילת השידור החי כדי להתכונן להצגה הגדולה של צ'יץ'.

לאחר ביטול הקיצוץ חזר האוצר לתוכנית ההבראה, ובתוך זמן קצר גובשו כל הפרטים. אז יצא צ'יץ' לירושלים כדי לחתום על התוכנית במשרדו של חיים קוברסקי, מנכ"ל משרד הפנים.

קוברסקי וצ'יץ' היו מכרים ותיקים. הם התיישבו משני צדי השולחן והחלו לחתום בראשי תיבות על עשרות דפי התוכנית, דף אחר דף. זה לקח זמן, כי הרי מדובר בתוכנית רצינית, שיש לבצעה בדקדקנות.

לאחר שסיימו את מלאכת החתימה, נפרד צ'יץ' מקוברסקי בלבביות, ניגש לדלת, אך בעודו מניח את היד על הידית, פנה אליו קוברסקי:

"צ'יץ' ידידי, נכון שעכשיו, כאשר אתה כבר עם רגל אחת בחוץ, אתה מתחיל לתכנן איך להפר את ההסכם שעליו חתמת הרגע?"

צ'יץ' נעצר, הפנה אליו מבט נעלב והשיב:

"עד כדי כך אתה מזלזל בי? עד כדי כך אתה פוגע בי? הרי כבר כאשר ישבתי לצדך וחתמתי על ההסכם, ידעתי בדיוק איך אני מפר כל סעיף וסעיף. אני צריך ללכת הביתה כדי 'להתחיל לתכנן?'"

מצ'יץ' ועד בוסקילה

בספטמבר 2013, ערב ראש השנה, החליט דוד בוסקילה, ראש עיריית שדרות, שהגיע הזמן ליישם את "חוק צ'יץ'" גם בשדרות.

בשלב ראשון הוא לא שילם במשך חצי שנה את החשבונות ששלחה לו חברת הניקיון החיצונית, שהיתה אחראית לניקיון העיר. וכאשר הגיעו מים עד אין־כסף, הודיעה חברת הניקיון שהיא מפטרת את כל 42 עובדיה.

מיד יצאו העיתונאים והצלמים בבהילות גדולה לשדרות כדי לראיין את המפוטרים, שהם כמובן החוליה החלשה ביותר בעיר, אלה שמרוויחים הכי מעט תמורת העבודה הכי קשה בחום של שדרות.

המפוטרים לא הכזיבו. הם אמרו בכאב, "יהיה לנו ראש השנה קשה מאוד עם מכתבי פיטורים ביד. זה יהיה יום כיפורים ולא ראש השנה."

בוסקילה הבין שהוא בדרך הנכונה והחליט להעצים את הדרמה. הוא עלה לירושלים והקים שם אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה.

די מהר הגיעו העיתונאים והצלמים, ובוסקילה סיפר להם שהממשלה האכזרית קיצצה לו בתקציב ופגעה בפעילות העירייה כך סתם ובלי סיבה. העיתונאים התרשמו מאוד ומיהרו לדווח לציבור על חוסר הצדק הגדול ששר האוצר חסר הלב עושה עם שדרות, עיר שנתונה למטחי קסאמים מעזה. מהדורות החדשות נפתחו עם עובדי הניקיון וראש העירייה, ואנשי ציבור רבים דרשו מהאוצר לא לבצע את הקיצוץ.

האמת שונה, כמובן. עקב גירעונות כרוניים בשדרות נחתם באוקטובר 2012 הסכם הבראה עם העירייה. האוצר התחייב להעביר לה 22 מיליון שקל, בתנאי שתצמצם הוצאות ותבצע תוכנית התייעלות. 12 מיליון הועברו מיד, אך 10 עוכבו משום שהעירייה לא עמדה בתוכנית ההבראה, וגירעונה המשיך לגדול.

אבל בוסקילה לא נולד אתמול. הוא גרם לפיטורי 42 עובדי ניקיון ערב ראש השנה, וכך נגע בנקודה הכי רגישה והכי כואבת של כולנו.

ואמנם לא חלף זמן רב, והוא קיבל את כל ה־10 מיליון שדרש. חמישה מיליון הוא קיבל מיד, "לפנים משורת הדין", ובהמשך גם את החמישה מיליון שנותרו, בלי שהתחיל לבצע שום תוכנית הבראה.

מה שמוכיח ששדרות לא כל כך רחוקה מתל אביב.

הודעה דרמתית בשתיים וחצי בצהריים

הכתבים הכלכליים לא האמינו למראה עיניהם. ביום שישי, בשתיים וחצי בצהריים, הם קיבלו הודעה משר הביטחון משה יעלון, "תרגיל העורף הגדול מבוטל בעקבות המשבר התקציבי... דחיית התרגיל היא רק צעד ראשון בדרך להפסקה כמעט מוחלטת של כל האימונים בצה"ל".

נשמת הכתבים כמעט נעתקה. היש דבר מפחיד מזה? צה"ל בלי אימונים? ועוד ביום שישי לפני כניסת השבת? הרי מאז חקירת מלחמת לבנון השנייה (2006) יש בציבור רגישות מיוחדת לאימונים. לכולם ברור שבלי אימונים מפסידים בקרב. אז מה קורה כאן?

"הפסקת האימונים" באותו יום שישי של מאי 2014 היתה בעצם תחילת המאבק של צה"ל על תקציב 2014. כמה ימים לאחר מכן הגביר שר הביטחון את הלחץ והצהיר, "יש איום משמעותי על ישראל, 100 אלף טילים בצפון, ועוד עשרת אלפים מעזה, ולא בטוח שנוכל להצטייד במספיק סוללות כדי להגן על אזרחינו."

זה כבר היה יותר מדי. גם בלי אימונים וגם בלי סוללות נגד טילים?

ואכן, לא חלף זמן רב ומשרד האוצר הרים ידיים והעביר תוספת של מיליארד שקל לתקציב הביטחון, וזאת לאחר ששר האוצר יאיר לפיד התחייב באופן חגיגי שהוא לא יעביר להם גרוש.

"חוק צ'יץ'" עשה את שלו.

בן גוריון: "התפטרותך התקבלה"

המאבק התקציבי בין מערכת הביטחון לאוצר הוא ריטואל שנתי קבוע. אין עוררין על החשיבות העצומה של צבא חזק שמגן עלינו, אבל השאלה המסקרנת יותר היא: האם יש קשר בכלל בין גודל תקציב הביטחון לגודל האיום הביטחוני?

בשנים שלפני 1967, כלומר לפני מלחמת ששת הימים, היה תקציב הביטחון קטן ודל. אבל את מלחמת ששת הימים סיימנו בניצחון מוחץ.

בעקבות הניצחון, ולמרות השיפור הגדול במצבנו האסטרטגי, דרש צהל תוספת תקציבית גדולה, ואמנם, בשנים 67'-73' הוכפל התקציב לרמה של כ־22% מהתוצר הלאומי.

ב־1973, לאחר המכה הקשה שספגנו במלחמת יום הכיפורים, דרש צה"ל תוספת תקציבית עוד יותר גבוהה "כדי להתארגן מחדש". תקציב הביטחון הגיע אז לשיא של כל הזמנים: 35% מהתוצר הלאומי.

כלומר, לא משנה אם מדובר בניצחון (מלחמת ששת הימים) או במכה קשה (מלחמת יום הכיפורים), התקציב תמיד גדל.

בסוף שנות ה־70 נחתם הסכם השלום עם "הגדולה באויבותינו", מצרים. התוצאה היתה ירידה ניכרת באיום הביטחוני, אבל תקציב הביטחון לא הצטמצם.

ב־1980 פרצה מלחמת איראן־עיראק. איום החזית המזרחית נחלש מאוד לשמונה שנים תמימות, אבל גם במהלך שנות ה־80 המשיך תקציב הביטחון לגדול.

בתחילת שנות ה־90 התרחשו עוד כמה אירועים ששיפרו את מצבה הביטחוני של ישראל. ברית המועצות, שהיתה ספקית הנשק העיקרית של מדינות ערב, קרסה. מלחמת המפרץ הראשונה פרצה, והצבא האמריקאי השתלט על עיראק. ב־1994 נחתם גם הסכם שלום עם ירדן. כלומר, איום "החזית המזרחית" הוסר כליל.

אבל למרות כל זאת תקציב הביטחון המשיך לגדול גם לאורך שנות ה־90.

בשנים האחרונות סכנת המלחמה הקונוונציונלית פחתה מאוד. במצרים התרחשה הפיכה, בסוריה מלחמת אזרחים, ושתי המדינות מצויות במשבר כלכלי קשה. גם עיראק מצויה במערבולת, ועם ירדן יש לנו הסכם שלום. אבל תקציב הביטחון ממשיך לצמוח. ב־2006 הוא עמד על 49 מיליארד שקל והגיע לרמה של 62 מיליארד שקל ב־2013.

אם כך, מתי בכל זאת מקצצים בביטחון?

כשאנו נקלעים למשבר כלכלי חריף, ופשוט אין כסף.

ב־1952, כאשר למדינה לא היה מספיק מטבע זר לקנות אפילו גרעיני חיטה, הורה דוד בן גוריון לרמטכ"ל יגאל ידין לקצץ עשרה מיליון לירות מתקציב הביטחון.

ידין ענה שהוא לא יכול לקצץ לנוכח האיומים הרבים מסביב. בן גוריון הגיב בקצרה, "התפטרותך התקבלה."

ידין הלך הביתה, ורמטכ"ל חדש נבחר, מרדכי מקלף, שכן ביצע את הקיצוץ.

ב־1985, כאשר ההיפר־אינפלציה השתוללה ומחסן הדולרים כמעט התרוקן, הציגה הממשלה תוכנית חירום כלכלית ליציאה מהמצב המסוכן. התוכנית כללה קיצוצים נרחבים בתקציב המדינה, כולל קיצוצים בתקציב הביטחון ובתעשיות הביטחוניות. גם במקרה זה בוצע הקיצוץ בלי שום קשר לרמת האיומים מסביב.

וכך היה גם ב־2003 וב־2013, כאשר החיתוך בתקציב הביטחון בוצע עקב כורח תקציבי וכלכלי.

כלומר, למרבה הפלא, אין ממש קשר בין גודל תקציב הביטחון לעוצמת האיום הביטחוני.

חִצים אדומים ללב המדינה

במשך השנים התמחה צה"ל ב"חוק צ'יץ'", כאשר הוא פורט באמנות על עצבי הפחד.

כאשר הקרב על תקציב הביטחון מגיע לישורת האחרונה, מזמינים ראשי מערכת הביטחון כמה עיתונאים בכירים לפגישה דיסקרטית עם צמרת צה"ל, ושם מגלים להם, בסודי סודות ולא לציטוט, עד כמה המצב קשה ועד כמה הסיכונים איומים. "טילי שיהאב 3 מכוונים ללב תל אביב," אומרים להם.

למחרת היום נמרחות כותרות ענק בעיתונים על "טילים שמכוונים ללב המדינה". איזה פחד, איזו אימה.

ואז מגיע יום ההכרעה בממשלה, וצמרת צה"ל מגיעה חמושה בהערכות מודיעין הכי מצמררות שיש. צוות גדול של קצינים בכירים, מצוידים באיי־פדים חדישים, מציגים לשרים מצגות מזעזעות, שבהן ניצבת ישראל הקטנה במרכז, מוקפת בחצים אדומים גדולים המכוונים ישירות ללִבה. החצים מייצגים את מדינות ערב ואת האיומים: רקטות, טילים, טרור, סוריה, מצרים, חמאס מעזה, פלשתינאים מהגדה, חיזבאללה מלבנון וגם איראן.

וכאשר השרים רואים את כל החצים האדומים הללו, גרונם מתייבש מפחד, והם חושבים בעיקר על ועדת החקירה הבאה, שתקום לאחר פרוץ המלחמה הבאה.

זה הרגע שבו הם מרימים את היד כאיש אחד וקוראים "בעד!" הם מוכנים לתת לצבא כל מה שידרוש — רק שיוריד כבר את המצגת עם החצים האדומים המפחידים הללו!

מי צריך את גלי צה"ל

בראשית שנות ה־90, כאשר אהוד ברק שימש כרמטכ"ל, הוא הכריז אמנם על "מה שלא יורה — יקוצץ", אך בפועל נלחם בכל הצעת קיצוץ, כאשר הוא מביא את השימוש ב"חוק צ'יץ'" לכדי אמנות.

כאשר האוצר דרש לקצץ, מערכת הביטחון הודיעה שאין לצבא בררה אלא לסגור את... גלי צה"ל. שערו בנפשכם: מכל התקציב העצום של צה"ל נמצאה תחנת רדיו קטנה ששוכנת בבית מט לנפול ברחוב יהודה הימית ביפו, שתקציבה קטן עד כדי גיחוך.

אבל התקשורת בלעה בשקיקה את הפיתיון והחלה לטעון בלהט נגד סגירת התחנה מנימוקים של פלורליזם ו"קולה של אמא". וכך ניצל תקציב הביטחון.

שנה לאחר מכן, כאשר האוצר דרש שוב לקצץ בתקציב הביטחון, הודיעה מערכת הביטחון שאם זה המצב, אין לה בררה אלא לבטל את השמירה בגבול הצפון. זה היה מפחיד. זו היתה תקופת הקטיושות, והגזרה הצפונית היתה חמה ומסוכנת. לכן לא פלא שתושבי המושבים בגבול הצפון יצאו להפגנות סוערות נגד הקיצוץ, כאשר הם מבעירים צמיגים וחוסמים צמתים.

"אנחנו שומרים בגופנו על גבול הצפון, וזו התודה שאנו מקבלים?" אמרו ראשי המועצות בצפון ואיימו בעזיבה מאורגנת של כל התושבים. גם התקשורת סערה: איך זה שמפקירים כך את תושבי הצפון? זעקו הכותרות.

אבל מהי העלות של שמירה בגבול הצפון?

יושבים כמה מילואימניקים באחד המושבים, אוכלים מנות קרב שפג תוקפן, ומדי פעם הם מנסים לעשות סיבוב בג'יפ ישן שבקושי מניע. את שכרם הם מקבלים מהביטוח הלאומי. אז כמה זה כבר עולה לצה"ל? משהו כמו מחירו של רבע פגז של חצי טנק.

אבל "חוק צ'יץ'" עשה את שלו, והאווירה הציבורית שנוצרה מנעה את הקיצוץ בביטחון.

שנה אחר כך הגיע השימוש ב"חוק צ'יץ'" לשיא, כאשר מערכת הביטחון הודיעה שאם האוצר חסר האחריות ימשיך לדרוש קיצוצים, לא תהיה להם בררה אלא "להשבית טייסות" כי "אין כסף לדלק סילוני". אמנם נשאר קצת כסף לדלק לרכבים "לבנים" של קציני הקריה, אבל לדלק סילוני לא נשאר. ואיך נוכל לישון בשקט כאשר השמים חשופים ואף אחד לא מגן עלינו מפני כל הזדים שמסביב?

גם במקרה זה עבד מסע ההפחדה נוסח צ'יץ', והקיצוץ בוטל.

וכך, מאז ועד היום מערכת הביטחון מתעלמת מבורות השומן הרבים שיש בצבא ובמשרד הביטחון, שם אפשר וצריך לקצץ כדי להפוך את צה"ל ליעיל יותר, זריז יותר וטוב יותר. במקום זה, היא מאתרת מדי שנה את הנקודות הכי רגישות והכי מפחידות ומאיימת לקצץ דווקא בהן. פעם היו אלה איומים מסוריה, פעם האטום האיראני, פעם סכנה לנטישת אנשי קבע, ועכשיו מחסור בסוללות "כיפת ברזל".

"חוק צ'יץ'" לא נח לרגע.

ראו אחרים כי טוב, ואימצו את "חוק צ'יץ'" אל לבם.

כאשר דובר בקיצוץ בתקציב הרכבות, הודיע שר התחבורה ישראל כץ שזו תהיה פגיעה קשה בתושבי הפריפריה, והפריפריה היא, כמובן, הבטן הרכה של כולנו.

כאשר משרד הרווחה נדרש לקיצוצים, הודיע השר מאיר כהן שהמשמעות היא קיצוץ במוסדות לנערים חוסים, בסיוע לקשישים ובעזרה לניצולי שואה. אתם מכירים נושאים רגישים מאלו?

כאשר משרד החינוך נדרש לקיצוץ (לפני כמה שנים), הודיע השר ש"עקב דרישות חסרות היגיון של משרד האוצר, אנחנו נאלצים לקצץ בשעות לימוד ולפטר מורים, כך שהתלמידים בכיתות א'־ד' יסיימו את הלימודים ב־12 בצהריים."

המשרד בחר את הנקודות הכי רגישות, כאשר הוא מדלג על האימפריה הבירוקרטית שלו: שבעה מחוזות ברחבי הארץ, מאות מפקחים חסרי תעסוקה וכמה שכבות ניהול מיותרות.

ומה הודיע משרד הבריאות לפני כמה שנים, כאשר נדרש לקצץ בתקציבו? שמערכת הבריאות עומדת על סף תהום, וש"החולים ייפגעו".

הם יורים גם בעיוורים

בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת נדרש משרד העבודה והרווחה לקצץ בתקציבו. מדובר במשרד גדול עם תקציב של מיליארדים, אלפי עובדים, מחוזות בכל הארץ ומנהלה מכובדת בירושלים.

אבל כאשר בכירי המשרד ישבו עם השרה אורה נמיר, הם החליטו שאין בררה אלא לסגור את... ספריית העיוורים בנתניה.

מכל תקציב המיליארדים של המשרד נמצאה פעילות שעלותה התקציבית זעירה עד סמלית. אבל הרעש הציבורי היה עצום.

העיתונים יצאו בכותרות גדולות נגד סגירת הספרייה, וחברי כנסת הגישו הצעה לסדר היום נגד האוצר שפוגע בחלשים.

באותו בוקר דרמתי, יום חמישי בשבוע, ראיינה דליה יאירי בתוכניתה הפופולרית "עניין אחר" ברשת ב', בחור עיוור שעלה לשידור ובפיו תלונה חריפה, "איך זה שכך מעליבים אותנו, פוגעים בנו ומשפילים אותנו? לא מספיק הגורל שהכה בנו, עכשיו גם משרד האוצר מוסיף מכה?"

אבל כמה כבר עולה החזקת הספרייה? יושב סטודנט, מקריא ספר לטייפ ומקבל 23 שקל לשעה. בזה רוצה המשרד לחסוך? הרי ברור שקיצוץ בספריית העיוורים לא יביא אפילו אלפית מהסכום שהאוצר דרש, אך הצעד נגע בבטן הרכה של כולנו — ולכן הצליח.

ומשום שסיפור טוב חי לעד, הרי כעבור 14 שנה, בקיץ 2007, עלתה שוב ספריית העיוורים לכותרות. שוב צץ איום הסגירה.

מנהל הספרייה אורי כהן הודיע שהוא סוגר את הספרייה כי משרד המדע, התרבות והספורט (שמשתתף במימון הספרייה) הפסיק להעביר את מה שהבטיח. "בירושלים פשוט אטומים לצרכים המיוחדים שלנו," אמר.

השר הממונה, ראלב מג'אדלה, נדרש לנושא. הוא הודיע שהאוצר אשם, כי הוא קיצץ בתקציב משרד המדע, התרבות והספורט, ולכן לא נשארה לו בררה אלא להפסיק את מימון ספריית העיוורים.

ואז החל "חוק צ'יץ'" לעבוד. הציבור נרעש, חברי הכנסת מחו, העיתונים מרחו כותרות ענק, ובטלוויזיה הציגו את הנושא בראש סדר היום, עד שלאוצר לא נשארה בררה אלא לחזור בו מהקיצוץ בתקציב משרד המדע, ומג'אדלה העביר לספרייה את הדרוש כדי שהיא לא תיסגר.

עד לסיבוב הבא.

אין מציל לתרופות מצילות חיים

ביום קיץ חם אחד באוגוסט 2001 הודיעו כל מנהלי בתי החולים הממשלתיים שמצבם קריטי, שאין כסף וש"נגמרו התרופות מצילות החיים". הם דרשו תוספת תקציב באופן מיידי כדי להציל את בתי החולים.

אם הרגשת ממש רע באותם ימים, היית יכול לגשת למיון בבית החולים, אבל שם היית מקבל רק אקמול. היש דבר מפחיד מזה?

כדי לברר מה הבעיה, יצא שר האוצר סילבן שלום לסיור באחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים. הוא פגש במנהל בית החולים, וזה סיפר לו על המצוקה הקשה שבה הוא נמצא.

— יש לחץ תקציבי גדול, שגורר אותנו להתנהגות מסכנת חיי אדם, טען המנהל.

— את המשפטים הללו כבר שמעתי לפני חמש ועשר שנים, אמר שלום, תפסיקו כבר עם ההתבכיינות הזאת. לא רוצה להמשיך את הדיון אם עושים לי כאן הצגה בשביל התקשורת.

— אני לא עושה שום דבר בשביל התקשורת, אמר מנהל בית החולים.

— אני רוצה שתפסיקו עם ההצגות האלה, שפתאום כולם מתים בדיוק היום, אמר בכעס שלום.

— אנשים באים בטענות צודקות, שכמה מהן משמעותן חיי אדם, ואין לנו תשובות לתת להם.

ואמנם, כעבור כמה ימים העביר משרד האוצר "עזרה ראשונה" לבתי החולים בדמות תוספת תקציב של 100 מיליון שקלים.

כי מי יכול לעמוד מול מצב שבו: "נגמרו התרופות מצילות החיים"?

לרוקחים אכפת רק מהציבור

ואם בבריאות עסקינן, הנה עוד סיפור בתחום.

כולנו הרי יודעים שהמטרה העליונה של הרוקחים היא בריאות הציבור. לא אכפת להם מחיר התרופות וגם לא הרווח. רק טובת הציבור.

זו כנראה הסיבה שבגללה הם נלחמו כאריות בהצעה למכור "תרופות ללא מרשם רופא" גם מחוץ לבתי המרקחת, כלומר, בסופרמרקטים ובחנויות הנוחוּת שבתחנות הדלק.

"תרופות ללא מרשם רופא" הן, למשל, תרופות נגד כאב ראש, צרבת, חום או נזלת — שכל אחד רשאי לרכוש כאוות נפשו, בלי מרשם רופא. כדי להוריד את מחירן, יזם האוצר רפורמה שתאפשר מכירה חופשית שלהן בכל חנות ובכל סופרמרקט, ולא רק בבתי המרקחת. כך האזרחים לא ייאלצו לנסוע לקצה העיר כדי לחפש "רוקח תורן" שיואיל למכור להם איזה אקמול.

הרוקחים התנגדו בתוקף למהלך. הם טענו שהם חוששים לבריאות הציבור, כי ברגע שיהיה אפשר לרכוש תרופות בסופרמרקט, הציבור ירכוש יותר מדי ויבלע כדורים בלי הבחנה.

על כך הגיב גבי ברבש, מנכ"ל בית החולים איכילוב, "אין במכירה חופשית של תרופות ללא מרשם רופא כל פגיעה בבריאות הציבור." מנכ"ל משרד הבריאות, בועז לב, אמר דברים דומים.

לכל אורך הוויכוח שכחו הרוקחים להזכיר פרט קטן אחד: שעיקר הרווח שלהם נובע מאותן "תרופות ללא מרשם רופא". לכן ברגע שהמכירה תעבור לסופרמרקטים, הרווח שלהם ייפגע. הם גם לא ציינו שבמדינות אחרות, כמו ארצות הברית, בריטניה, דנמרק והולנד, ניתן לקנות "תרופות ללא מרשם רופא" בכל סופרמרקט ובכל מכולת שכונתית, והתוצאה היא שמחירי התרופות שם נמוכים מאוד יחסית אלינו, כי שם יש תחרות.

הם גם לא סיפרו שכמה מהם מתוגמלים באופן אישי על ידי חברות התרופות הגדולות, שמחלקות להם בונוסים, חופשות בחו"ל ומתנות, בתנאי שימכרו כמות מסוימת מתרופה מסוימת שהחברה רוצה לקדם. וברור שכאשר המכירה נעשית מחוץ לבית המרקחת — אין חופשות בחו"ל, אין בונוסים ואין מתנות.

במסגרת המאבק נגד החוק יצאו הרוקחים למסע הפחדה ברוח "חוק צ'יץ'". הם פירסמו מודעה גדולה בעיתונים בזו הלשון:

"אדוני שר האוצר, התוכנית שלך להוציא את התרופות למכירה חופשית בסופרמרקט, בלי פיקוח רוקח, עלולה לגרום למקרי מוות. ילד קטן שיסתובב בסופרמרקט, ייגש למדף התרופות וישתה בקבוקון של סירופ בטעם תות, המכיל פאראצטמול (החומר הפעיל באקמול)..."

רגע, למה שילד קטן ישתה דווקא בקבוקון שמכיל תרופה, ולא חומרים בעייתיים אחרים שנמצאים בשפע על רצפת המרכול: אקונומיקה או ליזול? הרי אף אחד לא מעלה על דעתו למנוע מכירת חומרי ניקוי ברשתות השיווק.

הרוקחים גם שכחו לציין שבקבוקי התרופות מצוידים בפטנטים שמונעים מהילדים פתיחה קלה. בבקבוקים החכמים צריך לדחוף את הפקק כלפי מטה ולסובב, או לכוון את החצים אחד מול השני, ורק אז לפתוח.

צריך כמעט תואר ראשון בפתיחת בקבוקונים, ויש לא מעט מבוגרים שמסננים קללה כאשר הם מנסים ולא מצליחים לפתוח בקבוק תרופות. אז שהילדים הקטנים יצליחו?

בכל מקרה, הרוקחים הסבירו באותה מודעה שלאחר שהילד ישתה את בקבוק האקמול, הוא "עלול למות, או לפחות להזדקק להשתלת כבד".

וואו! דמיינו את האמא המסכנה, שרואה את בנה הקטן מטפס על המדפים, תופס את בקבוק האקמול, פותח אותו בקלילות ולוגם ממנו.

היא עוזבת הכול, תופסת את הילד ויוצאת איתו בריצה מטורפת לכיוון בית החולים הקרוב.

אבל כאשר היא מגיעה חסרת נשימה לפתח חדר המיון, היא רואה את מנהל בית החולים עומד מולה ומכריז בפנים חמוצות: "מצטער, גברת, נגמרו התרופות מצילות החיים."

צ'יץ' היה צוחק בהנאה.