תיכון ריקסון 4 - קשרים שבורים

פרולוג

פופי

"הוא לא יביא אותה, נכון?" לחשה לי בת דודי אשלי כשהלכנו לביתו של דיקון פָארִיס.

היה צפוף, אבל הריקסון ריידרס ניצחו 13:20 וכולם היו משולהבים ומוכנים לחגוג.

כולל אותי.

"את מי?" קימטתי את מצחי כשפילסנו את הדרך בתוך ההמון למצוא את שאר החברים שלנו.

"פנלופי."

"חשבתי שאת ועזרא לא —"

"אנחנו לא," היא אמרה במהירות. "אבל אלוהים, פופי. אני לא רוצה לראות אותו איתה. אולי זה לא היה רעיון טוב." היא היססה.

אשלי הייתה בקשר עם עזרא, שהיה אחיו המאומץ של ארון, וארון היה... ידיד שלי.

אחד החברים הכי טובים שלי.

אחזתי בזרועה בעדינות ומשכתי אותה למקום שקט. "סליחה. אני שוב עושה את זה, נכון?"

"עושה מה?"

"מתנהגת בחוסר רגישות," אמרתי. "לא התכוונתי, אני פשוט... מתוחה."

מתוחה כל כך שליבי הלם בפראות בחזי.

"מתוחה?" היא שאלה. "אבל למה?"

"כי אני מחבבת את ארון, לי," הודיתי. זו הייתה הקלה לספר למישהו, להתוודות סוף־סוף על מה ששמרתי עמוק בליבי. "אני ממש מחבבת אותו ונמאס לי להעמיד פנים. כשהוא הרים אותי מחוץ לאצטדיון וסובב אותי באוויר, הלב שלי ממש דפק."

בכל פעם שארון התבונן בי, הרגשתי... הרגשתי כאילו אני ממריאה באוויר. אבל זה היה מוזר. היינו חברים כל כך הרבה זמן, כל חיינו, בעצם. הייתי באותה שכבה איתו ועם אחותו התאומה סופיה, ושלושתנו היינו בלתי נפרדים.

לפחות, כך היינו. הדברים השתנו מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה.

"את יודעת שהוא מרגיש אותו דבר, פופי," אמרה לי. "אין לך שום סיבה לדאוג."

"אין לי? הוא כל כך נחוש להצליח השנה, לעשות את הדבר הנכון למען הקבוצה והמאמן, וכל העיר. אני לא בטוחה שאני מתאימה לתוכניות שלו."

הפופולריות של ארון המריאה השנה, מאז שהתמנה לקפטן הקבוצה והשאיר את סופיה ואותי מאחור, זנוחות, אבל זה היה בסדר. התגאיתי בו כל כך, שתינו התגאינו. חוץ מזה, שום דבר לא יכול היה לקלקל קשר כמו שלנו. אפילו לא פוטבול.

אשלי שלחה את ידה אל קווצה משערי והעבירה אותה אל מאחורי האוזן. "טוב, לעולם לא תדעי אם לא תשאלי אותו."

"את צודקת. אלוהים אדירים, את צודקת. בואי." אחזתי בידה ובטני פרפרה בהתרגשות. "בואי נלך ונחגוג."

אבל בשנייה שיצאנו מבעד לחלונות הצרפתיים אל חצר ביתו של דיקון, קפאתי.

"ל... לא."

ליבי התהפך בחזי וצנח לאדמה, והתרסק לכל עבר על הפטיו של משפחת פאריס.

לא, אין מצב שהוא עושה את זה.

אבל שם הוא היה, ארון בנט, הבחור ששלט במחשבותיי ישב על כיסא גן, וזארה ויליס, המעודדת הראשית של תיכון ריקסון, רוכבת על ברכיו. זרועותיה היו כרוכות סביב כתפיו ושפתיה החושניות לחוצות אל שלו.

"אני חושבת שאני עומדת להקיא," הסתובבתי ורצתי לכיוון הבית.

"פופ —"

אבל אני המשכתי לרוץ.

הייתי חייבת להתרחק. רחוק, רחוק משם, אל מקום שבו אוכל לבכות על ליבי השבור והמדמם מבלי שכולם יתבוננו בי.

כשלתי לתוך הבית והדפתי אנשים מדרכי כשמיהרתי במסדרון בחיפוש אחר השירותים.

הוא נישק אותה. את זארה. את הבחורה שתיעבתי יותר מכל אחד. למה?

למה שהוא יעשה את זה? כי הוא לא מרגיש כמוני. המילים הדהדו בתוכי כשהגעתי אל השירותים בדיוק בזמן להסתער מבעד לדלת וליפול על הברכיים, ולהתעוות מעל האסלה.

שנים.

שנים חיכיתי כדי להתוודות סוף־סוף בפניו של ארון על רגשותיי...

רק כדי למצוא אותו מנשק בחורה אחרת.

פרק 1

פופי

המוזיקה שטפה אותי ושאפתי שאיפה עמוקה. לא היה מקום להתחבט יותר מדי בביצוע סדרת ההיפוכים. היה עליי לנחות על הרצפה בכוח, ולהאמין ביכולות שלי באופן מוחלט. הכרתי את התנועות האלה כמו את כף ידי, הן היו מוטבעות בזיכרון השרירים שלי, מובנות מאליהן כמו הצורך לנשום, או כך לפחות קיוויתי. קפצתי על רגליי, זינקתי וטסתי על מסלול ההתעמלות. שתי קפיצת ידיים, וסיימתי בסלטה לאחור.

קל כמו לנשום.

האוויר הסתחרר סביבי, שריריי פעמו במאמץ כשגופי חתך באוויר בדיוק מוחלט, הודות לשנים של אימונים, של דחיקת הגוף שלי חזק ומהר יותר, אל מעבר לגבולותיו. האדרנלין שטף בעורקיי, וכשנחתי והאדמה הייתה יציבה תחתיי, חייכתי. התרגיל הזה אף פעם לא נמאס, לפחות לא לי. הוא היה החלק האהוב עליי ביותר בתרגילי ההתעמלות, מתגרה בכוח המשיכה וגורם לגופי להיכנע לרצוני.

אהבתי את זה.

"טוב, פופי." המאמנת ירדלי חייכה. "התנועות שלך היו מדויקות, רק תקפידי על הנחיתה. אנחנו חייבות שהיא תהיה מושלמת."

הנהנתי והזזתי כמה שערות סוררות מפניי. אולי היה רעד קל בקרסוליי, אבל אני אעבוד על זה עד לשלמות. כך עשיתי תמיד.

"אוקי, סיימנו להיום," היא אמרה. "את משוחררת."

עונת התחרויות לא תתחיל באופן רשמי לפני נובמבר, אבל כמו כל ספורטאית טובה אהבתי להישאר בכושר, והמאמנת ירדלי נתנה לנו ברצון להתאמן, עתה כשהסמסטר היה בעיצומו.

הלכתי אל חדר המלתחות והחלפתי בגדים. תכננתי להתקלח בבית מאוחר יותר לפני המסיבה. זה היה יום הולדת התשע־עשרה של אשלי, והמשפחה של החבר שלה, עזרא, ערכה לכבודה ברביקיו.

ההורים שלו היו החברים הכי טובים של הוריי ושל הוריה של אשלי. אני מניחה שאפשר להגיד שאנחנו משפחה אחת גדולה, המשפחה שלי, משפחת פורד. המשפחה של אשלי, משפחת צ'ייס, ומשפחתו של עזרא, משפחת בנט. הורינו גדלו יחד, ואנחנו הלכנו בעקבותיהם. אבי היה מאמן הפוטבול של תיכון ריקסון, ואימו של עזרא, מאיה, הייתה היועצת החינוכית. לפעמים זה היה קצת יותר מדי, אבל אהבתי את המשפחה המורחבת שלי. לבשתי את הסווטשירט של תיכון ריקסון ויצאתי מהבניין אל אוויר אחר הצהריים הקייצי. לא ציפיתי לראות את אלי ממתין לי.

"איזו הפתעה," אמרתי בחיוך.

הוא שלח אליי חיוך שובב בחזרה. "היו לי שיעורי בית לסיים וחשבתי שאישאר בסביבה ואראה אם את רוצה ללכת לגריל של סינדי למילקשייק."

"אני לא יכולה, מצטערת. יש לי משהו."

"משהו?"

"היום יום ההולדת של אשלי."

"הו, שיט. כן. עכשיו אני נזכר."

צחקוק קל נפלט מפי. "אבל היה נחמד מצידך לחכות לי."

הוא העביר יד בשערו ובמורד עורפו. "כל תירוץ לגנוב רגע לבד איתך." הוא התקרב מעט ועיניו ירדו אל הפה שלי, גורמות לליבי לדהור בתוך חזי.

"אלי —"

הוא היסס. "סליחה, לא התכוונתי —"

"זה בסדר. אבל אני צריכה לקחת את הדברים לאט."

מה שהיה בינינו היה חדש. שטח בלתי ידוע. הגעתי לגיל שבע־עשרה לפני כמה חודשים, אבל מעולם לא יצאתי לדייט אמיתי לפני כן.

האכזבה בעיניו הפכה לנחישות. "מה לגבי מחר בערב? נוכל לבלות יחד? ללכת לסרט? מה שתרצי."

ההתלהבות שלו החמיאה לי ולא יכולתי להכחיש שהיא הציתה ריגוש קל בתוכי.

הוא היה הבחור הראשון שגילה בי עניין אמיתי. רוב הבנים חשו מאוימים בגלל העובדה שאבי היה ג'ייסון פורד, אגדת ה־NFL1 וגיבור הפוטבול המקומי, אבל בשבילי, הוא פשוט האבא שלי.

"אולי." חייכתי.

"אולי," הוא הנהן. "אוקיי. אני יכול לעבוד עם זה."

הפעם, כשאלי רכן אליי, לא נרתעתי. שפתיו ליטפו את לחיי אבל לא השתהו, והנשיקה הצנועה גרמה לי לחוש עקצוצים חמימים בתוכי.

"תיהני מהמשהו שלך, פופי. נתראה מחר."

"ביי." הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו בזמן שהתרחק. המתנתי שיעזוב ופלטתי אנחה כבדה בשנייה שהוא נבלע בתוך המכונית שלו.

אלי האניגן למד בכיתה י"ב, כמוני. בילינו יחד כמה פעמים מאז תחילת הסמסטר, וחיבבתי אותו. באמת.

הייתה רק בעיה אחת.

הוא לא היה זה שליבי היה שייך לו.

"יום הולדת שמח, לי," חיבקתי את בת הדוד שלי חזק, לפני שהרשיתי לשאר בני המשפחה שלנו להתקרב אליה.

יום הולדתה של אשלי היה חגיגה, אבל היא הייתה מרירה-מתוקה. מתוקה כי היא הייתה כאן, מאושרת ובריאה ומאוהבת מעל לראשה, אבל מרירה כי היא איבדה כל כך הרבה אחרי תאונת הדרכים שהיא ועזרא היו מעורבים בה, לפני הקיץ. זו הייתה הסיבה שהיא חזרה על שנת הלימודים במקום להתחיל ללמוד בקולג' כמו שאר החברים.

"פופס?" לילי אחותי כרכה את זרועה סביבי כשצפינו באשלי שהתחילה לפתוח את הערמה של המתנות. "הכול בסדר?"

"כן," חייכתי.

זו הייתה שנת הלימודים האחרונה.

הצלחתי להתקבל לנבחרת ההתעמלות בשנה הרביעית ברציפות. תכננתי להתקבל לאוניברסיטת ווסט צ'סטר. הציונים שלי היו טובים, היה לי מעגל קטן של חברים מדהימים, והתחלתי סוף־סוף לצאת עם מישהו... מה עוד בחורה יכולה לבקש?

עיניי ריחפו ברחבי החדר, ותחושה משונה חלפה בתוכי.

"היא נראית מאושרת." לילי פלטה אנחה קלה, חיבקה אותי חזק יותר ודרשה את תשומת ליבי.

"נכון." ידי נדדה אל צווארי כשהתבוננתי בעזרא מנשק את אשלי, בלי שיהיה להם אכפת מהקהל שסביבם. הקהל כלל את ההורים של שניהם, אבל הם עברו יותר מדי ואיש לא התנגד.

"אוקיי, אוקיי." דודי קמרון כחכח בגרונו לבסוף. "אני רק רוצה להגיד כמה מילים לפני שתלכו לעשות את מה שהנוער בגילכם עושה בימים אלה."

"אני חושב שאנחנו יודעים מה הם עושים, קאם." אביו של עזרא צחק, ושאר המבוגרים שלחו אליו מבט ביקורתי. "מה? הם בני תשע־עשרה. בגיל תשע־עשרה אנחנו —"

"אוקיי, אש." אשתו, מאיה, הוציאה את בקבוק הבירה מידיו. "זה מספיק."

"הו, בחייך, בייב. זה רק סקס —"

היא הניחה את ידה על פיו וסימנה בשפתיה, 'מצטערת' לכיוונו של הדוד קאם.

הוא גלגל את עיניו אבל כולנו זיהינו את השעשוע שהופיע בהן. "כפי שאמרתי, אשלי, מתוקה, כולנו כל כך גאים בך."

"תודה, אבא."

"החיים אולי לא הסתדרו כפי שתכננת, אבל אני יודע שתגיעי להישגים גדולים. יום הולדת שמח, לי."

היא השתחררה מזרועותיו של עזרא כדי לחבק את אביה ואימה, ושלושתם עמדו שם, בחיבוק אמיץ.

גל של רגש הציף אותי והסבתי את מבטי, החנקתי את דמעותיי. אלוהים, הייתי בבלגן, וזה אפילו לא היה הזמן ההוא בחודש.

"פופי?"

ניסיתי להתעשת, פגשתי במבטה המודאג של לילי וחייכתי, "אני בסדר גמור."

היא קימטה את מצחה. "את —"

"אלוהים אדירים, אבא," אשלי צווחה והשליכה את זרועותיה שוב סביב צווארו. "באמת?"

"הרווחת את זה, מותק."

"עזרא, ראית? ניו יורק."

הוא חייך אליה. "כן, דובשנית, ידעתי. אשר הזמין אותנו לשהות בפנטהאוז המשפחתי."

היא נעצה בשניהם מבט מאושר, "תודה, תודה, תודה. הו, אני כל כך נרגשת."

"סליחה," אמרתי והשתחררתי מאחיזתה של לילי. היא בהתה בי כשנכנסתי לתוך הבית של משפחת בנט והלכתי במסדרון אל השירותים. התנהגתי בצורה מגוחכת. זו הייתה חגיגה, מסיבה. לא הייתה לי סיבה לחוש דבר מלבד שמחה. לאשלי הגיעו רק דברים טובים. בתוך חדר הרחצה המפואר של משפחת בנט, התזתי מעט מים על פניי ושאפתי שאיפת אוויר עמוקה ומרגיעה.

"קחי את עצמך בידיים, פופי," נזפתי בהשתקפותי במראה. "את מתנהגת בצורה מגוחכת."

פתאום חדרו לחדר הרחצה קולות צחוק מהמסדרון וליבי רעד למשמע הקול ההוא. הקול שלו. ארון בנט.

אחד החברים הכי טובים שלי. ה... ניערתי את המחשבות האלה מתוך ראשי. שיט. הוא וקול, החבר שלו, עמדו ממש מחוץ לחדר הרחצה, צוחקים ומתלוצצים.

"חשבתי שאנחנו מבלים עם כולם ביום ההולדת של אשלי." אמר קול.

"כן, אפשר, נישאר פה קצת." אמר ארון. "אבל חשבתי שנזמין כמה אנשים לבית שלך, נבלה קצת."

"גבר, היום יום שני. יש לנו מחר אימון בשעה מוקדמת."

"אז מה? אנחנו בכיתה י"ב עכשיו, קנדון." גיחך ארון. "אנחנו צריכים לנצל את זה כל עוד אפשר. חוץ מזה, שמעתי את מדיסון אומרת שהיא לא תתנגד להכיר אותך יותר טוב."

"אני לא מעונין במדיסון," אמר קול.

"למה לעזאזל לא? היא לוהטת."

עצרתי את נשימתי והנחתי את ידי על פי.

"אז תזדיין איתה אתה."

"אולי אעשה את זה." ארון נחר, ולמרבה המזל הם המשיכו ללכת במסדרון כך שלא נאלצתי לשמוע עוד מהבולשיט של ארון.

אחזתי בקצה הכיור. האם אני באמת מתחבאת בחדר הרחצה של משפחת בנט? כמה פתטי. היו זמנים שבהם יכולתי לספר לארון בנט כל דבר, אבל לאחרונה הדברים השתנו. כבר לא היינו ילדים. היינו תלמידי י"ב. ארון היה אחד משחקני הפוטבול האהובים בתיכון ריקסון, ואני הייתי בתו של המאמן. בנוסף, התכוונתי לצאת עם אלי עכשיו. אלי המתוק, החביב, האכפתי. והוא חיבב אותי. וזה יותר מכפי שיכולתי להגיד על ארון. ליבי התכווץ. לארון לא היה אכפת ממני. לא בדרך שלי היה אכפת ממנו. אהבתי אותו מאז שהצלחתי לזכור, אבל בשבילו, אני לעולם לא אהיה יותר מחברה. והגיע הזמן שאקבל את העובדה הזו.

"הנה את. חיפשתי אותך בכל מקום," אמרה לילי כשחזרתי והצטרפתי למסיבה.

מוזיקה בקעה מרמקולים שנמצאו במקום כלשהו והטביעה חלק מהפטפוטים, בעוד הגברים מצטופפים סביב הגריל והנשים טורחות סביב כמויות המזון העצומות. כשמשפחות בנט, צ'ייס ופורד נפגשו, היה צורך במזון שישביע את רעבונם של שלושה גברים בוגרים, בתוספת שישה מתבגרים וחבריהם.

"מה קורה?" סופיה הצטרפה אלינו.

"שום דבר." הכרחתי את עצמי לחייך. "משהו מריח טוב."

"המרינדה הסודית של אבא שלי. את יודעת באיזו רצינות הוא מתייחס לתפקיד האחראי על הגריל." היא גלגלה את עיניה. "חבל שקיידן לא הצליח להגיע."

"כן," אמרה לילי. "אבל העניינים קצת מסובכים עם הקבוצה."

"אבל את בסדר, נכון? הוא מוצא זמן עבורך?"

"אני בסדר. יותר טוב מבסדר." חיוך ביישני עלה על שפתיה. "אני ממש מאושרת."

לילי וקיידן היו הדבר האמיתי. צפיתי באחותי פורחת במשך שנים־עשר החודשים האחרונים. הבחורה הביישנית והחרדתית שהייתה נעלמה, ובמקומה הגיעה אישה צעירה שידעה מה היא רוצה ונאבקה בכל יום כדי להפוך את החלומות שלה למציאות.

"קודם את, אחר כך פייטון," אמרה סופיה, "ועכשיו אשלי. זה חייב להיות תורנו עכשיו, נכון פופס?" היא חייכה אליי.

"אה, כן." מלמלתי. בטני שקעה למראה מבטה הידעני.

סופיה ידעה מהם רגשותיי כלפי אחיה. זה היה משהו שלא דיברנו עליו, היא לא דחקה בי, כי ארון לא הרגיש כמוני. מעולם לא. תחושת מודעות חלפה בתוכי וידעתי, כפי שידעתי שהשמיים כחולים והדשא ירוק, שהוא עומד מאחוריי.

"אנחנו יוצאים," הוא אמר.

"כבר? אבל עדיין מוקדם," אמרה סופיה.

עיניו חרכו את העורף שלי, אבל לא הבטתי בו. לא יכולתי.

"כן, אבל יש לנו תוכניות."

"אילו תוכניות? ולמה לא הזמנתם אותנו?"

הוא צחק. גרגור השעשוע העמוק הזה שתמיד גרם לבטן שלי לרקד. "אולי חלקנו שטח ברחם, סופ, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לחלוק הכול."

"איכס, מגעיל."

"להתראות מחר," הוא אמר.

"אני מבינה שאנחנו לא מספיק קוליות בשבילך עכשיו שאתה הקפטן של קבוצת הפוטבול," היא קראה אחריו, ואני העזתי סוף־סוף להציץ בדמותו המתרחקת.

קול הביט לאחור ומשך בכתפיו בהתנצלות דוממת.

סופיה אמרה, "זה לגמרי עלה לו לראש. הוא כמו אדם אחר."

"זה קורה לטובים שבהם," אמרה לילי. היא וסופיה פתחו בשיחה על סיכויי הקבוצה בעונה.

אני הייתי עסוקה מדי בהתבוננות בארון הולך, ותהיתי איך הגענו לנקודה הזו. באמת לא היה לו מושג איך אני מרגישה? או שהוא פשוט החליט להתעלם מהפיל שבחדר? בכל מקרה, זה כבר היה מאוחר מדי. אני יצאתי עם אלי והוא פלרטט ונישק מעודדות בכל הזדמנות. מבחינתי, הוא היה חופשי להתהולל כרצונו.