סם האהבה

פרולוג

אחד ממאפייני הגיבור הטרגי הוא שהוא מביא על עצמו את אסונו.

ג'ונתן בהחלט הביא על עצמו את אסונו.

על כולנו.

שנה קודם לכן...

"ג'ונתן, תנמיך את המוזיקה!"

למה הוא חייב לשמוע מוזיקה בווליום גבוה כל כך? ולמה דווקא את המוזיקה המזעזעת הזאת עם הצרחות הנוראיות האלו?

משכתי את הגומייה משערות ראשי ואספתי את שערי שוב לקוקו מרושל, נותנת לכמה תלתלים לחמוק, וניסיתי לפתור שוב את התרגיל במתמטיקה. ללא הצלחה.

"ג'ונתן!" צרחתי בתסכול, יודעת שאין שום סיכוי בעולם שישמע אותי. לא חשוב כמה פעמים הערתי לו על הווליום, הוא מעולם לא הקשיב.

"לעזאזל איתך!" פלטתי בזעם וקמתי מהמיטה, מעיפה מעליי את ספרי הלימוד, שועטת לעבר חדרו ופותחת את הדלת בתנופה.

"אתה מוכן כבר לכבות את הרעש הזה?! אני לא יכולה ללמוד ככה!" צעקתי לעבר גופו שהוטל על המיטה באלכסון, ראשו מוטה לאחור.

הוא לא הגיב, כמובן, אז ניגשתי אל הרמקול וכיביתי אותו, ממתינה להתמרמרותו כנגד מעשיי.

"אין מצב. אין שום סיכוי שהצלחת להירדם עם הרעש הזה ובתנוחה הממש לא נוחה הזאת," גיחכתי והתקדמתי לעבר הצד השני של המיטה.

"והחולצה הזאת, אתה לא חושב שהגיע הזמן להחליף אותה? כמה זמן אתה לובש את זה כבר, שבוע?" נגעלתי לנוכח המחשבה. מילא היה לובש חולצה שחורה עם כיתוב אחר, אך כל השבוע הייתי צריכה לראות את הכיתוב ״Life is fucked up” מול העיניים.

"ג'ונתן?" התקרבתי אליו. איך הוא לא התעורר עדיין? זה השלב שבו הוא אמור לשלוח אליי את מבט האימה שלו, לצעוק עליי ואולי אפילו לזרוק לעברי כרית.

"ג'ונתן!" קראתי ופרעתי את שערו החום הגלי, מנסה לעורר את כעסו, אם לא למילים שלי אולי למעשים שלי.

דממה.

"נו, ג'ונתן, זה לא מצחיק. קום!" סטרתי על לחיו השמאלית וכשלא קיבלתי תגובה משכתי בזרועותיו, גוררת אותו מהמיטה אל הרצפה היישר אל ברכיי.

אוי, לא.

לא, לא, לא.

בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה.

צמרמורת חלפה בגופי ואיתה גם התקף פאניקה נוראי.

"ג'ונתן, מה עשית?" משכתי בעפעפיו, חושפת את עיניו שטופות הדם ואישוניו המוגדלים. עיניו השחורות נראו חסרות חיים. נאנקתי ומשכתי את ידי כנכווית מאש. גופי רעד ללא שליטה בעודי תרה אחר הגורם הארור בעיניי.

ואז הבחנתי בו, במזרק תחת מיטתו.

הרמתי אותו. הוא היה ריק. מחצתי אותו בידי. לא, ג'ונתן. למה?

"אבא! אבא, בוא מהר!" צרחתי בכל כוחי כששבילי דמעות זורמים על לחיי ללא הרף. "ג'ונתן, בבקשה, תתעורר! בבקשה, ג'ונתן, אני מתחננת בפניך, בבקשה..." ייבבתי ברעד, מטלטלת את גופו. הדמעות שכיסו את פניי ערפלו את ראייתי.

"קים, מה קרה?" אבי נכנס כרוח סערה, מתנשף.

"אבא," לחשתי והשפלתי את מבטי לעבר ג'ונתן, חושפת את המזרק שבידי.

אבי הביט בו לרגע, המום, ומייד נכנס לפעולה. הוא משך את ג'ונתן והשכיב אותו על הרצפה, בודק את מצבו וממשש את צווארו.

"אבא, הוא לא נשם – "

"רוצי לחדר שלי והביאי את התיק שלי," עיניו השחורות והמבועתות נשלחו אליי.

הנהנתי בזמן שאבי החל ללחוץ עם ידיו על חזהו של ג'ונתן. אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

הוא מנסה להחיות אותו, הבנתי. הוא מנסה להחיות אותו כי הוא לא חי ברגעים אלו.

"קים, עכשיו!" עיניו של אבי חזרו אליי.

משכתי את עצמי מעלה מייד והתחלתי לרוץ. לא הפסקתי גם כשהגעתי אל המדרגות, מדלגת כל פעם על מדרגה אחת. פרצתי לחדר העבודה של אבי, תרה אחר התיק המבוקש. עיניי נדדו בחדר במהירות, בקושי קולטות את מה שהן רואות. ברגע שהן קלטו את החפץ האדום בקצה החדר, גופי נכנס לפעולה, ובן רגע התיק היה בידיי ורגליי כבר רצו בחזרה לחדרו של ג'ונתן.

"אבא... התיק... הבאתי..." התנשפתי וקרסתי אל הרצפה, צופה באבי היושב על ברכיו ובוהה בבנו.

"אבא, מה אתה צריך?" פתחתי את התיק בפראות. "תרופה? מזרק? אתה בטח צריך את המזרק ההוא, זה שאמרת לי עליו, שמשתמשים בו כשהמצב מסוכן. איזה מהם זה המזרק הנכון?" שלפתי את ארבעת המזרקים שהיו בתיק.

"זה מאוחר מדי," שמעתי אותו לוחש.

מה? לא, לא, לא.

"איזה מהם? אבא! איזה מהם?!" הרמתי את המזרקים קרוב יותר אל פניו, מכריחה אותו להביט בהם.

"זה מאוחר מדי."

"זה זה, נכון? אני זוכרת," קבעתי וזרקתי את שלושת המזרקים האחרים הצידה.

"קים, זה מאוחר מדי!" הוא אמר בחדות. מבטו התרומם אליי, מבט קר רוח, אך מלא בכאב.

"אנחנו חייבים לקרוא לאמבולנס!" שלפתי את הנייד מכיס מכנסיי והתחלתי לחייג.

זה לא הסוף, זה לא יכול להיות הסוף.

"קים, בבקשה, תפסיקי." אבי תפס בידי האוחזת בנייד והוריד אותה מטה.

כשהרמתי אליו את מבטי ראיתי את הדמעות העומדות בעיניו.

"לא, אבא, זה לא יכול להיות," נדתי בראשי באיטיות. "לא יכול להיות שהוא... אנחנו חייבים להזמין אמבולנס. אנחנו – " ליבי פעם בחוזקה, נשימתי נעתקה.

"זה הבן שלי," הוא שלח מבט אל ג'ונתן. "וגם אני הייתי רוצה לחשוב שיש עוד סיכוי, אבל אין. תאמיני לי," הוא אמר בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות.

לא הייתה לי ברירה מלבד להאמין. אבא שלי מנתח בבית חולים. הוא יודע מה הוא אומר.

"לא... זה לא יכול להיות, אבא..." ייבבתי. דמעות זלגו בזו אחר זו על פניי כשנפלתי על אחוריי, משכתי את רגליי וחיבקתי בכוח את ברכיי.

אבי התקרב אליי והניח את ידו הגדולה סביבי, מצמיד אותי אליו.

"לא, אבא! הוא לא מת! הוא לא מת!" צרחתי והכיתי בחזהו, מנסה להדוף אותו מעליי. אך הוא לא נע ממקומו והמשיך לאחוז בי בחוזקה, מושך אותי קרוב אל בין זרועותיו.

"הכול יהיה בסדר, ילדה שלי. אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר," הוא ליטף את ראשי ברוך וגופי הפסיק לנוע, הפסיק להילחם בו.

"הכול יהיה בסדר," קולו השבור ודמעותיו המלוחות שנפלו על פניי ריסקו אותי עוד יותר.

לא, שום דבר לא יהיה בסדר. איך אוכל להמשיך לחיות עכשיו? איך?

אני לא יודעת כמה זמן ישבנו שם, אבי ואני, חבוקים זה בזרועות, זה פורקים את כאבנו. לא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. האם אי פעם אקבל את המצב הזה? האם אי פעם אעכל שג'ונתן, אחי, לא יהיה חלק מחיי?

את התשובה לא ידעתי, אך בדבר אחד הייתי בטוחה – היום הנורא הזה ייחרט בליבי לעד.

פרק 1 - שותף לחיים

התעוררתי לצליל הצורם של השעון המעורר שלי. תרתי אחריו בידיי, מסרבת לפקוח את עיניי ולהשלים עם העובדה שהבוקר הגיע.

צלצול נוסף הודיע לי כי אם לא אקום עכשיו אאחר לבית הספר. הרמתי את עצמי בכוח מהמיטה וגררתי רגליים לעבר חדר האמבטיה שחלקתי עם ג'ונתן.

כמו בכל בוקר שלחתי מבט אל דלת חדרו שהייתה מול שלי, נזכרת ברגעים שבהם היינו יוצאים בדיוק באותו הזמן מהחדר ומסתערים על חדר האמבטיה, מתרצים למה מגיעה לנו זכות קדימה. אני תמיד הייתי אומרת שאני הבחורה בבית ולכן הוא צריך לתת לי את הכבוד, והוא היה משיב שדווקא בגלל שאני בחורה אני לא צריכה להיכנס קודם כי אגמור לו את המים החמים. כמובן שהוא לא היסס גם להשתמש בתירוץ "האח הבכור", וכשהוא היה ממש יצירתי הוא היה דוחף את בית השחי שלו אל תוך הפנים שלי וגורם לי להבין מדוע הוא צריך להיכנס קודם.

אחי היה גדול ממני בשנה, אך מעולם לא הראה שמץ של בגרות. ואז הסמים שאבו אותו והקהו את רגשותיו, ומנער שוקק חיים הוא הפך לרובוט חסר רגשות.

לאחר התארגנות הבוקר פשטתי מעליי את הפיג'מה ולבשתי את תלבושת בית הספר.

כן, בבית הספר הארדינג שבשרלוט – השוכנת בצפון קרוליינה – הייתה תלבושת אחידה שכללה חצאית קפלים כחולה שאורכה מעט מעל הברך, חולצה לבנה מכופתרת שאליה צורפה עניבה כחולה תואמת ומעליה ז'קט כחול שלבשנו בעיקר בחורף. לבָּנים הייתה תלבושת תואמת, פרט לכך שבמקום חצאית הם לבשו מכנסי בד כחולים. סוג הנעליים היה נתון לבחירתנו, בתנאי שהנעל סגורה.

כמו בכל נושא, דעת התלמידים בנוגע לתלבושת האחידה הייתה שנויה במחלוקת – או שאהבו אותה או שלא יכלו לסבול אותה. אני נכללתי בקבוצה הראשונה. התלבושת באמת הייתה יפה וגרמה לאחדות ושוויון בין כולם, אבל אהבתי אותה בעיקר מהסיבה הפשוטה שלא הייתי צריכה להתמודד בכל בוקר עם השאלה – מה אלבש היום?

לאחר שהתלבשתי ונעלתי את נעלי הבובה הכחולות שהתאימו לגרביים הארוכות והלבנות שהיו משוכות עד ברכיי, התאפרתי קלות ומרחתי כמות נדיבה של קרם על שערי הברונטי, הארוך והמתולתל.

כשסיימתי ירדתי אל המטבח, השלכתי את התיק לצד המקרר והוצאתי מאפין קנוי מהארון. התיישבתי מול אי המטבח בנוחות, הסרתי את העטיפה ואז הבחנתי בפתק הצהוב, הדביק והמוכר שאותו אבי היה משאיר לי בכל בוקר.

בעבר היה נוהג לכתוב לג'ונתן ולי פתקים רק כשהיו לו דברים חשובים להודיע לנו והוא ידע שלא יוכל להתקשר אלינו בזמן המשמרת, אך מאז שג'ונתן מת הוא התחיל להשאיר לי אותם בכל יום. אני חושבת שזאת הייתה הדרך שלו להראות לי שלמרות שהוא לא נמצא הרבה בבית הוא תמיד חושב עליי. למען האמת, זה באמת גרם לי להרגיש טוב יותר. למרות מה שקרה ולמרות השעות הרבות שהוא עובד, הוא תמיד שם בשבילי. הערכתי אותו על כך.

"זה מה שאת אוכלת?" ג'ונתן נכנס למטבח וסקר את המאפין שלי. "אם אבא היה יודע שזאת ארוחת הבוקר שלך..." הוא גיחך, הוציא לחם מהארון והחל להכין לעצמו כריך טונה.

"אם אבא היה יודע שאתה לוקח סמים..." הערתי בחטף.

"תירגעי, אחותי. זה כלום. זה ירוק. כולם עושים את זה."

"ככה זה מתחיל." קמתי ממקומי והשלכתי את העטיפה, שולחת אליו מבט רב משמעות.

"תפסיקי לדאוג כל כך," הוא גלגל את עיניו.

"תפסיק להיות שאנן כל כך. החבר'ה שאתה מסתובב איתם, מי הם בכלל? הם לא נראים כמו אנשים טובים."

"את באמת מתכוונת להתחיל להרצות לי על הבוקר?" הוא שאל בכעס וניגש להכין לעצמו קפה.

"אני לא מתכוונת לכלום. אני הולכת. תעשה מה שאתה רוצה," הרמתי את הילקוט והתקדמתי אל היציאה.

"תודה על האישור," הוא קרא רגע לפני שטרקתי את דלת הבית.

משכתי את הפתק מהשיש וקראתי:

בוקר טוב, ילדה שלי.

הכנתי לך כריך חביתה. הוא מחכה לך במקרר.

היום אגיע אחר הצהריים, ואני מבקש שתהיי בבית. אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב מאוד.

יום טוב.

אוהב, אבא.

משהו חשוב מאוד? מה יכול להיות חשוב כל כך?

לא היה לי זמן להתחבט בשאלה. חטפתי במהירות את הכריך מהמקרר, השלכתי אותו לתוך הילקוט ורצתי אל תחנת האוטובוס.

*המשך הפרק בספר המלא*