מאחורי השער הצהוב

מאחורי השער הצהוב

גילוי נאות: ברוב שנותיי אני חיה ומתגוררת בעיר, אך שורשיי נטועים עמוק באדמה הקיבוצית. שם נולדתי, שם גדלתי ועל עקרונות הקיבוץ וערכיו חונכתי.

הלינה המשותפת, תאי המקלחות החשופים לעיני כול, ״תסמונת המטפלת״, ועדות הקיבוץ, ההורים שהיו עסוקים בהגשמת האידאל הקיבוצי והותירו לצוות החינוך לטפל בילדיהם ולחנך אותם, ולעיתים אף לנטרלם מכל סמכות הורית ללא יכולת ערעור, המתנדבים, הלינה בחדרי נעורים, הטרדות מיניות ועוד.

היום הכול שונה, וכל אלו שייכים להיסטוריה.

אך ההיסטוריה איננה רק כתובה ונלמדת; ההיסטוריה נוכחת, מאוד, בחדר הגישור הבין־דורי, בשבילים ובשיח היום־יומי.

ישנם משפטים שנאמרים רק מאחורי השער הצהוב (או על ידי אלו שגדלו מאחוריו):

״שאני אטפל בהוריי החולים? למה? הרי הם לא טיפלו בי כשהייתי חולה.״

״שאני אממן את אחזקת העובד הזר? מה פתאום! שיפנו להנהלת הקיבוץ, שהם ידאגו להם.״

״אני לא מוכן שיתקשרו אליי באמצע היום ויפריעו לי בעבודה, בדיוק כמו שההורים שלי אף פעם לא הגיעו לבית הילדים באמצע יום העבודה.״

״יש ועדת בריאות בקיבוץ, שהיא תדאג להם.״

אמירות טעונות אלו נשמעות שוב ושוב על ידי דור הלינה המשותפת, שמי שטיפל בו בילדותו היו מטפלות הקיבוץ, ושכעת נדרש לתמוך בהוריו המזדקנים ולסייע להם.

ישנם יוצאי קיבוץ המתגייסים ונרתמים בכל מאודם למשימה ומקבלים אחריות, וישנם כאלה שלא.

בשנותיו הראשונות העביר הקיבוץ פונקציות רבות מהמשפחה הגרעינית לקבוצה ולהנהלת הקיבוץ.

בשנים האחרונות עברו רוב הקיבוצים הפרטות ושינויים. כל קיבוץ בחר כיצד לתמוך בחבריו המזדקנים, ובעיקר באלו שנשארו לבדם מאחורי השער הצהוב.

מערכת קיבוצית תומכת ומסייעת ככל שתהיה, לעולם אינה יכולה לשמש תחליף לחיבוק האוהב והחם של בני משפחה ולנוכחות המשפחתית ברגעי קושי וחולי.

בחדר הגישור שלי, על הקיר לא תלוי אינטרקום. המטפלת הפעם לא תגיע לסייע. הפעם המשפחה היא במרכז, היא זו שצריכה לקבל את ההחלטות והיא זו שצריכה לבחון את סל האפשרויות.

ה״משפחה״ מורכבת לעיתים מאחים ששנים רבות היו מנותקים זה מזה, שמעולם לא קיימו שיח משפחתי אינטימי, שאינם מכירים באמת את הוריהם ואת צורכיהם; ילדים שבמרוצת השנים כמעט שלא פסעו בשבילי הקיבוץ, ילדים שאינם יודעים מה מגיע ומה ״באחריות המשפחה״, וכעת נדרשים לשבת יחדיו ולקבל החלטות הרות גורל בנוגע לטיפול בהוריהם. חלקם מתגייסים ונרתמים בכל מאודם למשימה ומקבלים אחריות, וישנם כאלה שלא.

קירות חדר הגישור שלי סופגים ומכילים את רגשות הכעס, העלבון והאכזבה; את הטחות האשמה כלפי הורים אלו, אשר בחרו להשקיע את זמנם ומרצם למען הקולקטיב ולהשאיר אותם, הילדים, תחת חסותם המלאה של צוותי החינוך; את הטחות האשמה כלפי האחים שהעזו לצאת אל העולם הגדול, פרצו תקרות זכוכית ודאגו לעצמם ולחשבון הבנק שלהם, בעוד אחיהם נשארו בקיבוץ לטפל בהוריהם המתבגרים; את הזעם כלפי החברה שדגלה בעיקרון שעל פיו ״את הכביסה המלוכלכת מכבסים בתוך הבית״, חברה שהאמינה שברשותה היכולת והכלים לטפל בבעיות בכוחות עצמה, ושלעיתים בחרה שלא לטפל אלא לנקוט במדיניות של השתקה.

לא פעם הקירות סופגים את הקושי להתמודד עם הדיסוננס העצום שבין זיכרונות הילדות בקיבוץ, ילדות בתוך קהילה ערכית מגובשת ומחויבת לערבות הדדית לפרט ולמשפחתו, ילדות שמחה ומאושרת שעשירה בפעילויות ובחוויות, לבין הקיבוץ המודרני, המתחדש. זה שעדיין בוחן ומנסה לדייק את זהותו עבור תושביו; זה שעדיין בוחן את הערכים המגדירים אותו, ערכים המותאמים לעידן הקפיטליסטי־חומרי, ועם זאת משמרים עדיין את הערבות ההדדית ואת הדאגה לכלל החברים.

אחרי שמבטאים את הכעסים ואת ההאשמות, מגיעות התובנות ולצידן לעיתים גם אמירות סולחות ומכילות.

הכיסאות בחדר הגישור שלי אינם כיסאות טיפול. כיסאות החדר נועדו לסייע לבני המשפחה ולהקל עליהם בקבלת ההחלטות ובחלוקת הסמכויות.

סיפורי חדר הגישור הם סיפורי משפחות שנושאות על גבן את שינוי ערכי החברה הקיבוצית והפיכתה מקבוצה סוציאלית קטנה ומגובשת, שבה ערך הערבות הדדית היה אחת מאבני היסוד העיקריות, ואולי אף ערך עליון, לחברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית.

סיפורי חדר הגישור הם סיפוריהן של משפחות שבחרו להגשים את החזון הציוני ״מאחורי השער הצהוב״; אנשים שלא בכדי נחשבו במשך שנים רבות לאליטה החברתית של היישוב והמדינה; אנשים שחלומם להקים קהילה שיתופית ושיוונית נסדק והתנפץ; אנשים שהגיעו לגיל השלישי ללא חסכונות ורכוש, אך עם סל עשיר בזיכרונות ובתובנות.

אולם הסיפורים באסופה אינם סיפוריהם של משפחות ויחידים בחברה הקיבוצית בלבד, אלא הם סיפורים של חברה שלמה, שכבר איננה מה שהייתה; חברה שלנגד עיני חבריה הוותיקים השתנתה לבלי הכר; חברה שהפכה עבורם לזרה ולעיתים אף לעוינת ולמפחידה.

כל הסיפורים מבוססים על סיפורים אמיתיים. עם זאת, כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט.

איי לאב יו טרמינל

״תצטרף אליי לכוס קפה?״ שאלתי בניסיון להקל את המבוכה שאחזה בו כאשר זיהה אותי, בשעה שישבתי והתבוננתי במטוסים הממריאים, ממתינה לעלות על הטיסה.

לא היה טעם בשאלות בנאליות כגון ״מה שלומך״ או ״איך היה בחופשה״. וכי מה יענה לי גבר צעיר בשדה תעופה הומה אדם, שרק לפני חודשיים ישב מולי מבויש, נבוך ומרוסק נפשית בעקבות היפוך התפקידים במשפחתו?

הוא פנה אליי לאחר שמנהלת בית האבות שבו מתגורר אביו הדמנטי בשנה האחרונה ביקשה ממנו לטפל ביצר המיני הבלתי נשלט של אביו ולדאוג לכך שיפסיק לאונן ליד אנשים.

״בום! באמצע יום עבודה וללא שום הכנה מוקדמת, היא התקשרה והטילה את הפצצה.״

לדבריו, כבר קבע פגישה עם עורך דין ידוע ומוכר. הוא רצה לתבוע את מנהלת בית האבות על ההשפלה, הכעס והעלבון שחווה; לתבוע אותה על הסרת האחריות ועל הטיפול הלא מקצועי באביו.

לבקשת אשתו הסכים לעכב את ההליך המשפטי ולבחון אפשרות לקיום הליך של גישור.

נפגשנו שבוע לאחר אותה שיחה מטלטלת, ״עם כל הכבוד, ויש לי המון כבוד והערכה לצוות המדהים שמטפל באבי, אני לא הכתובת לטיפול בבעיה.״ אמר לי בקולו הסמכותי.

בשנתיים האחרונות התמודד בצורה ראויה לציון עם סבך הביורוקרטיה, עמד בקשר רציף ומועיל עם כל הגורמים המטפלים ועם המשפחה ועשה זאת במסירות רבה, אך הפעם הוטלה עליו משימה כבדה מדי, שאין לו כלים להתמודד עימה. ״ואת יודעת?״ שאל אותי לאחר שתיקה קצרה, ״אני גם לא רוצה ולא מוכן להתמודד עם זה.״

כעבור יומיים נפגשנו שוב. מנהלת בית האבות נעתרה להזמנתי והגיעה גם היא.

״אני מבין היטב את חומרת המעשים, והבושה והאכזבה שאני חש לנוכח התנהגותו של אבי, זה שתמיד הערצתי וכיבדתי, בלתי ניתנות לתיאור,״ אמר בשקט, ורעד התגנב לקולו, ״ברור לי שהבעיה דורשת טיפול. המחשבה שנשות הצוות המסור והמקצועי נפגעות ממעשיו של אבי היא בלתי נסבלת.״ כעבור שתיקה קצרה הוסיף, ״אך אני לא מבין מדוע אני הוא זה שצריך לטפל בכך. האם זה לא במסגרת תפקידם של הצוות ואנשי המקצוע?״

בשיחה אישית עם מנהלת בית האבות ביקשתי להבין מדוע החליטה לפנות לבן. ביקשתי להבהיר את ההבדל שבין ליידע את בן המשפחה במצב אביו ובין להעביר אליו את האחריות הטיפולית.

״אני מבקשת להתנצל בפניך,״ פנתה המנהלת אל הבן שזה עתה שב לחדר הגישור, ״התקשרתי אליך בתום שיחה עם מטפלת ותיקה וטובה שביקשה שלא לעבוד יותר במחלקה שבה אביך נמצא. הייתי נסערת, ובדיעבד לא כך הייתי צריכה לטפל בתלונתה.״

לרגע היה נדמה שהתהפכו היוצרות, ושבעוד רגע יקום הבן מכיסאו ויחבק את זו שממנה נפגע כל כך, זו שרק עתה הבינה את עוצמת הכאב והאכזבה שחווה בגין התנהגותה.

הוא התחייב מצידו לתמוך בהחלטותיה של המנהלת, ובכלל זה ההחלטה שרק מטפל גבר יסייע לאביו במקלחת, על אף התנגדותו הנחרצת של אביו. היא הסכימה מצידה לבקשתו לזמן רופא מומחה שיבדוק אם התרופות הרבות שאביו נוטל בכל יום הן אלו המגבירות את יצרו הבלתי נשלט. היא רשמה לפניה שהבן רוצה מאוד להיות מעודכן במצבו של אביו, אך הוא מבקש שלא להתקשר אליו בשעות העבודה.

בתום הגישור לקח הבן דף ועט וכתב מכתב הערכה והוקרה לצוות המסור. במכתב הוא התנצל בשמו של אביו הדמנטי, שאינו מסוגל להבין את חומרת מעשיו.

נפגשנו שוב ליד מסוע המזוודות, ושם זכיתי לחיבוק ארוך ומוקיר.

בעודו אוסף את מזוודתו קרץ לעברי ואמר, ״השתלם לי להקשיב לאשתי, בזכות עצתה נשאר לי כסף לצאת לחופשה.״