פרולוג
גילוי היומן
צריך היה לפנות את הבית מכל תכולתו העזובה, לאחר שהלכה אמנו באצילות לעולמה בשנת 2016. היה זה מעין בית רפאים – מלוכלך, מאובק, קר ומתפרק. עסקנו במלאכה שנראה היה שהיא בלתי אפשרית. בימי שלישי בכל שבוע מיינו ופינינו דבר ועוד דבר. בחדר של אמא היה ארון שחור, ובארון היו חבילות ומארזים של ניירות ושל ספרים. את הארון הזה, שהותיר אחריו אחינו עמנואל, השארנו כמעט לסוף.
זה היה בחורף, הדלקנו מפזר חום קטן, סביבנו ארגזים, ערמות, אבק. ישבנו על דרגשים והתחלנו לנבור. הארון היה מבולגן ומסודר כאחד. מבולגן, כי אמא לא הניחה את הדברים בצורה מאורגנת. היו שם חבילות בתוך שקיות ניילון מתפוררות, חבילות קשורות בחבל, וערמות של חוברות ושל ספרים בתוך קופסאות. אבל היה סדר בבלגן, כי היא השאירה "הוראות הפעלה". מצאנו קופסה, עליה היה רשום: "למסור לפרופסור ח' באוניברסיטה העברית", ולידה מספר טלפון. מצאנו קופסאות עם תמונות, מחברת־יומן ברוסית של סבתנו סילביה, שירים של סבנו דיידה ושירים של אמנו עדה. נמצא גם מארז שעליו היה כתוב: "נא לשרוף". אזרנו אומץ אדיר, יצאנו למרפסת ועשינו מדורה קטנה. היו קבצים שנכתב עליהם: "לגניזה", שאותם השארנו. כל חבילה שמצאנו הייתה עבורנו כ"פצצה", לא ידענו מה טמון בה, ומייד הבנו שכל חבילה כזו מכילה חומר שידרוש פענוח, עריכה והרבה עבודה. קראנו לארון השחור הזה "ארון הפצצות של אמא". ואז הגענו אל ארבע מחברות כתובות בכתב ידה. כשפתחנו אותן, גילינו שאמנו כתבה יומן אחרי שעמנואל נהרג.
כשש שנים עבדנו על יומנה של אמא - "מונולוג בין שניים" - השם שהעניקה לכתב ידה. הטקסטים הגולמיים היו כתובים בצרפתית ובעברית לסירוגין. חלקי הטקסט שנכתבו בצרפתית, עברו תרגום ראשוני שאחריו נדרשו פענוח, דקדוק והגהה מקיפים. הפענוח היה דרוש כי לא מעט פעמים משמעות המשפטים הייתה סתומה, ונדרש "סיעור מוחות" על מנת להגיע למשפט בעל מובן. לא פעם השתהינו על משפט אחד זמן ארוך למדי תוך התלבטויות רבות, כשכמובן קיימת תמיד האפשרות שטעינו בהבנת הרעיון שמאחורי הכתוב. בתרגום השתדלנו לשמור על הניחוח המיוחד של שפתה של אמא, על הצרפתיות בתוך העברית. עברנו על הטקסט לאט וביסודיות. הפענוח וההגהה בוצעו בפגישות משותפות. התלבטנו ולבסוף החלטנו על הנוסח הסופי.
יומני אמנו נכתבו בכתב יד בשטף הזמן והרגשות. ככאלו היה בהם אופי גולמי, לא מעובד ולעיתים לא נגיש לקורא. לכן, בנוסף לעבודת התרגום וההגה, הטקסט המוגש בזאת עבר עריכה ספרותית.
שאלנו את עצמנו לא אחת אם נכון וראוי לפרסם את היומנים. גם כאן נדרשה החלטה. היומנים נכתבו כמצבת זיכרון לעמנואל, וככאלה בוודאי נכון שיתפרסמו. אמא ידעה שהיומנים ייקראו ביום מן הימים, וכך היא כנראה רצתה שיהיה.
ספר זה הינו תוצר של תהליך שהחל לפני כחמישים שנה, ביומן שכתבה אמנו לעמנואל. אחינו, עמנואל, פיקד על פלוגה שלחמה באבו־רודס בגזרת סיני במלחמת יום הכיפורים. במשך כשבוע ימים עסקה הפלוגה באיתור אנשי קומנדו מצרים שהונחתו באזור, מה שקיבל לימים את השם "מרדפים". עמנואל היה היחיד מהפלוגה שנפל במהלך ה"מרדפים". במרדף האחרון הוא נהרג.
הידיעה על מותו של עמנואל הגיעה למשפחה באיחור של כשלושה שבועות, וכך נקבר אחינו בקבורה מהירה, ארעית, בבית הקברות קריית שאול בלא ידיעת המשפחה ובלא השתתפותה. חודשים מאוחר יותר החלה ההיערכות לקבורה השנייה בבית הקברות בניר עציון.
כשם שאנחנו גילינו את מחברות היומן של אמא לאחר מותה, כך גילתה גם היא, לאחר שעמנואל נהרג, שש מחברות־יומן שכתב בשנות נעוריו ובשנה הראשונה לשירותו הצבאי. קטעים מיומניו של אחינו, הכנסנו לתוך כתב ידה של אמא. בחרנו לצטט את אותם חלקים מיומניו של עמנואל שהיא הזכירה והעלתה, אך לא ציטטה, ב"מונולוג בין שניים".
אמנו עדה נולדה בגרמניה וגדלה בפריז, בת יחידה שהתייתמה מאימה בגיל שש־עשרה. אמא הייתה ציירת מאז ומתמיד. היא ציירה בכל מקום ובכל עת, במלחמה, תוך כדי הבריחה מפריז, באונייה "אקסודוס", בטבע, ברחוב או בבית. לצד הציור אמא תמיד כתבה - במחברות, על פתקים, בכל מקום. מלחמת יום הכיפורים מצאה אותה בעיצומם של לימודי תואר שני באמנות וספרות צרפתית באוניברסיטת חיפה. מלחמות ושכול הפכו את חייה ואת תוכניותיה להמשך לימודים לתואר שלישי, אך לא פגעו באמנות שבה, בצורך שלה להביע את עצמה דרך המבט הייחודי של כתיבתה.
החל מה-20 בפברואר 1974 ועד ה-22 בספטמבר 1974, בעת ההמתנה לקבורת הקבע של עמנואל במשק ניר עציון ומעט זמן אחריה, כתבה אמא בכתב ידה יומן מתוך ייסורים ובקשת תשובה, מונולוג רוחני לה ולעמנואל.
זהרה נחשול ונתנאל בנישו
תחנות חייו ומותו של עמנואל
19.06.1948: עמנואל נולד בקיבוץ עין הנצי"ב
1948-1953:ילדות מוקדמת, מעבר בין: עין הנצי"ב, שדה־אליהו, כמה מקומות בצרפת ולבסוף ניר־עציון
1963-1967: תיכון בקבוצת יבנה
07.1967: גיוס לסיירת שקד
03.1970: פציעה בפעולה בירדן תוך כדי השירות בסיירת
08.10.1970: שחרור מהצבא, עבודה בתור קצין ביטחון באל על
תאריך משוער,
07.1971: נישואים ומגורים לזמן קצר בניר עציון
תאריך משוער,
01.1972: גירושין
04.06.1972: חזרה לצבא קבע
07.1973: קבלת פיקוד על פלוגת צנחנים צעירה
יום שישי, 05.10.1973: הפלוגה מוטסת לרפידים לשמירה על מתקני הנפט
שבת, 06.10.1973: פרוץ מלחמת יום כיפור
08.10.1973-13.10.1973: הפלוגה מבצעת מרדפים אחרי קומנדו מצרי באזור אבו־רודס
שבת, 13.10.1973: נפילתו של עמנואל
תאריך משוער, 14.10.1973: קבורה ארעית של עמנואל בקרית שאול ללא הודעה למשפחה על נפילתו
תאריך משוער, 01.11.1973: הודעה למשפחה על נפילתו של עמנואל, שבעה, שנת אבל
28.08.1974: קבורה שנייה בבית הקברות בניר עציון
Les Characters - הנפשות
עדה (כותבת היומן, האם)
דוד (בן זוגה, האב)
עמנואל (הבן הבכור, חלל מלחמת יום הכיפורים)
סילביה (הבת)
זהרה (הבת)
נתנאל (הבן)
הו אלוהים... אתה שולט בנו לא על פי גדולת הכוח הריבוני שלך, אלא על פי גדולת טוב ליבך, ואתה מתאים לכל אחד מאיתנו תנאים שהם הצודקים ביותר והטובים ביותר לישועתו. אתה נפטר מאיתנו בכבוד רב... ואם נדרש לייסר אותנו לטובתנו ולשלוח לנו מחלה כלשהי, אובדן כלשהו... אתה עושה זאת תוך התחשבות ייחודית וכבוד הראויים למצב שלנו.[1]
האב סנט־ז'אן "אל עבר הבלתי נראה", ג. גרין
[1] ציטוט שנמצא כתוב במהופך בעמוד האחרון במחברת מספר שלוש ביומן.
***
אם אי פעם תפרסמו משהו מכל אשר כתבתי במחברות אלו, צנזרו בבקשה כל מה שנוגע רק לי עצמי: בדיקות של המצפון, תפילות, תיאורי חוויות פסבדו־מיסטיות. צריך שאעלה כל זאת על הכתב באופן ברור, חשבון נפש[2] אמיתי. יש צורך שזה יהיה כתוב, על מנת שאפשר יהיה לקרוא זאת שנית.
***
אני רואה אותנו שוב, בהבזק, שנינו יחדיו בשעה חמש בבוקר, תרמיל גב, בצינת הערפל שאך החל מתחמם מקרניים צעירות של זהב חיוור. זו עתידה להיות זריחת השמש הראשונה והאחרונה אותה ראינו שנינו ביחד. לא ניתן לעולם לחזות את חשיבותם של ניצחונות קטנים, יומיומיים. עשיתי מאמץ מגוחך כדי לאלף את כאב הראש הזה, שהוא כמעין מהלומות פטיש בתחתית הראש, ולצאת לטיול בגבעות המיוערות יחד עם בני הבכור, שמחר ילבש את מדי הצבא. האם חשתי במעורפל כי הטיול הראשון שלי עימו ביחידות לא יחזור על עצמו שוב לעולם?
הליכתו מהירה מדי עבור ארבעים וארבע שנותיי והטבע הקטן שלי[3], אך אני, בניסיון להרשים, מתאימה את עצמי באבירות לקצב שלו. צועדים בדממה. הבוקר הזה חדש לגמרי... ולנו, רוח קלה, לחה ורעננה מביאה עימה ניחוח חריף של לולי התרנגולות. קר לי במקצת, אך להט הנעורים של בני הבכור מחמם אותי הרבה יותר מצמר.
לא ידעתי לנצל טיול זה, שארך שתים־עשרה שעות, כדי לשוחח איתך. אולם אני יודעת (בדיעבד) כי לא היה כל צורך במילים. הכנת טיול מיוחד זה בקפידה יתרה. רצית להציג בפניי בזמן קצר, ככל הניתן, את כל פינות החמד האלו שגילית הודות לחוש הטבעי שלך, כמו אותו מעיין נסתר כמעט מן העין, אך צונן כל כך. שתינו ממנו מים, ונדמה היה כאילו הם נובעים מגן עדן קדום כלשהו המוגן באורח פלא מהטומאה של האדם "המתורבת", האזרח הגאה של הגיהינום בגרסתו המודרנית.
אני כותבת כל זאת מבלי לדעת בדיוק למה. קצת כדי לשחרר את עצמי מהמעמסה הזו אשר מעיקה עליי כאשר איני יכולה לדבר עליך עם איש, וקצת (ואף הרבה) כדי להקנות ולו מעט תחושת מציאות לרגעים שביליתי איתך. מה שכתוב, מקובע לנייר, מקנה ממד יותר מציאותי למונולוג שלי. "היומן בשניים" הזה יכול להיות כן, רק אם ארשה לעצמי לספר הכול ולא רק את הדברים הנוגעים לך.
אך כרגע השתתפתי בדיון על אמנות פלסטית והגעתי למסקנה שאין חשיבות לצורה ולסוג (ציור, פיסול, אמנות קינטית, אמנות סביבתית וכו') ובלבד שמדובר באמנות, כלומר ביצירה ששורשה בפרץ הבא ממעמקיו של היוצר. בפרץ שמתגשם בעולם בצורת עצם לא שימושי המאריך את היוצר, המוריד ממנו עומס בכך שהוא נותן לו ביטוי, בכך שהוא מגשים אותו בחומר העלום[4] שהיוצר חש צורך להנחיל לעולם, כדי להעשיר את הסימפוניה האנושית שבה האדם האותנטי, כלומר הייחודי, חייב לקחת חלק.
***
כאשר תמונתך מביטה בי באופן כל כך מציאותי, אינני יכולה לשאת זאת, אך אני משתוקקת בכל ישותי להיות מנוקבת על ידי כאב בלתי נסבל זה, אילו זה היה מאפשר לי למצוא אותך, אכזרי ככל שזה יהיה. כמה זה טוב, כמה זה מכאיב, כמה זה מטהר להימצא איתך שוב ביחידות, בפרט לאחר שדיברתי דברים אלו ואחרים עם אנשים שאינם רואים אלא את שאני רוצה להראות להם... כמוך, אהוב שלי, או ליתר דיוק, אתה היית אני במובנים רבים, אבל מאוד נעלית עליי. כעת נראה כי תמונתך עומדת לדבר אליי, אולי דרכה אתה מביט בי משם…
חיד שלי,
דבר איתי,
הבט בי,
איני מסוגלת לוותר על זה. מבטך בעת ובעונה אחת ביישני מעט, חוקר, רך כִּפְרִי ולפרקים שובבי. את המבט השובב הזה אני אוהבת יותר מכול, אך מבטך האחר הוא זה שחודר עד לנבכי נפשי. כמו חלון שלפתע פתאום נפתח למחצה מתוך חומת בטון, שמאחוריה מסתתר ה"אני" האמיתי שלך. אגוז לוז וזהב, קטיפה ואור רך. זה יותר מדי... לפעמים.
לעיתים אני חשה את נשמתך באופן ישיר, כפי שרואים עצם באור מלא. הנשמה שלי והנשמה שלך נוגעות זו בזו, על אף העובדה שאינך כאן. עיניים שלי, עיניים שלי, פיקחות וחסרות ביטחון בעת ובעונה אחת, מתחננות לפינוק, חוקרות, וכה מעט, כה מעט... נראה לי שאמות אם אמשיך לכתוב ולבכות, אבל אני מעדיפה זאת (הו, עד כמה) על תקופות הבצורת האיומות שבהן איני מרגישה, שבהן איני רואה דבר.
אהוב שלי,
בן שלי,
זה נגמר.
עזיבתך (המילה מוות לעולם לא תוכל להיות קשורה לשמך), כמו נחתמה בביקור האחות אתמול בלילה. הייתי כאבן, הרבה מעבר לדמעות, כמו מתה, אחרי ביקור זה. אבל הגוף[5] חלש מדי, ובמקום נדודי שינה (אשר "עושים טוב" במקרה זה... אני צינית, הו ילדי שלי, זה יכול להסביר דברים רבים בך), נרדמתי מהר מאוד, הרוסה. והבוקר, המחשבות הבלתי נמנעות, בתמצית: אתה היית, אחרי שנגעו בי ידיו של ילד אחד קטן, האחות הזו.
*המשך העלילה בספר המלא*