אמילי ל'

זה התחיל בפחד.

נסענו לקילבֵּף, כמו פעמים רבות בקיץ ההוא.

הגענו אחר הצהריים, בשעה הקבועה. כבכל פעם יצאנו לשוטט לאורך המעקה הלבן התוחם את הרציף מן הכנסייה בכניסה לנמל ועד השביל העזוב מחוצה לו, המגיע ככל הנראה עד יער בְּרוֹטוֹן.

אנחנו מביטים על נמל הנפט בגדה שמנגד, ומעבר לו, על המצוקים הגבוהים של לֶה האבְר, על השמיים. ואז אנחנו מביטים על המעבורת האדומה החוֹצה את הנהר, על האנשים שעליה. וכל אותו זמן המעקה, שברירי ולבן, חוסם את הגישה למים.

אחר כך אנחנו מתיישבים במרפסת בית הקפה של הוֹטֵל דֶה לָה מארין, במרכז הרחבה, מול הכבשׁ המוביל למעבורת.

השולחנות ניצבים בצל המבנים של בית המלון. האוויר עומד, אין רוח.

אני מביטה בך. אתה מביט בַּמקום. החוֹם. מי הנהר הדוממים. הקיץ. ואז מביט הלאה משם. כפות ידיך שלובות מתחת לסנטר, לבנות מאוד, יפות מאוד, אתה מביט בלי לראות. בלי לזוז, אתה שואל מה קרה. אני עונה כהרגלי, שלא קרה כלום. שאני מביטה בך.

בהתחלה אתה לא זע, ואז, מהמקום שאני נמצאת בו, אני רואה חיוך בעיניך. אתה אומר:

"המקום הזה מוצא חן בעינייך. יום אחד הוא יופיע בספר - הרחבה, החום, הנהר."

אני לא עונה. אני לא יודעת. אני אומרת שאני לא יודעת מראש דברים כאלה, שאפילו נדיר שאני יודעת אותם.

הרחבה ריקה. המעבורת עמוסה בתיירים. אפיק הסֵן מסתיים כאן, זו המעבורת האחרונה אחרי ז'וּמִיז'. ברגע שהיא מפליגה לדרכה, הרחבה מתרוקנת שוב. ואז הוא הגיע, הפחד: בריקוּת ההיא של הרחבה בין שתי מעבורות. אני מביטה סביב ופתאום יש אנשים באופק, בקצה הרחבה, בכניסה לשביל העזוב, במקום שלא אמור להיות בו אף אחד. הם עצרו ועכשיו מביטים לעברנו. אולי חמישה־עשר, לבושים אותו דבר בדיוק, בלבן. זה אותו אדם המשוכפל לאינסוף. אני מפסיקה להביט.

אני שוב מביטה ונוכחת שטעיתי. הם עדיין שם, אבל קרובים יותר. מקצתם מדברים. עדיין אי־אפשר לשמוע אותם, אבל אני יודעת: הם קיימים. אני רואה פרטים. מבחינתי אין ספק שהם רוצחים, אלא שאת הפחד הזה אני מזהה, ואילו על זה הקודם אני לא יודעת דבר. נדמה שלאנשים האלה יש אותו קלסתר פנים, לכן הם מבהילים. יש להם שיער קוצני קצרצר, עיניים מלוכסנות, ואותה ארשת עליזה, אותו מבנה גוף, אותה קומה. אבל אין מדובר רק בעניין הזה, בלתי רגיל אומנם, אבל לא חסר תקדים. אני אומרת:

"למה יש קוריאנים בקילבֵּף?"

אתה מסתובב אליי בתנועה חדה. ודאי הבחנת בפחד לפי השינוי הפתאומי בקולי.

"איפה את רואה קוריאנים?"

"אתה יושב עם הגב אליהם. תסתכל מאחוריך, בקצה הרציף."

הסתובבת, השתהית על מנת להבין מה משמעות הדבר עבורי. גם אתה פחדת שהדברים של הלילה ישובו ויופיעו לנגד עיניי. חיפשת תשובה, גם את זה הבנתי לגביך.

אמרת:

"כן, אלה אסייתים, אבל למה דווקא קוריאנים?"

"אני לא יודעת. אף פעם לא ראיתי קוריאנים."

אתה פורץ בצחוק פתאומי. אני צוחקת איתך. אתה אומר:

"ומכיוון שאף פעם לא ראית קוריאנים, את נוטה לחשוב שכל אסייתי שאינך מזהה הוא בהכרח קוריאני, נכון?"

"נכון."

שלחת מבט בוחן לעבר הקוריאנים. אחר כך הסתובבת אליי ונתת בי מבט כה עמוק וחודר עד שמנע ממך לראות אותי. עצם רעיון הקיום שלי מילא בבת אחת את מחשבותיך. הסתכלת בי כאילו אתה אוהב אותי. זה קרה לך מזמן לזמן.

אני אומרת שאני חסרת אונים מול הפחד הזה, שאני לא מסוגלת לחמוק ממנו, לא מסוגלת להכיר אותו.

אתה לא מקשיב לי. אתה ממשיך להסתכל בי באותו מבט שמימיי לא ראיתי על פניו של איש מלבדך.

הקוריאנים התקרבו אלינו והתיישבו לשולחנות אחרים. הם מביטים בנו כפי שאנחנו הבטנו בהם קודם לכן. הם מחייכים חיוך זדוני, שבבת אחת מפנה מקום לעצבות שנדמה כי אי־אפשר לחזור ממנה. אלא שהחיוך הזדוני שב ועולה על פניהם ונשאר שם, נקרש בעיניים ובפה הפתוח למחצה. החיוך הוא שהפחיד, שבישר על מעשי הטבח שציפיתי להם. אני, האישה בסיפור הזה, זו ששוהה בקילבֵּף היום אחר הצהריים איתך, הגבר שמביט בי.

המשכתי לפחד, אף על פי שלא אמרתי יותר כלום. אתה ידעת. זה גם שיעשע אותך. אמרת: גזענית עלובה שכמוך. אמרתי שזה נכון. אמרתי מה שאני חושבת. לא יכולתי שלא לצחוק, גם אני. אמרתי:

"המוות יהיה יפני. המוות של העולם. הוא יגיע מקוריאה. זה מה שאני חושבת. אולי אתה עוד תספיק לראות אותו בפעולה."

אמרת שזה אפשרי.

כיוון שהקוריאנים המשיכו לשבת במרפסת של בית הקפה, אמרת שמוטב להיכנס פנימה. ראית שאני לא גורעת עין משום תנועה שלהם, שהפחד נמשך. ידעת שאין כאן מקום להיגיון וגם, לימים אכתוב את זה בְּספר, שעודני מעוררת רחמים וייאוש באידיוטיות שלי. פסעתי בעקבותיך לתוך בית הקפה. פסעתי בעקבותיך תמיד, לכל מקום שהלכת.

באותו יום אחר הצהריים לא היו אנשים רבים בבית הקפה של הוֹטֵל דֶה לָה מארין. היו הקבועים, לקוחות שגרים בקילבֵּף, והיו צעירים שהגיעו במעבורת. הכרנו את רובם על פי מראם. הם שהו באולם עם בעלת המקום ונערה כלשהי, מן הסתם בִּתה. רבים מהצעירים האלה עבדו בנמל הנפט בגדה שמנגד. ודאי עצרו במארין לפני שימשיכו בדרכם לכפרים שלהם בביצות. היו כאן גם תיירים מציילון, אמרת, ואחרים מלאומים שונים. אלה הצליחו לקושש מעט צרפתית וצחקו בנימוס מהוסס מהבדיחות של הצעירים. אחרים, כפי הנראה, לא הבינו מילה, ורק הביטו בתפריט הבר, ברחבה ובאנשים באותו חיוך אובד עצות. חבל ששׂיחה כה קולנית וגסה הוטחה בעוברי האורח האלה, הנעזבים לנפשם. אבל חוץ מזה, הבר של הוֹטֵל דֶה לָה מארין היה מקום שקט.

ראינו אותם ליד הדלפק בדיוק כפי שראינו את הלקוחות באולם ואת בעלת המקום ואת הנערה שאיתה. זה נמשך באותו האופן שעה ארוכה למדי. הם כבר היו שם כשנכנסנו לבית הקפה, לא הייתה סיבה שלא, ולפתע פתאום ראינו אותם. ודאי הבטנו בהם תחילה בלי לראות אותם, ואז בבת אחת ראינו אותם. ומאותו רגע לא יכולנו לעשות שום דבר אחר.

בהתחלה בנפרד. ואז ביחד. מותכים לכדי צבע אחד, צורה אחת. גיל אחד.

הם פנו ביוזמתם לצד הבר השמור ללקוחות מזדמנים. הלקוחות הקבועים היו בצד האחר, בכיוון האולם. הם היו לבד. אבודים. לבד בקיץ. במדבר. אבודים בתוך האור שהשתקף מהנהר ונשפך על הרחבה, על קירות המבנה, על מצוקי הגיר ועל דלת הבר הכפולה, הפתוחה לרווחה כלפי חוץ. הם לא ראו שום דבר ואף אחד. גם לא את אור הקיץ או את הנהר.

לפניהם ניצבו משקאות מהסוג החביב על שתיינים אנגלו־סקסים: פּילְזֶן כהה בשבילו ובורבון כפול בשבילה.

הם ישבו על כיסאות הבר הגבוהים וכמעט לא זעו, הראש נטוי לפנים, מתנדנד. מגוחכים במקצת. קצת דמוּ לצמחים או משהו כזה, מין יצורי ביניים, צמחים אנושיים שזה עתה נולדו וכבר גוועים, שאך זה החלו לחיות וכבר מתים. כן, יצורים תמימים שנענשו על לא עוול בכפם. עצים. עצים משוללי אדמה ומים, שנענשו. נידונים לקרוס כמו בני אנוש, לנגד עינינו.

ברגע הראשון חשבתי שהיא ישנה, האישה הסמוכה אל הבר. עכשיו אני כבר לא חושבת כך. נדמה לי שרק עצמה את העיניים, אבל נשאה את הראש כדי לשמוע את הקולות סביבה, בייחוד את אלה שבקעו מהאולם, ובהם קולות מאנגליה. היא הקשיבה לצלילים של הקולות האלה, ולְמה שאמרו באנגלית שלהם.

גם הם, הזוג הסמוך אל הבר, היו אנגלים מאנגליה. כשנפלה דממה באולם אפשר היה לשמוע את האנגלית שדיברו ביניהם ולזהות אותה. לא הצלחנו להבין כל מה שאמרו. הם לא דיברו בשטף, רק זרקו משהו פה ושם ובקול נמוך כל כך, שכל רחש קטן, אפילו רסיס קול מרוחק, הספיק להחריש אותו. אך מהמעט ששמענו, נראה שהם נרגזים בגלל איזו מניעה להסתלק מהמקום, תקלה במנוע של כלי תחבורה כלשהו. ואולי מדובר היה במסע שתיכננו לעשות, ושהתקלה הזאת סיכלה. השיחה נטענה מפעם לפעם במונחים טכניים, אך ניכר שהם עצמם לא ממש מתמצאים בהם. ועד מהרה הם התייאשו.

עד שברגע מסוים הם דיברו על ספינה.

וברגע אחר הם דיברו על הים.

משב רוח חלף בנמל ושכך באותה מהירות. הוא אמר שאלה חילופי הגאות והשפל. The turn of the tide ושהים ודאי שקט להפליא, כמנהגו לעיתים בקיץ. The sea must be marvelously calm, as it is sometimes in summer. היא הקשיבה. וחייכה, מרוצה שהים שקט.

מניין הגיעו ההיקסמות, החסד? אותה מילה של הרגע, של הקיץ, של האנשים ההם? אי־אפשר לדעת. אני לא יודעת. קרוב לוודאי משפלוּת הרוח הזאת אל מול המוות. אבל גם מהפריצוּת. מהאירוע הזה. מכל הדברים יחד ומכל אחד מהם בנפרד. בלי שנצליח להגדיר למה או איך. וגם מהנהר, מהאור ששטף הכול, מהלובן שהטילו המצוקים הלבנים. מלובן הגיר. מלובן המצוקים והקצף. מלובן עופות הים, שמהול בו כחול. וגם מלובן הרוח.

אי־אפשר לנחש את גילם. אם כי ניכר שהיא מבוגרת בהרבה ממנו. ושהוא כבר הדביק את האיטיות שלה ומסרב להקדים יותר מכפי שהיא מסוגלת, וכך כבר שנים. שעבורה זה נגמר, אבל בכל זאת היא עוד כאן, לצד הגבר הזה, שגופה עדיין במרחק נגיעה מגופו, מכפות ידיו, בכל מקום, בלילה וביום.

ניכר שזה נגמר וכי למרות הכול היא עוד כאן. זה ניכר באותה מידה. וגם זה ניכר: אם אי־פעם יעזוב אותה, היא תמות בו במקום.

ככה זה התחיל עבורנו, עם האנשים האלה הסמוכים אל הבר, וחוסר התזוזה שלָפַת אותם. הוא, שהביט אליה או אל המראָה שמאחורי הבר כשהגיעה, מזמן לזמן, המעבורת האדומה ונוסעיה חלפו על פני המלון. והיא, שכבשה את עיניה ברצפה.

על הדלפק לפניהם מונחים הבקבוק הריק של פּילְזֶן כהה חזקה וכוס הוויסקי שהקרח בתוכה נמס עכשיו. הם ודאי הספיקו לשתות לא מעט לפני שהגענו לקפה דֶה לָה מארין.

דיברתי אליך. אמרתי שהחלטתי לכתוב את הסיפור שלנו. לא זעת. המשכת להביט על האישה הזאת, כאילו לא הבנת שאליך אני מדברת.

חזרתי על מה שאמרתי לך, שאני מתכוונת לכתוב את הסיפור שהיה לנו יחד, את הסיפור הזה, זה שעדיין היה כאן ושלא הפסיק למות.

הסתכלת החוצה אל הנהר, בלי לראות כלום, שעה ארוכה, חשדן.

"שוב הסיפור הזה... אי־אפשר..."

"עוד לא החלטתי כלום... אבל זה לא העניין. אני לא יכולה להפסיק לכתוב. לא יכולה. וכשאני כותבת את הסיפור שלנו, זה כאילו אני שוב איתך... כאילו אני חוזרת אל הרגעים שבהם אני עדיין לא יודעת, לא מה מתרחש עכשיו, ולא מה עתיד להתרחש... לא מי אתה, ולא מה יעלה בגורלנו..."

זיק של עורמה חולף בעיניך, ושל פחד, ומתחתיו תשוקה עזה לחיות. אתה אומר:

"אני בטוח שאת כותבת את זה עכשיו, אל תכחישי."

"לא, אני לא חושבת... אבל אני מהרהרת בזה כבר כל כך הרבה זמן, לפחות שנתיים. אין לי מושג. אם להודות על האמת, אין לי מושג... אבל לא נראה לי שאני כותבת את הסיפור שלנו. אחרי ארבע שנים, זה לא יכול להיות אותו דבר. זה כבר לא אותו סיפור עכשיו. ובהמשך הוא ישתנה עוד יותר. לא... אני כותבת עכשיו משהו אחר, שאיכשהו יכלול בתוכו את הסיפור שלנו, יבלע אותו, משהו רחב פי כמה... אבל לכתוב את הסיפור שלנו במישרין - לא, זה נגמר. אני לא אצליח."

לא הבטת בי. הלכת רחוק מדי. אבל עכשיו התוקפנות במבטך שקעה במין אומללות. אתה אומר:

"אין שום דבר לספר. שום דבר. מעולם לא היה שום דבר."

אני משיבה באיחור:

"לפעמים, לדבר זה עם זה קשה לא פחות מלמות."

"זה נכון."

"נדמה לי שכאשר זה יהיה בתוך ספר, זה כבר לא יכאיב... זה כבר לא יתקיים. זה יימחק. זה מה שאני מגלה עם הסיפור הזה שיש לי איתך; שלכתוב פירושו גם, קרוב לוודאי, למחוק. להחליף."

"זה נכון שהמוות לא מוחק כלום. כשתמותי, הסיפור יהפוך לפלאי, לוודאִי..."

אני מביטה בך שוב. החוורת קלות, כאן, מסביב לשפתיים. ממש קלות, אבל מפורשות.

אני מניחה לך. בו ברגע אני מפסיקה לדבר אליך לצמיתות ומדברת אליך בפעם הראשונה:

"בטח יש דרך להגיד מה שאתה אומר על הוודאות הזאת... שמעניקה לך עונג כה רב להאמין שמעולם לא היה כלום. מהרגע שהוודאות הזאת מוצגת כעיקרון, אפשר לצפות לכל היתר, לקבל את מה שצמד הנאהבים אולי תפס באותה עת. למשל שלא הייתה לך שום תשוקה כלפיי, אבל בו בזמן... בו בזמן."

"ברגע הזה בדיוק אנחנו צריכים להבהיר אם זה קשור או לא קשור לְמה שהיה," - אתה מחייך - "או שלא היה."

אני מביטה בך. ואומרת:

"משונה שאתה לא מבין. אין שום הבדל אם מה שנשתייר אז, ברגע ההוא, הגיע ממשהו שקרה באמת או ממשהו שמישהו מאמין שקרה. אבל עכשיו שום דבר לא מבדיל בינינו יותר," - עכשיו תורי לחייך - "הגענו לאותה נקודה."

"את מתכוונת... את מדברת על מה שנשתייר עכשיו... בנקודה הזאת... בקיץ הזה... על מה שמישהו אולי המציא פעם, לפני שנים."

אני מביטה בך. אתה לא יודע, אני אומרת, אני אומרת לך, מספרת לך:

"משהו קרה ביום הראשון."

אתה מהסס. ואז אומר:

"לא, שום דבר. מעולם. שום דבר לא קרה מעולם."

"פשוט לא ידעת."

אנחנו משתתקים.

מביטים בנהר.

המעבורת כמעט ריקה. החום נדחס בבת אחת, מכביד. היעדר הרוח נעשה קשה מנשוא. אתה אומר:

"את המצאת בשבילי. אין לי שום חלק בסיפור שהיה לך איתי."

"פעם אמרת את ההפך, בהתחלה."

"אני אומר שטויות, ואחר כך שוכח. את יודעת את זה." אתה מחייך. "אבל אני תמיד לצידך בייאוש שאני מספק לך."

"אני יודעת. אני יודעת גם שבשבילי, גם אם אמרת את זה בלי להאמין בזה, רק כדי להסב לי נחת, זה בדיוק כאילו אמרת את זה לעולמים. זה שם. ומפני שמישהו אמר את הדבר הזה ביום הזה, הספר ייכתב. הספר יספר אמת. השאלה אם אמרנו את זה או שמענו את זה מבעד לקיר, מפיו של מישהו שונה ממך לאוזניה של מישהי שונה ממני, לא תעלה ולא תוריד מבחינת הספר, כל עוד שמעת את זה באותו הזמן ובאותו המקום שאני שמעתי את זה. ובאותו מורא."

השתתקנו. אתה מתחיל להביט שוב בנהר, ואז באולם ובאישה הסמוכה אל הבר, שכובשת את מבטה ברצפה. אתה אומר:

"אסור לך להאמין לי. אל תכתבי יותר."

"אני מאמינה לכל מה שאתה אומר, גם לדברים הכוזבים ביותר, גם לשקרים שלך. אני מאמינה בשלמות הדברים שאתה אומר, בכל מילה ומילה שלך, גם אם הן הסחות דעת או הבלים. אפילו בכנות שלך, שחורגת מכל בליל הדברים הזה, גם בה אני מאמינה."

"אל תכתבי יותר."

"כשאני כותבת, אני כבר לא אוהבת אותך."

אנחנו מביטים זה בזה. ואז לא. אני אומרת:

"המילים האלה מפחידות."

"כן."

"לא ייאמן עד כמה הייאוש קרוב... זאת אומרת, כשאנחנו מדברים."

"כן."

אתה מחייך. שוב החוורת, עדיין באותו מקום, מעל לשפתיים, קלושות אך עדיין מפורשות. אני אומרת:

"אני כבר לא אוהבת אותך. אתה זה שאוהב אותי. אתה פשוט לא יודע את זה."

אנחנו צועדים אל המעקה. מביטים בנהר.

"זה מסובך."

"כן."

 המשך הפרק בספר המלא