בחורף נביא רקפות

1.

ציפור של לילה. אולי אוח. כלב נובח מרחוק. ציקדה אחת לפחות. אני שוכב על הגב וככה אני יכול לשמוע את הכול יותר טוב. זבובונים שלא מצליחים לצאת מהכיסוי של המנורה שליד המיטה שלי. האוויר כשהוא נכנס לי לאף. הכרית כשאני מזיז את הראש מצד לצד. נשימה שיוצאת לי מהפה. ועכשיו לעצום. אני נרדם.

2.

אבא אומר שהכי טוב להחזיק את הנעליים ביד וללכת לאט יחפים על החול החם. ככה כפות הרגליים מתרגלות ויום אחד כבר לא ישרוף לי. ככה אני גם אדע איך ללכת יחף על מדרכות בקיץ, ואולי אפילו לא ארגיש כשאני דורך על קוצים. אבל כשנגמר השביל הקטן של האבנים אני מוכרח לרוץ. החול חם כל כך שהוא שורף לי בכל האצבעות כמו פעם כשהכנסתי את היד לסיר הרותח של המים לפני שהניחו בהם את הפסטה. אני רץ הכי מהר שאני יודע. ואני יודע שזה לא ממש מהר כי הבנים תמיד בוחרים אותי אחרון במשחקים.

זה היה כשעוד יצאתי מחוץ לכיתה. מרוב שהרגליים בוערות לי אני כמעט צועק, אבל רק כמעט.

במקום שהמים כבר מרטיבים את החול אני יכול לעצור ולנשום מחדש. כפות הרגליים מתרגשות מהמים ואומרות לי תודה שמיהרתי. אני מרגיש בגב את הטיפות של הזיעה ואת הרוח מדביקה לי מלח לעור. כשאבא מגיע אנחנו מודדים את כפות הרגליים כדי לראות אם גדלתי. הוא משאיר בחול את הצורה של הרגל שלו ואני מכניס את שלי בסימן שהיא השאירה. אני חושב שלא גדלתי בכלל בקיץ הזה שתכף נגמר. מאוד קשה לגדול בחום.

אבא יודע הכול על הים. הם מכירים כבר הרבה שנים. הוא יודע גם לשחות בו וגם להפליג עליו באוניות ויש לו המון סיפורים על ים. אני יודע להסתכל על הים מאוד טוב. ואולי בקיץ הבא אבא יביא לי סנפירים.

אם תסתכל לאופק תראה אוניות גדולות של צי הסוחר. אני לא יודע מי זה צי הסוחר ולא בטוח לאיזה כיוון אני צריך להסתכל. זה כמו שהילדים רואים נקר או ארנב שדות, הם צועקים הנה הוא, ואני לא יודע לאן להסתכל. אבל אני רואה לאן אבא מסתכל עכשיו ומסובב את הפנים לכיוון הנכון. הוא קצת סוגר את העיניים כשהוא רוצה לראות יותר טוב. אצלי זה הפוך כי אני צריך לפתוח אותן גדולות הכי שאני יכול. אני רואה שם באופק הזה חמש או שש צורות קטנות בצבע אפור כהה. הן מאוד גדולות ומאוד כבדות, הוא אומר. הן לוקחות כל מיני דברים מארץ אחת לארץ רחוקה אחרת. הוא לא אומר לי מה הן לוקחות אפילו שהוא בטח יודע. אולי כי הן לוקחות דברים שהם לא של ילדים. חרבות, אולי, ודברים כאלה.

פעם הוא הפליג לאפריקה באונייה גדולה כזאת כמו האוניות הקטנות שאני רואה עכשיו. הם היו צריכים להביא משם עצים. אני חושב שלהביא עצים זה משונה כי יש כאן המון ליד הבית שלנו ואני גם יודע את השמות שלהם, אבל אני לא שואל כי לא תמיד צריך לשאול.

היינו צריכים לעגון בנמל כמעט שלושה ימים עד שסיימו להעמיס את כל העצים על האונייה.

כשירד החושך הרמנו את הגשר הקטן שדרכו עולים לסיפון כדי שלא ייכנסו עכברושים לאונייה, ואפילו את החבלים שחיברו את האונייה לרציף מרחנו בגריז כדי שהחולדות שמנסות לטפס עליהם יחליקו וייפלו לים. אני רואה שהעיניים של אבא רחוקות מאוד מכאן עכשיו.

שניכנס למים? הוא שואל ומוריד את החולצה. כף הרגל שלי צריכה לגדול עוד המון עד שאוכל להיות חזק כמוהו.

אני לא כל כך אוהב את המים מהבפנים שלהם אבל אני רואה שאבא מחייך ומחכה לי. רק לרגע אחד, אני אומר. גם אני מוריד את החולצה.

אבא נכנס למים עד שהם מגיעים לברכיים שלו ואז קופץ עם הראש פנימה. אני לא אוהב שאני לא יכול לראות את הראש שלו מעל הים. אני מחכה קצת עד שהראש עולה. השיער החום שלו פרוע כשהוא מנער את הראש מצד לצד. אני מחייך אליו ונכנס עד לברכיים.

אני אוסף מים בידיים ומרטיב את הבטן עם הקצת שנשארו אחרי שרוב המים נאבדו לי ברווחים של האצבעות. אני יותר אוהב את הים מהבחוץ שלו.

3.

בבית אבא אומר לי ללכת להתקלח. תוריד מעצמך טוב טוב את המלח והחול. אני מביא לך את המגבת, הבגדים יהיו על הספה, ואז נאכל משהו, אתה בטח רעב כמוני.

אני מתקלח ומתנגב. תמיד יש חלק בגב שאי אפשר להגיע אליו עם המגבת ואז החולצה מייבשת אותו. אני מתלבש. הריח של הסבון מהגוף שלי מתערבב עכשיו עם ריח של קפה שאבא הכין על הכיריים ועם ריח של בצל שמתחיל להישרף במחבת. אבא מניח סרדינים במחבת ומפזר צלפים וקוביות עגבנייה. עד שהאוכל יהיה מוכן אתה יכול להסתכל קצת באטלס שלך. אחרי האוכל נסתכל בו ביחד. אני כבר רוצה להיות אחרי האוכל.

אני מדליק את המאוורר שליד הספה ויושב עליה עם הברכיים מכופפות לבטן ככה שהן מחזיקות את האטלס הענקי. אני מכיר טוב מאוד את המפות, ובעיקר אוהב את אלו שתופסות את שני העמודים ואז צריך לסובב את האטלס ולהניח אותו לגובה. אז אני נזכר כמה העולם גדול. הרוח של המאוורר מפריעה לי בכיוון של הדפים וצריך לכבות אותו.

אני עוצר במפה של אפריקה ומנסה לחשוב מאיזה צד הכי טוב להביא עצים באונייה. מה שבטוח זה שעכברושים יש בכל הארצות שם, כי באפריקה יש המון חיות. אבא יראה לי אחר כך איפה הוא היה כשהוא היה שם. עד שהאוכל מוכן אני סופר כמה ארצות יש באפריקה אבל שלוש פעמים אני שוכח מאיפה התחלתי לספור אז אני לא יודע בדיוק.

שולחן מוכן לשניים! אבא צועק וזה הסימן שלי להתיישב ליד השולחן במטבח. אבא מעביר את המחבת מעל הראש שלי ואני לא אוהב שהוא עושה את זה, ואז מניח בצלחות את הפסטה ואת הסרדינים. הוא פורס לנו שלוש פרוסות לחם ומתיישב. אבל אז הוא קם ומוזג לעצמו מהיין שעומד על השיש הקטן ומתיישב עוד פעם. המנה הקיצית המיוחדת של היום, הוא אומר במבטא מצחיק, ומושיט את הידיים קדימה עם הצלחת כדי להראות לי את מה שהכין. מאז שאמא מתה הוא תמיד מנסה להצחיק אותי בזמן של האוכל. בתיאבון, ילד. בתיאבון, אבא.

4.

מֵצַר הוא מעבר מים צר שנמצא בין שתי יבשות בדרך כלל. תראה, אבא אומר ומניח אצבע על המפה אחרי שהורדנו ביחד את הכלים מהשולחן לכיור. כדי להביא את העצים היינו צריכים לעבור דרך מְצָרֵי גיברלטר, זה כאן. אתה רואה? מצד אחד אירופה ומצד שני אפריקה. יוצאים מהים התיכון ונכנסים לאוקיינוס האטלנטי, זה. וברגע שאתה נכנס אליו אתה מיד מרגיש את ההבדל, הרוח חזקה יותר והגלים גבוהים יותר, זה משהו! אפילו השחפים נראים גדולים יותר באוקיינוס. ואז יורדים לאורך היבשת הגדולה הזאת עד לארץ הזאת. לנמל הזה. אתה רואה? כאן עצרנו. אני רואה. אני מצליח גם לראות בעיניים את הדרך שהאצבע של אבא עושה, מחליקה לאורך היבשה, וגם לשמוע את מה שהפה שלו מספר.

אני שואל את אבא אם באפריקה הוא ראה כל מיני חיות מיוחדות. תשמע, לא יכולתי להתרחק יותר מדי מהאונייה, אתה יודע, צריך לטפל בה כשהיא מגיעה לנמל. לבדוק את המנועים, החבלים, כל זה. ככה שלא יכולתי ממש לטייל באפריקה ולפגוש את החיות האלה המיוחדות שגרות שם. הפילים, הזברות, כל החיות האלה. אבל אני נזכר עכשיו במשהו מעניין. אבא מכווץ את העיניים כאילו ככה הזיכרונות שלו מתקרבים והוא מצליח לספר יותר טוב. היה על המזח מוכר בננות. הוא היה איש נמוך והיה לו כובע גדול מאוד שהסתיר כמעט את כל הפנים שלו. כובע עגול מקש או מבמבוק, משהו כזה. ושפם מצחיק כזה. אבא מסמן בשתי אצבעות סלסול של שפם על שתי הלחיים שלו. ובסלים קלועים מאחוריו היו בננות מחמישה או שישה סוגים שונים. בננות גדולות וירוקות, בננות קטנות צהובות כמו ירח וגם אדומות כמו שמש. בננות בצבע של דבש ובננות כמעט לבנות. לא ראיתי אף פעם כל כך הרבה סוגים של בננות. ידעת שיש כל כך הרבה סוגים? לא ידעתי.

מוכר הבננות שר בקול רם, בשפה שלא שמעתי מעולם ולא יכולתי לנחש מהי. אני ניגש אליו כדי לטעום את הבננות. אני מניח שנתתי לו יותר מטבעות ממה שהוא ביקש, אבל לא יכולתי לדעת מה הוא מבקש. וכשאני ניגש לסל לבחור לי בננות, אני פתאום שומע צווחה חדה וקוף קטן קופץ לי על הראש ומנסה לכסות לי את העיניים. זה היה קוף בצבע אפור עם עיגולים שחורים ולבנים מסביב לעיניים. קצת דומה ללמור, נניח. משהו כזה. לא יודע מאיפה הוא הגיע ככה פתאום, אבל נבהלתי כמו שלא נבהלתי בחיי. אני עוד מנסה להבין מה קרה בדיוק, כשאני רואה את מוכר הבננות מחייך אליי חיוך גדול ומנסה לומר משהו להגנתו או להגנת הקוף. אני לא מבין, בכל אופן. אבל הקוף הזה לא הסכים שאטעם מהבננות שלו. וזאת הסיבה, ילד, שאנחנו נזהרים עם בננות. אתה אף פעם לא יכול לדעת למה לצפות כשאתה מבקש בננות! אבא צוחק ומפזר את השיער שלי. אני צוחק ומנסה לתפוס לו את היד. תיזהר, הוא אומר, שלא יקפוץ לך קוף על הראש.