בתו של מוכר הקרח

מאי

פרק ראשון

למעשה, רק בדיעבד אפשר לדעת אם ההחלטה שנתקבלה היא הנכונה. ואילו בזמן קבלתה, תחושת ההקלה והסכמת הלב, הם ורק הם האינדיקציה לכך. הפעם, לא הרשתי לכל שיקולי הבעד והנגד המופעלים אוטומטית במוחי להתערב ולעשות עבורי את הבדיקה, שכן, אצלי, שיקולים אלה מבוססים תמיד, על הרצון להיות בסדר, לרצות, ולעתים רחוקות משיקולים אישיים ואמיתיים. הספק אשר פיסק תמיד את מחשבותיי וסיפק לשיקולי נתונים מוטעים, מקורו בדאגה החולנית שרדפה אותי מאז ילדותי- 'מה זה יעשה לאמא שלי'.

'מה זה יעשה לאמא שלי' תמיד לווה ב'מה יגידו', 'איך יגיבו האחרים', 'אימא והאחרים', תמיד 'אימא והאחרים'- מנהלים את חיי כמו ציר אליו מחוברת וסביבו חגה ללא יכולת התנתקות, ללא יכולת להיות אני.

אני? מי זאת אני ? ממתי יש ל"אני" שלי מה להגיד? ממתי הוא קיים בכלל? האם אי פעם הייתה לו זכות קיום? זכות הקיום שלו אפשרית רק אם הוא מנווט, מונחה, מוכן ודרוך לרצות ולשרת.

ולפתע, ההחלטה הזו, אשר גמלה הבוקר בלבי עלתה מאליה, כפי שהשמן צף ועולה בנוזל, מבלי שיד אדם תתערב בכך. זאת החלטה אמיתית, מעל לכל ספק, זאת ההחלטה הנכונה, כך חשתי, כך לחשתי לאני, זו שמעולם לא ידעה להחליט.

מניין היא צצה לפתע? ייתכן שנבנתה בתוכי נדבך על גבי נדבך במהלך השנים? ואולי אף נתנה בי אותות אך לא הקשבתי, לא הבחנתי בהם, עד כדי כך היו קולותיהם זרים להוויה שלי שנאלצתי לבטל אותם כלא לגיטימיים, והצלחתי להדחיק אותם עד למעמקים. והנה הבוקר, הבוקר לא יכולתי יותר להדחיק.

תחילה נבהלתי ממנה עד מוות. הבנתי שזו ראשית מהפכה שאיש לא יכול לצפות את סופה. אבל היא המשיכה להטריד אותי, נקרה במוחי, עד שהייתה לבלתי נמנעת. אבן כבדה נגולה מעל לבי ובאחת, הוסט הערפל מעל עיני וממחשבתי. הבועה אשר הקיפה אותי שנים, וחצצה ביני לבין החיים התבקעה ואור העולם ניגלה. זהו, יצאתי מהאקווריום, נשמתי לרווחה.

להפתעתי, עליזות וקלילות- אורחים לגמרי זרים לי- מילאו אותי. מזל טוב, הבוקר נולד האני שלי! אולי לזה מתכוונים כאשר מדברים על תחיית המתים.אולי אין אלו המתים ממש, כי אם אלה שלא ממש חיים, רק מתקיימים וממשיכים להתקיים עד שמתים, או עד שנגאלים כפי שזה קורה לי.

החברים בעבודה הבחינו בשמחה ובתחושת החירות החדשה שהתנחלה בקרבי. לבטח נהנו ממאי זו אשר לא דמתה כלל למה שהכירו. ראו ולא האמינו, שלחו מבטים, התלחשו, אך לברר אתי לא העזו.

"החלטתי להתגרש", בשרתי להם.

"מה?! מתי!?" הם שאלו.

"הבוקר".

ראיתי בעיניהם את התמיהה. אנשים לא אוהבים צעדים שמערערים את שגרת החיים. הם נרתעים מפני כל שינוי, מפני כל הפרת יציבות כמו ממחלה מדבקת. אני יכולה להבין את הפתעתם. הם צפו רק בסוף הסרט ואני מכירה את הסרט הזה מראשיתו. מזה שנים זורמים חיי ליד מור במסלולים מקבילים, ללא חום, ללא רגש, גם ללא מרי וכעס, פשוט שתי דמויות הנעות נואשות במסגרת יומיומית המאפשרת תנאי קיום למשפחה ולילדים.

בוקר טוב לכל המתעוררים.

כאשר אספתי את בני הדר בן השנתיים וחצי מהגן, הוא התעקש לעלות במדרגות לבד.

"לבד, אני רוצה, לבד!"

איפה היית משך שלושים שנה, פתיה שכמותך, שאלתי את עצמי. תראי איך ילד קטן יודע לעמוד על שלו יודע שיש אני, יודע שיש רוצה ואת לא ידעת, את נגררת לך כל השנים אחרי הציפיות והרצונות של האחרים, אוחזת ונאחזת בהם עד מחנק.

לא הייתי מודעת למשמעות המילה חופש, לתחושת העצמאות.

היום אני חוגגת את יום החירות שלי, חשבתי בלבי, וחיוך התפרש בין שפתי.

אך ככל שהתקרב הערב, המועד בו קבעתי לעצמי לספר למור על כך הרגשתי מין משא כבד רובץ על כתפי. יום החירות הוא גם יום האחריות. כעבד חייך מונחים ומנוהלים על ידי האחרים. כבן חורין חייך שלך, הבחירה בידך וכל האחריות מוטלת עליך. אני מתפללת שאדע לבחור, אני מתפללת שאדע להיות בת חורין, אני חושבת לעצמי, ומתחילה להכין לילדים את ארוחת הערב.