חיילי האנרכיה 3 - הג'וקר

פרולוג

מסר מהג'וקר

קוראים יקרים,

הרשו לי להתחיל ולומר עד כמה אסיר תודה אני על כך שמכל הסיפורים שם בחוץ, בחרתם לקרוא את הסיפור שלי. מזל טוב. יש לכם טעם מושלם.

אנסה לשמור על דברים משעשעים ככל שאוכל בזמן שאני מנווט אתכם דרך המסע המעניין שהוא חיי.

אני יודע שבראש ובראשונה אתם כאן בשביל קצת רומנטיקה ואולי גם בשביל סיום בסגנון אושר ועושר. אני רוצה להעניק לכם אותו, אני באמת רוצה.

מי יודע? אולי הגורל צופן לי משהו שאפילו אני לא מודע אליו. ובכן, זה לא יהיה גורל אם אדע, נכון?

אבל לפני שאתחיל, אני חייב לציין שלא תמיד הייתי המותג הסקסי, הכריזמטי והמדהים שתיארו בספרים הקודמים. לא תמיד היה קל להיות אני, לקחו לי כמה שנים וכמה שיעורים לחיים כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצא היום, אז אתחיל את הסיפור שלי באמצעות ציון שלושת רגעי המפתח בחיי, רגעים שהפכו אותי לאדם שאני.

הייתי אומר ארבעה רגעים, אבל אני לא רוצה להתעכב על מה שקרה לאימא שלי.

כל רגע לימד אותי משהו שהייתי חייב לדעת כדי לשרוד במערבולת המטורפת הזאת שנקראת החיים שלי. אף אחד מהרגעים האלה אינו יפה. למעשה, הם מאוד אפלים ומטרידים לפעמים, אבל אני מרגיש שחשוב לחוות את ההשפעה שלהם עליי כדי שתוכלו להבין מאיפה אני בא ולהכיר את קולטון האמיתי.

לא זה שאני מראה לעולם, אלא זה שהסתרתי.

בדיוק.

תקבלו תובנה בלעדית על המוח הדפוק שלי.

אבל אני חייב להזהיר אתכם — אם אתם מרגישים לא בנוח לקרוא על הזנחת ילדים, התעללות נפשית, טראומת ילדות באדיבות המצפן המוסרי המעוות של הוריי, סוגיות סביב התאבדות הורים — אני לא נכנס לפרטים — וסצנות בעלות אופי אלים ומיני, כדאי שתחזרו על עקבותיכם עכשיו.

ייתכן שאספר את הסיפור הזה עם חיוך על הפנים, אבל החיים שלי הם לא עניין של צחוק.

כשאתאר את רגעי המפתח האלה, יהיו כמה קפיצות בזמן בפרקים הראשונים.

עדיין מעוניינים לגלות מה מניע אותי?

ובכן, תודה רבה שלקחתם עליי סיכון!

כפי שאמרתי קודם, זה מחמיא לי ואני באמת מעריך.

אז תחגרו את עצמכם. הכינו את עצמכם והתכוננו להילקח אחורה בזמן כדי לחוות את חייו המוקדמים של קולטון קינג — ילד שעדיין לא למד על אומנות החיוך והצחוק. צעיר שנואש שמישהו יראה לו את הדרך. נער שהיה צריך לצאת מביתו כדי למצוא בית.

כל זה יהיה הגיוני יותר בהמשך, אני מבטיח.

אני מקווה שתיהנו לצלול לעולם שלי, העולם של הג'וקר.

ותזכרו, אני לא מספר לכם מה קרה בעבר שלי כדי שתרחמו עליי. אני מספר לכם כדי שתוכלו להבין אותי.

נתראה בהמשך.
קולטון

פרק 1

לידתו של הג'וקר

שיעור 1: כולם משקרים

קולטון בן חמש

השארתי את עיניי דבוקות לספר הלימוד שלי, אמרתי את המילים שעל הדף בקול וניסיתי נואשות לא לטעות. רציתי להרשים את רוזי יותר מכל דבר אחר בעולם. רציתי להראות לה כמה למדתי מאז הפעם האחרונה שהיא ישבה וקראה איתי לפני כמה חודשים. לא קיבלתי שבחים לעיתים קרובות, ושבחים מרוזי גרמו לי להרגיש כאילו זיקוקים התפוצצו לי בתוך הבטן. זה היה קסום, ובחיי זה גם היה נדיר כמו אבקת זהב.

היא כבר הפכה את הספר כדי להביט בכריכה האחורית לפני שהתחלנו, ובדקה באיזו רמה אני נמצא עכשיו. עיניה אורו כמו השמש שבדיוק קראתי עליה כשגילתה שדילגתי שלוש רמות שלמות במעלה סולם הקריאה מאז הפעם האחרונה שהיא הייתה כאן.

החיבוק שהיא נתנה לי והחום בחיוך שלה גרמו לי לזהור מבפנים. אהבתי שרוזי בסביבה ורציתי שהיא תבוא לעיתים קרובות יותר, אבל היא ביקרה רק כשהייתה לה עבודה לעשות בשביל אבא שלי. "ב...הי...רה. שמש בהירה זר...חה... זרחה בש...שמיים."

השתמשתי באצבעי כדי להתמקד בכל מילה, גררתי אותה על פני הדף ומצמצתי כדי למנוע מהאותיות לרקוד מול עיניי. יכולתי להרגיש את החום מרגלה של רוזי מקרין לתוכי כשישבתי לצידה, רכון, כמעט דבוק לצידה. הבושם שלה אפף אותי כמו הפרחים שאימא שלי נהגה להביא הביתה, מתוקה, קסומה, גורמת לי לרצות להישאר קרוב ולנשום אותה.

הלוואי שהיה לי את האומץ לטפס לחיקה. נהגתי לשבת בחיקה לפני שנים, כשאימא עוד הייתה כאן, אבל לא עוד. הרבה דברים השתנו מאז שאימא הלכה. לא היו לנו יותר פרחים בבית. ידעתי שבעוד רגע גם רוזי תיעלם, הריח שלה ישתהה לעוד שנייה ואז ייעלם.

בר חלוף.

זמני.

כמו כל דבר בחיי.

"אתה מתקדם נהדר, קולטון. אתה אומר את המילים הרבה יותר טוב מאשר בעבר." רוזי רכנה אליי, והרגשתי את נשימתה מדגדגת את השערות שעל ראשי כשהיא לחשה, "אתה גורם לי להיות גאה כל כך, איש קטן."

תחושת הדגדוג התפשטה לצווארי ועברה במורד גבי בגל של צמרמורת קטנה ומלאת תודה אחרי ששמעתי אותה אומרת את המילים האלה. אהבתי לגרום לה גאווה, ובעודי רועד מהשפעת דבריה וקרבתה אליי, היא כרכה זרוע סביב כתפי ולחצה.

אבל כמו כל דבר בחיי, התחושה הזאת לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

הבועה הנעימה שלנו התפוצצה כשסיר קרקש על רצפת המטבח שבה ישבנו ופרץ את השלווה כמו פטיש לעצביי. קפצתי, ליבי דופק בעודי בוהה בחברתה של רוזי, טינה, שעמדה בצידו השני של החדר וסידרה במקום את הכלים שאבי שטף והשאיר לייבוש מהלילה הקודם.

"הילד קורא ספר שנקרא 'שמש וקשתות'," היא סיננה מבין שיניים חשוקות. "והוא נראה כאילו העולם עומד להגיע לקיצו. הוא לא היה יכול להיראות אומלל יותר גם אם היה מנסה." טינה לחשה, אבל שמעתי אותה. שנינו שמענו, אם לשפוט מהאופן שבו זרועה של רוזי נמתחה סביבי.

רוזי נאנחה והעמידה פנים שלא היה לה אכפת מהפצצה המילולית שחברתה הטילה זה עתה. היא טפחה על ברכי ואמרה לי, "תמשיך לקרוא, חבר. אני אקשיב מהצד השני של החדר, בסדר? אני רוצה לשמוע גם על הקשתות."

אבל כשהיא קמה, הרגשתי את הבטן שלי צונחת, ולא רציתי לקרוא יותר. התגעגעתי לחום שהיא העניקה לי, לא רק מהקרבה שלה, אלא גם מתשומת הלב שלה. קימטתי את מצחי, מעמיד פנים שאני מתאמן בראש על מילה מסובכת, אבל לא התאמנתי.

הסבתי את מלוא תשומת ליבי לשיחה השקטה שטינה ורוזי ניהלו בצידו השני של המטבח. זה היה כמו ויכוח מוזר ונוקשה שהתנהל בקולות עדינים, דבר שגרם לו להיראות כאילו הן סיפרו סודות זו לזו. הבעיה הייתה שהסודות האלה לא היו שלהן כדי לספר עליהם. הם היו שלי.

"טינה, את חייבת להיות מרושעת כל כך? הילד עבר מספיק גם בלי שתשתלחי בו ותעקצי אותו." רוזי הציצה מעבר לכתפה אל המקום שבו ישבתי, ואני הרכנתי את ראשי בניסיון להיראות כאילו הייתי שקוע בקריאה.

"מה?" טינה משכה בכתפיה כאילו לא הבינה מה הבעיה. היא דחפה מחבת לתוך ארון וטרקה את הדלת. "רק ציינתי עובדה. זה לא כאילו ההערות העוקצניות שלי הן הדבר הגרוע ביותר שהוא יצטרך להתמודד איתו. הילד יצטרך להתחזק אם הוא רוצה לשרוד את 'בית המלך'."

חשבתי שאני כבר עושה עבודה די טובה בלשרוד את 'בית המלך'. עשיתי את המטלות שלי ועזרתי לאבא כשהוא ביקש. מה עוד הייתי צריך לעשות? כבר הייתי קשוח. טינה הייתה סתם מרושעת. הצטערתי על כך שרוזי לא באה לבד.

"הוא בן חמש," רוזי הצהירה, אגרופיה נקמצו כשעמדה דוממת כמו פסל והביטה בטינה. "הוא ראה יותר חרא מכל אחד מאיתנו, ואני בספק שגלן יזכה בפרס אב השנה, נכון?"

לא ידעתי שיש פרס כזה.

האם אבא יכעס שהוא לא הולך לנצח?

אני בספק. נראה שלא הרבה הזיז לאבא שלי. חוץ ממני. אני חושב שהנוכחות שלי עצבנה אותו לפעמים, והוא ייחל לכך שלא הייתי כאן. גם אני ייחלתי לזה, לפעמים. לא היה נעים להרגיש כמו פולש בבית שלך.

"אני לא חושבת שגלן קינג זוכר שהוא אבא חצי מהזמן," טינה ענתה, משקפת את מחשבותיי, ואני הסמקתי. האם היא ידעה על מה אני חושב? "וזאת עוד סיבה לכך שקולטון חייב להתעורר ולהריח את הבולשיט."

רחרחתי בשקט, אבל כל מה שיכולתי להריח היה הבושם של רוזי.

"אל תקללי לידו," רוזי לחשה מבין שיניה, נועצת את אצבעה בטינה.

"לא לקלל?" טינה פרצה בצחוק. "כי זה מה שידפוק אותו?" היא הנמיכה את קולה עוד יותר, צמצמה את עיניה לעבר רוזי וירקה בבוז, "בואי לא נשכח את העובדה שלפני חצי שנה הוא מצא את אימו תלויה מבין הקורות בחדר השינה שלה."

"בדיוק." רוזי הרימה את זרועותיה למעלה בייאוש, ואז ראשה נשמט לפנים, סנטרה נח על החזה שלה והיא בהתה ברצפה במבט אטום כשהוסיפה בלחישה עצובה, "הוא זקוק לטוב לב. לא פלא שהוא לא מחייך אחרי מה שעבר עליו. למה לו?"

"מישהו מחייך בבית הזה אי פעם?" טינה ירקה בחזרה. "חוץ מגלן, כשהוא סופר את התגמולים שלו."

לא היה לי מושג מה זה תגמולים. לא ראיתי גמול אצלנו בבית, וגם לא קיבלתי משהו כזה מעולם.

"אני מרחמת עליו." רוזי הסתובבה להביט בי, ואני הרגשתי את לחיי שורפות. אחזתי בשולי הספר בידיי המיוזעות וייחלתי לאבד את עצמי בשמש ובקשתות שעל הדפים, אבל כל מה שראיתי מולי היה שחור ולבן. חיים של חלומות חתוכים מקרטון שהיו ברי תלישה כמו הספר שהחזקתי. אימא שלי כבר לא הייתה כאן, ולפי מיטב הבנתי, אדם היה צריך להיות מוכן לאבד כל אחד בכל רגע נתון, כי לא הייתה הבטחה לאושר.

לא היה את המושג 'לנצח'. החיים לא היו שמש וקשתות. כל זה היה מומצא כמו הספר הזה. עבורי, החיים היו קולות מושתקים, סודות וכאב.

כולם עזבו בסופו של דבר. כולם מתו. אנשים אמרו שלא, אבל כולם שיקרו. למה לחייך אם החיים לא נותנים לך סיבה לחייך?

רוזי הרימה את כלי האוכל היבשים והתחילה להחזיר אותם למגירה, "אני רק מקווה שגלן ירחיק אותו מהצד העסקי של מה שהוא עושה למשך כמה שיותר זמן. אחרת, הילד הקטן הזה יגדל ויהפוך לגבר דפוק מאוד."

"שימי לב לשפה שלך." טינה צקצקה בלשונה לעברה, ורוזי גלגלה את עיניה, סגרה את המגירה ואז שילבה את זרועותיה על חזה.

"שתינו יודעות למה אנחנו כאן, אבל האם זה באמת נורא כל כך לתת לילד קצת תשומת לב? לגרום לו להרגיש טוב? לעזור לו לשכוח את חייו לזמן מה? לכל ילד מגיעה הזדמנות."

רוזי משכה בכתפיה ואז הוסיפה בחיוך, "תמיד רציתי להיות מורה. אני אוהבת לבלות זמן איתו."

"אל תספרי לגלן." טינה גיחכה ונענעה את גבותיה, אשרת פניה נעשתה שובבה. "הוא יגרום לך להתלבש כמו תלמידת בית ספר שתתכופף בשבילו."

למה שרוזי תתלבש כמו תלמידת בית ספר? היא הייתה מבוגרת, ובבית הספר לא לימדו מבוגרים. השתיים האלה ניהלו שיחות מוזרות לפעמים. לא הבנתי שום דבר מהן.

"כאילו הייתי מספרת משהו לדפוק הזה," רוזי ענתה בדיוק כשדלתות הפטיו נפתחו וקני, אחד מחבריו של אבי, תחב את ראשו מבעד לדלת והכריז, "נגמר הזמן, גבירותיי. אנחנו צריכים אתכן בבית הקיץ."

בית הקיץ היה בעצם בית המלאכה של אבא שלי, ששכן בצד המוסתר של הגינה. לא הרשו לי להיכנס לשם, ואבא אמר לי שהוא יקרקע אותי לחודש ויזרוק את כל הממתקים שבבית אם איכנס פנימה אי פעם. אז לא התקרבתי. אבל הייתי ממש סקרן לדעת מה הוא עשה שם.

רוזי וטינה נאנחו והלכו לעבר דלתות הפטיו כאילו זה הדבר האחרון שהן רצו לעשות. כמעט כאילו רגליהן עשויות עופרת. אומנם הייתי ילד, אבל אפילו אני ראיתי את הסימנים.

רוזי היססה ואז ניגשה אליי ופרעה לי את השיער. הצצתי בה כשהיא רכנה לעברי והדביקה נשיקה על קודקוד ראשי, נשמתי נשימה עמוקה, מתענג על ריחה קצת.

"תמשיך לקרוא, בסדר? תישאר כאן ותתאמן. כשאסיים, אחזור ואחתום על דוח הקריאה כדי שהמורה שלך תדע כמה טוב למדת היום."

הנהנתי, אבל לא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו הגרון שלי התהדק.

"מה שלא תעשה," היא הוסיפה. "תישאר כאן. אל תצא החוצה."

עוד הנהון, אבל חלק ממני לא רצה לקיים את ההבטחה הזו. רציתי לדעת מה הם הולכים לעשות בקצה הגינה בבית הקיץ שלנו. למרות מה שראיתי על פניהן של הבנות, שמעתי את אבא אומר לקני שהם הולכים ליהנות היום.

למה אבא נהנה?

בשבילי, כיף היה משהו שמת עם אימא שלי, אבל נראה שזה לא היה המקרה עבור אבי. היה לו כיף כל הזמן כשהיה בבית הקיץ שלו, עם קני ועם כל מי שבא להצטרף.

נראה שהוא לא הרגיש בחסרונה של אימא כמוני, ואולי הוא היה ממש טוב בלהסתיר את הרגשות שלו... ניסיתי ללמוד ממנו ולהסתיר את רגשותיי טוב יותר, אבל כולם כל הזמן אמרו שנראיתי תמיד אומלל.

כנראה הייתי צריך לעבוד קשה יותר, להיות טוב יותר. לא רציתי להיות הילד הבודד שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו.

הם השאירו את דלתות הפטיו פתוחות כששלושתם הלכו לאורך הגינה. נשכתי את שפתי במחשבה, ישבתי והתבוננתי בהם, זועף בחוזקה בעודי מנסה להחליט אם ללכת אחריהם או לא.

יכולתי להתגנב החוצה, להתחבא בחלק האחורי של בית הקיץ, ואולי, אם אעמוד על קצות האצבעות, אוכל לראות מבעד לחלונות.

הרגשתי סקרן כמו החתול בסיפור שהמורה שלי הקריאה לנו בשבוע שעבר.

גופי זז לפני שמוחי הספיק לשכנע אותי אחרת. קמתי מהרצפה וצעדתי על קצות האצבעות לעבר הדלתות הפתוחות. זה היה יום חם, ונדמה היה שהרוח העדינה שנשבה בין העצים סימנה לי לצאת החוצה.

הסתכלתי על שלושתם נעלמים מאחורי הדלת של בית הקיץ, אז צעדתי צעד אחד לתוך הגינה. למרות שזאת הייתה הגינה שלי, הרגשתי כאילו צעדתי אל הלא נודע.

הציפורים צייצו שיר עליז, עלים רשרשו בין העצים ומרחוק שמעתי זמזום של מכסחת דשא, פסקול אביבי שהסתיר את צעדיי על הדשא ואז לאורך שביל חלוקי האבן שהוביל לבית המלאכה היקר של אבי.

פניתי לעבר החלק האחורי של בית העץ, אבל החלונות היו מושחרים וכשניסיתי להציץ דרך הסדקים לא ראיתי כלום.

אבל יכולתי לשמוע מוזיקה.

הבסים גרמו לקיבה שלי להתעוות.

זה נשמע כמו מסיבה, ולא הייתי בטוח איך הרגשתי לגבי זה. בלי אימא שלי לא התחשק לי לחגוג. מסיבות פירושן צחוק ובדיחות, אכילת עוגות ומשחקים. ההרגשה לעשות את זה בלעדיה לא הייתה נכונה.

חשבתי על כמה החיים מרגישים אחרת עכשיו, אחרי שהיא עזבה אותנו. שפשפתי את נעליי על הרצפה ובעטתי בחלוקי הנחל בעודי מנסה למנוע מהדמעות בעיניי ליפול על לחיי.

בנים לא בוכים. זה מה שאבא שלי אמר לי כשהתייפחתי וחיבקתי את אימא שלי בזמן שהיא השתלשלה מקורות התקרה בחדר השינה. אפילו החיבוקים שלי לא העירו אותה.

אולי הייתי צריך להיות ילד טוב יותר. אולי אז היא הייתה נשארת.

פתאום הדלת של בית הקיץ נפתחה ונרתעתי מהפחד שנתפסתי מתגנב.

עיניי התרחבו כשקני נעץ בי מבט ואמר בעצבים, "אמרו לך לחכות בבית."

בלעתי בחוזקה, לא בטוח איך לענות.

קני אולי היה חבר של אבא שלי, אבל הוא תמיד הפחיד אותי קצת, ולא רציתי להרגיז אותו.

הפה שלי נפער, אבל רק אוויר יצא ממנו, וכשאבא שלי הופיע מאחוריו, סגרתי את הפה והרכנתי את הראש.

"הילד סקרן," אבי אמר בטון אכזרי. "אם הוא רוצה לראות מה אנחנו עושים, שייכנס. אולי הגיע הזמן שהוא ילמד כמה שיעורים לחיים."

הצצתי בהם מבעד לריסים שלי וראיתי את המצח של קני מתקמט כשהוא מצמצם את עיניו לעבר אבי.

"אבל, גלן, הוא רק בן חמש. הוא ילד. זה יפחיד אותו, לכל הרוחות."

"הוא הילד שלי," אבא ירק בחזרה. "תן לו לצפות." ואז הוא התרחק בסערה וצעק, "תזדרז. בזבזנו מספיק זמן היום וזמן שווה כסף. צריך לסיים את הסצנה הזאת. עכשיו."

קני הניד בראשו והביט בי בחוסר ודאות כשעמדתי על סף בית הקיץ, רועד למרות שהיה זה יום חם.

הוא סגר את אגרופיו ויכולתי לראות שהוא רצה להתווכח, אבל הוא לא עשה זאת. הוא ידע שלא כדאי לו. אף אחד לא התווכח עם אבא שלי. במקום זאת, הוא פתח את הדלת לרווחה, סימן לי להיכנס פנימה ולחש, "אל תגיד שלא הזהרתי אותך," מבעד לשיניים חשוקות.

כשנכנסתי, מצמצתי בגלל בהירות האורות שהוצבו בכל פינה. כל הזרקורים התמקדו במיטה ענקית באמצע החדר.

היא הוצעה בסדינים אדומים ומבריקים, ונראתה ממש נוחה, כמו מיטה של ענק. אבל אף אחד מעולם לא ישן כאן. לא אימא, לא אבא ולא קני. אף אחד. אז למה הייתה כאן מיטה?

"אם אתה נשאר, אל תזוז ותשתוק," קולו של אבי הדהד ברחבי החדר. סובבתי את ראשי להביט בו ואז הבחנתי במצלמה שבה הוא התעסק, מקובעת למעמד בצד המיטה.

עשיתי את מה שנאמר לי, התיישבתי על פוף ישן ומלוכלך בפינה, מקטין את עצמי ככל האפשר. לא הייתי בטוח שרציתי להיות כאן יותר.

בחדר היה ריח מצחין, והייתה מין הרגשה שמשהו פה לא בסדר. גם הבטן שלי התכווצה מעצבים, אבל למרות כל זה נשארתי במקומי.

אם הייתי מנסה לזוז או לקטר, זה רק היה מעצבן את אבא שלי, וזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות.

רק אבא וקני היו איתי באותו הרגע בחדר, והתבוננתי בהם בדממה כששניהם התעסקו במצלמה ובאורות. עמוק בפנים ידעתי שזה היה רעיון רע... ועדיין, אבא אמר שזה בסדר שאישאר, ואבא אף פעם לא ממש שם לב אליי, לא בזמן האחרון בכל מקרה.

ישבתי בשקט וחיכיתי, הפעימה מהמוזיקה תאמה את פעימות ליבי. אולי הנוכחות שלי תשמח אותו בדרך כלשהי.

"גלן, זה לא מקום לילד. זה יכול לדפוק לו את הראש אפילו יותר," קני צייץ שוב, אבל אבא מייד סתם לו את הפה.

"זה לא העסק המחורבן שלך. פשוט תעשה את העבודה המזוינת ותסתום את הפה."

באותו רגע שמעתי דלת שלא הבחנתי בה קודם נפתחת מהצד השני של החדר ורוזי נכנסה. היא לבשה חלוק משי בצבע שתאם את הכיסויים שעל המיטה קשור סביבה בחוזקה.

לא הרגשתי בנוח לראות את רוזי ככה, אבל לא הצלחתי לגרום לגוף שלי לזוז כדי להוציא אותי משם. אז עצרתי את נשימתי והתפללתי שהיא לא תראה אותי מתחבא בפינה.

"אמרתי לך, גלן, אעשה רק את מה שכתוב בחוזה שלי. אתה כבר יודע את הגבולות שלי." רוזי דיברה, אבל היא לא הסתכלה על אבא שלי. במקום זאת, היא בהתה במיטה בזמן שניגשה אליה.

"אם את רוצה לקבל תשלום, תפסיקי להקשות עליי," אבי השיב.

"את תעשי את הסצנה כמו שתכננתי אותה, או שתחזרי הביתה ותשכחי שאי פעם היית הכוכבת הראשית שלי. את יכולה גם לשכוח מהשכר שלך על הדרך."

רוזי לא התווכחה וכשראיתי את העצב בעיניה חשבתי שהיא תבכה, אבל היא לא. היא הייתה חזקה. רוזי תמיד הייתה חזקה.

"אתה התגלמות הרוע," היא לחשה בשקט תחת נשימתה, ואני קפאתי, חושש מתגובתו של אבי.

"ואת להשכרה לפי שעה," אבי לעג בחזרה.

ציפיתי שהוא יכעס יותר והתשובה שלו הפתיעה אותי. הסתכלתי למקום שבו עמדה רוזי, אבל לא ראיתי שעון. על מה הוא דיבר?

שמעתי עוד רשרוש וראיתי שקני התחיל להוריד את בגדיו. רוזי הניחה לחלוק שלה ליפול לרצפה והייתה עירומה מתחת. הרגשתי נבוך לראות אותה ככה ויכולתי להרגיש את הפנים שלי מתחממות, הבטן שלי התכווצה מאנרגיה עצבנית.

ניסיתי לבלוע רוק אבל הגרון שלי התייבש. ואז קני הוריד את מכנסיו ותחתוניו וטיפס על המיטה אחרי רוזי.

מה שקרה לאחר מכן היה משהו שלעולם לא אשכח, לא משנה כמה ניסיתי. הרגשתי בחילה בבטן. התנשפויות, נהמות וזעקות שלא הבנתי גרמו לי לדמעות ולסחרחורת.

סגרתי את עיניי בחוזקה ואטמתי את אוזניי בידיי כדי לחסום אותן כמיטב יכולתי. קיוויתי שזה ייפסק והתפללתי שאוכל למחוק את התמונות שכבר חלחלו לי למוח, אבל זה לא עבד. הייתי תקוע בתוך סיוט חי.

למה אבא שלי נתן לי לראות את זה? לא הבנתי מה קורה.

למה קני פגע ברוזי? היא הייתה מקסימה. היא מעולם לא פגעה באף אחד וזה לא הגיע לה. למה אבי צילם את כל זה ואמר להם מה לעשות? למה כל דבר בחיי הרגיש פתאום כמו שקר אחד גדול?

לא אהבתי את אבא שלי, אבל עד אותו היום חשבתי שלכל הפחות יכולתי לסמוך עליו, אבל זה לא המקרה.

קני פגע ברוזי והוא לא עשה שום דבר כדי לעזור לה. הוא החמיר את המצב והריע לקני.

וגם אני לא עזרתי.

האם זה הפך גם אותי לפחדן?

אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, מתנדנד קדימה ואחורה על הפוף הזה עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות חזק. אולי הדפיקות בעור התוף שלי הסיחו את דעתי עד כדי כך, שלא הבנתי שכולם עזבו את החדר.

כשפקחתי את עיניי בחוסר רצון, אחרי שהתחבאתי בחשכת מוחי המיוסר זמן רב כל כך, גיליתי שהייתי לבד.

כל מה שנשאר היו האורות, המצלמה, המיטה ואני, אוחז את ספר הלימוד שלי בידיי המיוזעות. הספר היה מקומט כמו הסדינים על המיטה שמולי.

הדפים הפכו מרופטים כמו הלב שלי, וכל התקוות שבהן נאחזתי בעבר, התקווה שאולי יום אחד האור שהתעמעם מהיעדרותה של אימי יזהר שוב, נגוזה באדיבות אבי.

הוא לא היה איש טוב.

הוא פגע במישהי שהייתה מיוחדת בשבילי.

לא הייתי בטוח אם אי פעם אוכל לפגוש שוב את רוזי ולהסתכל לה בעיניים אחרי מה שקרה, כי גם אני הייתי רע. לא עשיתי דבר כדי להציל אותה, וזה אומר שלא הייתי טוב יותר מאבא שלי.

אבל יום אחד, אני אהיה.

יום אחד אסדר הכול.

הייתי חייב.