קותי

פרולוג

בשכונה שבה גָּדֵל קותי בעיר תל אביב, עדיין בתקופת המנדט הבריטי, ישנו מגרש ריק ברחוב שמשון. באחד הימים ילדי השכונה מצפון־מזרח לו, שגרים ברחובות גדעון ונצח ישראל, מתכננים לכבוש את המגרש. בהמולה ובהתלהבות הם משתפים זה את זה כיצד ואיך יעשו זאת, יתקפו בעוצמה וישתלטו על המקום שבו הם חושקים. דבר לא יעצור בעדם, הם משוכנעים.

מרחוק מביט בהם קותי בן ה-14. לאחר רגעים ספורים הוא הופך פניו מהם ואוסף את ילדי השכונה, כ-20 בנים ובהם גם יזרעאל אחיו. בפניהם מציג קותי תוכנית מפורטת שהגה להגנה מרחבית על מגרש המריבה. במהרה מתמלאת החבורה רחש של פעילות שקטה ונמרצת. הם אוספים פחים וּמְבַצְּרִים את המקום. בקרנות הם מקימים עמדות מגן מפחים ומקוצים ואוגרים מלאי מרשים של "אמצעי לחימה", בעיקר אבנים. קותי הנער מתכנן בקפדנות ובדייקנות את המערכה שמועדה מתקרב. הוא מודד את גודל המגרש ובמרכזו מוקם בהדרכתו קו שני, למקרה שפקודיו יידרשו בלחץ המתקפה הממשמשת ובאה לבצע נסיגה חלקית.

לקראת ערב מזעיק התצפיתן את ילדי השכונה. "האויב בא, האויב בא!" הוא מדווח נרגש. "הם מתגנבים לכיוון המגרש." הלוחמים־הילדים המוכנים למשימתם, רצים בהולים ומספיקים להגיע לעמדותיהם בזמן. את הבאים הם מקבלים במטחי צליפות. הפולשים כה נדהמים ממטר האבנים שמוטח לעברם, עד שאפילו אינם מעִזים להתקרב ובמקום זאת נחפזים להסתלק. ניצחון מזהיר למגִנים.

לאחר שנחלו מפלה, ילדי השכונה הצפון־מזרחית אינם שבים עוד לבחון את מזלם במתקפה נוספת. במקום זאת, הם מרגלים באמצעות אח בוגר של אחד המגִנים, וזה חושף בפניהם את פרטי ההתארגנות להגנה על המגרש. כשהדבר נודע לקותי, הוא לא מסוגל לסלוח לנער שבגד.

קותי הילד (מימין) עם אחותו הדסה ואחיו יזרעאל. הציג לילדים בשכונה תוכנית מפורטת שהגה להגנה מרחבית מפני המתקפה הצפויה של ילדי השכונה הסמוכה

פרק א'

ג'וערה היא גבעה ברמות מנשה, ליד קיבוץ עין השופט, אשר שימשה בסיס ראשי לכל סוגי הקורסים שקיימה "ההגנה" משנת 1938 ואילך, לרבות רוב קורסי הקצינים. אלה נערכו שם מדי שנה. הקורס הרם מכולם, מכונן ביותר ממובן אחד, היה להכשרת מפקדי מחלקות. "הווסט פוינט הארץ־ישראלי," נהגו חניכים ומדריכיו לכנותו בחיוך וברצינות.

לצעירי הקורס שהתכנסו בג'וערה במחצית השנייה של 1947, המתין מעבר לפינה הגורל המצמית, זה שאינו חומל על דרג הפיקוד הזוטר בעטיין של מלחמות. הם אלו שפעם אחר פעם נדרשים לשלם את מחיר הדמים המר ביותר. לאלה שהחלו את הקורס באוגוסט 1947 וסיימוהו ב-26 בנובמבר, שלושה ימים לפני ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה ופרוץ הקרבות, ציפתה המלחמה התובענית מכול, מלחמת השחרור. מהכשרה זו הם יוטלו מיידית אל שדה המערכה. תש"ח אינה מלחמתה של הקצונה הבכירה, אשר נעדרת בדרך כלל משדה הקרב. זירת האש והקטל שייכת במלואה לרובאים הטוראים, ולמפקדי הכיתות, המחלקות והפלוגות. זו מלחמתם של בוגרי ג'וערה הטריים והוותיקים.

מתוך 100 החניכים שהתכנסו על הגבעה ברמות מנשה במחצית 1947, פחות מ-50 יישארו בחיים לאחריה. בין החללים יימנו כאלה שמתוארים טרם תחילת הקורס כמצטיינים ובעלי פוטנציאל רב, כמו נדב ויסמן, שייפול בקרב במעלה החמישה. כמה מאלה שישרדו, ייוודעו לימים כמפקדים מוערכים, כמו טליק "אבי המרכבה", ועוד שניים שנפגשים שם לראשונה.

האחד בא משורות החי"ש והשני מאוהלי הפלמ"ח. הראשון תל אביבי והאחר ירושלמי. זה איש תנועת "מחנות העולים" וזה בן למשפחת עולים אבל במושגים תל אביביים. חרף כל השוני, הם מוצאים מיד מסילות איש ללב חברו, בעת פיצוח הקוצים מן הברך או מן המרפק, תוצאות זחילותיהם המרובות על קוצים בתרגילי הא"ש, במסעות ובחוויות נוספות.

דבריהם אינם נסובים על ביקורי בכירי היישוב והצבא אצלם — אליהו גולומב, ישראל גלילי, יצחק שדה, יצחק רבין ואחרים. שיחתם אף לא עוסקת באשר לביקורו של המנהיג, דוד בן־גוריון, ושאלתו החידתית שדרש ללא מענה מספק מבחינתו, "מהי מטרתנו?" גם לא על המעבר במיקוד מלוחמה זעירה אל פעולה במסגרות צבאיות נרחבות יותר. הם אכן נוגעים באלה לרגע, אך נושאים אחרים מעסיקים את שניהם יותר ושיחת היכרותם מתנהלת בערך כך:

קותי אדמוביץ', שרעמת שיער עבותה מפארת את קרקפתו ושפם מעטר את פניו, מקשה: "איך תבחין בין מחילה של חפרפרת לזו של עכבר השדה?" המבט התמה של ידידו החדש מעודד אותו להפוך לדברן מכפי הרגלו.

"חפרפרת היא עיוורת וניזונה משורשי הצומח. כשהיא חופרת, נשארות ערֵמות. גם קיפוד בחופרו מחילה, מותיר אחריו ערמה. אבל עכברי השדה חופרים מחילה מבלי להשאיר ערמה."

"מעניין," מגיב הצעיר הממושקף.

"עכשיו נדבר על קִני ציפורים," אומר קותי. "איך תבחין ביניהם? דרור לא חי בשדות אלא ביישובים. הוא משתלב במגורי בני אדם. בשדה ישנם קִנים שנבנים ממש בצמוד לאדמה, כמו של עפרוני מצויץ, או קוברה בפי הערבים, ויש שמתמקמים על הקוצים, כמו החוחית הקוצנית."

הסבריו של קותי אכן מעניינים את בן שיחו, אך קשה לו להתרכז בהם לנוכח מעשהו התמוה תוך כדי כך, ואפילו מסוכן. במשך כל הזמן שהם מדברים, קותי משתעשע לו עם עקרב.

"מהיכן כל הידע הזה?" תוהה חברו זה כעשר דקות, השדוף עם המשקפיים.

"אני אמנם מתל אביב אבל כבר טיילתי הרבה," משיב קותי. "יחד עם אבי הגענו לקצוות הארץ — לנגב, מדבר יהודה, שכם וחברון." הוא משנה נושא. "ממתי אתה בהגנה?"

"מגיל שלוש," הצעיר שמולו מחייך אליו מאוזן לאוזן, ושיניו הלבנות נחשפות לנוכח המהתלה המשולבת בתשובתו. "כשפרעות תרפ"ט התרחשו בירושלים, אפשר לומר שהצטרפתי, גם אם לא ממש מבחירה."

עתה הוא נהיה לדובר. מתאר ומפליג על החיים בירושלים, חוויותיו בפלמ"ח, מחשבותיו השונות.

משתמים דבריו, נזכר קותי לשאול. "איך אמרת שקוראים לך?"

שוב מצטייר חיוך על שפתיו של חברו החדש, לא בגלל השאלה אלא כי נהיר לאלו השניים שזו תחילתה של ידידות ארוכה. "שמי רחבעם, אבל הכינוי שנתנו לי הוא גנדי."

❖︎︎

מתחת למעטה המחוספס של קותי, מסתתרת נפש רגישה. הוא לא ישכח את הקרב הראשון שלו, ב"ליל וינגייט",1 עת הוא מפקד חסימה באחת ההצטלבויות של רחוב רשפון (כיום שדרות קק"ל) וכיתתו מוצאת עצמה בחילופי אש עם משוריין בריטי.

בבירור ובזעזוע הוא זוכר את הפעם הראשונה שהרג אדם. בראשית הקרבות של מלחמת השחרור יוצא קותי עם חוליית סיירים לבחור מקום מארב על כביש ירושלים. ליד אבו כביר, בדרך חזרה, בתוך פרדס עבות, נתקלת החוליה פנים אל פנים בשלושה חברי כנופיה. המרחק הוא של מטרים בודדים.

אין זמן לשיקולים ולתמרונים. לכל המעורבים נהירים הכללים — זה שילחץ ראשון על ההדק, יחיה. גם כשיחלפו עשורים מאותו אירוע, לא ימוש מקותי מראה פניו של הערבי שמולו, קצת המום, קצת מבוהל, כבר יודע שהפסיד; מראהו של החי העומד למות מידיו.

כשפורצות פעולות האיבה מצד הערבים לאחר ההצבעה באו"ם, קותי נשלח לפעולות כמפקד מחלקה באזור מגוריו בתל אביב, ובכלל זה משתתף במבצע "חמץ", שנקרא כך בשל סמיכותו לחג הפסח, ומטרתו לכבוש את הכפרים סביב ליפו במטרה לבודד אותה. כך הוא משתתף בכיבוש כפר סלמה בדרום העיר. כעבור 12 ימים נופלת יפו בידי כוחות הצבא הישראליים, ובעקבות כך מוסר האיום המיידי על תל אביב. בהתאם, כוחות הצבא, וקותי ביניהם, מתפנים למשימות הגנה ויוזמה ביתר חלקי הארץ.

הוא נשלח לפעולות נועזות מעבר לקווי האויב. קותי מתבלט שם במהרה כקצין סיירים שבקיא בשטח באופן שמעטים ישתוו לו, אם בכלל. היכרות אינטימית, מתוך אהבת הארץ. הוא לא מבטא אותה במילים רמות, נוסח "זו שליחות", אלא בתשוקה להכירה ככל שניתן, לחוש את פלאי הטבע שבה. הוא האיש שממעט במילים ומרבה בהתבוננות, למידה שקטה, בחינת סביבתו. כבוגר שקדן של הקורס בג'וערה, קותי אינו חוסך בהכנה מדוקדקת של הכרת הכפרים שאליהם הוא נשלח עם חייליו. הוא עמל על כתיבת תיקים של הכפרים: המבואות, דרכי הגישה, נקודות תצפית, מרכז הכפר, בית המוכתר, וכמובן צילום פנורמי מלווה בהסברים. לפי התיק הוא מרכיב את הכוח שיֵצא לביצוע המשימה.

במלחמה הוא משתתף בקרבות רבים — הקרב בחירבת ירדָּה, כיבוש מירון וגוש חלב. מבצע חירם בצפון ומבצע עשר המכות בדרום, הוא מבצע יואב, שנועד לפרוץ את הדרך לנגב המנותק ולדחוק ממנו את הצבא המצרי. הוא משמש שם קצין הסיורים של חטיבת גבעתי וחטיבה 7. היוזמה ההתקפית הזאת נוחלת הצלחה: הדרך לנגב נפרצת, השטח שתפס הצבא המצרי מצטמצם במידה ניכרת, וכוח אויב גדול מכותר בכיס פלוג'ה. לקראת סוף המבצע, כוחות צה"ל כובשים את באר שבע. במהלך המלחמה, קותי מתרכז בנושא הסיור. סורק שטחי אימונים וקרבות אפשריים, מאמן סיירים בעצמו, משקיע שוב ושוב בכתיבת "תיקי כפרים". הכנה מדוקדקת, הוא שונה לעצמו, היא המבוא להכרעה. הוא נלחם במרב הקרבות בדרום כקצין סיירים. הסיור הופך לתחביבו, גם הדרום.

לוחמיו יוצאים עמו גם לפעולות בלבנון, למשל לכפר מארון א־ראס. אחד מהם, יהודה, נזכר לימים כיצד מיומנותו השרתה עליהם תחושת ביטחון. המפה שבידי קותי בניווטים אלו אינה טובה למשימה שאליה יועדה. בקנה מידה של אחד ל-100 אלף קשה לזהות ולהבחין בין שבילים לערוצים. זו ארץ זרה. חרף זאת נדמה שהוא מכירהּ ככף ידו. להתרשמות פקודיו, קותי נע במקום כאילו נולד באזור, או מכיר אותו למן ההיסטוריה הקדומה שלו מלפני אלפי שנים.

באחד המקרים הוא ומחלקתו נעים בחזרה בחשכת ליל מחדירה ללבנון. פתאום מבחין יהודה שהם נקלעו לאמצעו של שדה מוקשים. חרדה עוטפת אותו ואת חבריו, זיעה קרה מבצבצת על מצחם. הם מביטים במפקדם, מייחלים למושיע. קותי נראה קר רוח, משל הסערה הזו אינה מעניינו. "לכו אחרי," הוא לוחש. זו הליכה מסויטת. בכל שבריר שנייה, כל צעד יכול להסתיים בפיצוץ ופציעה שאין ממנה מרפא. דקות של מתח עצום חולפות על הבחורים הצעירים. לבם הולם בחוזקה. זהו ליל חרדה שלא ישכחו כל ימי חייהם. הם פוסעים בעקבות מפקדם, בדקדקנות מחקים את צעדיו, ופתאום הם כבר מחוץ לאזור הממוקש. כיצד עשה זאת? הדבר נותר עבורם בבחינת תעלומה, אך עובדה היא. כולם יוצאים מההרפתקה בריאים ושלמים.

המראות המזמינים שמציע הטבע נוגדים כל כך את אֵימי המלחמה, אך שניהם טבועים במסלול צעדיו של קותי. אם כן, מה הפלא כי גם האישה לה הוא נישא בשוך הקרבות, כה שונה ממנו?

זהבה והוא הכירו כששירתו יחד במחלקה המגויסת בתל אביב, לפני מלחמת השחרור. עם תום המערכה, השניים נישאים: הליטאית המעודנת מאצולת וילנה והקווקזי גדול הממדים. עיניה התכולות מתבוננות בעיניו הכהות. זו שעורה לבן וזה שעורו השחום ושערותיו, אז עוד גלויות לכול, כצבע זפת. בטיוליהם המשותפים עורה נצרב מקרני השמש והוא משתעשע: "ג'ינג'ית, צריך לחשל אותך." כאילו שהשואה שממנה ניצלה בקושי יחד עם אחותה, לא חישלה אותה מספיק. ההרמוניה אינה שורה ביניהם, אבל דינמיקה חיובית כן מתקיימת. ויכוחים יהיו מנת חלקם לאורך חייהם יחד. זהו לא המקרה של זוגות שהם ככפפה ליד. בעיקר יתווכחו על יחס לאנשים. קותי, בעיניה פרא שכזה, עלול לפגוע בגינוניו הלא מגוננים, בלי להתכוון או להרגיש, ולה הדבר צורם. קותי חש בזה. באחת הפעמים הוא סח לה בחיוך מתגרה: "יום אחד את תכתבי ספר שייקרא 'שלושים וחמש שנה עם מטורף'."

מתחתן עם זהבה, לבוש מדים וכמובן עם הכומתה על הראש.

"ג'ינג'ית, צריך לחשל אותך," הוא אמר לה משועשע כשקרני השמש צרבו את עורה

בזמן שטיילו יחד

עם בת הזוג זהבה. אמר לה:

"יום אחד את תכתבי ספר שייקרא 'שלושים וחמש שנה עם מטורף'"

עם זהבה, בבית של אמא אלישבע