המגן 2 - המלחמה של רוז

פרולוג

רוז
בת שתים־עשרה

"ילדים שלי, אנחנו נצא בעוד יומיים, בשעת השקיעה, אל מחוץ ל'פרא'," אבא אומר לי ולכריס, אחי הבכור, "אני רוצה לעבור איתכם עכשיו על הכללים."

"נו, אבא, אין לי סבלנות לזה," אומר כריס.

"אז תמצא סבלנות כי בלי ההדרכה שלי לא תבוא איתנו."

כריס משלב את ידיו ברוגז ומתיישב בהפגנתיות. אבא לא מתרשם. כריס רוצה לצאת כדי לקנות מתנה לחברה שלו, לכן אין לו הרבה ברירות.

"אני יכול להצטרף?" שואל אלכס.

ההורים של אלכס נהרגו כשהיה ילד קטן. אבא אימץ אותו לפני חמש שנים ומאז הוא צמוד לכריס. אפילו שבנים מביכים, אני חושבת שהוא חמוד מאוד, אבל הוא בכלל לא מסתכל לכיוון שלי, אלא רודף אחרי בנות בגילו. בשבילו אני רק האחות הקטנה של כריס.

"כן, אלכס, בוא ושב איתנו, אני מדריך את רוז ואת כריס לפני היציאה."

"למה אלכס לא יכול לבוא איתנו למשלחת?" כריס שואל.

"ביציאה הבאה אקח גם את אלכס. עכשיו אני לא יכול כי אני צריך איתי לוחמים וגם ככה עכשיו יהיו לי שלושה לוחמים פחות כי רוז, אתה ואימא מצטרפים אליי. אני לא יכול להרשות לעצמי להוריד עוד לוחם כדי לקחת גם את אלכס. ביציאה הבאה נצא רק אנחנו, הבנים."

"בסדר," עונה כריס ונותן כיף לאלכס. הם מתלהבים.

"אלכס, באיזו שנה נהרס העולם?" שואל אבי.

"בשנת 2040."

"נכון מאוד. היום אנחנו בשנת 2070, שלושים שנה אחרי האסון הגדול. ומה קרה? מי יכול להגיד לי?"

"נו, אבא! אמרת שאתה רק עובר איתנו על הכללים."

"עוד מילה אחת ואלכס יוצא במקומך," הוא אומר ופרפרים מעצבנים מתעופפים בבטני. אבא לא מאיים סתם, וכריס יודע את זה. יש סיכוי שאלכס יצא איתנו וזה מרגש אותי. אני לא יודעת למה, הוא גם ככה לא מתייחס אליי.

"תענה, כריס."

"לפני שכדור הארץ נהרס הייתה אטמוספירה, שהייתה מורכבת מחמש שכבות שונות. לכל אחת מהן היה את התפקיד שלה. השכבות היו עשויות ממכלול של גזים שתפקידם היה להגן על כדור הארץ, ובגלל פגיעה באחת השכבות, כולן התנדפו."

"יפה," אומר אבא. "ממה מורכבת המילה 'אטמוספירה'?"

"המילה מורכבת משילוב המילים אטמוס, שפירושו גז, וספאירה, שפירושה כיפת השמיים," אני עונה.

"יפה, ילדה חכמה שלי," אבא אומר, ואני מתמוגגת מאושר. "השמש מסוכנת מאוד, רצחנית. כל מה שקרני השמש נוגעות בו מת או מתכלה, אבל יש דברים הרבה יותר מסוכנים מהשמש."

"מה מסוכן יותר מהשמש?"

"אנשים," הוא אומר בדרמטיות. "אתם יודעים שגורשתי מעיר ששמה 'המגן'. ב'המגן' אפשר להיחשף לקרני השמש. השורדים הצליחו ליצור כיפת מגן עשויה גומי מיוחד שמים עוברים דרכה בסירקולציה, כך שהם מקררים את הגומי והוא לא מתכלה. הכיפה מגינה על התושבים, על הבניינים ועל הרכוש. לא כמו בחוץ. בחוץ כל דבר שבו קרני השמש נוגעות מתכלה, נשרף, מת."

עורי מעקצץ מעצם המחשבה שקרני השמש ייגעו בי. זה בלתי מתקבל על הדעת. "הלוואי שיכולנו להיכנס ל'המגן' ולא להתחבא בשעות הזריחה מתחת לאדמה," אני אומרת.

"אולי יום אחד, ילדונת," אומר אבא.

"אבא, מה עוד יש ב'המגן'?"

"ב'המגן' יש צבא שחייליו נקראים 'השרופים'. הם אחראים לשמירת החוק בעיר. הם גם יוצאים מ'המגן' וחוטפים אנשים כדי להילחם בזירה, שבה משחקים עד המוות."

"איך הם יכולים ככה סתם לקחת אנשים שלא רוצים ללכת איתם?"

"כי מי שנולד מחוץ לחומות לא מוגן. אף אחד לא יכול להתנגד לשרופים. אתם צריכים להבין, הפערים בין החיים שלנו כאן לבין החיים של האנשים ב'המגן' הם פערים של שמיים וארץ. יש שם טכנולוגיות חדישות, ואילו לנו אין חשמל או מים זורמים. יש להם רובים שיורים קרני אור מסוכנות ואי אפשר לגבור עליהם. אם נפגוש בדרכנו שרופים, סביר להניח שהם ייקחו מחצית מהלוחמים שלנו, אבל אל תדאגו, ילדים, הם לא לוקחים איתם אנשים שגורשו מ'המגן'."

"אבא, תספר לנו שוב למה גורשת מ'המגן'?" אני אוהבת לשמוע את הסיפורים של אבא כמה פעמים.

"גורשתי כי הרגתי אדם בשוגג. אני רוצה שתבינו, ב'המגן' יש אפס סובלנות לאלימות. אם אדם הורשע בביצוע פשע, יוטל עליו אחד משלושה עונשים. העונש החמור מכולם הוא מוות. מי שהוטל עליו העונש הזה נזרק אל מחוץ לחומות העיר כחמש דקות לפני הזריחה בעוד כל התושבים עומדים וצופים בו לשם יצירת הרתעה. הרי אין לו לאן לברוח, הוא לא יספיק למצוא מחסה מפני השמש."

"איזה נורא, מזל שזה לא קרה לך."

"זה לא קרה לי כי הרגתי אדם ללא כוונה תחילה."

"מה העונשים האחרים?"

"בעונש השני בדרגת חומרתו ניתנת לאדם הבחירה להילחם ב'קסוריארס' או לצאת אל השממה האין־סופית ולנסות לשרוד שם. בזירה נלחמים לוחמים ורוצחים חסרי רחמים. בכל קרב צוברים נקודות, ואם צוברים מספיק מהן, חוזרים לחיות ב'המגן'."

"למה לא בחרת באפשרות הזאת? אתה לוחם גדול."

"היום. אז הייתי ילד והיו הורגים אותי בקרב הראשון. העדפתי לצאת ולנסות את מזלי בשממה האין־סופית, ותראה אותי היום, אני השליט של 'פרא'."

"ההימור שלך השתלם," אומר אלכס.

"הייתי אומר שכן," אומר אבא בגאווה.

"מה העונש השלישי?"

"העונש השלישי בחומרתו הוא גירוש. האנשים שגורשו מהעיר או עזבו אותה מיוזמתם, לא מורשים לחזור לעיר. הם צריכים לחפש מסתור מפני השמש במשך היום, ומנצלים, כמונו, את שעות היום למנוחה. עם שקיעת השמש עליהם לצאת ולחפש מזון ושתייה כדי לשרוד. הם צריכים להסתתר במבנים נטושים ולקוות שהם כבר לא מאוישים באנשים כי אז הם צריכים להילחם על מקום המסתור או למות מקרני השמש. אחת הערים האלה היא 'התחנה', מבנה שהיה פעם תחנת הרכבת התחתית. לשם אנחנו הולכים."

"איזה מגניב!" אומר כריס, "שם אוכל לקנות דברים?"

"כן," עונה אבי.

"יופי."

"אל תשכח לקנות גם לי משהו," אומר אלכס.

"אני אקנה לך, מה אתה רוצה?" אני שואלת.

"כלום, פרח. אל תבזבזי את הכסף שלך עליי," הוא עונה. לחיי מאדימות, כמו בכל פעם שהוא קורא לי פרח.

"רגע, לא סיימתי. ב'התחנה' יש פושעים ואנשים מסוכנים. אתם לא תתרחקו ממני כשנהיה שם, תמיד תהיו צמודים אליי ואל אימא. גם בדרך לשם נהיה תמיד יחד, ואף פעם לא נתרחק זה מזה. אם יקרה שמחסה שאליו נגיע יהיה כבר תפוס ונצטרך להילחם עליו, אתם תישארו מאחור ולא תסכנו את החיים שלכם, זה מובן?"

"כן," אומר כריס.

"כן," אני מסכימה.

פרק 1

רוז

"רוז, אל תתרחקי," צועק לי הרס, אחי הבכור והיחיד.

"בסדר," אני עונה, אבל מתעלמת מדבריו. אני שונאת שהוא מתייחס אליי כמו אל מישהי שצריכה הגנה. אני חזקה יותר מרוב האנשים במשלחת הזאת.

יצאנו מהמחנה שלנו, 'פרא', כדי לחפש בהרי הזבל של 'המגן' מציאות ודברים שיעזרו לנו לשרוד. אני ממשיכה לחפור בקרקע, מרימה ומזיזה חפצים בחיפוש אחר דברים שימושים.

מסריח כאן בטירוף. האוויר מחניק ודחוס, ואדי חום עדיין עולים מהזבל. האדמה חרוכה לאחר שכל היום היא הייתה חשופה לשמש. אפי מכוסה בצעיף, אך זה לא עוזר. אני משתעלת קלות, מנסה לנשום נשימה עמוקה דרך הפה מבעד לצעיף כי בלתי אפשרי דרך האף.

עכשיו שעות הערב ואנחנו יכולים לנוע בחופשיות. אני מרימה קופסה ומנערת אותה. משהו מרשרש בפנים, ואני מסתכלת עליה מכל הכיוונים, בוחנת אותה מקרוב, ומבחינה בחוטי חשמל היוצאים ממנה. מעניין מה זה היה. אני זורקת אותה וקול מוזר של נביחה נשמע ממנה. לפתע הולוגרמה של כלב קופץ פורצת מתוכה, ואני נבהלת ונופלת על הישבן. אלוהים אדירים.

"אתם חייבים לראות את הסרט 'לואי עוזב את הבית'. לאנה יש כלב רובוטי ולואי מקנא, והוא מחליט לעבור דירה – "

אני מתרוממת ובועטת בקופסה, משתיקה אותה. אני שומעת את החברים שלי צוחקים, אבל מתעלמת וממשיכה בחיפושים. הטכנולוגיה ב'המגן' מתקדמת מאוד, יש כאן דברים שאין לי מושג למה הם משמשים. לעומת זאת, האנשים שחיים מחוץ לחומות 'המגן' בקושי שורדים את היום הבא, הניגודיות קיצונית. אני מרימה אבן שנראית מוזר ובוחנת אותה. לפתע יוצאים ממנה רגליים. מה, לעזאזל?!

אני זורקת אותה כמה שיותר רחוק ונושפת בתסכול. עד עכשיו לא מצאתי כלום בזמן שכל האחרים מעמיסים בתיקים שלהם חפצים ומציאות. אני מבחינה בקופסה נוספת ומזהה מייד את הלוגו המוטבע בה. זה 'ספרקום', אמצעי מניעה חדשני. מפתיע מאוד למצוא שלל כזה, ואין לי ספק שיש לו ערך רב. מדובר בתרסיס מיוחד, כשמתיזים אותו על איבר המין הגברי הוא הופך תוך שלוש שניות לשכבת מגן גמישה. אני פותחת את הקופסה ומגלה שיש בה די הרבה בקבוקים. "אולי זה יום המזל שלי, אחרי הכול," אני ממלמלת לעצמי, מרוצה מאוד, ומכניסה את הקופסה לתיק הגדול שעל גבי.

אני רואה פרחים נבולים ומתכופפת. בחיים לא ראיתי פרחים פורחים, רק בתמונות במגזינים או על כריכות של ספרים. אני הופכת דברים ומזיזה, אבל לא מוצאת דבר מלבד מזון רקוב, קופסאות ריקות ובגדים בלויים, ובכל זאת מכניסה אותם לתיק מתוך מחשבה שאולי התופרות שלנו יוכלו לעשות איתם משהו.

מצאתי גם כמה מגזינים. אני אוהבת לדפדף בהם ולהתעדכן. אני מבחינה בבקבוק סבון ומרימה אותו. הוא מלא למחצה, לשמחתי. אני פותחת אותו, מורידה מאפי את הצעיף ומריחה. הריח נעים מאוד. אני סוגרת אותו ומכניסה לתיק.

אני שומעת את הרס שורק ונדרכת. השריקה שלו היא אזהרה שיש כאן אנשים נוספים שמחפשים מציאות. אני שולפת את הסכין שלי מהנדן שעל הירך ורצה לכיוונו. "מה קרה?" אני שואלת כשאני מגיעה אליו ומנידה בראשי לעבר פיל וסטפן, שהקדימו אותי.

"אנחנו לא לבד." הוא מחווה בראשו קדימה. אני מבחינה בחבורה של עשרה אנשים.

"איפה כולם?" שואל פיל.

"מסתובבים. הם כנראה לא שמעו את השריקה שלי," אומר הרס ושורק שוב.

אני מוציאה סכין נוספת, שנמצאת בנדן הכרוך סביב ירכי האחרת. סביב כלוב צלעותיי מהודקת חגורת עור ובה שתי סכינים מכל צד, בנוסף אני חמושה גם בחמש סכיני הטלה התחובות בחגורתי, שתי סכינים קטנות בנעליים, וקשת וחיצים שקשורים לתיק שעל גבי. כמות התחמושת שאני נושאת יכלה בקלות להספיק לשלושה לוחמים.

אני בוחנת את הגברים שעומדים מולי. ארבעה מהם אני יכולה לחסל לבדי ובקלות. הרס והחבר'ה יסתדרו עם האחרים. אני מתקדמת. הרס מסמן לי בידו לעצור. לעזאזל, למה הוא לא נותן פקודה לתקוף? נחסל אותם בדקה או שתיים, לכל היותר.

הרס, אחי, הוא גם המפקד הבלתי מעורער של המחסה שלנו, 'פרא'. הוא שולט במחנה ביד רמה, הורג את מי שמעז להתנגד לו או לחתור תחתיו, ומעניש בהצלפה כל מי שמפר פקודה שלו. ככה הוא קיבל את הכינוי שלו, הרס. כולם רוחשים לו כבוד כי הוא לוחם גדול, הוא יכול לחסל עשרה אנשים בדקות ספורות, ומי שלא רוחש לו כבוד, מפחד ממנו.

"אנחנו לא מחפשים צרות, רק עוברים כאן," אומר אחד מהם.

"תתקדמו," אומר הרס. הם ממשיכים בדרכם. רק לאחר שהם רחוקים מספיק אני נושמת בחופשיות שוב ומחזירה את הסכינים למקומן על ירכיי. הייתי דרוכה ורציתי דם, אבל בגלל הרס לא זכיתי לזה.

רוב האנשים לא מחפשים צרות, אבל יש כאלה שכן. חבל שזה לא היה המצב כאן. אני מבחינה בחבר'ה שלנו שמגיעים בריצה.

"שמעתי את השריקה במעומעם, ולא הייתי בטוח," אומר פרנק.

"לא היית בטוח? אם הם היו מחליטים לתקוף אותנו, היינו כבר מתים עד שהחלטת שאתה רוצה לבדוק," אני אומרת, יודעת שאלה שטויות כי היינו מחסלים אותם גם בלעדיהם, אבל אני לא מפספסת הזדמנות לעקוץ אותו.

"מה קרה פה?" הוא מתעלם ממני ושואל את הרס, שנועץ בי מבט עצבני.

"כלום. הם לא חיפשו צרות. בואו נתקדם בכיוון ההפוך, כבר סרקנו כאן את כל האזור ואין כאן כלום," אומר הרס וכולנו הולכים איתו.

"אני בהלם שהצלחת להתאפק," פרנק עוקץ אותי, "מפתיע שאף אחד לא מת בגללך."

לא חשבתי לרגע שהוא יוותר לי על העקיצה. הוא רק חיכה לרגע שבו הרס יהיה רחוק מספיק. אני מחניקה גיחוך ושמה לו רגל, גורמת לו למעוד. "תיזהר, תסתכל איפה אתה דורך," אני אומרת, מושכת בכתפי.

"כלבה!" הוא מתרומם ומתקרב אליי בעצבים.

"עיוור!" אני אומרת. אני לא מפחדת ממנו ולא מהססת לשלוח את ידי לסכין באיום מפורש, אפילו שאני לא באמת יכולה להרוג אותו.

"תגידו, אתם דפוקים?" הרס נעמד בינינו. "אנחנו באזור עוין ואתם מתעסקים בשטויות? אני נשבע לכם, עוד קטע כזה ואני משאיר אתכם כאן עד שתלמדו להסתדר."

"להסתדר? אם אתה תשאיר אותנו לבד אני ארצח אותו." אני נועצת בו מבט.

"לא. אם ינסו להרוג אתכם, לא תהיה לכם ברירה אלא להסתדר." הוא מחזיר לי מבט.

"אתה לא תעז."

"תנסי אותי," הוא אומר בשיניים חשוקות ואני רואה את השריר שבלסת שלו קופץ. אני יודעת מתי לסגת. אני מרימה את ידיי בכניעה, לא רוצה לעצבן אותו יותר מכפי שכבר עצבנתי מפני שאני מאמינה שהוא מסוגל להשאיר אותנו כאן לבד רק כדי שנלמד להסתדר, וממש, אבל ממש, לא בא לי להיתקע עם פרנק כאן כי אני נשבעת שלא אצליח להתאפק אפילו שעה לפני שארצח אותו.

הרס המשיך ללכת ופרנק ממהר לצעוד לצידו. אין לי ספק שגם הוא לא רוצה להיתקע איתי. אני מזדחלת מאחור, מנצלת את הזמן לסרוק את הקרקע בחיפוש אחר איזושהי מציאה.

לפתע אני מבחינה בנצנוץ מוזר. אני מזיזה דברים לצדדים בכף רגלי, ומראה נחשפת לעיניי. היא קבורה ברובה בזבל ואור הירח משתקף מפינתה. אני חופרת מעט סביבה, מוציאה אותה ומביטה בעצמי. צבע עיניי חום בהיר ושערי שטני ארוך, שכרגע קלוע בצמה ארוכה. אנשים תמיד החמיאו לי שאני יפה. אני לא אוהבת את זה, אבל מנצלת את זה לטובתי. אני בטוחה שאחת הבנות במחנה תמצא למראה שימוש, אז אני מכניסה אותה לתיק.

אנחנו ממשיכים להתקדם באור הירח עד שהרס מסמן לנו לעצור ופוקד עלינו להתפרש בשטח ולחדש את החיפושים. הפעם אני מוצאת מברשת שיער וגומיות, וגם כמה כלי טיפוח שעדיין אפשר לעשות בהם שימוש.

האזור הזה טוב יותר מהקודם. אני מוצאת כמה מכוניות משחק במצב ממש טוב. האחיין שלי וחבריו ישמחו לקבל אותן. לאחר דקות ספורות אני מוצאת גם זוג משקפיים. אני לא זקוקה להם, אבל בטוחה שמישהו ב'פרא' ישמח להיעזר בהם.

אני מתקדמת עוד כמה צעדים ונתקלת בבקבוק. אני שולפת אותו מהערמה ומחייכת. וודקה. "הרס!" אני מנופפת לעברו בבקבוק. שמעתי שמייצרים את הוודקה מתפוחי אדמה. גם אנחנו מגדלים תפוחי אדמה בחממות שלנו, אבל לא בכמות גדולה מספיק, שהיינו מבזבזים תפוחי אדמה על ייצור של וודקה. זו הסיבה לכך שיש ביקוש גדול למשקה הזה.

הוא ניגש אליי בחיוך, כורך סביבי את זרועותיו ומרים אותי. "איזה מזל יש לך, תמיד מוצאת את הדברים הכי שווים." הוא מניח אותי על הקרקע, לוקח את הבקבוק מידי ומכניס אותו לתוך התיק שלו. "אין כמו כוס שתייה חריפה אחרי משמרת ולפני השינה."

אני מחייכת אליו. אני פחות אוהבת לשתות, אם כי אני לפעמים חוטאת גם בזה. הדברים שאנשים זורקים, זה לא ייאמן. כמה עושר יש ב'המגן', שהם מרשים לעצמם לזרוק דברים כאלה? למרות זאת לא הייתי רוצה לחיות שם.

אני ממשיכה בחיפוש, מוצאת נרות, מציתים ועוד כמה דברים יפים כמו קופסת תכשיטים, שרשראות וסיכות, והכי חשוב, קופסאות מזון משומר, וקופסאות רטבים.

מרחוק אני שומעת את ברנדון מתרברב בכך שמצא ארגז מלא חבילות פסטה, מה שאומר שהאנשים ב'פרא' יאכלו טוב, לפחות עד היציאה הבאה.

"זהו, אנחנו מתקפלים. אני רוצה שנספיק לאכול לפני הזריחה," הרס אומר. כולנו סוגרים את התיקים ומתחילים להתאסף סביבו.

מצאנו אספקה גדולה של מזון שתספיק עד הפעם הבאה, ועוד די הרבה מציאות. אנחנו הולכים עד שמגיעים למקום המסתור שלנו, שם אנחנו יורדים לבור רחב יחסית שעומקו כשני מטרים. הוא נמצא בשטח חשוף מתחת לכיפת השמיים, ובקירותיו חפרנו גומחות שיספקו לנו הגנה מפני השמש. כל אחד מאיתנו מתחיל להתמקם בגומחה משלו. כמה מאיתנו מדליקים מדורה כדי להכין אוכל. אני נכנסת לגומחה שלי, פורסת את השמיכות ליד התיק ויוצאת לרחבה כדי לעזור בהכנות. "מה בתפריט?" אני שואלת.

"הפסטה שברנדון מצא," אומר סטפן.

אני מחייכת, כמעט יכולה לשמוע את הבטן שלי משמיעה קולות שמחה. הוא שופך את תכולת האריזה למים שמבעבעים בסיר הניצב על מעמד מיוחד, סנטימטרים ספורים מעל האש.

"מצאתי בשטח גם כמה רטבים מעניינים. חכה רגע, אני אביא אותם." אני נכנסת לגומחה שלי ומחפשת בתיק את הרטבים. יש רוטב איטלקי ורוטב שום, אבל אני ממשיכה לחפש עד שאני מוצאת את רוטב העגבניות. אני קוראת את מה שכתוב על האריזה. צריך להוסיף רק מים. אם רוצים לשדרג אפשר להוסיף עגבנייה טרייה מגורדת.

יש לנו כאן ירקות ופירות שאנחנו מגדלים בחממות ב'פרא' אבל אין לי מגרדת וממש לא מתחשק לי לקצוץ עכשיו עגבנייה בתנאים שיש לי כאן, לכן אני מוותרת. אשדרג את המתכון בפעם הבאה שנכין פסטה, כשנגיע למחנה.

אני יוצאת, לוקחת עוד סיר מאחד התיקים, שופכת לתוכו מים לפי ההוראות ומניחה על האש ליד הסיר האחר. אני ממתינה שהמים יבעבעו ושופכת את תכולת הקופסה.

"הפסטה מוכנה." סטפן מוריד את הסיר ומסנן את המים ככל יכולתו תחת הנסיבות. אני מערבבת את תכולת הסיר ורואה שהאבקה נמסה לגמרי.

"אתה יכול להוסיף אותה לרוטב," אני אומרת לו ומפנה לו מקום.

"זה מוכן. אם לשפוט לפי הריח, זה אמור להיות מעולה." הוא מרים בעזרת הכף פסטה אל פיו ונושף עליה מעט. "אלוהים," הוא גונח כשהוא לועס, "זה ממש טעים."

"טוב, תעוף מפה לפני שאתה גומר כאן ליד האוכל." אני חוטפת את הכף מידו, מכניסה אותה לסיר, מעלה בה פסטה, נושפת עליה כמה פעמים ואז טועמת. "לעזאזל," אני מתנשפת ולועסת מהר, "זה חם, אבל זה באמת טעים."

"חברים, האוכל מוכן."

סטפן מוציא מהתיק את הכלים ומתחיל להגיש מנות פסטה על הצלחות, משתדל שהכמויות יהיו זהות בגודלן.

החברים מגיעים במהירות, כל אחד מהם לוקח צלחת ומתיישב ליד המדורה. כולם שמחים, מצאנו דברים טובים בהר הזבל של 'המגן'.

"ברנדון בתורנות שמירה, מי מתנדב לקחת לו מנה?" שואל סטפן.

"אני. תגיש גם לי," אני מבקשת ואז לוקחת ממנו את שתי הצלחות. גם ככה לא רציתי לשבת עם כולם, אני מעדיפה את השקט שלמעלה. אני מתרחקת מכולם ומגיעה לסולם שבתחתית הבור. ברנדון שומר למעלה.

"ברנדון, הבאתי לך אוכל," אני קוראת. שתי שניות לאחר מכן ראשו מציץ אליי.

"כבר חשבתי שתניחו לי למות ברעב." הוא מגחך ויורד עד אמצע הסולם כדי לקחת ממני צלחת אחת. שנינו מטפסים למעלה. אני מתיישבת על אבן גדולה, הוא מתיישב לידי ואנחנו מתחילים לאכול. אין כמו השקט למעלה, ידעתי שכאן יהיה לי נעים יותר.

"זה ממש טעים," הוא מעיר.

"נכון, בזכותך."

"בזכותי?"

"כן, אתה מצאת את הפסטה, והיא אפילו טעימה יותר כשאוכלים אותה בשקט."

הוא מגחך. "ומה לגבי הרוטב? מי מצא אותו?"

"אני."

"אז זה גם בזכותך," הוא אומר, אבל אני רק מהנהנת משום שעיניי כבר ממוקדות באופק.

"ברנדון, תסתכל." אני מצביעה על קבוצת אנשים שעושה את דרכה לכיווננו. "הם באים לכאן?"

הוא מסיים את האוכל שבפיו ונעמד. "אני לא בטוח כי הם עדיין רחוקים מדי," הוא ממלמל ואז אומר, "לא נראה לי שצריך עדיין להזעיק את כולם, אבל אני אשים לב. בינתיים תסיימי את האוכל שלך."

"באמת נראה לך שאני יכולה לאכול עכשיו?" אני קמה ממקומי ומניחה את הצלחת על האבן, הדם מתחיל לבעבע בעורקיי. "הם מתקרבים אלינו. אי אפשר לטעות." אני נעמדת לצידו ומשקיפה למרחק.

"פאק." הוא תוחב שתי אצבעות לפיו ושורק.

בן רגע האנשים שלנו מתחילים לעלות בזה אחר זה, הרס ביניהם. הוא מתקרב אלינו ומבחין בחבורת הגברים שמתקרבת אלינו.

"הבור הזה הוא מקום המחסה היחיד באזור, ואנחנו הולכים להילחם עליו, תתכוננו," הוא מודיע והחבר'ה מתחילים להתארגן למתקפה. אני מושיטה יד ומלטפת את הסכין שעל ירכי. חיוך נמתח על שפתיי ואני רוצה לצעוק 'יש! סוף־סוף קצת דם', אבל מבטו החודר והבעתו הנוקשה גורמים לי להבין שאין מקום עכשיו להבעת שמחה מכל סוג שהוא.

אנחנו עומדים ומשקיפים, וככל שחברי הקבוצה מתקרבים, אני יכולה לראות שאין לנו יתרון מספרי עליהם. גם הם בערך חמישה־עשר אנשים. הם נעצרים במרחק של כמה מטרים מאיתנו.

"זה המחסה שלנו, תחפשו אחד אחר," אומר הרס בנימה שאינה משתמעת לשני פנים.

"אתה יודע שזה המחסה היחיד שיש באזור," נוהם אחד מהם.

"אז תתחילו לחפור," עונה הרס בלי להניד עפעף.

"אנחנו לא נספיק, ואתה יודע את זה."

"זו לא הבעיה שלי," הרס אומר באגביות, תוחב את ידיו בכיסי הז'קט שלו.

אני בוחנת את חברי הקבוצה שעומדים מולנו. הם נראים חזקים, וחמושים בחרבות, בסכינים ובחניתות כמונו. חלקם אפילו מחזיקים את כלי הנשק נכון. אני מצמצמת את עיניי כשאני מבחינה בשתי נערות שנראות מפוחדות. חבלים משתלשלים ממפרקי כפות ידיהן, מוחזקים בקצותיהם על ידי אחד מחברי הקבוצה. זה מעצבן אותי אפילו יותר.

"יש מספיק גומחות בבור הזה. אפשר לחלוק," מציע מי שנראה כמו מנהיג הקבוצה ומרים את ידו במחוות פיוס.

"לא יקרה." הרס עומד במקומו, אף שריר בפניו לא זז כשהוא נועץ את מבטו בגבר הגדול שעומד מולו.

"לא כדאי לכם להילחם בנו. אנחנו חמישה אנשים יותר מכם ובתור המנהיג, שזה מי שאני מניח שאתה, אני בטוח שתעשה את החשבון."

"רוז," הרס קורא לי, ואני יודעת בדיוק מה הוא רוצה ממני. אני צועדת קדימה ונעמדת לידו, שולפת באיטיות את סכיני ההטלה שלי, חמש במספר. אני בטוחה שהרס יודע את הנתון הזה.

"איזו לוחמת יפה. אני בהלם מכך שהיא לא קשורה. אתה רוצה להגיד לי שהיא מאולפת?"

אני נושכת את שפתיי בעצבים. ממש מאולפת. אני בוחרת להקשיב להרס ולהיות בין האנשים הנאמנים לו ומובלים על ידו, ואני בוחרת בכך מחדש מדי יום ביומו כי האמת היא שאני סוס פרא, ואי אפשר לאלף אותי.

"עכשיו," הרס פוקד בשקט, ואני נעמדת בתנוחת הטלה. במספר תנועות קלילות אני משחררת את הסכינים בזו אחר זו, וחמישה מאנשי הקבוצה שמולנו נופלים על פניהם.

"עכשיו הקבוצות שלנו שוות בגודלן, ובתור המנהיג, שזה מי שאני מניח שאתה, אני בטוח שתעשה את החשבון," אומר הרס בהתנשאות. החבר'ה שלנו מגחכים מאחור, אבל נראה שהגבר שעומד מולנו אוהב פחות את הבדיחה ומבין שהיא על חשבונו.

"לתקוף, עכשיו!" הוא מרים את ידו ואנשיו שולפים את כלי הנשק שלהם, מכוונים אותם ורצים לעברנו.

אני שולפת מהנרתיקים הצמודים לירכיי את שתי הסכינים שנותרו לי ושואפת במלוא ריאותיי.

"להילחם עד המוות!" צועק הרס, ואני לא משתהה אפילו לרגע וקופצת מייד על הגבר שלידי, מטפסת על כתפיו ודוקרת אותו בצוואר כמה פעמים.

ברגע שהוא נופל, אני מתגלגלת ממנו ונעמדת, מוכנה לתקיפה ומאתרת את הקורבן הבא. אני בועטת לו בביצים, הוא רוכן קדימה ונאנק, עיניו נפערות כשהוא מבין ששיפד את עצמו על הסכין שלי.

אני הודפת אותו ממני בעזרת הרגל ורואה שהרס נלחם בשלושה גברים שמקיפים אותו. אני קופצת על גבו של אחד הגברים, דוקרת אותו במרכז החזה. אני רואה שהרס מסתדר וממשיכה הלאה לגבר אחר, בועטת בו ואז מכה אותו בפניו בקת הסכין. אני דוקרת אותו בבטן, אך במקום להוציא את הסכין או לסובב אותה, אני מושכת אותה בתנועה ארוכה ומפלחת את בטנו. קרביו נשפכים והוא קורס לקרקע.

אני מחפשת את הקורבן הבא, אבל נראה שאין עוד כאלה. אם הייתי זריזה יותר, הייתי מצליחה להרוג עוד אחד לפחות. אני חייבת להשתפר.

"בואו נסחב את הגופות רחוק מכאן ונתנקה כמה שיותר מהר," אומר הרס ומביט אל השמיים. אין לנו הרבה זמן עד שהשמש תזרח. כולם מתחילים לסחוב את הגופות.

"ומה נעשה בשתי אלה?" אחד החבר'ה שואל.

פתאום אנחנו נזכרים בשתי הנשים. הן עומדות בצד ומתחבקות, עיניהן אדומות ונפוחות מדמעות.

"תהרגו אותן," מישהו מהחבר'ה אומר, "למה אנחנו צריכים עוד שתי פיות להאכיל?" קולות הבכי שלהן מתגברים.

"כן, להרוג אותן. הן יהיו עוד נטל עלינו," אומר מישהו אחר.

"הן לא באחריות המזוינת שלנו," מוסיף פרנק.

"אף אחד לא הורג אותן." אני מתקרבת אליהן בצעדים איטיים ומלאי ביטחון.

"אין לנו זמן או כוח לחפור עוד גומחות בבור," פרנק רוטן באוזניו של הרס.

"אני מוכן שהן יישנו איתי," אחד החבר'ה מתחכם, גורר מהאחרים פרץ של גיחוכים. חבורה של מטומטמים. על גופתי המתה מישהו ייגע בהן ללא הסכמתן.

"הן יישנו איתי," אני עונה, לא טורחת להביט בגברים.

"לא," הרס מתערב, "אני לא מוכן לזה. זה סיכון גדול מדי, אף אחד מאיתנו לא מכיר אותן, ולאף אחד מאיתנו אין מושג אם אפשר לסמוך עליהן."

"הרס." אני מתקרבת אליו, מנסה להסתיר את הכעס בעזרת חיוך מעושה, "לא אתן לכם להרוג אותן." אני מתאפקת שלא לשלוח יד לסכין שלי, יודעת שהרס לא יראה את זה בעין יפה.

המשך הפרק בספר המלא