ספר יונה וולך

"הזרם אל איי החיים" - יונה וולך כאן ועכשיו

פתח דבר

אֶת הַזֶּרֶם אֶל אִיֵּי הַחַיִּים

אֲנִי מָצָאתִי

וְגַם שַׁטְתִּי אֵלָיו

בֵּין גַּנִּים מוּפַזֵּי־אוֹר

וּמַרְאוֹת אֵימִים

שֶׁהֵסַבְתִּי מִיָּד לְטוֹבָתִי

(יונה וולך, "איי החיים", תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עמ' 283)

יונה וולך נולדה בכפר אונו ב-1944. שיריה החלו להתפרסם בעיתונים ובכתבי עת לספרות באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. וולך מתה ב-1985, בגיל 41. עם זאת, גם היום, שנים רבות לאחר מותה, וולך עדיין מוצאת "אֶת הַזֶּרֶם אֶל אִיֵּי הַחַיִּים". השירה שלה עודה חיה, ונדמה כי הרלוונטיות של יצירתה, וההזדקקות למילותיה, לאבחנותיה ולרגישויותיה, אף מתגברות בשני העשורים האחרונים ומַפרות את תודעתם של יוצרות ויוצרים רבים.

ההזדקקות לוולך ניכרת בראש ובראשונה בכך שספרי שירה שלה עדיין מודפסים ועדיין זמינים בחנויות הספרים הפרטיות ובסניפי הרשתות, דבר שאינו ברור מאליו ביחס לשוק הספרים ובמיוחד לשוק ספרי השירה בארץ. לצד הדפסות חוזרות של ספריה, זמינים בחנויות גם קבצים המאגדים מבחר משיריה, אלבומים מהודרים, וכן אנתולוגיות של שירה להט"בית הכוללות שירים שלה.

וולך היא ככל הנראה המשוררת המתה החיה והדומיננטית ביותר בשירה הישראלית כיום. למעשה, השירה שלה נוכחת בזירות שונות של התרבות בישראל עוד יותר מכפי שהיתה במהלך חייה. הביטויים לכך רבים ומגוונים. כך למשל, בשנים האחרונות ניכר חיפוש ער אחר כתבים לא מוכּרים שלה. כל חייה הבוגרים ניסתה וולך לשכנע במאים ותיאטראות להפיק את מחזותיה, ללא הצלחה. רק בשנת 2021 ראו מחזותיה אור, ואוגדו בספר אנדרטה של צרעת. בנוסף למחזות, בשנים האחרונות הודפסו מחדש רשימות ביקורת שוולך פרסמה בעיתונות, וכן ראיונות עמה ופריטים רבים מתוך עזבונה.  ביוגרפיה שנכתבה עליה, מאת יגאל סרנה, זכתה אף היא לעדנה מחודשת; הדפסה שנייה ומורחבת שלה ראתה אור שנים רבות לאחר שעותקי המהדורה הראשונה אזלו מן הדפוס. בתחום הקולנוע זכתה וולך בשנים האחרונות לנוכחות ביצירותיהם של במאים ואנשי טלוויזיה בולטים.  שירים רבים שלה הולחנו ועודם מולחנים, ומבוצעים בקרב יוצרים המשתייכים לזרמים מוזיקליים שונים. חיפוש שמה של וולך בפלטפורמות השונות של המדיה החברתית מגלה כי שיריה מצוטטים למאות, ומשולבים בדפים וחשבונות מיוחדים המוקדשים לדמותה. שורות וביטויים שכתבה בשיריה נעשו למטבעות לשון רוֹוחים ומצוטטים - "קצת דם לקינוח הדבש"; "חלב כוכבים"; "יש סקס אחר"; "עברית היא סקסמניאקית", "אתה חבֵרה שלי", ועוד. הזדקקות נרחבת זו לדמותה, לשירתה וללשונה מעידה כי יונה וולך היא אייקון תרבותי פופולרי. בה בעת, סביב שירתה מתקיים בעשורים האחרונים גם שיח פרשני ומחקרי ער, באקדמיה ומחוצה לה. שיריה נכללים בסילבוסים של קורסים אקדמיים, ונכתבים עליה ספרי מחקר, עבודות תזה ודוקטורט, מאמרים ומסות.

מה פשר הזימון ההולך ונמשך של וולך אל תוך ההווה והעיסוק של התודעה היוצרת בשירתה ובדמותה? הקריאה במאמרים, ברשימות, בראיונות ובמחקרים, המכונסים בקובץ שלפניכם, מזמנת לקהילת קוראיה של וולך הזדמנות לגבש תשובה משלהם לשאלה זו. לנו נראה כי הסבר אפשרי לוויטליות ולרלוונטיות הרַבּה של וולך נעוץ בהתנכלות האינטואיטיבית שלה לבינאריות על ביטוייה השונים, וכן בתפיסת העצמיות והזהות כהוויה פלואידית הנתונה תדיר לתנודות ולשינויים. וולך הפנתה עורף לבינאריות שבין קודש לחול, בין גבריות לנשיות, בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות ובין שלל המאפיינים והתכונות המיוחסים לכל אחת מן הקטגוריות הללו. שירת וולך סיפקה ניסוחים ומטבעות לשון לתשוקה לנוע בין זהויות ואמונות, שנים רבות קודם להתפשטותן של זהויות וצורות חיים שפורצות את גבולות התבניות הללו. באופן המיידי ביותר, השירה של וולך מזוהה עם חופש: חופש התודעה, חופש התנועה, חופש היצירה ויצירת החופש. לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי כל עוד יש שאיפה לחופש, רצון בחופש, תביעה לחופש - שירה זו תישאר חיה, בולטת ורלוונטית.

הביטוי העשיר והמובהק ביותר להזדקקות של התרבות הישראלית לוולך מתקיים בספרות עצמה ובעיקר בשירה: עוד בחייה של וולך נכתבו עליה ואליה שירים, ומאז מותה זרם השירים שעוסק בה, מצטט אותה ופונה אליה, אינו פוסק. וולך מונכחת בשירה ישראלית עכשווית - לעיתים בישירות, באמצעות ציטוטים ואזכורים, ולעיתים באופן מרומז - וחותמה ניכר בקרב משוררים ומשוררות מדורות שונים ומבתי גידול חברתיים, פואטיים, סגנוניים ואידיאולוגיים הרחוקים אלה מאלה. בין המשוררות והמשוררים הצעירים המזמנים את וולך לשירתם ניתן לציין את אנה הרמן, נעם פרתום, עדי קיסר, רומן אייזנברג, בכל סרלואי, אודיה רוזנק, צור גואטה, אוהד אוחיון, מיטל נסים ועוד רבות ורבים. הביקורת, מצידה, נוטה להכתיר משוררות ומשוררים צעירים שכוכבם דרך כ"יונה וולך החדשה", ולזהות את וולך עם כתיבה בריתמוס חופשי, עיסוק ישיר במיניות, שיבושי תחביר, פלואידיות מגדרית והלך רוח מוזי־אורפאי (אף כי המנעד הסגנוני של וולך מגוון ורחב מכדי לזהות אותו עם מאפיינים פואטיים אלה). חשיבותה ומרכזיותה של וולך לעולם השירה ניכרת היטב גם בספר זה, שחלק ניכר מן הרשימות והמסות הכלולות בו נכתבו בידי משוררים ומשוררות, ובהם דוד אבידן, נתן זך, אהרן שבתאי, מאיה בז'רנו, ענת לויט, זלי גורביץ, אפרת מישורי, אנה הרמן, שמעון אדף ועוד. כך, לצד הפופולריות הרַבּה של וולך בציבור הקוראים הישראלי, בראש ובראשונה היא "משוררת של משוררים"; כלומר: מוטת השפעתה הנרחבת מסתמנת מן האופן שבו היא מהווה מושא הכרחי לעיגון ולהתייחסות, בעבור משוררות ומשוררים אחרים בני זמנה ובעבור הבאות והבאים אחריה.

לא כך היו פני הדברים כשוולך עשתה את צעדיה הראשונים בעולמה של השירה הישראלית. באקלים המגדרי של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, טון לעגני ומקטין מצד מבקרים כלפי נשים כותבות היה עניין שגור ומקובל. ספריה של וולך היו חלק מגל גדול של ספרי שירה מאת משוררות שראה אור באותה תקופה; למעלה מתשעים ספרי שירה מאת נשים ראו אור בעשור השני לקום המדינה. שדה הביקורת נשלט באותן שנים על ידי גברים, ורבים מהם לא ראו בעין יפה את גל ספרי השירה מאת נשים שהתאפיינו בגיוון דורי וסגנוני, והפגינו כלפי המשוררות, בפרט החדשות, עוינות וחשדנות. ממרחק השנים ניתן לזהות בתגובה הביקורתית המוקדמת למשוררות חדשות, ולוולך בפרט, חרדה מפני אובדן שליטה על השדה ועל השיח. בניגוד גמור למיתוס ההתקבלות שעל פיו וולך זכתה להכרה גורפת כמשוררת פורצת דרך, התחקות אחר שלבי ההתקבלות שלה דרך הקריאה ברשימות הביקורת המוקדמות שהופיעו על שירתה מגלה כי גם דרכה, כמו דרכן של רבות מבנות דורה, היתה רצופה מעקשים. וולך אמנם טופחה בתחילת דרכה בידי אנשי ספרות ועורכים בולטים שהכירו בכשרונה - מקסים גילן, מאיר ויזלטיר וגבריאל מוקד בשנות השישים, ומנחם פרי בשנות השבעים - אך קבלת הפנים שלה זכתה מצד מבקרים ועורכי מוספים בעיתונות ובכתבי עת היתה אמביוולנטית והתאפיינה ביחס קוטבי שכלל גילויי התלהבות לצד הסתייגויות שנוסחו בטון פטרוני ולעיתים אף ארסי.

כך, למשל, בביקורת על ספר שיריה הראשון, דברים, כתב יוסף אלרואי (שם עט של הסופר דן צלקה) כי "כמו מרבית הסופרות, מתקשה גם יונה וולך באובייקטיביזציה של עולמה. כדי להימלט מחובה זו היא אף משאירה רבים משיריה בשלב של טיוטה, שהיא אמנם טיוטה כשרונית. שמירה על מתח שיריה ועל כוחם הדימויי, יחד עם התבהרות הדרגתית, היו מוסיפים להתפתחות שירתה. יונה וולך כותבת עדיין נגד קוראיה: וטוב היה אילו כתבה למענם". הצורך להקטין את וולך ולייחס לה חולשות "נשיות" נוּסח בטון סמכותי, המתיימר להיות נטול אינטרס או מעורבות מגדרית; כביטוי לאמת מובנת מאליה שאין צורך לסייג ולבסס.

הטענה בדבר "טיוטתיות" וכתיבה המפנה את גבה אל הקוראים משתחזרת גם בביקורתו של נסים קלדרון על ספר שיריה השני של וולך, שני גנים. קלדרון מביע אמנם הערכה לשליטתה ולמיומנותה של וולך במלאכת השיר, מבחינת הלשון, הסגנון והריתמוס, אך מגנה את מה שראה כהסתגרות - בכמה מן השירים - בעולם האטום בפני הקורא: "השיר איננו אלא דיווח אסוציאטיבי בלתי מאורגן ופרוע, שמשתמעת ממנו פוזה של צפצוף ארוך על הקורא: כל מה שקיים הוא אני והדברים שהנחתי על הנייר משום גחמותי הפרטיות. ההתעלמות מן הקורא כרוכה, בשירים אלה על כל פנים, במידה של העמדת פנים בלתי סימפטית שבעצם פרסום השיר ברבים. התוצאה היא שירים גרועים מאוד". מעניין לציין כי דווקא קווים אלה, שהביקורת המוקדמת על וולך ראתה לגנות - אותה "הרמטיות" לכאורה של העולם הפנימי, והרצף ה"פרוע" והאסוציאטיבי - נעשו לשניים מסימני ההיכר הבולטים של סגנונה הייחודי, ולגורמי השפעה דומיננטיים על משוררים ומשוררות שכתבו בעקבותיה. נראה אפוא כי ביחס לוולך הביקורת דשדשה בעקבות הקוראים ואיחרה לזהות את קסמי השירים שכבר החלו לפעול את פעולתם, משוחררים ממשפטיה של הביקורת.

וולך החלה לבסס את מעמדה כמשוררת מרכזית רק במהלך המחצית השנייה של שנות השבעים, עם צאת ספרה השלישי שירה: שירים מקובצים, בעריכתו של מנחם פרי. הספר כלל גם את שני ספריה המוקדמים, דברים (1966) ושני גנים (1969), וכן חטיבה של שירים חדשים. ב-1977 זכתה לראשונה בפרס ספרותי, מטעם קרן תל אביב לספרות (לימים קרן רבינוביץ), ובה בעת נדחתה בקשתה להתקבל לאגודת הסופרים העברים. ב-1978 זכתה בשני פרסים נוספים, פרס היצירה מטעם ראש הממשלה ופרס קוגל מטעם עיריית חולון. בתחילת שנות השמונים נעשתה וולך למעין גיבורת תרבות. היא הופיעה ברחבי הארץ עם שמעון גלבץ ואילן וירצברג שהלחינו משיריה; שירים שלה פורסמו תדיר בעיתונות ובכתבי עת; מוספי סוף השבוע הקדישו לה כתבות פרופיל ושמה נזכר במדורי רכילות.

כדרכו של עולם, ההכרה וההצלחה הביאו עמן גם התנגדות ורתיעה גלויות. אלו נכרכו לעיתים קרובות במה שנתפס כפגיעה בטעם הטוב וברגישות הציבור, ובפרט בנוגע לביטוי מיניות נועזת (ידועה במיוחד פרשת השיר "תפילין" ותגובתה של סגנית שר החינוך מרים תעסה־גלָזֶר, שכינתה את וולך "בהמה מיוחמת"). רשימתו העוקצנית (היום אפשר לומר "רעילה") של אהרן אמיר, המובאת בספר זה, פורסמה בשעה שוולך זכתה לחשיפה תקשורתית מועצמת בשל "שערוריות" שנקשרו בשמה ובשל הפתיחות - הבלתי מקובלת לזמנה - שבה דיברה על מחלת הסרטן שממנה סבלה. לכל אורך הרשימה מכנה אותה אמיר בלעג "מרת יונה וולך" ומתגולל על הממסד השירי המעניק לה הוקרה והכרה, בטענה כי היא זוכה בהן לא בשל שירתה, אלא בשל חולשת דעתו של קהל נוח־להידהם מכל פרובוקציה בוטה.

גם מאמרים אחרים בספר זה מסגירים משהו מן המיזוגניה המלווה את התקבלות שירתה של וולך לכל אורכה - אם ביחס לדמותה שלה או לשירתה, ואם בנטייה "להגדיל" את דמותה כדי להקטין או להלעיג משוררות, קוראות ונשים אחרות.

שנה וחצי לפני מותה של וולך הגיעה הלית ישורון, עורכת כתב העת חדרים לשירה, למחלקה האונקולוגית בבית החולים תל השומר לבקר את וולך ולראיין אותה. הריאיון, שנערך מתוך שיחה שנמשכה על פני שעות וימים, התפרסם עוד בחייה של וולך, בגיליון מס' 4 של חדרים שראה אור בסתיו 1984, כלומר שנה לפני מותה. בגיליון הבא אחריו וולך כבר לא היתה בין החיים, והגיליון הוקדש בחלקו לזכרה וכלל דיוקן שלה, שירים שלה ושירים עליה, ומסות ורשימות עליה ועל יצירתה, חלקן נכללות בספר זה. אחרי מותה נעשה חדרים לאכסניה קבועה של שירים, רשימות ומאמרים על וולך, וישורון נעשתה לסוכנת פעילה של שירתה - בעריכת שני קובצי מבחר של שירי וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992) ותן למילים לעשות בך (2018), ובשיתוף פעולה בפרויקטים אמנותיים שונים העוסקים בה - ולדמות מפתח בתולדות התקבלותה של וולך בשדה התרבות. 

על אף ההסכמה שהתבססה במחקר בדבר תרומתה החשובה והמקורית של וולך לספרות העברית, במשך זמן רב ניכר כי חלקים גדולים מן הקורפוס שלה נותרו הרחק מחוץ לשדות הפרשנות ולמלאכת פענוחו של הטקסט הפואטי. בעיתונות הכתובה, מרבית ההתייחסויות אל וולך לוּווּ בהתרשמויות מדמותה הססגונית של המשוררת, מהופעתה החיצונית ומאורך שׂערה, מבלי שתיעשה הבחנה מספקת בינה לבין שירתה. אישיותה החוץ־טקסטואלית של וולך הפכה לחלק בלתי נפרד מן הנושאים המעסיקים את מי שנדרשו לשירתה, ודומה כי הניסיון לפענח את דמותה לא נפל בהיקפו מן הניסיון לפענח את הפואטיקה שלה. מהיבט זה בכתיבה עליה ניתן להתרשם במיוחד ברשימות שפורסמו סמוך למותה וכונסו בחלקו השני של הספר, תחת הכותרת "אחרי מות - רשימות ומסות, 1985 ואילך" - אף שהדבר ניכר גם במסות ובמאמרים אחרים, שם מרבים הכותבים השונים לציין את דבר ההיכרות האישית שהיתה להם עם המשוררת ואף לבסס את קריאותיהם בשיריה על (ולפעמים על אף) היכרות זו. כך, מנחם בן מעיר כי וולך והוא "תיעבו" זה את זה, אהרן שבתאי מספר על סלט שהכינה לו ומפרש אותו כביטוי לפואטיקה שלה, ואריה זקס רואה צורך לפתוח את רשימתו בהצהרה כי "לא היה לי מעולם סיפור עם יונה וולך".

שנים אחדות לאחר מותה של וולך, ובעיקר לאחר הדפסתה של אנתולוגיית המבחר שערכה הלית ישורון, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, החלו סוכנים תרבותיים מזירות שונות לעמוד על כשלים עקרוניים בקריאת הפואטיקה של וולך, ועל הנחיצות והעניין שבניסוח גישות הולמות אל הקורפוס המורכב והמאתגר שהותירה אחריה. אריאל הירשפלד זיהה נוסח בעייתי בגישת הביקורת אל יונה וולך, נוסח המדמה כי שירתה "מזמנת לקורא מגע עם זרמים נסתרים של התודעה". כנגד גישה זו, הוא הציע נוסח ביקורתי הרואה את שירת וולך באופן מובנה, ודרש קריאה תובענית, מודעת ומדוקדקת בטקסטים שלה. ב-1993, בביקורת תקיפה על הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה, קבל מאיר ויזלטיר: "וולך ניתנת לפענוח ולפרשנות מתוך הטקסטים שלה לא פחות מכל קורפוס אחר של משוררי שנות החמישים והשישים. אם הדבר לא נעשה, אין זו עובדה ביוגרפית או פסיכולוגית, גם לא מיסטית. זו עובדה המלמדת משהו על מחדליה של ביקורת הספרות הישראלית בדור האחרון" (ויזלטיר 1993).

למעט מאמרה החלוצי של יעל רנן משנות השבעים, המחקר האקדמי החל לדרוש בשירתה בשלב מאוחר ולמעשה בעיקר לאחר מותה, משנות התשעים ואילך. ב-1993 ראה אור ספרה של דורית זילברמן העברית היא אשה מתרחצת, שהציג קריאות צמודות בכמה משיריה. כמה שנים לאחר מכן, ב-1997, ראה אור ספרה המונוגרפי של לילי רתוק, מלאך האש - על שירת יונה וולך. אל מחקרים חלוציים אלה הצטרפו במהלך השנים, טיפין טיפין, מאמרים, פרקים וספרי מחקר מאת חוקרות וחוקרים מרכזיים. מבין המחקרים בחרנו לכלול בספר מאמרים שמציעים מפתחות פרשניים מקוריים לשירתה ועושים זאת גם בזיקה לשיח תיאורטי רלוונטי.

עם זאת, ראוי לציין כי כתיבה מסאית המשוחררת, לפחות באופן חלקי, מקונבנציות אקדמיות, הולידה רבות מן הקריאות הפרשניות המקוריות והחריפות על שירתה של וולך. אולי משום ששירת וולך מטלטלת מעצם טיבה גם גבולות וקטגוריות נוחות לסימון בין שירה, ביקורת ומחקר, ומזמינה דיון שכרוך בוויתור מסוים על שליטה ועל מרחק. ואילו כתיבה אקדמית, בוודאי בשנים שבהן מחקר הספרות התעקש להסתופף תחת כנפיה של דוקטרינה מדעית, התקשתה להיענות לוויתורים כאלה. שמעון זנדבנק ניסח אינטואציה דומה לזו ביחס לשירת וולך: "כדי לקרוא אותה נכון יש צורך בחוסר חשדנות, בחופש פנימי, בנדיבות - סגולות שיש בנו רק ברגעים נדירים", וגם צבי מרק הצביע על אותו כיוון: "תנאי הכרחי להיסחפות בשירתה של וולך הוא הנכונות להתנתק, ולו לזמן, מהקרקע הלכאורה בטוחה של ההכרה הרציונלית, ולהתקיים ולשוטט במצבי תודעה חלופיים" (מרק 2013, 377).

*

ספר יונה וולך הוא כינוס ראשון למאמרים, מסות ורשימות שנכתבו על יונה וולך. הוא בנוי בדרך השואפת לאפיין את מקומה של וולך בתרבות הישראלית, לשרטט את מוטת השפעתה ולכלול את מרב הגישות הפרשניות וההקשרים ההיסטוריים והתיאורטיים הרלוונטיים הפותחים פתח לשירתה מראשיתה ועד היום. הספר משקף ככל שניתן את התהליך ההיסטורי של התקבלותה מרגע הפצעתה בשנות השישים של המאה שעברה ולאורך קרוב לשישים השנים שחלפו מאז. מטבע הדברים לא יכולנו לכלול בו את כלל החומרים הטובים שמצאנו, ונאלצנו להסתפק במבחר. משום כך כללנו גם רשימה של המלצות לקריאה נוספת של חומרים שלא נכללו בספר זה - מרביתם נגישים לקריאה ברשת. בקובץ עצמו העדפנו לכלול פריטים שהגישה אליהם פחות נוחה לקוראים ולחוקרים. לצד מקורות חשובים אלה כללנו בקובץ גם רשימות ומאמרים מאת דור חדש של חוקרים, בשאיפה להרחיב את הדיון הקיים אל מחוזות חדשים.

הספר מחולק לכמה חטיבות. בחלקו הראשון כינסנו רשימות וביקורות שפורסמו בעיתונות היומית, במוספים ובכתבי עת, מראשית דרכה של וולך ועד מותה ב-1985. בחלק זה ניתן לעמוד על תהליכי התקבלותה, על סטריאוטיפים מגדריים שאפיינו את השיח הביקורתי עליה, ועל אינטואיציות מבריקות של חלק מן המבקרים שהכירו רק מקצת משירתה וזיהו בה מאפיינים ומגמות שנעשו למרכזיים בשיח על יצירתה.

החטיבה השנייה בספר מוקדשת לרשימות ומסות שנכתבו משנת מותה ואילך, ובהן דברי הספד והתחשבנויות שפורסמו סמוך למותה. לצד ציור דיוקנן העז והייחודי של וולך ושל שירתה, יש ברשימות אלו גם ללמד לא מעט על שדה התרבות באותן שנים ועל הקהילה הספרותית שאכלסה אותו. המסות - ביניהן כמה מן החיבורים הבולטים ביותר שנכתבו על שירת וולך - מתוות את הקואורדינטות העיקריות שדרכן נדונה שירתה של וולך בקרב קהילה ספרותית זו: עולמה העשיר והססגוני של וולך; חדשנותה הלשונית; פריצת הגבולות הפואטיים; טוטאליות, תעוזה ומקוריות; חקר התודעה, הזהות והמיניות; אלוהות, דתיות ונשיות, ועוד. את פרק המסות חותמת מסה מאת שמעון אדף שנכתבה במיוחד לספר זה.

החטיבה השלישית כוללת קריאות קרובות המעמידות במרכזן שיר אחד מתוך מכלול כתיבתה. גם כאן שילבנו בין רשימות שפורסמו בעבר לבין קריאות פרשניות צמודות שנכתבו במיוחד לקובץ זה, הכוללות גם רשימות אישיות שמתווות את מגעה של שירת וולך בחייהן וביצירתן של כותבות בנות זמננו כאפרת מישורי ואנה הרמן.

חטיבת מאמרי המחקר נפתחת במאמרה של יעל רנן על שירי הקובץ דברים. המאמר פורסם ב-1976 בכתב העת האקדמי הספרות, וממַמֵש כמה מן המהלכים שבהם דָגַל כתב העת, מייסודה של "אסכולת תל אביב" בחקר הספרות, בעיקר באופנים הפורמליסטיים של הפרשנות ובהתייחסות המפורטת לעמדות המסירה והקריאה של השיר ולתנאי היווצרותן. המאמר היה צעד חשוב מאין כמוהו בתהליך הקאנוניזציה של וולך, שכן עצם בחירתה של רנן לכתוב על יצירתה סימנה כי שיריה של המשוררת הצעירה ראויים לפרשנות ולניסוח שיטתי של הפואטיקה שלה, כלומר ראויים למעמד קאנוני - להיקרא, להילמד ולהיחקר.

מאמרה של חמוטל צמיר סימן פריצת דרך נוספת בגישה אל שירתה של וולך. ספרה החלוצי בשם הנוף התווה דרכים לקריאה פמיניסטית בשירת משוררות, והציב את שירתה של וולך כאירוע השיא בכינונה של נשיות כעמדה סובייקטיבית אלטרנטיבית לנוסחים הרוֹוחים בשירה העברית החדשה - תנועה שזרעיה נטמנו בספרה של רתוק. מהלכה של צמיר פרץ את הדרך לתיאור ולהבנת אופיה הפמיניסטי של שירת וולך, ובעקבותיו נעשו הרגישויות הפמיניסטיות והקוויריות לפריזמות דומיננטיות בהתייחסויות המחקריות אליה - כפי שניכר במחקריהן של עמל זיו, שירה סתיו, דנה אולמרט וצפרירה לידובסקי־כהן, המובאים כאן בחלקם או במלואם. אין פירושו ש"הנושא הנשי" הוא בהכרח מה שעומד לדיון בהם - אלא שהעמדה והאלטרנטיבה שמציבה וולך בשיריה קשורות הדוקות במיקומה כאישה בתרבות הישראלית ועל מפת הספרות העברית, ובאופן שבו הרחיבה לאין שיעור את טווח האפשרויות הזמינות לנשים משוררות בעברית.

חטיבת מאמרי המחקר החדשים שנכתבו במיוחד לספר זה מבקשת להציע מבטים חדשים על שירת וולך, להאיר פנים שטרם נחקרו דַיָם ולמלא חוסרים בולטים. מאמרה של אדריאנה ג'ייקובס, למשל, מתווה חידוש עקרוני בגישה אל שירתה של וולך, הן בהצעתה לקריאה צורנית - מהלך שמרבית חוקרי שירת וולך נמנעים ממנו כמעט כליל - והן בהעמדתה של וולך לצד משוררים לא עבריים והתמודדותם עם סוגיית האורך בשירה. גם אורית מיטל מציעה במאמרה נקודת מבט חדשה. מאמרה נכתב כנגד גבריותה המובהקת של ההיסטוריוגרפיה המסורתית, המקצה ליוצרות נשים תפקיד משני בהכרח ביחס ליוצרים גברים, להם שמור איוש התפקיד המרכזי והמכונן ביותר - תפקידו של הצופה לבית ישראל. מיטל מראה כי דווקא וולך - יותר מכל אחד אחר מבני זמנה, היא "המשורר החזק" של תקופתה, זו ששירתה מייצגת את זמנה ומבשרת שינוי גם יחד, וזו שהשפעתה היא הדומיננטית ביותר.

שלושת המאמרים הבאים מבהירים חלק מן החידוש והשינוי שבשירתה של וולך, ומציעים שלוש גישות שונות אל אופיה ה"מיסטיקני" - גישות שאינן שוללות את האפיון הזה, השנוי במחלוקת, או מקילות ראש בחשיבותו, אלא בוחנות את ההצעה הטמונה בו ואת פירותיה בשירת וולך. רועי גרינוולד מבקש להתמודד ברצינות עם רעיון המיסטיקניות של שירת וולך ולהשעות את החשד הביקורתי הרגיל כלפי הצהרות אלו. גרינוולד מציע לוותר באומץ על תפיסת היצירה הפואטית כפרי של פעולה רצונית ומודעת של סובייקט־יוצר הנבדל וקודם לכלֵי השיר ולמטרותיו. את המעשה השירי של וולך הוא מפרש כפעולה של מדיום - אמצעי הממזג בין השירה והחיים כדי להתיך יחד גוף ותודעה, טבע ואלוהות, מטאפורה ומיתוס, שירה ומטא־שירה. טפת הכהן ביק מתייחסת לטענת המיסטיקניוּת של וולך באופן שונה - כחלק מתהליך היסטורי ותרבותי רחב של ביקורת החילון וחדירתן של תורות רוחניות לחברה הישראלית, ובזיקה לקשר שבין תיאולוגיה ומיניות, שמפעמת בה התשוקה לאלוהות שתתגלם בבשר. מאמרו של גלעד מאירי ממשיך את הקו שהסתמן במאמרה של הכהן ביק, וחוקר את הפנים הניו־אייג'יים בשירתה של וולך. זו נבחנת כ"פואטיקה של טראנס" - שירה הנכתבת כתיאור או כחיקוי של מצבי אקסטזה ותודעה אלטרנטיבית - מצבי טראנס של חיזיון, חלימה, מדיטציה, תקשור, ועוד - ובכך מציעה לשירה העברית נוסח חדש, מקורי ומהפכני.

מאמריהן של אוריאן זכאי ושל ריקי טראום מעמידים את שירתה של וולך בזיקה למרחב המאוכלס בשירתן של משוררות אחרות, קודמות לה, בנות זמנה ומאוחרות ממנה. אוריאן זכאי קוראת במאמרה את שירהּ של וולך "יונתן" - אולי הידוע והמצוטט ביותר מתוך שיריה - כנקודת מוצא לדיון בהופעת דמותו של יונתן בשירי משוררות - מרחל בלובשטיין עד אנה הרמן - כאתר של פירוק הזהות המגדרית וערעור גבולות הגוף והסובייקט. ריקי טראום בוחנת את וולך ביחס לקבוצת המשוררות בנות דורה - ובהן דליה הרץ ורִנה שני - וטוענת כי שירתן מקיימת זיקות דיאלוגיות ברורות שמבקשות לברר סוגיות אקוטיות של זהות, מיקום ולאום, ומעידה על הצורך הקבוע בנוכחות של "אחרת". חטיבת המאמרים החדשים נחתמת במאמרה של שני פוקר, הבוחנת שירים ידועים וקאנוניים של וולך שצמחו מתוך כתיבת המחזות שלה. עיבודן של הסצנות התיאטרוניות לכדי שירים חושף את ה"מעבדה" הפואטית של וולך ואת התמורות הסגנוניות ביצירתה, ובפרט את המעבר לצורת השיר הארוך בפואטיקה המאוחרת שלה. ההשוואה בין הסצנה הדרמטית לבין זו הפואטית חושפת גם את עמדת הכוח והשליטה שמקנה השירה לדמות הנשית, להבדיל מגילומיה המאוימים במחזות.

עיקר החידוש שבמאמרים אלה הוא בקריאה ה"הקשרית" של שירת וולך, תוך שרטוטם של חיבורים וזיקות בינה לבין זרמי עומק תרבותיים, פואטיקות אחרות, ז'אנרים סמוכים ומשוררות ומשוררים בני זמנה. לטעמנו יש בקריאה ההקשרית חשיבות מיוחדת דווקא לאור הראייה המוקדמת יותר של וולך כתופעה ייחודית ומבודדת שאין לה אח ורע. וולך אכן היתה ייחודית מכל בחינה, אך כפי שטען ת"ס אליוט הצעיר במאמרו על מסורת השירה והיוצר האינדיבידואלי, חדשנות ניתנת לפענוח רק בזיקה - עשירה ככל שניתן - לקולות ולתפיסות הפואטיות שפעלו בחללה של התרבות בת הזמן (אליוט 2017).

כינוס החומרים חושף במידה רבה כי על אף הקורפוס העשיר והמגוון שהותירה וולך, מרבית הכותבים על שירתה פונים שוב ושוב אל אותם שירים, ובעיקר שירים הלקוחים משלושת הקבצים הראשונים, "שירי הזהב" של וולך: "יונתן", "קורנליה", "סבסטיאן", "אבשלום", "וזה לא מה ש", "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים", ועוד. יש בכך להעיד על כוח משיכתם של השירים הללו, על עומקם ועל "אינסופיותם", המזמינים קריאות רבות ופותחים עוד ועוד אפיקי מחשבה עליהם. עם זאת הם מעידים גם על הקושי לגשת לשירה המאוחרת של וולך ולפענח את התפנית שהתחוללה בה בסוף שנות השבעים: המעבר לכתיבתם של שירים ארוכים, דיבוריים, סבוכים ולעיתים הרמטיים. מאמריהם של זלי גורביץ, אהרן שבתאי, לילך לחמן, צפרירה לידובסקי־כהן, שירה סתיו, אדריאנה ג'ייקובס וטפת הכהן ביק מספקים מענה חלקי לחוסר זה, ויש לקוות כי יוכלו לשמש כנקודת מוצא להרחבתו של הדיון בעתיד. חותמים את הספר שניים מן הראיונות הפחות מצוטטים וידועים בקריירה של וולך, האחד מראשית דרכה והאחר מן השנה האחרונה לחייה.

העבודה על קובץ זה לא היתה נושאת פרי ללא עזרתם הרבה של האנשים שסייעו בהכנתו. אנו מבקשות להודות מקרב לב לדינה מרקון על עבודת העריכה; למוריה דיין קודיש שניצחה על העבודה בקפדנות וביסודיות ועיניה הבוחנות היטיבו עם הספר מאוד; לנגה אלבלך על תמיכתה לאורך כל הדרך, לטל מולכו ולהוצאת הקיבוץ המאוחד כולה; לליה שרביט ולעידו פוקס על סיועם באיתור חומרים ובהשגת רשותם של בעלי הזכויות; תודה לוֶרד שמשי על התקנת המפתח ולעמית בן יהודה על ניקוד השירים ועריכת הלשון; תודה גדולה לגופים שתמכו כספית בהוצאת הספר, שבלעדיהם לא היה יכול לבוא לעולם: למפעל הפיס, למשרד התרבות, למכון הֶקשרים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, למרכז קיפ, למכון פורטר ולבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב, למחלקה לספרות עברית, ללשכת הרקטור וללשכת הדיקן באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. תודה לחיים וייס, ליגאל שוורץ, לאבנר הולצמן, לאיריס מילנר ולגדעון טיקוצקי על עצותיהם ועזרתם בעניינים שונים. תודה לקוראים האנונימיים שסייעו בשיפוט המאמרים החדשים בקובץ. תודה אחרונה וחשובה לכל הכותבים והכותבות על תרומתם לספר.

העורכות, מרץ 2023