כניעה מתוקה

פרק ראשון: פרק 1

דאלאס, טקסס

"אני לא רוצה שתחזור עכשיו למשטרה."

גרייסון מונטגומרי הטיח את ספל הקפה שלו על שולחן האוכל המהוה ובהה במיק וינסלו בהבעה מבולבלת.

"על מה לעזאזל אתה מדבר, מיק?"

הגבר המבוגר יותר כיסה בידו העייפה את פניו, פנים שהיו כבר חרושי קמטים ולאות. הוא התקשר לגריי מוקדם בבוקר וביקש להיפגש איתו כאן לקפה. גריי אמור היה להתייצב לבדיקה גופנית ונפשית בעוד חצי שעה. המכשול האחרון בדרך לחזרתו לעבודה במשטרת דאלאס.

הספקות כירסמו בו. איזה אדם שפוי היה יכול להימלט מספקות כאלה? הוא לא היה בטוח לגמרי שהוא מסוגל לחזור לעבודה בלי אלכס, השותף שלו. אולי לעולם לא יוכל. אבל ברור שהוא יחזור. צריך לתפוס את הרוצח של אלכס. הצדק חייב להיעשות. כל מה שעמד בדרכו כעת היה האישור מהרופא בנוגע לכשירות הגופנית שלו, והערכה של הפסיכולוג שאמור לבדוק את מצב הראש שלו. הוא יכול לחנטרש ולעבור את זה בקלי קלות.

"אתה לא חושב שאני מסוגל לעמוד בזה יותר?" שאל גריי, כששום תשובה לא הגיעה ממיק.

"זה לא מה שאני אומר."

"אז מה לעזאזל אתה כן אומר?"

מיק נעץ בגריי את עיניו המוכתמות באבל. הוא נראה פתאום תשוש כל כך. לא דומה לגבר הגדול בעל החזה הרחב, הקול המהדהד והאישיות התואמת.

"תקשיב לי. אני צריך לבקש ממך טובה, בן."

גריי נרתע. לא בגלל שמיק קרא לו בן, אלא בגלל שבנו האמיתי של מיק כבר לא היה בחיים. שניהם חוו את האובדן.

"אני רוצה שתעזור לי למצות את הדין עם הרוצח של אלכס."

גריי היה צריך לצפות לזה. מיק היה יותר ממתוסכל מכך שחקירת הרצח של אלכס לא התקדמה לשום מקום. זה היה מובן. גם בגריי בערה התחושה שלא נעשה כאן צדק. לכן הוא היה להוט כל כך לחזור לעבודה. על מנת שיוכל למצוא את הרוצח של אלכס ולגרום לבן זונה לשלם על מה שעשה.

"אבל אתה לא רוצה שאחזור למשטרה."

"הם הרימו ידיים בנוגע לחקירה הזאת," אמר מיק בקול נוקשה. "שנינו יודעים את זה. הם עומדים שם כולם, כשהאצבעות שלהם תקועות בתחת, בזמן שהרוצח של הבן שלי מסתובב חופשי. אפילו חשוד אין להם. אלכס היה שוטר טוב. שוטר טוב מאוד אפילו. לא הגיע לו שיחסלו אותו ככה."

העלבון שמיק הטיח במשטרה גרם לגריי לכווץ את עיניו. הוא אמנם לא כיוון את הדברים אליו אישית, אבל לא היה לו נוח לשמוע את מיק מזלזל באופן שבו המחלקה חקרה את המקרה. הוא לא נתקל בשום דבר שגרם לו לחשוב שמישהו שם מתייחס בקלות ראש למותו של אלכס.

"למה אתה לא רוצה שאני אחזור לעבודה?" שאל גריי, מנסה לגרום למיק להתמקד. הוא לא רצה לשקוע במחשבות על אלכס. לא עכשיו. לא אחרי שלקח לו כל כך הרבה זמן עד שהצליח לחשוב על השותף שלו בלי להרגיש את הקרביים שלו עולים באש.

מלצרית התקרבה אליהם, אוחזת בידה קנקן קפה, והתחילה למלא את הספלים שלהם מחדש. מיק ניפנף אותה בעצבנות. היא נסוגה במהירות, מביטה בפניו של מיק בגבות מורמות בעלבון.

"התחלתי לחקור קצת בעצמי."

גריי קימט את מצחו. בגלל זה מיק נראה חיוור כמת? האם הוא מקדיש את כל שעות היום, בלי לעצום עין, לניסיון נואש לתפוס את הרוצח?

"כבר פרשת לגמלאות, מיק. תשאיר לנו את עבודת המשטרה."

עיניו של מיק נמלאו עלבון. "אני מתכוון לשכוח שאמרת את זה, בן."

גריי טילטל את ראשו. "מה גילית?"

"אני חושב שיש לי קצה חוט אמין שמוביל למי שאולי רצח את אלכס. הוא לפחות היה בזירה באותו לילה, אז אם זה לא הוא שעשה את זה, ברור שהוא יודע מי כן. אבל יש לי תחושת בטן שהוא הבן זונה שירה בגבו של אלכס."

גריי הרגיש את בטנו מתהפכת, ואת הקפה שלגם בוער בתוכו כמו חומצה. במוחו עלו תמונות של אלכס, שוכב בפניו אל הקרקע, כמו חתיכת זבל שמישהו השליך, ודמו נשפך על האדמה.

"אם יש לך הוכחות, למה לא ניגשת איתן לבילינגס, ולמה אתה יושב כאן ומבקש ממני לא לחזור לעבודה?"

"בגלל שבילינגס הוא שמוק מבחיל שהראש שלו תקוע כל כך עמוק בתחת של עצמו, שהוא מסוגל להריח את מה שהוא אכל בשבוע שעבר," נהם מיק. "באתי אליו כשגיליתי מידע על הבחור שהיה שם. סמואלס. אריק סמואלס."

"אתה יודע איך קוראים לו?" התפרץ גריי.

מיק הרים את ידו. "תן לי לגמור. אני יודע הרבה יותר מאיך שקוראים לזבל הזה."

גריי הינהן וניסה להמשיך לשבת במקום ולהירגע. הוא הציץ בשעון. הוא עומד לאחר.

"ניגשתי לבילינגס. סיפרתי לו כל מה שאני יודע. הוא ניפנף אותי. אמר לי שאני קשיש פג תוקף ושאני צריך להשאיר את עבודת המשטרה לאנשי מקצוע. הוא אמר לי שאם יצטרך את עזרתי, הוא יואיל לבקש אותה. במחלקה מסתובבת שמועה שאלכס אשם ביריות האלה."

"מה? מאיפה זה, לעזאזל?"

"שמעתי שמועות, גריי. נראה כאילו כולם מסכימים שאלכס פעל בלי הצדקה, ושהמוות שלו היה תוצאה מצערת של מה שהוא עשה. המילים 'התעלמות בוטה מתפקידו' נזרקו שם במהלך השיחות יותר מפעם אחת."

גריי נעץ מבט לא מאמין במיק. "אתה לא רציני. הייתי שם. הגשתי דוח."

"צפוי שתגיד כל מה שצריך כדי לחפות על השותף שלך."

גריי רטן בשפתיים מכווצות.

מיק הרים את ידו. "זה מה שכולם שם אומרים. לא אני."

גריי נשען לאחור ונשם עמוקות בניסיון להרגיע את הזעם שרתח בתוכו. הוא נעץ במיק מבט ארוך וחודר. האם הוא עובד עליו? מנסה לגרום לו לכעוס מספיק כדי להסכים למה שזה לא יהיה שמיק רוצה ממנו? הוא הכיר את מיק בתור טיפוס ישיר וגלוי, אבל אובדן של בן יכול לגרום גם לאדם מצפוני לאבד כיוון.

מיק הידק את מרפקיו בכוח לשולחן ורכן לעברו, נועץ את מבטו היישר בעיניו של גריי. "אתה צריך להגיע להערכה שלך, בן. דבר אתה עם בילינגס. אם אחרי שתחזור למטה הראשי ותבלה שם כמה שעות עדיין תחשוב שאני מזיין את השכל, אז אתה מוזמן לחזור לעבודה שלך ולשכוח שאי־פעם ניהלנו את השיחה הזאת. אבל אם תגלה שאני צודק, תתקשר אלי אחר הצהריים. אני אבוא ונוכל לדבר על איך אנחנו מתכוונים לתפוס את הבן זונה שהרג את הבן שלי. את השותף שלך. את אחיך."

מיק החליק אל מחוץ לתא שבו ישבו והשליך על השולחן ערמה של שטרות מעוכים לפני שעשה את דרכו אל היציאה.

לא היה קל לבקש חופשה ללא תשלום, כשמה שהוא בעצם רצה לעשות היה לתקוע את האגרוף שלו בקיר. גריי חשב לחבל בהערכה של הפסיכולוג, אבל החרא הזה אמור להירשם בתיק האישי שלו לנצח, והוא לא רצה שהערכה כזו תרדוף אותו בעשרים השנה הבאות.

הוא עמד בסלון הדירה שלו, צועד חסר שקט מצד לצד, עצבני מכדי להתיישב ולחכות שמיק יגיע. הקשיש לא נשמע מופתע בכלל כשגריי התקשר אליו. אפילו לא שאל מה אומרים במטה הראשי.

אבל זה מפני שהוא ידע. הוא אמר לגריי, אבל גריי לא האמין לו. גריי חזר לעבודה מתוך כוונה מלאה להתעלם מבקשתו של מיק. גריי חשב שלא משנה מה המצב, הוא רוצה להיות במקום שבו הוא יוכל לסייע בחקירה. לא לצאת לאיזה מרדף מופרך. אבל בילינגס הציב גבולות נוקשים. לגריי אסור היה להתקרב לחקירה הזאת. הוא קרוב מדי לסיפור, וכל בלבולי המוח האלה. כאילו שהוא צריך את הקשקושים הפסיכולוגיים האלה בזמן שהרוצח של השותף שלו מסתובב חופשי. כששאל אנשים בגלוי מאיפה הגיעו השמועות על כך שאלכס אשם במותו שלו, בילינגס הכחיש ואמר שהחקירה נמצאת בעיצומה ושהמחלקה תעשה כל מה שביכולתה על מנת להביא את הרוצח למשפט. גריי שאל גם על סמואלס ועל האפשרות שהוא קשור לרצח, אבל בילינגס סירב להגיב.

הוא יצא מהמשרד בתחושת תסכול, כשחבריו השוטרים מלווים אותו במבטים מלאי הזדהות. רבים מהם מילמלו שהם לא מאמינים שמשהו שאלכס עשה היה לא ראוי, אבל עצם העובדה שהם נדרשו לומר את זה הרתיחה את גריי. שאלה כזו בכלל לא אמורה היתה להתעורר. הוא הוצף בספקות בנוגע לאופן ניהול החקירה.

מיק נכנס לדירה בלי לטרוח לדפוק בדלת. גריי הביט בעיניו וגילה שם נחישות מבעבעת.

"אז עכשיו שאתה יודע," אמר מיק בקול שקט, "אתה מתכוון לעזור לי?"

"יצאתי לחופשה של שישה חודשים," אמר גריי בקיצור. "תספר לי את כל מה שגילית כדי שנוכל לתפוס את הבן זונה."

מיק ניגש לספה ושקע בתוך הכריות. הוא נעץ בגריי מבט חודר. "אני צריך שתיסע ליוסטון."

"מה יש ביוסטון?"

"פיית' מֶלון."

גריי שילב את זרועותיו. "מה הקשר שלה לאריק סמואלס?"

"יכול להיות שאין קשר. אבל היא היחידה שיש לנו כרגע."

"אז מה העניין איתה? מי זאת?"

מיק התגרד באחורי העורף והניע את ראשו מצד לצד. "אריק סמואלס נהיה הבן זוג של אמא שלה מיד אחרי הירי. שניהם נעלמו ימים בודדים אחרי שאלכס נורה. איש לא ראה אותם. ביררתי עליה. היא לוזרית ממש כמו סמואלס. מחליפה מקומות עבודה כמו גרביים ומוּכּרת כמשתמשת בסמים.

"הבת שלה עובדת אצל ויליאם מֶלון, האיש שאימץ אותה. הוא הבעלים של חברת האבטחה 'מֶלון ובניו'. חברה נחשבת מאוד. ישר כמו סרגל. אתה תאהב אותו."

גריי חיכה בחוסר סבלנות שמיק כבר יגיע לעניין. השאלה אם הוא יחבב את מלון לא היתה חשובה במיוחד. כל מה שהיה חשוב בעיניו היה האם הבת תוכל או לא תוכל להוביל אותם אל הרוצח של אלכס.

"נראה שפיית' טיפלה באמא שלה במשך רוב חייה, עד שלפני כמה שנים האמא לקחה מנת יתר, ומלון נכנס לתמונה ולקח איתו את פיית' ליוסטון. הבנתי שהאמא נהגה להתקשר לבת שלה פה ושם, בעיקר כשהיא רצתה כסף.

"בפעם האחרונה היא התקשרה לפני שנה. אז מה שאני חושב, זה שאם האמא נוהגת להתקשר לבת כשהיא צריכה כסף, היא בהחלט עשויה להתחיל להתקשר שוב, עכשיו כשסמואלס נכנס לתמונה. סמואלס נואש. עכשיו כשהוא בתנועה הוא זקוק לכסף. כסף שלאמא אין.

"אם תתקרב לבת ותרחרח קצת, היא בהחלט עשויה להוביל אותנו לסמואלס באמצעות האמא."

גריי הינהן. עד כה הדברים נשמעו הגיוניים. האמא והחבר היו במנוסה. קרוב לוודאי שחסר להם כסף. היא בהחלט עשויה ליצור קשר עם פיית' ולבקש עזרה. ככל שידוע לו, הבחורה עשויה לדעת איפה בדיוק אמא שלה נמצאת.

"החבר שלי גריפין הוא חבר של מלון, ומלון חייב לו טובה," המשיך מיק. "סידרתי לך עבודה בחברת האבטחה שלו. הוא יודע מי אתה, הוא יודע שאתה שוטר ושהשותף שלך נהרג."

"אבל את כל השאר הוא לא יודע, נכון?"

מיק טילטל את ראשו. "הוא יודע רק שאתה בחופשה שלקחת כדי להתמודד עם מותו של השותף שלך, וכדי להחליט אם אתה רוצה לחזור למשטרה או לא."

גריי נעץ במיק מבט חודר.

מיק משך בכתפיו. "זה נראה לי הסבר מספק."

שיהיה. לא היה לו אכפת מה מלון הזה חושב על הסיבות שבגללן יצא לחופשה ללא תשלום.

"מלון משתלב איכשהו בסיפור הזה? יש לו איזה קשר לאמא של פיית'?"

מיק נד בראשו לשלילה. "גריפין עידכן אותי. הם היו נשואים לזמן קצר לפני עשר שנים בערך. מאז לא היה לו שום קשר איתה. הוא איש טוב. הבן שלו שירת בצבא. יש לו עוד שני חבר'ה שעובדים בשבילו. אחד היה ביחידה מובחרת, והאחר היה שוטר לפני שנפצע ונאלץ לעזוב את התפקיד. הם עושים עבודה טובה."

"אז רק הבת שלו צריכה להדאיג אותי."

מיק הינהן. "בדיוק."

זה נשמע פשוט למדי. נכנסים לעסק, משיגים את המידע ויוצאים. מוסרים את המידע למחלקה על מגש של כסף. נשמע כמו קלי קלות לעומת מקרים אחרים שבהם טיפל במשך השנים. וכן, חופשה יכולה להועיל לו. משהו שיאפשר לו להפסיק לחשוב כל הזמן על איך יחזור לעבודה בלי השותף שלו.

מיק נעץ בו את עיניו לרגע ממושך, לפני שנדמה כאילו הוא מתפורר לנגד עיניו. "תודה, בן. ידעתי שאני אוכל לסמוך עליך."

"אתה לא צריך להודות לי," אמר גריי בפשטות. "אלכס היה עושה בשבילי את אותו הדבר, בלי להסס בכלל."

הוא התקרב אל מיק והתיישב לידו. לרגע ארוך אחד שניהם שתקו, ואז גריי שלח את ידו והניח אותה על כתפו של מיק. "אלכס יזכה שייעשה הצדק שהוא ראוי לו, מיק. אני נשבע."