פרל הארבור: התרעה והחלטה

מבוא

מחקר זה מבוסס בעיקרו על 39 כרכי השימועים שנערכו בקונגרס האמריקני על ההתקפה היפנית בפרל הארבור, שפורסמו בשנת 1946, על זיכרונות שהתפרסמו מאז שנת 1941 על ידי מדינאים ומפקדי צבא יפנים ואמריקנים ועל תיאורים מיד שנייה של היסטוריונים — במיוחד מחקרים מעולים ואובייקטיביים, כמו סדרת מלחמת העולם השנייה שפרסם הצבא האמריקני ועבודותיהם של רוברט בוּטוֹ, הרברט פייס, ויליאם לנגר ואברט גליסון, ולטר מיליס וסמואל אליוט מוריסון. עיינתי בכמה מקורות פרטיים שלא פורסמו, לרבות מסמכי פרנקלין ד' רוזוולט מאוסף הייד פארק ובפרוטוקולים של משפטי פושעי המלחמה היפנים השמורים בחדר האוצר בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. ראיונות עם משתתפים באירועי 1941 שנמנו עם הצי והצבא האמריקניים תרמו לביסוס תיאורי האווירה הביורוקרטית באותה עת ולהצגה נכונה של קווי התקשורת החיה, בניגוד למתואר על גבי דפי נייר. עם זאת, ראיונות מילוליים אלה לא שימשו לביסוס תאריכים או לוחות זמנים מדויקים של אף אחד מהנושאים השנויים במחלוקת, שכן הזיכרון האנושי ידוע ביכולת לטעות.

הדחף הראשוני לכתיבת הספר הגיע מחברי, אנדרו ו' מרשל. אני מכירה תודה בעיקר לו ולברנרד ברודי והארווי דה־וירד עבור חמש שנות עידוד ועצה במהלך המחקר שהביא לכתיבת ספר זה. המחקר נהנה גם מהצעותיהם ומתובנותיהם של שני מומחים ותיקים להתקפות פתע ולמלחמות מקריות: הנרי רואן ואלברט וולסטטר. כמה מומחים נוספים בתחומי הכלכלה, ההנדסה, ההיסטוריה, המשפטים והאסטרטגיה תרמו גם הם תרומה רבת ערך. אני חבה תודה מיוחדת למייקל ארנסטן, ג'יימס דיגבי, א' מ' הלפרן, סוליס הורביץ, ויקטור האנט, ויליאם ו' קאופמן ופ' מ' סאלאגאר.

תודות מגיעות לאדולף א' ברל הבן, על שאיפשר לי לעיין ביומניו מהתקופה הרלוונטית והתיר לי לצטט מתוכם, ולהרמן קאהן על הרשות שנתן לי לעיין במסמכים בספריית פרנקלין ד' רוזוולט בהייד פארק, ועל ביקורתו על הפרק בספר העוסק בהחלטה להזהיר את הזירות השונות. קנת רוברטס גרינפילד, ראש המשרד להיסטוריה צבאית, איפשר לי בטובו גישה אל התיקים במשרדו. אני אסירת תודה לישראל וייס מהמשרד להיסטוריה צבאית על שהפנה אותי אל המקורות הרלוונטיים, ולהיסטוריון סטֶטסון קון על הערותיו לכתב היד. האדמירלים רוברט ס' לוקהרט, סטיוארט ס' מארי והארי סנדרס, קפטן צ'ארלס ל' פרימן, קולונל ג'ורג' סי' ריינהרד וגנרל קנת פ' ברגוויסט סייעו לי מאוד בהבהרת כמה היבטים טכניים בתחומי הארגון והיכולות של הצי והצבא האמריקניים בשנת 1941.

מבין האנשים הרבים שהתמזל מזלי לראיין, אני מבקשת להודות במיוחד לאדמירלים אדווין ט' לייטון וא' ה' מקקולום — לאדמירל לייטון על תובנתו הייחודית בנוגע לבעיות המקומיות בהונולולו ועל הביקורת המפורטת על החומר הנוגע להוואי; לאדמירל מקקולום — על הבהרת נקודות סתומות בשימועים על הזירה הימית ועל הבנתו הייחודית את אופני הפעולה של הביורוקרטיה בוושינגטון.

ואחרון חביב, עלי להודות למפענח הצפנים המבריק, קולונל ויליאם פ' פרידמן, ולצוותי הצבא והצי, שמאמציהם הנחושים חוללו את יכולתנו לפענח מסרים של "מג'יק". אף שקולונל פרידמן לא יכול היה, מסיבות ביטחוניות מובנות, להעיר על אף אחד מהיבטי החומר המפוענח המוצג בספר זה, הוא תרם בנדיבות מזמנו, שנינותו ותבונתו. לכבודו ולכבוד קוסמים אלמונים אחרים ששלפו את השפן מכובעם, אני מריעה תרועת הערצה ותודה.

לעונג היה לי לעבוד עם אלינור האריס, שסיועה בעריכה היה יקר מפז בשלב הכנתו של כתב היד לפרסום.

על ההיתרים לצטט מחומרים מוגנים בזכויות יוצרים אני מבקשת להודות לגורמים הבאים: Robert E. Sherwood, Roosevelt and Hopkins: An Intimate History (Harper & Brothers, 1948); Elliott Roosevelt and Joseph P. Lash (eds.), F.D.R.: His Personal Letters: 1928-1945, Vol. II, (Duell, Sloan and Pearce, New York, 1950); Harold L. Ickes, The Lowering Clouds (Vol. III of The Secret Diary of Harold L. Ickes (Simon & Schuster, New York, 1954); Shigenori Togo, The Cause of Japan (1956); U.S. Naval Institute, Proceedings: Mitsuo Fuchida "I Led the Air Attack on Pearl Harbor" (Vol. 78, September 1952); Shigeru Fukudome, "Hawaii Operation" (Vol. 81, December 1955); Koichi Shimada "Japanese Naval Air Operations in the Philippine Invasion" (Vol. 81, January 1955).

רוברטה וולסטטר
לוס אנג'לס קליפורניה
אפריל 1962

הערה על הדרגות
הדרגות של אנשי הצבא, הצי וחיל האוויר המופיעות בספר מציינות מעמד צבאי בשנת 1941. רוב נושאי הדרגות התקדמו בדרגותיהם עד מועדי התחקירים הרשמיים שהתקיימו בשנים 1946-1942, מה שמסביר את היעדר ההתאמה בין הפניות לעדים מהצבא בציון דרגותיהם בעת השימועים ובין דרגותיהם בשנת 1941. בכל מקום שהדבר התאפשר, התייחסות ראשונה בספר כוללת שֵם מלא ודרגה בשנת 1941; בהמשך משמשת צורה פשוטה יותר (לדוגמה, ליוטננט קומנדר א' ד' קריימר מופיע אחר כך כקומנדר קריימר). כאשר הדרגה בשנת 1941 מוטלת בספק, השתמשתי בטבלה הארגונית שהגישו הצבא והצי לוועדת החקירה של הקונגרס (ראו שימועים, חלק 21, עמ' 4552 ואילך).

הקדמה

פרל הארבור היא דוגמה דרמטית ומתועדת היטב של מתקפה שקדמו לה אותות מבשרי רעה רבים ומגוונים, ולמרות זאת הושגה בה הפתעה מוחלטת. פרשנים והיסטוריונים רבים בחנו את העדויות, חלקם במטרה להטיל אשמה אישית או קבוצתית או להפריכה, ואחרים כדי לבחון את התפקיד של פרל הארבור בהקשר הרחב יותר של מדיניות חוץ. בניגוד לכך, ספר זה עוסק כמעט אך ורק בעובדות הנוגעות להתרעה ולהפתעה ובהשלכותיהן. הוא התקדם מהשלב של העיסוק בתפקודם של מקבלי ההחלטות האמריקנים במהלך 1941 אל עבר הרלוונטיות לימינו אנו, עידן פצצת המימן, בכל מה שנוגע למתקפות פתע.

מתקפת פתע גרעינית בימינו עלולה לא רק להרוג עשרות מיליונים, אלא גם לשבש את התגובה הצבאית המיידית של המדינה המותקפת ואת סיכוייה לגייס את יכולותיה המלחמתיות. מסיבה זאת, הניסיון לצמצם את סבירותה של מתקפת פתע נמצא בשנים האחרונות במרכז המשא ומתן שמנהל המערב עם ברית המועצות, לפחות מאז תוכנית "השמיים הפתוחים" של הנשיא אייזנהואר. פרל הארבור עשוי אפוא להיות בעת הנוכחית הזרקור שיאיר על המקרה ההיסטורי שבו נוצרו התנאים להפתעה.

הספר שואל, בראש ובראשונה, כמה שאלות פשוטות יחסית על מידע ועל העברתו, ומתבונן במיוחד בגילוי אותות ובהעברתם (המילה "אות", אף שהיא מקובלת בתיאוריות בנות זמננו העוסקות במידע ועולה בקנה אחד איתן, ניתנת להבנה בספר זה במובנה הלא טכני; היא מייצגת רמז, אות או פיסת עדות המספרים על סכנה ייחודית או על צעד או כוונה של אויב ספציפי).

שנית, הספר בוחן כיצד מידע כזה השפיע על פעולותיה של ארצות־הברית. אנו מבקשים לדעת מה קרה לאות מרגע קליטתו עד לרגע שהגיע אל מרכז קבלת ההחלטות. במיוחד אנו רוצים למצוא תשובות לשאלות הבאות:

• אילו אותות על התקפה יפנית ממשמשת ובאה על נכס אמריקני היו זמינים במערכת המידע שלנו בשנת 1941? כלומר, אילו אותות נאספו על ידי כל סוכנויות האיסוף שלנו, צבאיות ואזרחיות כאחת, הן בהונולולו והן בוושינגטון?

• כמה מתוך מידע זה היה זמין לפיקוד הצבאי בהונולולו? כמה ממנו הועבר מוושינגטון וכמה נאסף בַמקום? כמה ממנו עשה את הדרך מהונולולו לוושינגטון?

• כמה טובים היו מקורותינו החשאיים בהשוואה למקורות הגלויים?

• כמה אותות אבדו או הוחמצו? האם הם היו אותות בעלי חשיבות לטווח הארוך, אותות של הרגע האחרון או אותות משני הסוגים?

• אילו אותות הגיעו לאנשים שהיו בעלי סמכות לפעול?

• כיצד פורשו אותות אלה וכיצד הם שימשו לקבלת החלטות?

• נוכח כל המידע הזמין, באיזה מובן הופתעו מנהיגינו?

• מה אנו יכולים ללמוד מפרל הארבור על אפשרות של מתקפת פתע כיום, שתהיה בעלת השלכות חמורות יותר או אפילו גורליות?

בניסיון להשיב על שאלות אלו, מתאר הספר כיצד התקבלו האותות בזירת הוואי וכיצד התקבלו החלטות על ידי מפקדות הצבא והצי שם ובוושינגטון — על ידי המטה והפיקוד הבכיר של משרדי המלחמה והצי ועל ידי מחלקת המדינה והבית הלבן. נבחן את המקורות והידע שהיו זמינים לסוכנויות אלו, וכן את אמצעי התקשורת, סוגיהם ותכיפותם בין הענפים המבצעיים של זרועות הצבא ובין הדרגים הרמים ביותר של קבלת ההחלטות בממשל.

הדעה הרווחת מייחסת סיכונים משמעותיים ודרמה גדולה לפעילות הקשורה באיסוף מידע חשאי. קשה להבין את הסיכונים הכרוכים בפענוח האותות ובבחירת האותות הרלוונטיים מתוך עושר המידע הגלוי והמסווג. גם ההיקשים מתוך האותות, אף שהם פחות דרמטיים, משופעים בסיכונים גדולים משל עצמם.

הדימוי הציבורי של ההתרעות שהתקבלו לפני האסון הממשמש ובא של פרל הארבור נראה פשטני במיוחד. התיעוד גדוש התייחסויות לסימנים חד־משמעיים לכאורה המעידים על התוכנית היפנית. ההודעה שפוענחה באמצעות "מג'יק" - "גשם של רוח מזרחית" (East Wind Rain) — היא אחת המפורסמות שבהם. אלא שתמונת האותות במרחב המוגבל של הונולולו היא מורכבת להדהים, ושפע האותות הולך ונעשה צפוף יותר ועמוס דו־משמעויות ככל שנעים לעֵבר ריבוי הסוכנויות בוושינגטון. בשני המקומות, האותות על מתקפת פרל הארבור היו מלווים תמיד באותות מתחרים או סותרים, ובפיסות מידע שהיו חסרות תועלת בהקשר של היכולת לצפות את האסון הממשמש ובא. אנו מתייחסים בספר לאותות מתחרים אלה כאל "רעש". כדי להבין את תופעת ההפתעה יש לבחון את מאפייני ה"רעש", כמו גם את האותות שהתבררו בדיעבד כמבשרים את ההתקפה.

גם אם הדבר לא נובע מסיבה אחרת כלשהי, הבנת ה"רעש" הקיים בכל מערכת אותות תסייע בחינוך לענווה ולהתייחסות מכבדת אל עבודתם של מנתחי המידע. בשנת 1941, למשל, הם התמודדו עם תרועות חצוצרה שהתריעו מפני סכנות מכיוון תעלת פנמה, מסן דייגו, סן פרנסיסקו, ונקובר, דרום אמריקה, הים הקריבי והפיליפינים, מבלי להזכיר את הכמויות העצומות של אותות סכנה שהגיעו מכיוון האוקיינוס האטלנטי ומאירופה. פרל הארבור עצמו היה משופע בהיסטוריה של אותות אזהרה בשלבים מוקדמים יותר, שיצרה רקע לרעשים מקומיים. נוסף על כך, בעיות שהיו קשורות לאימונים ולתגבור כוחות באיים המרוחקים הסיטו את הקשב מהאותות הרלוונטיים. בוושינגטון הופרע הקשב על ידי התרעות מאירופה ומהאוקיינוס האטלנטי, ובתוך הדפוס שנוצר באותות שנקלטו במזרח הרחוק הייתה כמות גדולה של אותות מתחרים שבישרה דווקא על הכנות יפניות לנוע צפונה ולתקוף את סיביר. במבט לאחור שנים רבות לאחר מכן, ניתן להבחין באותות שהוחמצו; לרוע המזל, בעלי הסמכות חייבים לצפות את הדברים מראש ולא לעסוק בהם בדיעבד. מה שאנו מבקשים לשחזר בספר זה הוא תמונת האותות כפי שנראתה בשנת 1941.

קיימים תיאורים רבים של פרל הארבור בשנים 1941-1940 העוסקים בהתפתחות ההדרגתית שהובילה לפרוץ האירועים. אלה כוללים את כל הדקויות של התמרונים הדיפלומטיים והלחצים שנבעו מהאינטרסים האירופיים מול אלה של המזרח הרחוק. למען הפשטות, נתחיל ספר זה בסדר הפוך ונוותר על הרקע; התיאור ייפתח בזירה המקומית של הונולולו בשעות האחרונות שלפני המתקפה.

1
אותות להונולולו

קליטה והעברה של אותות אזהרה בשעות האחרונות של השלום היו תלויות נואשות במהירותם וביעילותם של המתקנים הטכניים ובזמן התגובה של המשקיף הבודד. מה היו האמצעים והתנאים בהונולולו לקבלה ולמשלוח של אותות של הרגע האחרון על המתקפה הממשמשת ובאה במהלך הלילה והשכם בבוקר של 7-6 בדצמבר? מה היו האותות ומי קיבל אותם?

קבלה ומשלוח של אותות של הרגע האחרון
סיור חופים אווירי של צבא היבשה האמריקני

הצבא היה אחראי לסיורי החופים האוויריים ולהתקנת רשת המכ"ם, בעוד שהצי היה אחראי לסיורי חופים ימיים ולסיורים אוויריים ארוכי טווח. חלוקה זאת של תפקידי הסיור החלה עוד בימיו של ליוטננט ג'נרל צ'ארלס ד' הֶרון כמפקד פיקוד הוואי, והיא אושרה בתוכנית המשולבת להגנת חזית החוף מ-11 באפריל 1941, שקבעה את תחומי האחריות של הצבא והצי בהגנה על פרל הארבור. גנרל הרון הסביר את מקורה של התוכנית כדלהלן:

הצי החל לקנא מאוד בצבא על שהוא טס מעל המים. מובן שהיינו חייבים לטוס מעל המים כדי לפטרל הלוך ושוב בין האיים. לסיורים שאנחנו יכולנו לעשות עם מספר המטוסים שעמדו לרשותנו לא הייתה חשיבות מבחינה צבאית, למעֵט זאת: יכולנו לחפש צוללות, והצי השתוקק מאוד שאנחנו נפקח עין על המים הקרובים לחוף כדי לגלות בהם צוללות. כדי להימנע מהתכתשות עם הצי, ניסחנו שהם יהיו אחראים לסיורים מרוחקים — דבר שהוא כמובן הגיוני, כי היו להם המטוסים היחידים שיכלו לטוס למרחקים — וכדי להבטיח שנוכל לטוס מעל המים החלטנו שאנחנו נצא לסיורים הקרובים מבלי להגדיר אותם, כשלמעשה הדבר הסתכם בניסיון לאמן את האנשים שלנו לאתר צוללות עוינות שהתקרבו אל החוף. לא הייתה לזה שום חשיבות צבאית אחרת.

הרון הניח שסיור החופים האווירי יגיע עד למרחק של כשבעים קילומטרים מהחוף. מייג'ור ג'נרל פ' ל' מרטין, מפקד הזרוע האווירית של הצבא בהוואי בעת המתקפה, הניח שהסיור יגיע עד למרחק של כשישה־שמונה קילומטרים מהחוף. שני הקצינים הגבילו את משימת הסיור לאיתור "ממצאים חשודים" מתחת לפני המים או על פניהם.3 מבחינתו של מרטין, סיור החופים היה תמיד חלק ממשימה אחרת: "משני ל... אימונים" ו"לא סיור שהיה מיועד במיוחד עבור האזור". הסיור לא גילה מעולם שום צוללת. ערוץ התקשורת היה מכוון בשלב ראשון כלפי מפקדת זרוע האוויר בהוואי, לאחר מכן אל משרד הצבא, ורק אחר כך אל הצי. כיצד היה ערוץ זה מתַפקד במצב חירום קשה לומר, מאחר שמעולם לא עשו בו שימוש, אבל סביר להניח שהייתה נדרשת לפחות חצי שעה לצורך העברת מסר אל הצי. כל מה שסיור כזה היה עשוי לגלות על תקיפה אווירית עוינת היה מספק, לכל היותר, כמה דקות של התרעה למפקדת הזרוע האווירית. בבוקר של 7 בדצמבר הסיור לא פעל כלל, ושום כלי טיס אחר של הצבא לא נמצא באוויר.

שירות ההתרעה האווירית של הצבא (AWS)‏
שירות ההתרעה האווירית היה מורכב ב-7 בדצמבר ממרכז מידע בפורט שאפטר שבאי אוֹאהוּ, שנבנה זמן קצר לפני כן, ומכמה יחידות מכ"ם ניידות (SCR-270) מורכבות על משאיות, שהיו ממוקמות בקָאוָויְלוֹאה, בקאהוּקוּ פוינט (או אופָּנה), בקאאווה, בקוֹקוֹ הֶד, מאחורי פורט שאפטר ואולי גם בווָיָאנאה (ראו תרשים 1).