הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי
מכר
מאות
עותקים
הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי
מכר
מאות
עותקים

הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי

4 כוכבים (דירוג אחד)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אילן שיינפלד

אילן שיינפלד (נולד ברמת השרון ב-22 באפריל 1960) הוא משורר, סופר עברי ואיש יחסי ציבור, מראשוני היוצרים ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בישראל והצהירו על נטייתם המינית. שיינפלד הוא חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, בו זכה פעמיים, לראשונה בגיל שלושים (בשנת 1990) ובפעם השנייה בגיל 55 (בשנת 2015).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4v7bw49m

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"מדי שבוע אני בא לבקר בגן עדן, לראות אם נעמו למתים ימיהם, או שהם זקוקים לדבר־מה. המתים תמיד מודים לי ואומרים שאינם חסרים דבר. כל המכיר את גן עדן לא יתמה על כך. גן העדן עצום. אינך רואה היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. כרי דשא ירוק משתרעים בו, ועליהם המון עצים ושיחים בפריחתם. צורות שונות ומשונות יש לפרחי גן העדן, והמוני חרקים עפים ביניהם, מתאבקים באבקה זהובה ומפיצים אותה לכל עבר. גן העדן נמצא בפריחת תמיד. לא ייפלא שהמתים משתרעים על הדשא, בין השיחים הפורחים, פוערים את פיותיהם ויונקים מהם את צוּפם הכבד, הסמיך." 

בסיפוריו של אילן שיינפלד היקום, עולמות עליונים ותחתונים, נמצא תמיד בגלגול ותמורה: גופים משתנים, מגדרים מתחלפים, הזמן נסוג אחור ומתהפך. סיפורים אלה מותחים את מוטת כנפי הדמיון ומבקשים לברוא מציאות אחרת, פלאית, השומרת על זיקתה לממשות אך נוסקת ממנה הלאה.

הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי מפגיש את קוראיו הרבים של אילן שיינפלד עם קול ולשון שונים מאד מאלה שבהם הוא עושה שימוש ברומנים ההיסטוריים שלו, וחושפים שכבה נוספת — עכשווית, אוניברסלית ויצרית – במנעד הספרותי שלו. גם היא באה מזווית הראייה של האחר, של השונה.

אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר עטור פרסים, שמאחוריו שלושים ספרי שירה וסיפורת, הדרכה וילדים, ובהם רבי־המכר מעשה בטבעת, כשהמתים חזרו, אשת הפיראט היהודי והנזיר היהודי. הספר הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי מכנס לראשונה מקבץ מסיפוריו הקצרים, שמעולם לא ראו אור.
 

פרק ראשון

הנשרים

היא הביטה בו ונחרדה.

בנצי היה מכוסה בפצעים. כיבים היו פעורים בפניו, בעורו, על חזהו.

הוא פרם את חולצתו. הכיבים הנוראים נראו גם על צלעותיו ועל מורדות בטנו. כעת שמה לב שהם מופיעים גם על גפיו. פצעים דלקתיים, שנדמו כמו עיניים זולגות, אבל מה שזלג מהן היה דם ומוגלה, דם וסחי.

"מה הדברים האלה?" שאלה, לא מצליחה להסתיר את הזעזוע בקולה, "זה נראה כמו אבעבועות, כמו שחין."

"זה לא כל כך נורא," אמר, "זו אלרגיה."

"אלרגיה למה!?"

"לנשרים."

"איך אתה מגיע לנשרים!?"

בנצי ציחקק.

"אני צפָּר חובב. למדתי וטרינריה רק כדי שאוכל לטפל בעופות הבר, בציפורים."

"אבל אתה חשמלאי," קראה. הרי משום כך זימנה אותו אל ביתה. כדי לתקן קֶצר ברשת החשמל הביתית.

"נשרתי מלימודי הווטרינריה בפרק על הזוחלים," הודה, "אבל מאז התנדבתי בחוגי צפּרות, באגודה לשמירה על עופות הבר והפרא, במועצה לשימור הציפור הנודדת ובעמותת העופות והחי."

היא התיישבה תחתיה, ולא ידעה אם לברך על כך שהמאור חזר לביתה. אולי היה מוטב לה לשְׁרות בחשכה מאשר לראות את הזוועה הזאת.

אבל בד־בבד עם שאט הנפש התעוררה בה גם רִגשה מוזרה, והיא לא היתה יכולה להתעלם ממנה. היא חשה תשוקה לגעת בו, וכמו מבלי משׂים רטטה אצבעה אל זרועו החשופה, הנגועה, שהיתה מונחת על השולחן.

"היתה מגֵפת צהבת בקִני הנשרים בגולן," סיפר, "זו מחלה שתוקפת אותם קשה כשהם גוזלים. היו צריכים מתנדבים שיהיו מוכנים לטפס בחבלים על צוקי ההרים, כדי להגיע אל קני הנשרים מן האוויר, בלי שיריחו אותנו קודם, לרסס אותם ואת סביבותיהם — ולרדת למטה. אז התנדבתי. לא ידעתי מה יקרה לי עקב זה."

היא לא העלתה על הדעת שציפור מלכותית כזו, הדואה הרחק בשמים, עלולה לעורר תגובה חריפה כזו בעורו של אדם. שושי קירבה את ידה בהיסוס לזרועו העבה, השרירית. אצבעה עדיין רטטה לעברו בלא שליטה. בנצי הבחין בזה וחייך.

"את יכולה לגעת, זה לא מידבק."

היא נגעה בכיב הפעור והרגישה את רטיבות המוגלה בקצה אצבעה. לרגע נרתעה לאחור, אבל אז נענתה לדחף הקמאי שעלה מתוכה, והמשיכה לחפור בקצה אצבעה בתוך הפצע, בזרוע.

להפתעתה, ראתה איך העור והבשר מסתלקים מתחת אצבעותיה. מבוהלת הביטה לתוך עיניו. בנצי חייך אליה, מעודד אותה בניע ראש קל שתמשיך.

היא המשיכה לחפור בזרועו, הושיטה אליו גם את ידה האחרת ופרמה וקילפה מעליו את עורו בעשר אצבעות מתאוות, משתוקקות.

ואז ראתה:

בכל מקום שקרעה מעליו בשר מַדמִים נחשפה מוּטת כנפיו, ונוצות מרהיבות עין פרצו ממנה. לאט־לאט הלך ונחשף בפניה גופו הנפלא, המגויד, השרירי והמכונף של הנשר.

אשת השגריר הספרדי

עליתי בַּשביל המוביל אל בית השגריר הספרדי, כשפתאום תפסה אותי אשת השגריר ולפתה את ידיי ברכות.

היא השעינה את ראשה על גווי. יכולתי להריח את ריח הבושם שלה.

"מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מוקדמת?" שאלה אשת השגריר, "ערב ההקראה מתחיל רק באחת־עשרה בלילה."

"אין לי מושג," עניתי לה, "לא ידעתי שיש ערב הקראה באחת־עשרה בלילה. אמרו לי שהערב לנועם מתחיל בעוד כמה דקות."

"בשבע זה ערב לנועם, ובאחת־עשרה זה ערב הקראה לשׁוהם," הסבירה לי אשת השגריר, ואז הוסיפה, כממתיקת סוד. "נו, מצאת כבר מישהי שתישָׂא את ילדך?"

הסתובבתי אליה. סארי הודי ארוך, צבעוני, עטף את גופה הדשן. תמיד אהבתי אותה. את ממדיה, את שערה האסוף מאחורי קודקודה, את הפשטות שבה ניהלה את חייה.

זה לא כל כך פשוט להיות אשת שגריר, ועוד אשת השגריר הספרדי. כל היום אנשים זרים מסתובבים לך בבית ומצפים ממך שתמיד תיראי טוב, תתלבשי טוב ותחייכי לכולם.

אבל היא היתה אשת שגריר אחרת, עצמאית. היא לא היתה מוכנה לרקוד להם פלמנקו. רק כשרוחה היתה טובה עליה, בחברת ידידים קרובים כמוני, היתה מניפה את ידיה מעל ראשה ועושה כמה תנועות מחול, מניעה באיטיות את גופה החושני, הגדול, אנה ואנה, מתמכרת לקצב, למוזיקה.

באותם רגעים תמיד היתה בשבילי האישה הגדולה מכולן.

"לא," אמרתי לה בעצב. "זה לא כל כך פשוט, מתברר."

"אל תהיה אידיוט," תפסה את ידיי בידיה החמות והביטה אל תוך עיניי, "איך אתה חושב שהכרתי את בעלי?"

משכתי בכתפיי.

"אין לי מושג. מאיפה לי לדעת?"

היא חייכה אליי וליטפה את לחיי בידה.

"פעם היינו כמוך, בעלי ואני. עד שהכרנו על יד המפָּל."

"איזה מפל?"

"משנה לך השם שלו?" צחקה, "מפלי איגוּאיסו, בארגנטינה. מפלים עצומים, ענקיים, שהמים נופלים בהם בעוצמה כזו שהנשימה נעתקת."

יכולתי לראות את המפל בעיני רוחי. היא השתהתה רגע. "זה קרה, כמובן, כששנינו נסחפנו במים ונפלנו מן המפל למטה," הוסיפה.

נשימתי נעתקה. בחלומותיי הפרועים ביותר לא הייתי יכול לראות את השגריר הספרדי ואשתו נסחפים במימי מפל, בזרמיו המהירים, האכזריים, וניתכים עמו מטה.

היא תפסה בידי.

"בוא, נלך לגינה הפנימית ואספר לך את ההמשך."

"אבל מה עם הערב לנועם?" נבהלתי.

נועם עמד בכניסה ובירך אישית את הבאים. לא רציתי לאכזב אותו. בכל זאת, עבדנו הרבה שנים יחד, ואני מכיר לו טובה על כל אחת מהן.

"הוא יסתדר גם בלעדיך," צחקה אשת השגריר. "בוא, בוא אחריי," משכה אותי אל מעֵבר לגדר החיה הגבוהה, שגדלה בצורת עיגול, מאחורי אולם האירועים הרשמי בבית השגריר, וסגרה בתוכה מים ניתכים במתחם חשאי של דשא.

הג'ירפה

היא שכבה בכיסא נוח על הדשא, בקאנטרי גורן־גולדשטיין, והחזיקה בספר. קשה לומר שקראה בו. מדי רגע נשאה את עיניה ממנו והביטה בגברים החולפים על פניה.

היא היתה לבושה בבגד־ים בהיר חלמוני, שבקושי כיסה את גופה השזוף. שערה היה קצר ודִבשי, ועיניה הירוקות מפתות. כשהשתהו עליי, הרגשתי איך היא סוקרת אותי
במבט קצר ומתעכבת על הקעקוע המתמתח על עמוד השדרה שלי.

ואז היא פרצה בצחוק מתגלגל. היא השמיטה מידה את הספר, לא מסוגלת לעצור בעד עצמה.

לא הבנתי מדוע היא צוחקת.

היא הביטה בי מלאת עליצות וסכה בכפה על פיה, כמנסה לסכור את שחוקה. "אני מצטערת," אמרה, "אבל הג'ירפה..." הצביעה עליה ופרצה שוב בצחוק קולני.

"מה יש לג'ירפה!?" שאלתי, קצר־רוח.

"היא רטובה!" התפוצצה מצחוק, "בחיים שלי לא ראיתי ג'ירפה אחרי אמבטיה!"

"אני לא מבין מה כל כך מצחיק פה," אמרתי בקול יבש. "אילו היתה לי כתובת קעקע של שושנת מים, זה היה נראה לך יותר?"

את הג'ירפה עשיתי ליום ההולדת של בן הזוג שלי, נוח, וטרינר, שמאוד אוהב חיות, אבל הכי הוא אוהב ג'ירפות. הוא אומר שהן החיות הכי אציליות בטבע. דקות וגבוהות כמו נערים במרוצה.

"סוניה," אמרה. שמעתי את המבטא בקולה, "מצטערת."

הנעתי בראשי.

"רוצה לשבת?" פינתה לי מקום לידה, על כיסא הנוח.

התיישבתי. הרמתי ביד את ספרה ושאלתי אותה מה פתאום היא קוראת קירקגור באמצע הקאנטרי בשכונת שפירא, בשבת, ביום קיץ.

היא צחקה ואמרה לי שהיא טיפוס ששואל שאלות. אמרתי לה שגם אני ככה. שום דבר לא קבוע אצלי, הכול נבחן בניסוי וטעייה.

זה מצא חן בעיניה. היא הציעה לי לנסות אותה. הינהנתי.

רק כשקמה מכיסא הנוח, הבחנתי בגובהה. היא היתה גבוהה, גמלונית, אצילית. כמו ג'ירפה.

הלכנו אליה הביתה.

מאז אני נפגש איתה אחת לשבוע, בשבת, אחרי הבריכה. לנוח אני אומר שאני שוחה שעתיים. הוא יודע שסגנון השחייה היחיד שלמדתי בילדותי הוא חזֶה, וזה מה שאני שוחה, באיטיות, אבל בקצב. מאז נפגעו הברכיים שלי מרוב אימון אירובי, ומנהל חדר הכושר הזהיר אותי שאם לא אפסיק לרוץ אזדקק לקביים, אני מקפיד לא לרוץ ולא ללכת מרחקים ארוכים, אבל בא לבריכה לשׂחות בה מדי בוקר.

אבל סוניה גרה גבוה בבלוק, מעל הבניין של צער בעלי חיים. ובכל פעם שאני בא אליה אני יוצא למרפסת, שומע את נביחות הכלבים העזובים בכלובים, ומתבייש.

אשתי לעתיד

אישה גבוהה, רזה ואלגנטית הלכה לבדה באמצע קניון חיפה. היא נעצרה נדהמת מול מישהי ואז עטה עליה בחיבוק, פניה מסמיקים, וגיצֵי שמחה ניתזים מעיניה.

הן התחבקו בהתלהבות ושתיהן פצחו בו־זמנית בדיבור מהיר, באמצע הקניון, מנסות לגַשר על פער השנים.

הבטתי בה.

זו היתה האישה היפה ביותר שראיתי בימי חיי.

שערה היה זהוב, לא חלק ולא מתולתל, גולש, חתוך עד כתפיה.

עיניה תכולות, שיניה צחות ולבנות.

היא לבשה מכנסיים המבליטים את אגן ירכיה, את
שוקיה הדשנות, וסוודר תכלת היה מתוח על שדיה היפים, המלאים.

היא הדיפה שִׂמחה, חברוּת ומיניות משוחררת.

ניגשתי אליה.

"את האישה היפה של חיי," אמרתי לה, "מעולם לא ראיתי יפה ממך, מושכת ממך. לכן, למרות שאני הומו ומסתובב כבר שנים עם גברים, אני רוצה שתהיי לאשתי."

היא אמרה שיש לה חבר.

חברתה, שלא פגשה זה שנים, הביטה עליי כעל מי שדעתו נטרפה עליו.

לא נהוג שגבר זר מציע נישואים לאישה זרה, צעירה ממנו בשנים, באמצע קניון הומה בעיר גדולה.

עמדתי מולן עם עגלת התאומים, ושני בניי בתוכה. הן הביטו בי ובעגלה לסירוגין.

"אלה הבנים שלי," הוספתי, "אבל אין לי אישה. הם נולדו מפונדקאות. אני מגדל אותם לבדי."

"מדהים," אמרה אשתי לעתיד.

ואז נבהלה. אולי אני מחפש פשוט מישהי שתטפל בילדיי?

"לא, לא," הרגעתי אותה, "את באמת האישה הראשונה שמצאה חן בעיניי זה שנים. מה זה מצאה חן בעיניי, מטריפה אותי. קשה לי אפילו לדבר במחיצתך."

"אל תגזים," צחקה, "וחוץ מזה יש לי חבר, רציני. אנחנו יוצאים כבר כמה שנים ומתכוונים להתחתן."

"הבשורה הטובה היא שאת עוד לא נשואה," חייכתי.

"טוב, אני חושבת שאני הולכת," כיחכחה בגרונה חברתה מן העבר, "אני מרגישה די מיותרת בתוך כל העסק הזה."

אשתי לעתיד הביטה בחברתה ובי במבוכה, לא יודעת מה לעשות. את חברתה לא פגשה זה שנים, ויש להן המון להשלים. אבל לא בכל יום ניגש אליה הומו, אב לתאומים, בקניון, ומציע לה נישואים. יש לה חבר, יִנוֹן, או ינאי, לא ממש קלטתי, כי הייתי ממוקד בה, לא בבן זוגה לשעבר, לשעבר מבחינתי, כמובן.

תפסתי ברוך בכף ידה.

"בואי נשב קצת," הפצרתי בה, "פה, ליד שולחן בבית הקפה של הקונדיטוריה, ונדבר."

אשתי לעתיד שלחה מבט מתנצל בחברתה.

"זה בסדר," חייכה אליה חברתה, "נצטלצל." היא הביטה בי, היישר לתוך עיניי, המוצפות באהבה ובכמיהה שאין להן פשר, הפטירה, "אני רק מקווה שאת יודעת מה את עושה," והלכה משם, מותירה את שנינו זה מול זו.

פני אשתי לעתיד התקדרו לרגע. ענן חלף על פניה היפים ונעלם.

"מה מטריד אותך?" שאלתי אותה, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.

"רק נפגשנו, אחרי שנים, וכבר היא מתנשׂאת עליי," הפטירה אשתי לעתיד.

אפילו את שמה לא ידעתי. שאלתי. היא אמרה ששמה חמוטל.

"שם יפה, חמוטל," אמרתי לה, "אני מכיר כמה נשים ששמן חמוטל. אבל אף אחת מהן לא יפה כמוך וכמו שמך."

התיישבנו בבית הקפה. הזמנתי אספרסו, היא הזמינה קפה הפוך נטול, בלי קצף. הצעתי לה מאפה. היא סירבה. לי היה קשה להתאפק. הזמנתי פאי תפוחים.

ישבנו ודיברנו. הקפה והפאי הגיעו. הקפה היה רותח והפאי חם. לא הבנתי מדוע מחממים את כופתת הבצק המתוק, המלאה בתפוחי עץ מבושלים בסוכר.

נטלתי לידי כפית, אמרתי לעצמי בקול רם, "קוּצָ'ריטָה," ובצעתי את הפאי.

"מה זה קוצ'ריטה?" שאלה אשתי לעתיד.

"כפית בספרדית," שׂחקתי.

"אתה יודע ספרדית??" השתאתה. הינהנתי. "איזה כיף לך. בעיניי זו שפה נהדרת."

"בעיניי זו שפת האהבה," עניתי לה בפה מלא תפוחים.

חתכתי בקצה הכפית מעט מן הפאי, הרמתי את הכפית והסעתי אותה אל פיה.

היא פשׂקה קמעה את שפתיה, מגלה את שיניה הלבנות, פערה את פיה שמבעדו נשקף חכּהּ הוורוד, המתוק.

קירבתי את הכפית אל שפתיה והאכלתי אותה כפית אחר כפית, באיטיות, בכוונה גדולה, בפאי תפוחים.

ניכר בה שהיא מתענגת.

"ומה איתך?" שאלה בפה מלא.

"אני יכול לגמור רק מזה שאני רואה אותך נהנית," השבתי לה, נוטל את ידה ושם אותה על מפשעתי. שתרגיש מה היא עושה לי, אשתי לעתיד, איך הבליטה באזור החלציים שלי בוערת.

ינון, או ינאי, הופכים לזיכרון רחוק. יחד איתם גם זהותי נעלמת, הזהות שעמלתי עליה שנים כדי לבנותה, לייצבה, לייצרה מתוך האין.

אינני זקוק לה עוד. אינני זקוק עוד לשום תווית, תגית או מסכה לחסות מאחוריהן.

אני שלה, והיא שלי.

החיים שלנו נראים כמו רכבת, שיושבים ועוברים בה אנשים. פעם אתה כאן ופעם אתה שם. פעם הייתי הומו. עכשיו אני סטרייט. אני חי עם שני הבנים וחמוטל בגבעתיים, בדירה מרווחת של שלושה חדרים.

מדי יום נישואים אנחנו שוכבים, אוכלים פאי תפוחים ומדברים בספרדית.

אילן שיינפלד

אילן שיינפלד (נולד ברמת השרון ב-22 באפריל 1960) הוא משורר, סופר עברי ואיש יחסי ציבור, מראשוני היוצרים ההומוסקסואלים שיצאו מהארון בישראל והצהירו על נטייתם המינית. שיינפלד הוא חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, בו זכה פעמיים, לראשונה בגיל שלושים (בשנת 1990) ובפעם השנייה בגיל 55 (בשנת 2015).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4v7bw49m

עוד על הספר

הסוכנות לתיקון עבר רב־שכבתי אילן שיינפלד

הנשרים

היא הביטה בו ונחרדה.

בנצי היה מכוסה בפצעים. כיבים היו פעורים בפניו, בעורו, על חזהו.

הוא פרם את חולצתו. הכיבים הנוראים נראו גם על צלעותיו ועל מורדות בטנו. כעת שמה לב שהם מופיעים גם על גפיו. פצעים דלקתיים, שנדמו כמו עיניים זולגות, אבל מה שזלג מהן היה דם ומוגלה, דם וסחי.

"מה הדברים האלה?" שאלה, לא מצליחה להסתיר את הזעזוע בקולה, "זה נראה כמו אבעבועות, כמו שחין."

"זה לא כל כך נורא," אמר, "זו אלרגיה."

"אלרגיה למה!?"

"לנשרים."

"איך אתה מגיע לנשרים!?"

בנצי ציחקק.

"אני צפָּר חובב. למדתי וטרינריה רק כדי שאוכל לטפל בעופות הבר, בציפורים."

"אבל אתה חשמלאי," קראה. הרי משום כך זימנה אותו אל ביתה. כדי לתקן קֶצר ברשת החשמל הביתית.

"נשרתי מלימודי הווטרינריה בפרק על הזוחלים," הודה, "אבל מאז התנדבתי בחוגי צפּרות, באגודה לשמירה על עופות הבר והפרא, במועצה לשימור הציפור הנודדת ובעמותת העופות והחי."

היא התיישבה תחתיה, ולא ידעה אם לברך על כך שהמאור חזר לביתה. אולי היה מוטב לה לשְׁרות בחשכה מאשר לראות את הזוועה הזאת.

אבל בד־בבד עם שאט הנפש התעוררה בה גם רִגשה מוזרה, והיא לא היתה יכולה להתעלם ממנה. היא חשה תשוקה לגעת בו, וכמו מבלי משׂים רטטה אצבעה אל זרועו החשופה, הנגועה, שהיתה מונחת על השולחן.

"היתה מגֵפת צהבת בקִני הנשרים בגולן," סיפר, "זו מחלה שתוקפת אותם קשה כשהם גוזלים. היו צריכים מתנדבים שיהיו מוכנים לטפס בחבלים על צוקי ההרים, כדי להגיע אל קני הנשרים מן האוויר, בלי שיריחו אותנו קודם, לרסס אותם ואת סביבותיהם — ולרדת למטה. אז התנדבתי. לא ידעתי מה יקרה לי עקב זה."

היא לא העלתה על הדעת שציפור מלכותית כזו, הדואה הרחק בשמים, עלולה לעורר תגובה חריפה כזו בעורו של אדם. שושי קירבה את ידה בהיסוס לזרועו העבה, השרירית. אצבעה עדיין רטטה לעברו בלא שליטה. בנצי הבחין בזה וחייך.

"את יכולה לגעת, זה לא מידבק."

היא נגעה בכיב הפעור והרגישה את רטיבות המוגלה בקצה אצבעה. לרגע נרתעה לאחור, אבל אז נענתה לדחף הקמאי שעלה מתוכה, והמשיכה לחפור בקצה אצבעה בתוך הפצע, בזרוע.

להפתעתה, ראתה איך העור והבשר מסתלקים מתחת אצבעותיה. מבוהלת הביטה לתוך עיניו. בנצי חייך אליה, מעודד אותה בניע ראש קל שתמשיך.

היא המשיכה לחפור בזרועו, הושיטה אליו גם את ידה האחרת ופרמה וקילפה מעליו את עורו בעשר אצבעות מתאוות, משתוקקות.

ואז ראתה:

בכל מקום שקרעה מעליו בשר מַדמִים נחשפה מוּטת כנפיו, ונוצות מרהיבות עין פרצו ממנה. לאט־לאט הלך ונחשף בפניה גופו הנפלא, המגויד, השרירי והמכונף של הנשר.

אשת השגריר הספרדי

עליתי בַּשביל המוביל אל בית השגריר הספרדי, כשפתאום תפסה אותי אשת השגריר ולפתה את ידיי ברכות.

היא השעינה את ראשה על גווי. יכולתי להריח את ריח הבושם שלה.

"מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מוקדמת?" שאלה אשת השגריר, "ערב ההקראה מתחיל רק באחת־עשרה בלילה."

"אין לי מושג," עניתי לה, "לא ידעתי שיש ערב הקראה באחת־עשרה בלילה. אמרו לי שהערב לנועם מתחיל בעוד כמה דקות."

"בשבע זה ערב לנועם, ובאחת־עשרה זה ערב הקראה לשׁוהם," הסבירה לי אשת השגריר, ואז הוסיפה, כממתיקת סוד. "נו, מצאת כבר מישהי שתישָׂא את ילדך?"

הסתובבתי אליה. סארי הודי ארוך, צבעוני, עטף את גופה הדשן. תמיד אהבתי אותה. את ממדיה, את שערה האסוף מאחורי קודקודה, את הפשטות שבה ניהלה את חייה.

זה לא כל כך פשוט להיות אשת שגריר, ועוד אשת השגריר הספרדי. כל היום אנשים זרים מסתובבים לך בבית ומצפים ממך שתמיד תיראי טוב, תתלבשי טוב ותחייכי לכולם.

אבל היא היתה אשת שגריר אחרת, עצמאית. היא לא היתה מוכנה לרקוד להם פלמנקו. רק כשרוחה היתה טובה עליה, בחברת ידידים קרובים כמוני, היתה מניפה את ידיה מעל ראשה ועושה כמה תנועות מחול, מניעה באיטיות את גופה החושני, הגדול, אנה ואנה, מתמכרת לקצב, למוזיקה.

באותם רגעים תמיד היתה בשבילי האישה הגדולה מכולן.

"לא," אמרתי לה בעצב. "זה לא כל כך פשוט, מתברר."

"אל תהיה אידיוט," תפסה את ידיי בידיה החמות והביטה אל תוך עיניי, "איך אתה חושב שהכרתי את בעלי?"

משכתי בכתפיי.

"אין לי מושג. מאיפה לי לדעת?"

היא חייכה אליי וליטפה את לחיי בידה.

"פעם היינו כמוך, בעלי ואני. עד שהכרנו על יד המפָּל."

"איזה מפל?"

"משנה לך השם שלו?" צחקה, "מפלי איגוּאיסו, בארגנטינה. מפלים עצומים, ענקיים, שהמים נופלים בהם בעוצמה כזו שהנשימה נעתקת."

יכולתי לראות את המפל בעיני רוחי. היא השתהתה רגע. "זה קרה, כמובן, כששנינו נסחפנו במים ונפלנו מן המפל למטה," הוסיפה.

נשימתי נעתקה. בחלומותיי הפרועים ביותר לא הייתי יכול לראות את השגריר הספרדי ואשתו נסחפים במימי מפל, בזרמיו המהירים, האכזריים, וניתכים עמו מטה.

היא תפסה בידי.

"בוא, נלך לגינה הפנימית ואספר לך את ההמשך."

"אבל מה עם הערב לנועם?" נבהלתי.

נועם עמד בכניסה ובירך אישית את הבאים. לא רציתי לאכזב אותו. בכל זאת, עבדנו הרבה שנים יחד, ואני מכיר לו טובה על כל אחת מהן.

"הוא יסתדר גם בלעדיך," צחקה אשת השגריר. "בוא, בוא אחריי," משכה אותי אל מעֵבר לגדר החיה הגבוהה, שגדלה בצורת עיגול, מאחורי אולם האירועים הרשמי בבית השגריר, וסגרה בתוכה מים ניתכים במתחם חשאי של דשא.

הג'ירפה

היא שכבה בכיסא נוח על הדשא, בקאנטרי גורן־גולדשטיין, והחזיקה בספר. קשה לומר שקראה בו. מדי רגע נשאה את עיניה ממנו והביטה בגברים החולפים על פניה.

היא היתה לבושה בבגד־ים בהיר חלמוני, שבקושי כיסה את גופה השזוף. שערה היה קצר ודִבשי, ועיניה הירוקות מפתות. כשהשתהו עליי, הרגשתי איך היא סוקרת אותי
במבט קצר ומתעכבת על הקעקוע המתמתח על עמוד השדרה שלי.

ואז היא פרצה בצחוק מתגלגל. היא השמיטה מידה את הספר, לא מסוגלת לעצור בעד עצמה.

לא הבנתי מדוע היא צוחקת.

היא הביטה בי מלאת עליצות וסכה בכפה על פיה, כמנסה לסכור את שחוקה. "אני מצטערת," אמרה, "אבל הג'ירפה..." הצביעה עליה ופרצה שוב בצחוק קולני.

"מה יש לג'ירפה!?" שאלתי, קצר־רוח.

"היא רטובה!" התפוצצה מצחוק, "בחיים שלי לא ראיתי ג'ירפה אחרי אמבטיה!"

"אני לא מבין מה כל כך מצחיק פה," אמרתי בקול יבש. "אילו היתה לי כתובת קעקע של שושנת מים, זה היה נראה לך יותר?"

את הג'ירפה עשיתי ליום ההולדת של בן הזוג שלי, נוח, וטרינר, שמאוד אוהב חיות, אבל הכי הוא אוהב ג'ירפות. הוא אומר שהן החיות הכי אציליות בטבע. דקות וגבוהות כמו נערים במרוצה.

"סוניה," אמרה. שמעתי את המבטא בקולה, "מצטערת."

הנעתי בראשי.

"רוצה לשבת?" פינתה לי מקום לידה, על כיסא הנוח.

התיישבתי. הרמתי ביד את ספרה ושאלתי אותה מה פתאום היא קוראת קירקגור באמצע הקאנטרי בשכונת שפירא, בשבת, ביום קיץ.

היא צחקה ואמרה לי שהיא טיפוס ששואל שאלות. אמרתי לה שגם אני ככה. שום דבר לא קבוע אצלי, הכול נבחן בניסוי וטעייה.

זה מצא חן בעיניה. היא הציעה לי לנסות אותה. הינהנתי.

רק כשקמה מכיסא הנוח, הבחנתי בגובהה. היא היתה גבוהה, גמלונית, אצילית. כמו ג'ירפה.

הלכנו אליה הביתה.

מאז אני נפגש איתה אחת לשבוע, בשבת, אחרי הבריכה. לנוח אני אומר שאני שוחה שעתיים. הוא יודע שסגנון השחייה היחיד שלמדתי בילדותי הוא חזֶה, וזה מה שאני שוחה, באיטיות, אבל בקצב. מאז נפגעו הברכיים שלי מרוב אימון אירובי, ומנהל חדר הכושר הזהיר אותי שאם לא אפסיק לרוץ אזדקק לקביים, אני מקפיד לא לרוץ ולא ללכת מרחקים ארוכים, אבל בא לבריכה לשׂחות בה מדי בוקר.

אבל סוניה גרה גבוה בבלוק, מעל הבניין של צער בעלי חיים. ובכל פעם שאני בא אליה אני יוצא למרפסת, שומע את נביחות הכלבים העזובים בכלובים, ומתבייש.

אשתי לעתיד

אישה גבוהה, רזה ואלגנטית הלכה לבדה באמצע קניון חיפה. היא נעצרה נדהמת מול מישהי ואז עטה עליה בחיבוק, פניה מסמיקים, וגיצֵי שמחה ניתזים מעיניה.

הן התחבקו בהתלהבות ושתיהן פצחו בו־זמנית בדיבור מהיר, באמצע הקניון, מנסות לגַשר על פער השנים.

הבטתי בה.

זו היתה האישה היפה ביותר שראיתי בימי חיי.

שערה היה זהוב, לא חלק ולא מתולתל, גולש, חתוך עד כתפיה.

עיניה תכולות, שיניה צחות ולבנות.

היא לבשה מכנסיים המבליטים את אגן ירכיה, את
שוקיה הדשנות, וסוודר תכלת היה מתוח על שדיה היפים, המלאים.

היא הדיפה שִׂמחה, חברוּת ומיניות משוחררת.

ניגשתי אליה.

"את האישה היפה של חיי," אמרתי לה, "מעולם לא ראיתי יפה ממך, מושכת ממך. לכן, למרות שאני הומו ומסתובב כבר שנים עם גברים, אני רוצה שתהיי לאשתי."

היא אמרה שיש לה חבר.

חברתה, שלא פגשה זה שנים, הביטה עליי כעל מי שדעתו נטרפה עליו.

לא נהוג שגבר זר מציע נישואים לאישה זרה, צעירה ממנו בשנים, באמצע קניון הומה בעיר גדולה.

עמדתי מולן עם עגלת התאומים, ושני בניי בתוכה. הן הביטו בי ובעגלה לסירוגין.

"אלה הבנים שלי," הוספתי, "אבל אין לי אישה. הם נולדו מפונדקאות. אני מגדל אותם לבדי."

"מדהים," אמרה אשתי לעתיד.

ואז נבהלה. אולי אני מחפש פשוט מישהי שתטפל בילדיי?

"לא, לא," הרגעתי אותה, "את באמת האישה הראשונה שמצאה חן בעיניי זה שנים. מה זה מצאה חן בעיניי, מטריפה אותי. קשה לי אפילו לדבר במחיצתך."

"אל תגזים," צחקה, "וחוץ מזה יש לי חבר, רציני. אנחנו יוצאים כבר כמה שנים ומתכוונים להתחתן."

"הבשורה הטובה היא שאת עוד לא נשואה," חייכתי.

"טוב, אני חושבת שאני הולכת," כיחכחה בגרונה חברתה מן העבר, "אני מרגישה די מיותרת בתוך כל העסק הזה."

אשתי לעתיד הביטה בחברתה ובי במבוכה, לא יודעת מה לעשות. את חברתה לא פגשה זה שנים, ויש להן המון להשלים. אבל לא בכל יום ניגש אליה הומו, אב לתאומים, בקניון, ומציע לה נישואים. יש לה חבר, יִנוֹן, או ינאי, לא ממש קלטתי, כי הייתי ממוקד בה, לא בבן זוגה לשעבר, לשעבר מבחינתי, כמובן.

תפסתי ברוך בכף ידה.

"בואי נשב קצת," הפצרתי בה, "פה, ליד שולחן בבית הקפה של הקונדיטוריה, ונדבר."

אשתי לעתיד שלחה מבט מתנצל בחברתה.

"זה בסדר," חייכה אליה חברתה, "נצטלצל." היא הביטה בי, היישר לתוך עיניי, המוצפות באהבה ובכמיהה שאין להן פשר, הפטירה, "אני רק מקווה שאת יודעת מה את עושה," והלכה משם, מותירה את שנינו זה מול זו.

פני אשתי לעתיד התקדרו לרגע. ענן חלף על פניה היפים ונעלם.

"מה מטריד אותך?" שאלתי אותה, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.

"רק נפגשנו, אחרי שנים, וכבר היא מתנשׂאת עליי," הפטירה אשתי לעתיד.

אפילו את שמה לא ידעתי. שאלתי. היא אמרה ששמה חמוטל.

"שם יפה, חמוטל," אמרתי לה, "אני מכיר כמה נשים ששמן חמוטל. אבל אף אחת מהן לא יפה כמוך וכמו שמך."

התיישבנו בבית הקפה. הזמנתי אספרסו, היא הזמינה קפה הפוך נטול, בלי קצף. הצעתי לה מאפה. היא סירבה. לי היה קשה להתאפק. הזמנתי פאי תפוחים.

ישבנו ודיברנו. הקפה והפאי הגיעו. הקפה היה רותח והפאי חם. לא הבנתי מדוע מחממים את כופתת הבצק המתוק, המלאה בתפוחי עץ מבושלים בסוכר.

נטלתי לידי כפית, אמרתי לעצמי בקול רם, "קוּצָ'ריטָה," ובצעתי את הפאי.

"מה זה קוצ'ריטה?" שאלה אשתי לעתיד.

"כפית בספרדית," שׂחקתי.

"אתה יודע ספרדית??" השתאתה. הינהנתי. "איזה כיף לך. בעיניי זו שפה נהדרת."

"בעיניי זו שפת האהבה," עניתי לה בפה מלא תפוחים.

חתכתי בקצה הכפית מעט מן הפאי, הרמתי את הכפית והסעתי אותה אל פיה.

היא פשׂקה קמעה את שפתיה, מגלה את שיניה הלבנות, פערה את פיה שמבעדו נשקף חכּהּ הוורוד, המתוק.

קירבתי את הכפית אל שפתיה והאכלתי אותה כפית אחר כפית, באיטיות, בכוונה גדולה, בפאי תפוחים.

ניכר בה שהיא מתענגת.

"ומה איתך?" שאלה בפה מלא.

"אני יכול לגמור רק מזה שאני רואה אותך נהנית," השבתי לה, נוטל את ידה ושם אותה על מפשעתי. שתרגיש מה היא עושה לי, אשתי לעתיד, איך הבליטה באזור החלציים שלי בוערת.

ינון, או ינאי, הופכים לזיכרון רחוק. יחד איתם גם זהותי נעלמת, הזהות שעמלתי עליה שנים כדי לבנותה, לייצבה, לייצרה מתוך האין.

אינני זקוק לה עוד. אינני זקוק עוד לשום תווית, תגית או מסכה לחסות מאחוריהן.

אני שלה, והיא שלי.

החיים שלנו נראים כמו רכבת, שיושבים ועוברים בה אנשים. פעם אתה כאן ופעם אתה שם. פעם הייתי הומו. עכשיו אני סטרייט. אני חי עם שני הבנים וחמוטל בגבעתיים, בדירה מרווחת של שלושה חדרים.

מדי יום נישואים אנחנו שוכבים, אוכלים פאי תפוחים ומדברים בספרדית.