התנגדות 1 - הוד מעלתך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התנגדות 1 - הוד מעלתך
מכר
אלפי
עותקים
התנגדות 1 - הוד מעלתך
מכר
אלפי
עותקים

התנגדות 1 - הוד מעלתך

4.3 כוכבים (199 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2735מקורי
ספר מודפס
4968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

תקציר

"אני לא מאמינה שפעם חשבתי שאתה חבר שלי! אני לא מאמינה שהייתה בי תקווה שתעזור לי! אני מצטערת על היום שהכרתי אותך. אתה גרוע יותר מכל גבר אחר שפגשתי בחיי." 

מריאן לופן
ברגע שאנחנו נפגשים מחדש ברור שהארי כבר לא הילד חסר הבית שהתאהבתי בו בילדותי. הוא האדם האחרון שאליו אני אמורה לפנות כי הוא שונא אותי ואין לי מושג למה, אך אין לי ברירה, אני צריכה את הקשרים שלו כדי להציל את אחותי. הארי לא מוכן לעזור לי ללא התשלום המתאים, ולא כסף הוא רוצה. 

הארי מארט
מריאן הייתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שבגדה בי. היא הייתה צריכה לדעת שאעקוב אחר כל צעד שלה ולהבין שיגיע הזמן שבו אנקום את נקמתי בה ובכל מי שהיה מעורב. חוב איננו מסולק כאשר האדם מת, ומבחינתי עליה לשלם על מעשיו של אביה. זה חוב של כבוד, חוב של נקמה, משהו שכסף לעולם לא יוכל לפצות עליו, ומריאן היא רק אמצעי להשגת מטרה.

הוד מעלתך מאת דיאן אל הוא רומן פשע על הקרטל הכי מסוכן בעולם. זה הספר הראשון בסדרת התנגדות. הספרים הנוספים בסדרה: הוד מלכותך, הוד רוממותה. דיאן אל, הכותבת בשם עט, היא סנסציה ברשתות החברתיות, עם מיליוני צפיות בוואטפד ואלפי עוקבים בטיקטוק.

פרק ראשון

1

מריאן
בת חמש־עשרה

"מריאן לופן?" המורה קורא.

אני מרימה את ידי כדי לסמן שאני נוכחת ואז מחזירה את ראשי למחברת וממשיכה לשרבט פני דוב על הדף המשובץ. אבא אומר שאני צריכה להמשיך בחיי כרגיל. כלומר, אני צריכה להראות שאני ממשיכה את חיי כרגיל, אף ששום דבר לא רגיל בחיים שלי. לא מאז שאבא החזיר את לואר לבית.

אני שמחה שהיא חזרה, אחרי הכול היא אחותי. הבעיה היא שמאז שחזרה אנחנו עסוקים במשחק מחבואים עם אנשים שלא יסיימו את המשחק בלדפוק על הקיר ולהכריז 'אחת, שתיים, שלוש, מצאתי אותך!'. לא! אם הם ימצאו אותנו, הם כנראה יהרגו אותנו.

אני בולעת את רוקי ולוחצת על שרשרת שעון הכיס שאבא נתן לי בשנה שעברה ליום ההולדת. הצלצול מסמן לנו על סיום יום הלימודים, ושוב אני מתקשה להבין איך השיעור הסתיים אם הוא רק התחיל לפני... אני מסתכלת על השעון ורואה שחלפו ארבעים וחמש דקות מאז התחלנו בשיעור.

בדרכי הביתה אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי. כל כמה דקות אני מסתובבת לאחור כדי לבחון את הסביבה, ולא רואה שום דבר חשוד. אולי זאת החרדה שלי?

אף שאני בטוחה שמדובר בדמיוני, אני בוחרת בדרך הארוכה הביתה. לא אסכן את לואר. אני מציצה בשעון הכיס התלוי על השרשרת. חלפו עשרים דקות מאז התחלתי ללכת, פי שניים מהזמן שלוקח לי בדרך כלל. אני מסתובבת לאחור שוב ורואה נער משחק בטלפון נייד. הוא לא מייחס אליי חשיבות.

כן, זו רק החרדה.

הנייד שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהכיס ועל המסך מופיע שמו של אבא. מוזר לראות שאבא שמור לי בנייד בשם 'ז'אן', אך הוא התעקש. הוא טוען שהקשר בינינו עלול לסכן אותי. "הלו?"

"מֶר, תוכלי הערב ללכת לבית היתומים?" הוא שואל. כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח צמוד למסך המחשב. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא ואני מתנדבים בבתי יתומים ברחבי העיר, אבל בזמן האחרון נכנס לאבא ג'וק חדש לראש, הוא רוצה שאלך לבית יתומים מסוים ואקח לשם שמיכות, בגדים ואוכל שהוא אוסף. הוא לא הסביר לי למה בזמן האחרון הוא מתמקד דווקא בבית היתומים הזה.

לא באמת אכפת לי למה. אני מאושרת ללכת לבית היתומים הזה כי זה אומר שאני עומדת לראות אותו.

אבא מוציא הרבה כסף על תרומות. אני לא יודעת איך הוא מרוויח את הכסף. "הבטחתי ללואר שנצפה הלילה בסרט השלישי בסדרת סרטי 'הארי פוטר'," אני אומרת, אף שאני מצפה ללכת לבית היתומים, או נכון יותר, לסמטה הסמוכה לו.

"תצפו בו אחרי שתחזרי," אבא עונה.

"או־קיי." אני מחייכת לעצמי.

"הבגדים מוכנים בכניסה לבית בשקיות, אני אוהב אותך," הוא מזכיר לי, כמו תמיד.

"גם אני."

כשאני מגיעה אל הבית, אני מוצאת בכניסה שקית בגדים גדולה ותיק גב שחור. לואר יושבת בישיבה אינדיאנית על הספה, שקועה בסרט השני בסדרה של הארי פוטר, אותו סרט שבו צפינו אתמול.

"לו, איפה אבא?" אני שואלת וסוגרת את הדלת.

היא מצביעה לכיוון חדר השינה היחיד שיש לנו בדירה בלי לנתק את עיניה מהמסך. אני הולכת לשם ומוצאת אותו מקליד בריכוז מוחלט. אבא לא מסכים שנפריע לו בזמן העבודה, ובטח לא כשהוא מרוכז כל־כך. אז אני מסתובבת ושבה על עקביי לכיוון הבגדים שנמצאים בכניסה לבית.

"התיק השחור הוא בשביל החבר החדש שלך," אבא קורא מהחדר. אף שלא הודעתי לו על הגעתי, הוא שם לב לכך. אני מסתובבת וחוזרת אל פתח חדרו, מסתכלת עליו בשאלה. "הילד שגר ליד בית היתומים, זה שאת מדברת איתו כשאת מבקרת שם," הוא מסביר.

"איך אתה יודע?" הוא הרי בכלל לא הולך איתי לבית היתומים.

"אני יודע הכול, מריאן. אני שומר עלייך."

"אני יודעת שאתה לא מסכים שיהיו לי חברים, אבל אני לא מספרת לו כלום. לא אמרתי שום דבר על לואר," אני ממהרת להתגונן.

אבא מרים את ידו ומסמן לי לשתוק. "אני סומך עלייך."

מה? אבא מעולם לא סמך עליי, לפחות לא בכל הקשור לאנשים זרים. לכן אני לא מתחברת לאף אחד בבית הספר. אני מבינה את אבא. אנחנו משחקים במחבואים ולא אסכן את חייה של לואר, ועם זאת, החיבור עם הארי היה מהיר ולא צפוי, ולא חשבתי שנהפוך לחברים מהר כל־כך.

אני נותנת לו את דמי הכיס שאני מקבלת מאבא כדי שהוא יוכל לקנות אוכל. הוא טוען שיחזיר לי את הכסף כשיהיה עשיר. אני יודעת שזה לא יקרה. החברה לא נותנת לאנשים כמוהו הזדמנויות, אבל אני לא אומרת לו את זה. אני לא רוצה שהוא ישנא אותי.

"אל תשכחי את דמי הכיס שלך," אבא אומר ומצביע על השידה שעליה הניח מאה דולר. עד לפני כמה שבועות אבא נתן לי עשרים דולר כדמי כיס, אך בזמן האחרון הוא העלה את הסכום למאה. יכול להיות שאבא יודע שאני נותנת להארי את הכסף?

אם אבא היה יודע, הוא בטח לא היה שותק.

"אחזור כשאסיים." אני לוקחת את השטר ומכניסה אותו לכיס.

"אזמין פיצה לארוחת הערב," אבא אומר, ואני מכווצת את גבותיי בבלבול. אבא לא מזמין אוכל, הוא תמיד מבשל. משהו מוזר קורה, וזה כנראה קשור לכל השעות שהוא עובד על המחשב.

תחושת הבטן צועקת לי שמשהו רע עומד לקרות. אני ממהרת לסלק אותה, לא מניחה לחרדה להשתלט עליי.

"הארי," אני קוראת לתוך הסמטה החשוכה ולא מעיזה להתקדם פנימה. אי אפשר לדעת מה מסתתר בה.

את הבגדים ואת השמיכות מיהרתי להניח בבית היתומים ויצאתי לראות את הארי, והוא לא עונה או יוצא לקראתי בחיוך. אני בולעת את רוקי בכבדות ופוסעת לאורך הסמטה בהיסוס, נעצרת אחרי כמה צעדים. "הארי, זה לא מצחיק, אם אתה כאן תענה לי," אני לוחשת.

מדי פעם הארי נוהג להבהיל אותי. הוא טוען שהוא אוהב לראות את האישונים שלי מצטמצמים כשאני נבהלת כי אז הצבע הכחול מתכהה ומזכיר לו את האוקיינוס, ומובן שהתגובה שלי מצחיקה אותו.

אותי זה לא מצחיק. אני יודעת למה אנשים מסוגלים. "אלך אם לא תראה את עצמך." אני משתדלת להישמע משכנעת, אך הקול שלי רועד.

"בּוּ!"

יד נוקשה אוחזת בכתפי. אני מסתובבת בבהלה, והארי צוחק בקולי קולות. "זה לא מצחיק," אני צועקת, פורשת את כף ידי על חזי. הדופק הרקיע שחקים ואין דרך להרגיע אותו.

"זה כן," הוא אומר וצוחק חזק יותר. השעשוע שבפניו מעלה חיוך על שפתיי.

"אתה אידיוט," אני נוזפת בו.

"את נבהלת בכל פעם מחדש. מתי תתרגלי?" הוא מקניט.

אני מורידה את תיק הגב מכתפי ודוחפת אותו בכוח לחזהו, ואז מוציאה את השטר מכיסי ומושיטה לו אותו. "אני עפה מכאן."

"לא, תישארי קצת," הוא מבקש, תופס בידי.

אני מנענעת את ראשי בכעס. "אני כל הזמן מבקשת ממך להפסיק לעשות את זה ואתה ממשיך." אני משחררת את ידי מאחיזתו ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהסמטה. הארי ממהר ללפף את זרועו סביב מותניי ולהצמיד את גבי לחזהו.

"סליחה, אל תלכי, טוב?" הפרפרים הבלתי נסבלים מופיעים בבטני. "תאכלי איתי בפארק." הבל פיו מלטף את אוזני.

"שמור את הכסף שיספיק לך למשך השבוע." אני מסתובבת בין זרועותיו ומסתכלת בעיניו הכהות. הארי מבין שהתרככתי ומחייך.

"אני יכול לקנות לנו סוכריות דובדבן מהסוג שאת אוהבת. הן עולות פחות מעשרה סנטים. אני יכול להרשות לעצמי את זה עכשיו, כש — " הוא נעצר באמצע המשפט. "עזבי. נלך לפארק, בסדר?" הוא מסיט קווצה משערי אל מאחורי אוזני ופניי מתלהטות. אני מהנהנת. "מה יש בתיק?" הוא מתעניין.

"בגדים, אוכל. כרגיל," אני אומרת. הארי מחביא את התיק בסמטה כדי שלא יגנבו אותו ואנחנו מתחילים לצעוד אל הפארק.

"זה דוחה." אני מעוותת את פניי כאשר הארי מכניס לפיו את סוכריית המנתה.

"כשתגדלי לא תאהבי סוכריות מתוקות. תעדיפי סוכריות מנתה," הוא אומר בחיוך יפה.

"אין מצב," אני עונה בביטחון ונאנחת בהנאה כשטעם הדובדבן מתפוצץ בפי. "לעולם ועד אוהב מתוק."

במשך שעה ארוכה אנחנו מקשקשים על כל דבר אפשרי. הוא מספר לי על האנשים שפגש ברחוב ועל החוויות שחווה, ואני בעיקר מקשיבה. "התחלתי לראות את 'הארי פוטר' עם — " אני משתתקת לפני ששמה של לואר חומק מבין שפתיי. אסור להארי או לאף אחד אחר לדעת עליה. אם הוא שם לב לכך שאני מסתירה ממנו משהו, הוא לא אומר כלום.

"דווקא 'הארי פוטר'?" הוא שואל בחיוך יהיר. "את בטח ממש אוהבת את הארי," הוא מקניט.

אני פורצת בצחוק. "חוץ מהשם, אתה לא דומה לו בשום צורה." אני ממהרת להסתיר את פניי הלוהטות.

"למה? כי אין לי צלקת בצורת ברק על המצח?"

"אתה לא קוסם."

"את לא יכולה לדעת, אולי ביום ההולדת שלי אקבל מהוגוורטס מכתב זימון ללימודים. ואת עניין הצלקת אני יכול לתקן."

"הם שולחים מכתבים ביום הולדת אחת־עשרה, עברת את הגיל מזמן," אני מודיעה לו, "ואני ממש לא רוצה שתפצע את עצמך."

"את דואגת לי?"

זה לא היה ברור עד עכשיו?

אני מגלגלת את עיניי במקום לענות וממשיכה לדבר על הסרטים שראיתי. הארי משום מה אוהב את בית סלית'רין, בעוד אני אוהבת את בית גריפינדור, כמובן.

"את יודעת שפרד ויזלי מת," הוא אומר.

אני פוערת את פי באימה. "לא, אין סיכוי." הוא מהנהן בממזריות ואני מתעצבנת. "אתה בטח עובד עליי." אני דוחפת אותו בחזהו בחוזקה.

"אני לא."

"תפסיק להרוס לי עם ספוילרים, רשע אחד!" צחוקו מתחזק. "מתאים לך להיות בסלית'רין עם כל הנבלים." אני מעקמת את פניי. הארי ממשיך לצחוק. אני מכה אותו מתחת לצלעות. צחוקו משתתק והוא נאנק בכאב. אני נבהלת מתגובתו ורוכנת קדימה. "אתה בסדר? זה לא היה חזק כל־כך," אני מתגוננת.

הארי מתנשם בכבדות, מכופף.

"הארי," אני לוחשת ומסתכלת באימה על כתם הדם שמתפשט על חולצתו. "פגעתי בך." אני בולעת את רוקי כדי לרסן את רגשות האשם. הוא מסתכל על החולצה ואז עליי וסוגר את הז'קט.

"זה בסדר." הוא מחייך בכוח. "זאת סתם מכה."

"אתה צריך עזרה רפואית," אני מתעקשת.

"אני בסדר, מריאן," הוא אומר בקשיחות ופניו מזדעפות. אני נדרכת והוא שם לב וממהר לחייך כדי לרכך את האווירה.

"אבא שלי קורא לי בשמי המלא כשהוא כועס," אני מציינת.

"אז אני צריך למצוא לך שם חיבה."

"הוא מכנה אותי מֶר."

"שם חיבה אמור להביך." הוא מסתכל עליי לרגע וחושב, ואז מחייך חיוך רחב. "בקביק1."

"מה זה בכלל?" אני שואלת.

"תצפי בסרט השלישי בסדרה של 'הארי פוטר' ותביני."

אני מתעלמת מהכינוי ומודה בליבי על כך שהשיחה חזרה להיות קלילה. הארי עבורי הוא הפוגה מהכאוס של חיי ואני מודה על כך שהוא חלק מחיי.

הארי מספר לי שבזמן האחרון התחיל לעבוד, אך הוא לא מרחיב על סוג העבודה או על האנשים שאיתם הוא מסתובב, ואני לא לוחצת עליו לספר לי. אחרי הכול, גם אני שומרת מפניו סודות.

הכי חשוב לי לדעת שהוא לא לבד כל היום. לאורך הקשר שלי עם הארי לא הזכרתי את שמו של אבא או את קיומה של לואר. אבא לא מסכים שאדבר על המשפחה, ואני מבינה למה.

עדיף גם להארי לא להסתבך בצרות שלנו. סוכריית הדובדבן שלי נגמרת ואני עצובה מפני שגם הזמן שלנו יחד הסתיים.

"כשאהיה גדול ועשיר אקנה לך הר של סוכריות דובדבנים," הארי מנסה לעודד אותי ואני צוחקת.

לא נהיה חברים כשנגדל. שנינו יודעים את זה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמיץ מספיק כדי לומר את זה בקול רם. אנחנו מתחילים לצעוד בחזרה אל הסמטה שהוא נמצא בה תמיד, הסמטה שהחלטנו לקרוא לה רציף תשע ושלושה רבעים, על שם הרציף המפורסם בספרי 'הארי פוטר', המכנה המשותף הגדול שלנו.

"היה לי כיף," אני אומרת. שעון הכיס מראה שהגיע הזמן שלי לשוב הביתה.

"גם לי." הוא מעביר את משקלו מרגל לרגל ונראה לחוץ.

"נתראה." אני מסתובבת כדי ללכת והוא אוחז במותניי ומצמיד אותי לגופו הרזה והגבוה. הפרפרים שבבטני מתעופפים חזק כל־כך שהם יוצרים מיני־טורנדו.

הארי רוכן לעברי ושפתיו נוגעות בשפתיי בנשיקה שטוחה וחמימה. אני עוצמת את עיניי לכמה שניות ומחבקת את גופו הגבוה. הוא נאנח בכאב ואני מתרחקת. "סליחה, כואב לך." אני פוסעת עוד צעד לאחור, הרגע היפה שלנו נגמר.

"אני בסדר."

"מה הולך כאן?" נשמע קול נערי קשוח.

אני מסתובבת בבהלה ורואה דמות גבוהה ושרירית מתקרבת אלינו. הוא מסתכל עליי במבט קשוח כל־כך שגורם לי לצעוד לאחור ולהתנגש בגופו של הארי. אני כמעט בטוחה שזה אותו הנער שראיתי היום מחוץ לביתי.

לא. זאת החרדה משתלטת עליי שוב.

"הנרי, היא — "

"היא צריכה לעוף מכאן," הנרי קוטע את דבריו של הארי ומסתכל עליי בשנאה. מה עשיתי לו?

"היא חברה, תתרחק," הארי נוהם על הנרי. גם הוא שם לב לעוינות של חברו כלפיי. הנרי נעצר, אך לא מנתק את עיניו ממני.

"חברה, הא?" הטון שלו מזלזל ואכזרי באותה המידה.

"אני צריכה ללכת," אני מצליחה למלמל, תופסת בידו של הארי ומסמנת לו שיישאר קרוב. אין לי כוונה לחלוף לבד ליד הבחור הזועם הזה. נראה כאילו הוא רוצה לרצוח אותי ולא עשיתי לו שום דבר רע.

הארי מבין אותי ומהדק את אחיזתו בידי, משרה עליי ביטחון. אנחנו עוקפים את הנרי ואני משחררת נשימה עצורה. הוא לא מסיר ממני את עיניו הבוחנות והרעות.

"נתראה בשבוע הבא?" הארי שואל. אני מעבירה את עיניי ממנו להנרי. הארי מזהה את ההתלבטות בפניי. "הוא לא יפגע בך, הוא חבר שלי." הבטחה בקולו. אני מהנהנת בתגובה. לא הייתי רוצה להפסיק לפגוש את הארי בגלל הבחור הזה.

הארי מצמיד את שפתיו ללחיי ומשאיר אותן שם לרגע ארוך במיוחד, מזכיר לי את הרגע שחלקנו לפני שהנרי הפריע. אני מחייכת וממהרת לרוץ הביתה בדרך הארוכה כדי שלא יעקבו אחריי.

השבוע חולף לאט במיוחד. נראה ששעון הכיס שאני עונדת על צווארי עושה לי בכוונה והאט את הזמן. הבוקר אבא סוף כל סוף השאיר חבילות לבית היתומים, מה שאומר שבקרוב מאוד אראה את הארי.

היום אבא נתן לי חמש מאות דולר כדמי כיס ותירץ זאת בכך שהתנהגתי למופת. ברור לי שהתנהגתי בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת אני לא מתנגדת לקחת את הכסף. אני שמחה שיש לי יותר להביא להארי. הכסף יעזור לו.

לאחר שאני משאירה את החבילות בבית היתומים, אני ניגשת לכניסה לסמטה ורואה את הארי מחכה לי, שעון בגבו על הקיר וזרועותיו שלובות על חזהו. "היום אתה לא מנסה להבהיל אותי?" אני מקניטה בחיוך.

הארי לא מרים את ראשו, מבטו צמוד לקרקע כאילו לא שמע אותי.

"הארי?" אני קוראת. הוא מרים את עיניו. מספיק מבט אחד כדי להבין שמשהו רע קרה. "אתה בסדר?" אני שואלת ונעצרת, לא ממשיכה להתקרב אליו.

הארי מזדקף ושומט את ידיו לצידי גופו, מביט בי במבט אכזרי וגורם לי לסגת. מילדות אבא לימד אותי לזהות סכנה, ועיניו של הארי זועקות צרות.

"אני לא רוצה לראות אותך שוב," הוא אומר בקשיחות.

"עשיתי משהו?"

"לכי ואל תחזרי לכאן שוב לעולם," הוא נוהם.

"תסביר לי מה קרה." אני מתקשה לשדר ביטחון.

"אני לא חייב לך הסברים."

"אני לא מבינה, אנחנו חברים."

צחוק מכוער בוקע מבין שפתיו. אני בוחנת את חברי הטוב ולראשונה שונאת לשמוע אותו צוחק. "את כלבה שקרנית ומניפולטיבית," הוא מטיח בי.

אני בולעת את העלבון בכאב. הארי באמת אמר לי את המילים האלה? מה עשיתי לו?

"אני לא מבינה, בשבוע שעבר הכול היה בסדר." אני משפילה את ראשי ומתקשה לזכור מה היה שונה. "זה כי גרמתי לך לדמם?" אני נזכרת במכה שהחטפתי לו. הוא לא עונה לי. "לא התכוונתי לפגוע בך, אתה חבר שלי."

"עופי מכאן!" הוא מרים את קולו, "אל תחזרי לכאן שוב ואל תחפשי אותי. אם תעשי את זה, אדאג שיפגעו בך."

הוא מאיים עליי? אני צועדת לאחור ומוחצת את שרשרת שעון הכיס לחזי, מנסה להכאיב לעצמי כדי לשכוח את מילותיו הקשות, אך הפעם, בשונה מפעמים אחרות, הכאב לא עוזר. דמעות ממלאות את עיניי. "אתה תצטער על כך," אני אומרת בכאב.

הוא פותח את פיו כדי להגיב, אך שותק כאשר אני מתקדמת אליו בביטחון מזויף, מוציאה את הכסף מהכיס ודוחפת אותו במכה חזקה לחזהו, מכה שנועדה להכאיב לו, אבל הוא לא זז או מניד עפעף. "לא ארשה לך לדבר אליי ככה. לא ארשה שתאיים עליי. החברות שלנו הסתיימה, הארי מארט."

אני מסיגה את ידי, מאפשרת לכסף ליפול לקרקע. בלי להוסיף מילה, אני מסתובבת והולכת.

שבוע לאחר מכן, כשאני חוזרת לחפש את הארי, הוא לא שם. הוא לא שם גם בשבוע שלאחר מכן.

אחרי כמה שבועות אני כבר מפסיקה לנסות.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
199 דירוגים
134 דירוגים
27 דירוגים
14 דירוגים
8 דירוגים
16 דירוגים
24/2/2024

מהמם!! מושך, כתוב מעולה, הרבה זמן לא קראתי ספר שלא הצלחתי להפסיק לקרוא עד שסיימתי. אי אפשר להוריד מהיד. נהנתי מאוד

2
2/7/2024

אווו הארי ומריאן המתוקים איזה זוג מושלם הם. עם ככ הרבה מכשולים ומבחני חיים מורכבים. סיפור יפיפה שכתוב היטב כמו שדיאן יודעת לכתוב. ממליצה בחום רב! מלא תשוקה מלא אמביציה וכריזמה. נשק ונשיקות.

1
30/6/2024

מהמם. אהבתי מאוד

1
4/6/2024

לא יכולתי להניח נקרא בשקיקה

1
26/4/2024

ספר חמוד מאוד, נהנתי לקרוא, אבל לא הייתי קוראת לו ספר מאפייה כי הוא ממש לא, עוברת לספר השני

1
25/4/2024

וואווו

1
15/4/2024

ספר מעולה!

1
10/4/2024

ממש סוחף ומטלטל. עוברת לספר הבא

1
7/4/2024

מושלם

1
21/3/2024

נדיר ברמותת😍😍 רצה לספר השניי!!

1
23/2/2024

מושלם, נהניתי מאוד

1
8/12/2023

מדהים וסוחף ברמות

1
16/5/2025

כתוב בצורה שלא מאפשרת לעזוב אותו ובאותה נשימה לא לרצות שיסתיים!

22/4/2025

מושלם ממשיכה. הלאה

4/2/2025

ספר מושלם סוחף מרגש מרתק אי אפשר להפסיק לקרוא, מחכה לבא אחריו❤️

31/1/2025

קראתי בנשימה אחת אהבתי

12/12/2024

מחכה כבר לקרוא את ההמשך ממליצה למי שאוהבת ספרי מאפיה

15/11/2024

וואוו ספר מעולה כתיבה נדירה ספר כזה שלכל אורכו שומר על המתח, על הרגש, והלהט . כזה שבאמת אי אפשר לעצור עד הסוף הארי ממזר הורס ומריאן לא פראיירית ♥️

3/11/2024

לא עוד ספר עם רומנטיקה בלי פואנטה! ספר עם עלילה מרתק, מותח וספייסי בטירוף. הארי גבר אלפא הורס ומריאן מחזירה לו מלחמה מושלמת!!! וואוו וואוו וואווו ממליצה ממש ועוברת לשני

21/10/2024

טיל בליסטי! נהנתי מאוד, והייתי בספק לפני שהתחלתי. ספר ראשון שאני קוראת של הסופת הזו.

7/10/2024

ספר מעולה! לא מצליחה להבין את התגובות השליליות דיאן כותבת מעולה אין ספר שלה שלא אהבתי. ממשיכה לשאר הספרים בסדרה

3/10/2024

אהבתי מאוד

16/8/2024

וואווו פשוט וואווו ממשיכה לספר הבא

20/7/2024

מעולה , יש בו הכל מהכול❤️❤️❤️❤️

30/12/2023

אהבתי

18/12/2023

מעולה. הכי טוב בסדרה. המלצה: לעצור אחרי הספר השני. מספר 3 מבחינתי מזעזע ומיותר.

15/12/2023

ואוווווו

13/12/2023

ממש נהנתי לקח לי זמן לסיים רק בגלל המצב שאנחנו נמצאים(המלחמה ) בדרך כלל אני שותה את הספרים שאני קוראת 😉מומלץ ועכשיו אני במתח ועוברת לחלק הבא בלי היסוס 5כוכבים💓

12/12/2023

אהבתי מאוד ספר מעניין אין עמוד אחד בלי עלילה סיימתי ביום אחד

10/12/2023

התלבטתי אם לקרוא אני לא ממש קוראת סופרות ישראליות בייחוד לא ספר ראשון אבל אני שמחה שנתתי צאנס ממש לא מרגיש כמו ספר ביכורים סופרת מעולה

8/12/2023

אהבתי

5/12/2023

ספר מאפיה ארוטי מלא באקשן הרגשתי שאני צופה בסרט פשע מושלם. תודה רבה אהבתי מאוד , ממליצה לקנות

3/12/2023

מדהים!!!!

24/11/2023

טוב זאת לחלוטין אחת הסדרות הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון קראתי ברצף, לא עצרתי אפילו לנשום. תענוג של סדרה!

22/11/2023

מושלם💗💗💗 קראתי בכמה שעות כי אי אפשר להפסיק. מותח ומעניין לא יכולתי לעזוב מהמילה הראשונה ועד האחרונה. ממליצה מאוד בחום . רצה לשני

22/11/2023

מעניין וסוחף נהנתי מכל דקה של קריאה

13/11/2023

סדרה שונה!! ספר ממש ממש טוב!

12/11/2023

מושלם❣️ קראתי בכמה שעות מותח ומעניין מההתחלה ועד הסוף ממליצה בחום .

11/11/2023

ממש טוב.

11/11/2023

האמת שהספר ממש טוב,סיימתי אותו ביום. הדמויות מעניינות עמוקות והסיפור זורם. ממשיכה לספר הבא.

10/11/2023

וואוו נהנתי מכל רגע.

8/11/2023

וואו, מדהים מרתק ומותח רצה להמשך😜😜😜😜

4/11/2023

פשוט מושלם. בריחה מושלמת מהמציאות היום. מומלץ בחום!

2/11/2023

פשוט מצוין!!!

2/11/2023

ספר מהמממם מרתק לא יכולתי להוריד אותו מהיד

30/10/2023

מקסים

30/10/2023

ספר מעולה מלא באקשן הרגשתי שאני צופה בסרט פשע מושלם. תודה רבה אהבתי מאוד ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

23/10/2023

אמלההההה מאז ומתמיד הייתה הסופרת אהובה עלי. איזה ספר מהמהם ,בדיוק כמו שצפיתי ממנה ספר טוב עלילה טובה, סיימתי אותן ביום מרוב שלא יכולתי להניח אותו .

14/10/2023

מעניין וסוחף

14/10/2023

אוווואוווו מזמן לא ניהנתי כל כך. מחכה לחלק הבא.

13/10/2023

כל כך אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזאת כל כך שמחה שהוצאת ספר שאפשר לרכוש, הכתיבה כמובן מושלמת ואני כל כך אוהבת שאת פשוט כותבת ישר ולעניין ולא מושכת את הסיפור כמו מסטיק, לגמרי העסיק את המחשבות שלי בתקופה הזאת במקום להיות ברשתות החברתיות כל היום, שבת שלום❤️

6/10/2023

התבאסתי מסה שכלוחמת היא נכנעה לאונס היומיומי. לא התאים לדמות. מעבר לזה היו עוד כמה דברים קטנים אבל בגדול- אחלה ספר ומחכה להמשך.

27/9/2023

נפלא

25/9/2023

אחדמהספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה!!!! איזו כתיבה טובה יש לסופרת לא להאמין שזה ספר ביכורים מחכה לספר הבא

22/9/2023

ספר מושלם כתיבה מדהימה ממליצה בחום לקנות ולרוץ לקרוא אותו לא הצלחתי לעזוב אותו מהמילה הראשונה ועד לסיום. מחכה כבר לשאר החלקים הסופרת הזאת מוכשרת ברמות

17/9/2023

ווואוו ספר מלא תשוקה, מתוחכם, שנון שמשאיר טעם של עוד

14/9/2023

ספר מהמם ממליצה בחום לקנות אותו לא הצלחתי לעזוב אותו עד לסיום מחכה לעוד ספרים של הסופרת המוכשרת הזאת

13/9/2023

ספר מעולה !!! אי אפשר להניח מהילד לא יכולה לחכות לשני !!!

11/9/2023

מרתק. ממליצה בחום

11/9/2023

אמאל’ה. פשוט מושלם. כל כך נהנתי מהכתיבה מהספר מההרפתקה והאקשן שנכנסתי אליו אבל זה היה ידוע כי היא בין הסופרות המוצלחות ביותר שיש ושיהיו! הגעתי למצב שבכיתי כעסתי וצחקתי בקולי קולות מקריאה זה כמה הספר הזה סחף אותי מחכה בקוצר רוח לחלק הבא

11/9/2023

ספר מהמם! קראתי מאות ספרים גם בסגנון הזה ובכל זאת הצליחה להפתיע ולגרום לי להיות מרותקת ולהתאהב .. עכשיו אני צריכה לחכות להמשך💕💕

9/9/2023

אהבתי !

8/9/2023

ספר שואב

7/9/2023

ספר ראשון של הסופרת לא מורגש אין רגע דל יש מתח ועניין ומחכה לספר הבא. 💘

7/9/2023

קניתי את הספר נטו על בסיס כמה המלצות. מאוד חששתי כי את הרעיון של הספר אפשר לקרוא בכל כך הרבה ספרים אחרים ובכל זאת התפתתי. וטוב שכך. יש בספר הכל. דיאלוג זורם, לעיתים מצחיק, דמיות עגולות . יש בו טויסטים אם כי צפיתי חלק עדיין היה מותח ומעניין בקיצור שווה

7/9/2023

ספר טוב! אבל אני עוד יותר מסוקרנת מההמשך

6/9/2023

ספר מעולה נהנתי לקרוא

6/9/2023

מודה שבזמן האחרון ספרי רומנטיקה בסגנון מאפיה קצת מעייפים אותי כי אני מרגישה שהתוכן חוזר על עצמו. אבל הופתעתי מאוד מהספר הזה, לא עזבתי אותו עד שסיימתי לקרוא (לקח לי לילה שלם). נהניתי ממנו מאוד, כל פעם הייתה פלוט טוויסט אחרת. מומלץ מאוד!!! שאפו לדיאן. לא יכולה לחכות כבר לספר השני בכיכובו של אנריקה, מרגישה שהוא הולך להיות אפילו יוצר טוב מהספר הראשון. ❤️❤️

4/9/2023

ספר מעולה!

4/9/2023

הספר כתוב מעולה , כתיבה סוחפת ,העלילה מרתקת לא מורגש לרגע שזהו ספר ביכורים. מומלץ בחום וממתינה בקוצר רוח לספר השני ❤❤❤

3/9/2023

מעולה, מכירה את הספרים הקודמים מהוואטפד ואני מאוהבת, הספר מעולה, אני מתה על הכתיבה וממש מקווה שהספרים שנמחקו מהוואטפד יצאו במודפס (אפילו שיהיה איזה ספר ספיישל)

3/9/2023

ספר מעולה, כתיבה קולחת ומהנה, מחכה לספר נוסף על זוג חדש. 🔥🔥🔥🔥🔥

3/9/2023

אהבתי מאוד מחכה להמשך

2/9/2023

ספר מדהים. אי אפשר להניח מהיד

2/9/2023

ספר מעולה, אהבתי ממש.

2/9/2023

בהחלט ספר מעולה!! מחכה להמשכים

2/9/2023

אהבתי

2/9/2023

וואו לא ייאמן שזה ספר ביכורים, מדהים מדהים מדהים😊😊😊😊 זו היתה חווית קריאה מענגת נהנתי כל כך,דמויות מדהימות וכובשות וכתיבה סוחפת וטובה. מחכה ומצפה לספרים הבאים...

1/9/2023

סיפור מקסים, מצוין. נהניתי ממש. מחכה לסיפור על לואר ואנריקה. נראה לי שיהיה קשוח יותר…

31/8/2023

ואי ספר מהממת, ממליצה בחום ומחכה כבר להמשך !!!

30/8/2023

מהממם

30/8/2023

נהנתי מאוד מחכה להמשך

30/8/2023

איזה כתיבה סוחפת, בתור סופרת שכותבת בפעםהראשונה, הספר ברמה מאוד גבוהה, מחכה לספר הבא

30/8/2023

ספר ביכורים נפלא, קראתי בנשימה עצורה מחכה להמשך

30/8/2023

מעולה

30/8/2023

ממליצה!

29/8/2023

ואווווו פשוט ואווווו אני תמיד חושדת בתגובות שהן ממומנות אבל תקשיבו!!!! ואוווו כבר הרבה זמן לא קראתי ספר בלי להעביר עמודים.

29/8/2023

וואו ... מהמם!! מחכה כבר לספרי ההמשך

29/8/2023

ספר ממש מעולה הסתיים בלילה אחד חסר שינה

29/8/2023

ספר יפה מאוד! כתוב מהמם, אחלה סיפור. בדרך כלל אני לא מתחברת לישראליות, אבל רמה גבוהה.

28/8/2023

ממש מעולה.....לא להאמין שזה ספר ביכורים מקווה שהסיפור של אנריקה ולואר יהיה באותה רמה

28/8/2023

מהמם! מחכה ללואר ואמריקה 🥹🥹

28/8/2023

ספר נהדר מותח ריגשי ומעניין. מחכה לספר הבא

28/8/2023

מעולה מחכה להמשך

28/8/2023

מבין הספרים שמושכים את העין רק מקראית התקציר. ובהחלט לא מאכזב. עלילה לעניין, לא נמרח בעליל. לא צפוי! ובהחלט מרתק. ספר שפשוט נשארים ערים כל הלילה כדי לקרוא ולא מניחים מהיד. תענוג אמיתי ושווה כל רגע. מומלץ! מומלץ! מומלץ!!!!!!!

28/8/2023

מושלם

28/8/2023

אהבתי מאוד את הספר כי הוא בהתחלה מאוד לא ברוב וזה רק נתן לי פוש לקרוא ולהבין אני פוטש אוהבת שזה לא היה ספר מובן מאליו .

28/8/2023

מה לעזאזל קראתי עכשיו מה??? חווית קריאה מהספרים מהסרטים מהדמיון המפותח של דיאן אל סופרת ביכורים שגרמה לי להישאב לתוך הסיפור בלי להניח את הספר אפילו לא לרגע אחד. (ילדים קישטה לא להפריע 🤪) ואוווו ואוווווו ואוווווו פשוט נהנתי בטירוף ממליצה לכם לפתוח את הספר ולהישאב לעולם של מריאן והאריהמטורפים😜

28/8/2023

מושלם!! מחכה לספר על ריי

28/8/2023

בתור אחת שאהבה את הכתיבה של עדי בווטפאד ובעצם משם גם נחשפתי אליה 🤣 ספר מושלםם בין הספרים שהכי חיכיתייי לו וידעתי שהוא לא יאכזבבב מושלםםםםםםםםםם חלק שני זריזז

6/2/2025

לא רע...לא זרם לי במיוחד...מקווה שהספר הבא על אנריקה יהיה טוב יותר... 3.5 כוכבים לספר הזה.

20/12/2024

ספר מצויין ממליצה בחום

15/11/2024

הסיפור רץ מהר מידי, עוד לא מרגישים את החיבור בין השמויות הראשיות וכבר הם מאוהבים עד מעל הראש... וכך גם העלילה רצה- הכל נוח, מה שצריך לקרות, קורה, בקלות יתרה. הסיפור כסיפור טוב, העומק קצת לוקה... ממשיכה לספר הבא בסדרה בתקווה שזה משתפר.

21/4/2024

וואו!! איזה ספר מושלםםםם רצה להבא

6/3/2024

טוב מאוד לאוהבי הז'אנר. קולח וגם מותח. ממשיכה לספר הבא

18/12/2023

ספר טוב , כתוב טוב

2/11/2023

נחמד יותר מידי הארי פוטר כאילו זה הסרט היחיד שיש

28/10/2023

אחלה ספר ביכורים ראשון ועוד לסופרת ישראלית. הספר צפוי ,בלי שום מתח או חידושים. ובכל זאת הכתיבה סוחפת, לא משעממת ונהנתי מאוד .

8/10/2023

כתוב יפה, נהנתי

7/10/2023

ספר כתוב טוב, מעניין ועם טוויסטים שלמים בעלילה. לא יכולתי להפסיק לקרוא לרגע! הבאסה היחידה הייתה שלקראת הסוף הכל רץ מהר מדי ולא נתנו מספיק פרטים בכלל בנוגע לאירועים שהיו יכולים להפוך את הספר להרבה יותר טוב לדעתי ולצד זה, יותר מדי סמאט שנראה כאילו דחפו אותו בכוח… למרות הכל, ממש מחכה לספר הבא🤍

12/9/2023

עלילה מעניינת, יש קטעים שפחות התחברתי אבל בסך הכל ספר טוב.

28/8/2023

מחכה כבר לסיפור של לואל

17/7/2024

אהבתי את הרעיון אבל לא את הביצוע.

1
10/1/2025

ספר נחמד, לגבי הדמויות, לדעתי שנויות במחלקות, לעתים אכזריות, לפעמים נעימות. ממשיכה לספר הבא

5/11/2024

נחמד, קצת קיטצ׳י, זורם לאט

17/10/2024

יפה, חסר מתח , צפוי מידי

11/9/2024

הספר מתחיל קשוח מאד. הדמות של הארי קיצונית מידי, או שהוא אכזרי מאד.! אנס! וקשוח מאד. או שהוא עדין ורגיש.. הקטעים של האונס היו לי קשים לקרוא , הדמות של הבחורה אחלה. העלילה מעניינת ולקראת סוף הספר התחיל להיות סוחף, אני אמשיך לספר הבא.

13/1/2024

חמוד

8/9/2023

פחות. לא ברמה כזו גבוהה. מרגיש כמו גיבוב ארועים

28/8/2023

טוב יחסית לסופרת ישראלית הופתעתי לטובה וואלה יש פוטנציאל מה שפחות אהבתי הספר מפוזר והסופרת היתה צריכה יותר להיות מסודרת אבל יש פוטנציאל

11/9/2023

הספר הזה לא החליט מה הוא רוצה להיות. מצד אחד זה מנסה להיות אפל, מתעסק במאפיה וארוטיקה (וגם זה לא לגמרי), מצד שני המון רפרנסים והתעסקות ב'הארי פוטר' והתוצר פשוט מוזר. המון חורים בעלילה המופרכת. בנוסף משהו באופן הכתיבה לא איפשר להתחבר לדמויות או להזדהות איתן, לא הצלחתי להחליט מי מבני הזוג יותר בלתי נסבל. מאמצע הספר המשכתי לקרוא בכוח כי כבר ממש לא היה לי איכפת מה יקרה עם הזוג הזה. בוסרי ביותר אבל לתחושתי הזוג בספר ההמשך יהיה מעניין יותר

1
16/2/2025

הרעיון, בסדר. הסיפור, סביר. הכתיבה? מתחת לכל ביקורת... כשקוראים תרגום קשה לדעת אם זו סתם עבודה גרועה של המתרגם או כתיבה גרועה במקור. בכל מקרה, לא ספר שישאיר חותם או רצון להמשיך לקרוא את שאר הסדרה

20/8/2024

קניתי כי היה על זה דיבור חזק בטיקטוק וזה כל כך לא שיקף את הספר עצמו, ממש משעמם ולא עשו שם חסד עם הנשים בכלל , לא התחברתי בכלל

18/8/2024

פחות מתחברת לספרים שבהם הגברים כוחניים, ילדותיים ואלימים התחיל יפה והידרדר

14/1/2024

משעמם! הפסקתי באמצע

8/12/2023

תת רמה

25/6/2024

לא הבנתי מה כל ההתלהבות והדירוגים הגבוהים לספר הזה. קניתי את כל הסדרה ובקושי הצלחתי לסיים חצי מהספר הראשון. עלילה לא מובנת, היחסים של מריאן והארי הזויים ברמות. העלק התאהבות שלהם קוראת אחרי שנייה וחצי שרגע לפני הוא שנא אותה. לא מובן בכלל הרגשתי שאני קוראת ספר בווטפאד. לא התחברתי בכלל

2
16/12/2023

ספר גרוע, רדוד דמויות לא מפותחות, אני לא מבינה אנשים שהמליצו, בקיצור ממש לא.

2
6/11/2023

ספר לא בשל. מרגיש מאוד מאוד בוסרי.לא ממליצה. ולא סיימתי אותו. כלום בו לא מתפתח לכדי קונפליקט ולגיבורה יש תסמונת סטוקהולם שאיכשהו מתורגמת לדבר טוב. יצא לי לקרא ספרי מאפיה. זה לא אחד שאני אמליץ עליו.

2
19/3/2025

ספר משעמם ביותר לא הבנתי למה היה עליו הייפ בקושי הצלחתי לסיים אותו ורק דילגתי על פרקים

1
7/5/2024

ממש לא אהבתי. עלילה וכתיבה קרינג'ית, העלילה מתקדמת מהר מדי בהתחלה ואין הזדמנות להכיר את הדמויות. הדמות הראשית ממש op (over power), ממש לא ממליצה.

1
11/4/2024

לרעיון עצמו היה פוטנציאל עצום אבל התוצאה בוסרית מדי. עלילה עם המון חורים, חלקים מסוימים שנמרחים, לא הצלחתי להתחבר או להזדהות עם הדמויות בכלל. לא ממליצה.

3/3/2024

כתיבה בוסרית דמויות לא יציבות

30/1/2024

כתיבה בוסרית מדי. עלילה ודמויות לא יציבות. פשוט ילדותי לטעמי. מבינה שמדובר במישהי שרק התחילה את תהליך הכתיבה שלה ושהחלום שלה להיות סופרת, אך כרגע היא עדיין לא שם.

20/1/2024

מישמש אחד גדול. העובדות לא יציבות. אירועים לא מחוזקים בהגיון וסבירות שיכולים להתקיים. נראה כאילו הרבה ישויות נגעו בספר ובגלל זה הוא לא עקבי. חבל ,,,

19/12/2023

ספר מאפיה לא משהו. הרבה רוע, סקס שחוזר על עצמו, די מופרך מבחינת העלילה. מרמז לספר הבא רמזים שלא עושים חשק להמשיך את הטרילוגיה.

31/10/2023

כנראה עליי לקרוא ביקורת באתר ולא בפייסבוק- שלא משקף אמת. מה המטרה של הספר? אונס ונהנית? מה הרעיון שלו? בכלל- איך כקוראת הייתי יכולה להבין מהתקציר שכל הקריאה תהיה ניצול מיני מחוויר?!

27/10/2023

בתור חובבת הז'אנר (ארוטיקה ופשע/ מאפיה) הספר רדוד ומשעמם, רפרפתי לקראת הסוף כי ןשוט לא יכולתי לקרוא יותר, צפוי מדי, נדוש וילדותי.

8/9/2023

גרוע ביותר. עלילה מפגרת, דמויות שטוחות כמו פלקט. די להוציא ספרים שמזלזלים באינטילגנציה של הקוראות.

28/8/2023

ספר מפוזר ולא ברור בכלל… דמויות נכנסות כאילו ברור מאליו מי הן… דמויות רדודות שמתיימרות להיות עמוקות… ספר משעמם ולא נעים לקריאה! שרדתי שליש עברתי לסוף ולא שרדתי גם אותו. לא מומלץ!

התנגדות 1 - הוד מעלתך דיאן אל

1

מריאן
בת חמש־עשרה

"מריאן לופן?" המורה קורא.

אני מרימה את ידי כדי לסמן שאני נוכחת ואז מחזירה את ראשי למחברת וממשיכה לשרבט פני דוב על הדף המשובץ. אבא אומר שאני צריכה להמשיך בחיי כרגיל. כלומר, אני צריכה להראות שאני ממשיכה את חיי כרגיל, אף ששום דבר לא רגיל בחיים שלי. לא מאז שאבא החזיר את לואר לבית.

אני שמחה שהיא חזרה, אחרי הכול היא אחותי. הבעיה היא שמאז שחזרה אנחנו עסוקים במשחק מחבואים עם אנשים שלא יסיימו את המשחק בלדפוק על הקיר ולהכריז 'אחת, שתיים, שלוש, מצאתי אותך!'. לא! אם הם ימצאו אותנו, הם כנראה יהרגו אותנו.

אני בולעת את רוקי ולוחצת על שרשרת שעון הכיס שאבא נתן לי בשנה שעברה ליום ההולדת. הצלצול מסמן לנו על סיום יום הלימודים, ושוב אני מתקשה להבין איך השיעור הסתיים אם הוא רק התחיל לפני... אני מסתכלת על השעון ורואה שחלפו ארבעים וחמש דקות מאז התחלנו בשיעור.

בדרכי הביתה אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי. כל כמה דקות אני מסתובבת לאחור כדי לבחון את הסביבה, ולא רואה שום דבר חשוד. אולי זאת החרדה שלי?

אף שאני בטוחה שמדובר בדמיוני, אני בוחרת בדרך הארוכה הביתה. לא אסכן את לואר. אני מציצה בשעון הכיס התלוי על השרשרת. חלפו עשרים דקות מאז התחלתי ללכת, פי שניים מהזמן שלוקח לי בדרך כלל. אני מסתובבת לאחור שוב ורואה נער משחק בטלפון נייד. הוא לא מייחס אליי חשיבות.

כן, זו רק החרדה.

הנייד שלי מצלצל. אני מוציאה אותו מהכיס ועל המסך מופיע שמו של אבא. מוזר לראות שאבא שמור לי בנייד בשם 'ז'אן', אך הוא התעקש. הוא טוען שהקשר בינינו עלול לסכן אותי. "הלו?"

"מֶר, תוכלי הערב ללכת לבית היתומים?" הוא שואל. כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח צמוד למסך המחשב. מאז שאני זוכרת את עצמי אבא ואני מתנדבים בבתי יתומים ברחבי העיר, אבל בזמן האחרון נכנס לאבא ג'וק חדש לראש, הוא רוצה שאלך לבית יתומים מסוים ואקח לשם שמיכות, בגדים ואוכל שהוא אוסף. הוא לא הסביר לי למה בזמן האחרון הוא מתמקד דווקא בבית היתומים הזה.

לא באמת אכפת לי למה. אני מאושרת ללכת לבית היתומים הזה כי זה אומר שאני עומדת לראות אותו.

אבא מוציא הרבה כסף על תרומות. אני לא יודעת איך הוא מרוויח את הכסף. "הבטחתי ללואר שנצפה הלילה בסרט השלישי בסדרת סרטי 'הארי פוטר'," אני אומרת, אף שאני מצפה ללכת לבית היתומים, או נכון יותר, לסמטה הסמוכה לו.

"תצפו בו אחרי שתחזרי," אבא עונה.

"או־קיי." אני מחייכת לעצמי.

"הבגדים מוכנים בכניסה לבית בשקיות, אני אוהב אותך," הוא מזכיר לי, כמו תמיד.

"גם אני."

כשאני מגיעה אל הבית, אני מוצאת בכניסה שקית בגדים גדולה ותיק גב שחור. לואר יושבת בישיבה אינדיאנית על הספה, שקועה בסרט השני בסדרה של הארי פוטר, אותו סרט שבו צפינו אתמול.

"לו, איפה אבא?" אני שואלת וסוגרת את הדלת.

היא מצביעה לכיוון חדר השינה היחיד שיש לנו בדירה בלי לנתק את עיניה מהמסך. אני הולכת לשם ומוצאת אותו מקליד בריכוז מוחלט. אבא לא מסכים שנפריע לו בזמן העבודה, ובטח לא כשהוא מרוכז כל־כך. אז אני מסתובבת ושבה על עקביי לכיוון הבגדים שנמצאים בכניסה לבית.

"התיק השחור הוא בשביל החבר החדש שלך," אבא קורא מהחדר. אף שלא הודעתי לו על הגעתי, הוא שם לב לכך. אני מסתובבת וחוזרת אל פתח חדרו, מסתכלת עליו בשאלה. "הילד שגר ליד בית היתומים, זה שאת מדברת איתו כשאת מבקרת שם," הוא מסביר.

"איך אתה יודע?" הוא הרי בכלל לא הולך איתי לבית היתומים.

"אני יודע הכול, מריאן. אני שומר עלייך."

"אני יודעת שאתה לא מסכים שיהיו לי חברים, אבל אני לא מספרת לו כלום. לא אמרתי שום דבר על לואר," אני ממהרת להתגונן.

אבא מרים את ידו ומסמן לי לשתוק. "אני סומך עלייך."

מה? אבא מעולם לא סמך עליי, לפחות לא בכל הקשור לאנשים זרים. לכן אני לא מתחברת לאף אחד בבית הספר. אני מבינה את אבא. אנחנו משחקים במחבואים ולא אסכן את חייה של לואר, ועם זאת, החיבור עם הארי היה מהיר ולא צפוי, ולא חשבתי שנהפוך לחברים מהר כל־כך.

אני נותנת לו את דמי הכיס שאני מקבלת מאבא כדי שהוא יוכל לקנות אוכל. הוא טוען שיחזיר לי את הכסף כשיהיה עשיר. אני יודעת שזה לא יקרה. החברה לא נותנת לאנשים כמוהו הזדמנויות, אבל אני לא אומרת לו את זה. אני לא רוצה שהוא ישנא אותי.

"אל תשכחי את דמי הכיס שלך," אבא אומר ומצביע על השידה שעליה הניח מאה דולר. עד לפני כמה שבועות אבא נתן לי עשרים דולר כדמי כיס, אך בזמן האחרון הוא העלה את הסכום למאה. יכול להיות שאבא יודע שאני נותנת להארי את הכסף?

אם אבא היה יודע, הוא בטח לא היה שותק.

"אחזור כשאסיים." אני לוקחת את השטר ומכניסה אותו לכיס.

"אזמין פיצה לארוחת הערב," אבא אומר, ואני מכווצת את גבותיי בבלבול. אבא לא מזמין אוכל, הוא תמיד מבשל. משהו מוזר קורה, וזה כנראה קשור לכל השעות שהוא עובד על המחשב.

תחושת הבטן צועקת לי שמשהו רע עומד לקרות. אני ממהרת לסלק אותה, לא מניחה לחרדה להשתלט עליי.

"הארי," אני קוראת לתוך הסמטה החשוכה ולא מעיזה להתקדם פנימה. אי אפשר לדעת מה מסתתר בה.

את הבגדים ואת השמיכות מיהרתי להניח בבית היתומים ויצאתי לראות את הארי, והוא לא עונה או יוצא לקראתי בחיוך. אני בולעת את רוקי בכבדות ופוסעת לאורך הסמטה בהיסוס, נעצרת אחרי כמה צעדים. "הארי, זה לא מצחיק, אם אתה כאן תענה לי," אני לוחשת.

מדי פעם הארי נוהג להבהיל אותי. הוא טוען שהוא אוהב לראות את האישונים שלי מצטמצמים כשאני נבהלת כי אז הצבע הכחול מתכהה ומזכיר לו את האוקיינוס, ומובן שהתגובה שלי מצחיקה אותו.

אותי זה לא מצחיק. אני יודעת למה אנשים מסוגלים. "אלך אם לא תראה את עצמך." אני משתדלת להישמע משכנעת, אך הקול שלי רועד.

"בּוּ!"

יד נוקשה אוחזת בכתפי. אני מסתובבת בבהלה, והארי צוחק בקולי קולות. "זה לא מצחיק," אני צועקת, פורשת את כף ידי על חזי. הדופק הרקיע שחקים ואין דרך להרגיע אותו.

"זה כן," הוא אומר וצוחק חזק יותר. השעשוע שבפניו מעלה חיוך על שפתיי.

"אתה אידיוט," אני נוזפת בו.

"את נבהלת בכל פעם מחדש. מתי תתרגלי?" הוא מקניט.

אני מורידה את תיק הגב מכתפי ודוחפת אותו בכוח לחזהו, ואז מוציאה את השטר מכיסי ומושיטה לו אותו. "אני עפה מכאן."

"לא, תישארי קצת," הוא מבקש, תופס בידי.

אני מנענעת את ראשי בכעס. "אני כל הזמן מבקשת ממך להפסיק לעשות את זה ואתה ממשיך." אני משחררת את ידי מאחיזתו ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהסמטה. הארי ממהר ללפף את זרועו סביב מותניי ולהצמיד את גבי לחזהו.

"סליחה, אל תלכי, טוב?" הפרפרים הבלתי נסבלים מופיעים בבטני. "תאכלי איתי בפארק." הבל פיו מלטף את אוזני.

"שמור את הכסף שיספיק לך למשך השבוע." אני מסתובבת בין זרועותיו ומסתכלת בעיניו הכהות. הארי מבין שהתרככתי ומחייך.

"אני יכול לקנות לנו סוכריות דובדבן מהסוג שאת אוהבת. הן עולות פחות מעשרה סנטים. אני יכול להרשות לעצמי את זה עכשיו, כש — " הוא נעצר באמצע המשפט. "עזבי. נלך לפארק, בסדר?" הוא מסיט קווצה משערי אל מאחורי אוזני ופניי מתלהטות. אני מהנהנת. "מה יש בתיק?" הוא מתעניין.

"בגדים, אוכל. כרגיל," אני אומרת. הארי מחביא את התיק בסמטה כדי שלא יגנבו אותו ואנחנו מתחילים לצעוד אל הפארק.

"זה דוחה." אני מעוותת את פניי כאשר הארי מכניס לפיו את סוכריית המנתה.

"כשתגדלי לא תאהבי סוכריות מתוקות. תעדיפי סוכריות מנתה," הוא אומר בחיוך יפה.

"אין מצב," אני עונה בביטחון ונאנחת בהנאה כשטעם הדובדבן מתפוצץ בפי. "לעולם ועד אוהב מתוק."

במשך שעה ארוכה אנחנו מקשקשים על כל דבר אפשרי. הוא מספר לי על האנשים שפגש ברחוב ועל החוויות שחווה, ואני בעיקר מקשיבה. "התחלתי לראות את 'הארי פוטר' עם — " אני משתתקת לפני ששמה של לואר חומק מבין שפתיי. אסור להארי או לאף אחד אחר לדעת עליה. אם הוא שם לב לכך שאני מסתירה ממנו משהו, הוא לא אומר כלום.

"דווקא 'הארי פוטר'?" הוא שואל בחיוך יהיר. "את בטח ממש אוהבת את הארי," הוא מקניט.

אני פורצת בצחוק. "חוץ מהשם, אתה לא דומה לו בשום צורה." אני ממהרת להסתיר את פניי הלוהטות.

"למה? כי אין לי צלקת בצורת ברק על המצח?"

"אתה לא קוסם."

"את לא יכולה לדעת, אולי ביום ההולדת שלי אקבל מהוגוורטס מכתב זימון ללימודים. ואת עניין הצלקת אני יכול לתקן."

"הם שולחים מכתבים ביום הולדת אחת־עשרה, עברת את הגיל מזמן," אני מודיעה לו, "ואני ממש לא רוצה שתפצע את עצמך."

"את דואגת לי?"

זה לא היה ברור עד עכשיו?

אני מגלגלת את עיניי במקום לענות וממשיכה לדבר על הסרטים שראיתי. הארי משום מה אוהב את בית סלית'רין, בעוד אני אוהבת את בית גריפינדור, כמובן.

"את יודעת שפרד ויזלי מת," הוא אומר.

אני פוערת את פי באימה. "לא, אין סיכוי." הוא מהנהן בממזריות ואני מתעצבנת. "אתה בטח עובד עליי." אני דוחפת אותו בחזהו בחוזקה.

"אני לא."

"תפסיק להרוס לי עם ספוילרים, רשע אחד!" צחוקו מתחזק. "מתאים לך להיות בסלית'רין עם כל הנבלים." אני מעקמת את פניי. הארי ממשיך לצחוק. אני מכה אותו מתחת לצלעות. צחוקו משתתק והוא נאנק בכאב. אני נבהלת מתגובתו ורוכנת קדימה. "אתה בסדר? זה לא היה חזק כל־כך," אני מתגוננת.

הארי מתנשם בכבדות, מכופף.

"הארי," אני לוחשת ומסתכלת באימה על כתם הדם שמתפשט על חולצתו. "פגעתי בך." אני בולעת את רוקי כדי לרסן את רגשות האשם. הוא מסתכל על החולצה ואז עליי וסוגר את הז'קט.

"זה בסדר." הוא מחייך בכוח. "זאת סתם מכה."

"אתה צריך עזרה רפואית," אני מתעקשת.

"אני בסדר, מריאן," הוא אומר בקשיחות ופניו מזדעפות. אני נדרכת והוא שם לב וממהר לחייך כדי לרכך את האווירה.

"אבא שלי קורא לי בשמי המלא כשהוא כועס," אני מציינת.

"אז אני צריך למצוא לך שם חיבה."

"הוא מכנה אותי מֶר."

"שם חיבה אמור להביך." הוא מסתכל עליי לרגע וחושב, ואז מחייך חיוך רחב. "בקביק1."

"מה זה בכלל?" אני שואלת.

"תצפי בסרט השלישי בסדרה של 'הארי פוטר' ותביני."

אני מתעלמת מהכינוי ומודה בליבי על כך שהשיחה חזרה להיות קלילה. הארי עבורי הוא הפוגה מהכאוס של חיי ואני מודה על כך שהוא חלק מחיי.

הארי מספר לי שבזמן האחרון התחיל לעבוד, אך הוא לא מרחיב על סוג העבודה או על האנשים שאיתם הוא מסתובב, ואני לא לוחצת עליו לספר לי. אחרי הכול, גם אני שומרת מפניו סודות.

הכי חשוב לי לדעת שהוא לא לבד כל היום. לאורך הקשר שלי עם הארי לא הזכרתי את שמו של אבא או את קיומה של לואר. אבא לא מסכים שאדבר על המשפחה, ואני מבינה למה.

עדיף גם להארי לא להסתבך בצרות שלנו. סוכריית הדובדבן שלי נגמרת ואני עצובה מפני שגם הזמן שלנו יחד הסתיים.

"כשאהיה גדול ועשיר אקנה לך הר של סוכריות דובדבנים," הארי מנסה לעודד אותי ואני צוחקת.

לא נהיה חברים כשנגדל. שנינו יודעים את זה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמיץ מספיק כדי לומר את זה בקול רם. אנחנו מתחילים לצעוד בחזרה אל הסמטה שהוא נמצא בה תמיד, הסמטה שהחלטנו לקרוא לה רציף תשע ושלושה רבעים, על שם הרציף המפורסם בספרי 'הארי פוטר', המכנה המשותף הגדול שלנו.

"היה לי כיף," אני אומרת. שעון הכיס מראה שהגיע הזמן שלי לשוב הביתה.

"גם לי." הוא מעביר את משקלו מרגל לרגל ונראה לחוץ.

"נתראה." אני מסתובבת כדי ללכת והוא אוחז במותניי ומצמיד אותי לגופו הרזה והגבוה. הפרפרים שבבטני מתעופפים חזק כל־כך שהם יוצרים מיני־טורנדו.

הארי רוכן לעברי ושפתיו נוגעות בשפתיי בנשיקה שטוחה וחמימה. אני עוצמת את עיניי לכמה שניות ומחבקת את גופו הגבוה. הוא נאנח בכאב ואני מתרחקת. "סליחה, כואב לך." אני פוסעת עוד צעד לאחור, הרגע היפה שלנו נגמר.

"אני בסדר."

"מה הולך כאן?" נשמע קול נערי קשוח.

אני מסתובבת בבהלה ורואה דמות גבוהה ושרירית מתקרבת אלינו. הוא מסתכל עליי במבט קשוח כל־כך שגורם לי לצעוד לאחור ולהתנגש בגופו של הארי. אני כמעט בטוחה שזה אותו הנער שראיתי היום מחוץ לביתי.

לא. זאת החרדה משתלטת עליי שוב.

"הנרי, היא — "

"היא צריכה לעוף מכאן," הנרי קוטע את דבריו של הארי ומסתכל עליי בשנאה. מה עשיתי לו?

"היא חברה, תתרחק," הארי נוהם על הנרי. גם הוא שם לב לעוינות של חברו כלפיי. הנרי נעצר, אך לא מנתק את עיניו ממני.

"חברה, הא?" הטון שלו מזלזל ואכזרי באותה המידה.

"אני צריכה ללכת," אני מצליחה למלמל, תופסת בידו של הארי ומסמנת לו שיישאר קרוב. אין לי כוונה לחלוף לבד ליד הבחור הזועם הזה. נראה כאילו הוא רוצה לרצוח אותי ולא עשיתי לו שום דבר רע.

הארי מבין אותי ומהדק את אחיזתו בידי, משרה עליי ביטחון. אנחנו עוקפים את הנרי ואני משחררת נשימה עצורה. הוא לא מסיר ממני את עיניו הבוחנות והרעות.

"נתראה בשבוע הבא?" הארי שואל. אני מעבירה את עיניי ממנו להנרי. הארי מזהה את ההתלבטות בפניי. "הוא לא יפגע בך, הוא חבר שלי." הבטחה בקולו. אני מהנהנת בתגובה. לא הייתי רוצה להפסיק לפגוש את הארי בגלל הבחור הזה.

הארי מצמיד את שפתיו ללחיי ומשאיר אותן שם לרגע ארוך במיוחד, מזכיר לי את הרגע שחלקנו לפני שהנרי הפריע. אני מחייכת וממהרת לרוץ הביתה בדרך הארוכה כדי שלא יעקבו אחריי.

השבוע חולף לאט במיוחד. נראה ששעון הכיס שאני עונדת על צווארי עושה לי בכוונה והאט את הזמן. הבוקר אבא סוף כל סוף השאיר חבילות לבית היתומים, מה שאומר שבקרוב מאוד אראה את הארי.

היום אבא נתן לי חמש מאות דולר כדמי כיס ותירץ זאת בכך שהתנהגתי למופת. ברור לי שהתנהגתי בדיוק אותו הדבר, ובכל זאת אני לא מתנגדת לקחת את הכסף. אני שמחה שיש לי יותר להביא להארי. הכסף יעזור לו.

לאחר שאני משאירה את החבילות בבית היתומים, אני ניגשת לכניסה לסמטה ורואה את הארי מחכה לי, שעון בגבו על הקיר וזרועותיו שלובות על חזהו. "היום אתה לא מנסה להבהיל אותי?" אני מקניטה בחיוך.

הארי לא מרים את ראשו, מבטו צמוד לקרקע כאילו לא שמע אותי.

"הארי?" אני קוראת. הוא מרים את עיניו. מספיק מבט אחד כדי להבין שמשהו רע קרה. "אתה בסדר?" אני שואלת ונעצרת, לא ממשיכה להתקרב אליו.

הארי מזדקף ושומט את ידיו לצידי גופו, מביט בי במבט אכזרי וגורם לי לסגת. מילדות אבא לימד אותי לזהות סכנה, ועיניו של הארי זועקות צרות.

"אני לא רוצה לראות אותך שוב," הוא אומר בקשיחות.

"עשיתי משהו?"

"לכי ואל תחזרי לכאן שוב לעולם," הוא נוהם.

"תסביר לי מה קרה." אני מתקשה לשדר ביטחון.

"אני לא חייב לך הסברים."

"אני לא מבינה, אנחנו חברים."

צחוק מכוער בוקע מבין שפתיו. אני בוחנת את חברי הטוב ולראשונה שונאת לשמוע אותו צוחק. "את כלבה שקרנית ומניפולטיבית," הוא מטיח בי.

אני בולעת את העלבון בכאב. הארי באמת אמר לי את המילים האלה? מה עשיתי לו?

"אני לא מבינה, בשבוע שעבר הכול היה בסדר." אני משפילה את ראשי ומתקשה לזכור מה היה שונה. "זה כי גרמתי לך לדמם?" אני נזכרת במכה שהחטפתי לו. הוא לא עונה לי. "לא התכוונתי לפגוע בך, אתה חבר שלי."

"עופי מכאן!" הוא מרים את קולו, "אל תחזרי לכאן שוב ואל תחפשי אותי. אם תעשי את זה, אדאג שיפגעו בך."

הוא מאיים עליי? אני צועדת לאחור ומוחצת את שרשרת שעון הכיס לחזי, מנסה להכאיב לעצמי כדי לשכוח את מילותיו הקשות, אך הפעם, בשונה מפעמים אחרות, הכאב לא עוזר. דמעות ממלאות את עיניי. "אתה תצטער על כך," אני אומרת בכאב.

הוא פותח את פיו כדי להגיב, אך שותק כאשר אני מתקדמת אליו בביטחון מזויף, מוציאה את הכסף מהכיס ודוחפת אותו במכה חזקה לחזהו, מכה שנועדה להכאיב לו, אבל הוא לא זז או מניד עפעף. "לא ארשה לך לדבר אליי ככה. לא ארשה שתאיים עליי. החברות שלנו הסתיימה, הארי מארט."

אני מסיגה את ידי, מאפשרת לכסף ליפול לקרקע. בלי להוסיף מילה, אני מסתובבת והולכת.

שבוע לאחר מכן, כשאני חוזרת לחפש את הארי, הוא לא שם. הוא לא שם גם בשבוע שלאחר מכן.

אחרי כמה שבועות אני כבר מפסיקה לנסות.

עוד ספרים של דיאן אל