האומץ לפחד בדרך להצלחה

1 מה היית עושה לולא פחדת?

"שני הימים החשובים ביותר בחייך הם היום שבו נולדת והיום שבו גילית מדוע נולדת"
(מארק טוויין)

ביום הראשון שלי בעבודה במשרדי פייסבוק בלונדון, לאחר שעברתי מיונים ארוכים ומדוקדקים, הוזמנתי לפגוש את סמנכ"לית פייסבוק אירופה. אלו היו ימי הזוהר והצמיחה המטאורית של החברה, זמן קצר אחרי הנפקתה, והתפקיד שקיבלתי היה בינלאומי ואסטרטגי. בזמן שצעדתי לעברה, קלטה עיני כרזה על הקיר, זו היתה השאלה:

What Would You Do If You Weren't Afraid?

מה היית עושה לולא פחדת?

השאלה הזאת טלטלה אותי. נעצרתי מול הכרזה ולקחתי נשימה עמוקה. לא רציתי להתערער או לאבד ביטחון ביום הראשון בתפקיד חלומותי, ועוד לפני הפגישה עם הסמנכ"לית הבכירה ביותר של פייסבוק מחוץ לארצות הברית. מדוע השאלה זעזעה אותי כל כך? הסיבה העיקרית היתה המילה פחד. משום שאף על פי ששירתי בצה"ל כקצינת מבצעים, מילאתי תפקידים ניהוליים בבנקים ובמשרדי פרסום מהגדולים בעולם וניהלתי את תחום פיתוח המנהיגות בענקיות טכנולוגיות, כל חיי זה בדיוק מה שהייתי: מלאת פחד.

למראית עין, התמונה נראתה שונה לחלוטין. נולדתי בישראל, בתם הבכורה של הורים אקדמאים עובדי מדינה. לאחר סיום בית הספר התיכון התגייסתי לצבא, ומהר מאוד יצאתי לקצונה. הוצאתי שלושה תארים אוניברסיטאיים, התחתנתי עם גבר רגיש ואוהב ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים (בינתיים נולדה גם הרביעית). מאז עברנו לבריטניה, היתה לי קריירה מצליחה כמנהלת בכירה בתחומי מנהיגות, ניהול ותרבות ארגונית בחברות כמו דנונה, WPP, אי־ביי, והחל מהיום ההוא - פייסבוק.

נשמע מצוין, נכון? עכשיו אספר לכם את הסיפור האמיתי...

מאז אני זוכרת את עצמי, סבלתי מחרדות. חרדות מהסוג שמחלחל לכל היבט של החיים ומכרסם במחשבה מבוקר עד לילה. חרדות שטרדו את נפשי, כאלו שבגללן ציפיתי בכל מצב לתרחיש הגרוע ביותר: אם קיבלתי מסרון מחבֵרה שמודיעה לי שהיא בדרך לביתי, דמיינתי שהיא תיקלע לתאונת דרכים לפני שתגיע. לא העזתי להציע לה שעה לפגישה, כי חששתי שאהיה מעורבת בגרימת מותה. בכל פעם שילדי ביקשו ממני לחתום על אישור יציאה לטיול כיתתי, הרגשתי שאני חותמת על גזר דין מוות שלהם. ברור היה לי שמשהו רע יקרה בטיול, שמשהו ישתבש.

כפי שיעידו אלה שסובלים מחרדות, לתרחישי הדמיון האלה יש השפעות ממשיות וחזקות. המחשבות החרדתיות היו מבזיקות בראשי, הייתי מגלגלת אותן במחשבתי שוב ושוב, מוסיפה עוד תרחישי אימה, ומדמיינת אותם בצבעים טבעיים, עד שהייתי מרגישה שעוד רגע הם יהפכו להיות המציאות עצמה. כתוצאה מכך סבלתי מתעוקה ומקוצר נשימה.

האם היתה סיבה לחרדות שסבלתי מהן, לאותם רגעי ייאוש שהציפו אותי, לפחדים שלי? כל פסיכולוג היה אומר שברור שהיתה. בשנות ילדותי ונעורי אבי היה הפתולוג המשפטי הראשי של מדינת ישראל. לאורך שנות עבודתו הוא ביצע רבבות נתיחות שלאחר המוות לילדים ומבוגרים שמתו מוות לא טבעי; הוא ביצע בדיקות גופניות של נשים וילדים ששרדו אלימות קשה; הוא הוזעק לזירות פשע ולאתרי פיגועים מדי יום ביומו. אחרי ביצוע הנתיחות, הוא היה ניצב בפני החלק הקשה ביותר של תפקידו: מפגש עם הורי הקורבנות, בני הזוג שלהם או ילדיהם, כדי לספר להם מה קרה ליקיריהם. לפעמים, בבית, כשעברתי ליד שולחן הכתיבה שלו, הייתי רואה תצלומים שגלשו מתיקו - תמונות זוועה שהראו בפרטי פרטים את מה שבני אדם מסוגלים לעשות אלה לאלה. סדרות כמו CSI או "חוק וסדר" לעולם אינן מראות לכם את הדברים שילדיהם של פתולוגים משפטיים נחשפים אליהם. אם קראו לאבי לזירת אירוע והיינו בדרך לאירוע משפחתי, עבודתו תמיד קיבלה עדיפות עליונה, ואני, שהמתנתי ברכב עם אמי בזמן שאבי הצטרף לכוחות הביטחון, עשיתי מאמצים עילאיים להסתכל לצד השני.

המוות היה נוכח בביתנו גם מכיוונים אחרים. כמו ישראלים רבים בני דורי, סבַי משני הצדדים היו ניצולי שואה, והטראומה שחוו ליוותה אותם כל חייהם. במובן מסוים היא ליוותה גם אותי והיתה חלק בלתי נפרד מחיי מרגע הולדתי. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא צעקותיה של סבתי חנה שגרה בסמוך אלינו: "הנאצים באים". היא סבלה מסיוטי לילה והיתה בטוחה שזה רק עניין של זמן עד ששואה נוספת תפרוץ. סבתי נהגה לאגור מזון כדי להיות מוכנה לשואה הבאה, ביחד החבאנו מאות שימורי טונה, שאט־אט אותרו בבית לאחר מותה. היא האכילה אותי בכל הזדמנות מרק עוף, גם אם השעה היתה עשר בבוקר, כי רצתה להבטיח שלא ארעב, שאשרוד עוד כמה ימים, כשהנאצים יבואו שוב. עד היום אני לא מסוגלת לאכול מרק עוף. אפילו הריח גורם לי בחילה. סיוטי השואה והחשיפה לאלימות ולמוות דרך עבודתו של אבי, הופיעו גם הם בחלומותי. מאז אני זוכרת את עצמי אלה כללו דמויות מאיימות של נאצים החוטפים אותי ממיטתי, זעקות הכאב של סבתי כשהיא מגלה שנלקחתי גם אני, בשילוב בריחה שלי מפושעים שאת דמותם ראיתי בעיתון בסמוך לדמותו של אבי אשר העיד נגדם בבית המשפט.

מה הפלא שפחדתי מהמוות? המוות היה נראה כאפשרות סבירה יותר מהחיים. כל כך הרבה דברים יכלו לקרות לרעה, כה רבות היו התאונות שיכלו להתרחש. כל יציאה מהבית כללה מסכת פרידות מבני משפחתי, למקרה שלא אראה אותם שוב. גודלתי בהלך רוח של הישרדות. מצבנו הכלכלי היה טוב, אבל בביתנו לא היה מקום לקלות דעת או לפינוק. הצו העליון היה הצורך להבטיח שיהיה אוכל על השולחן, שנהיה בטוחים מרע ובעיקר שנהפוך את עצמנו לחיוניים לעולם. כל דבר אחר - רגשי או חומרי - היה בגדר מותרות.

הייתי סטודנטית בראשית שנות האלפיים, בתקופת האינתיפאדה השנייה. כל נסיעה באוטובוס התחילה במבט מהיר על שאר הנוסעים כדי לזהות מי מהם נושא חבילה גדולה. באחד מביקורי אצל אבי בעבודה שמעתי שאמרו שכדאי לשבת ליד חלון האוטובוס ולפתוח אותו, כדי למזער את הפציעה במקרה של פיגוע, וזה מה שתמיד ניסיתי לעשות. אני מתארת לעצמי שהתקופה הזאת הותירה את רישומה גם על אחרים בני דורי, אבל הפחד הגדול ביותר שלי לא היה הפיצוץ, הפציעה, או אפילו המוות. הפחד היה שאגיע כגווייה למכון הפתולוגי של אבי. פחדתי מתגובתו למראה גופתה של בתו שהתפוצצה בדרכה ללימודי סוציולוגיה וכלכלה, מהכאב והזוועה שימלאו אותו.

ולא רק מהמוות פחדתי, אלא גם מהרבה דברים אחרים: פחדתי לאכזב אנשים, בעיקר את הורי ובני משפחתי, ופחדתי מכישלון. הורי אנשים חרוצים וממוקדי מטרה, הם ציפו להתנהלות דומה מבתם הבכורה. היום אני יודעת שאהבת הורי לא היתה תלויה בדבר, אבל בנעורי לא תמיד זה נראה לי כך. חשתי צורך לרכוש את אהבתם על ידי קבלת ההחלטות הנכונות, בלי לטעות לעולם. היה לי צורך להיות חיונית. אמי היא אישה כריזמטית ובטוחה בעצמה להפליא - מסוג האנשים שמושכים אליהם כל מבט בהיכנסם לחדר, שיוצרים רושם מיידי. איך אוכל להשתוות אליה אי־פעם? פחדתי שלעולם לא אהיה הבת, הנכדה, הרעיה או האֵם שתגשים את התקוות של כולם.

באופן מפתיע, או בעצם לא מפתיע, החרדה לא מנעה ממני לתפקד. נהפוך הוא - תפקדתי היטב. נחלתי הצלחה בעולם התאגידי, ובה בעת הצלחתי להיות אמא לילדים קטנים. השתתפתי באירועי חברה ובמסיבות חברתיות, רקדתי, שרתי וצחקתי, השיער והאיפור שלי היו "מושלמים" תמיד. איש לא ידע שהרגשתי מיואשת, מפוחדת, ובעיקר - שהרגשתי לבד. ההישגים המקצועיים שלי היו כנראה תוצאה של פחד שכל רגע הכול יכול להיגמר, והצורך להספיק כמה שיותר.

לכן, כשראיתי את השאלה ההיא במשרדי פייסבוק ביומי הראשון בעבודה החדשה והנחשקת: What Would You Do If You Weren't Afraid‎?‎ הרגשתי שהיא נכתבה עבורי. במשך שנים החרדה חסמה בפני את ההנאות הפשוטות של החיים. הפחד מנע ממני ליצור מערכות יחסים קרובות, ליהנות מזוגיות ומעבודתי, מלהיות יצירתית, מלהרגיש טוב עם עצמי. החרדה אילצה אותי להסתיר היבטים של אישיותי ולהרגיש אשמה ובושה גם כשהייתי אמורה לחוש שביעות רצון. הרעיון שאני לא חייבת לחיות את חיי במצב של חרדה מתמדת היה כמעט בלתי נתפס ובו־זמנית מרגש ומעודד. הרגשתי שהשאלה הגיעה בזמן הנכון עבורי, לקראת גיל ארבעים, אחרי שניסיתי כל טיפול שהכרתי. ידעתי שזאת הזמנה לשינוי מהותי.

כמובן, אינני היחידה שסבלה מרגשות חרדה וייאוש, ולא היחידה שחייה היו משועבדים להם. בישראל אחד מכל שישה בוגרים (17.6 אחוזים) סבל מדיכאון או חרדה במהלך חייו. 38 אחוזים מהמאובחנים בדיכאון או חרדה מוגדרים כמקרים "חמורים" וכשליש סווגו כמקרים בעלי "חומרה בינונית" על פי משרד הבריאות, האגף לבריאות הנפש, 2021. ככל שרמת החיים בארץ עולה, יותר אנשים סובלים מחרדה ודיכאון. אם בעבר היה צורך לראות רופא פסיכיאטר בשביל לקבל מרשם לתרופה אנטי־דיכאונית או אנטי־חרדתית, היום הנגישות לתרופות גבוהה הרבה יותר, ורופאת המשפחה היא זו שלעתים קרובות תיתן את המרשם לתרופה פסיכיאטרית. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בין 1990 ל-2015 חלה בעולם עלייה של כ-50 אחוזים במספר האנשים הסובלים מדיכאון וחרדה. לזנאקס בלבד, אחת התרופות לחרדה הנפוצות ביותר, נכתבים 50 מיליון מרשמים בשנה בארצות הברית. מה יש בתקופתנו שגורם לאנשים כה רבים לחוש סבל, חוסר ביטחון מכרסם ותסכולים מתמשכים? מדוע רבים מאיתנו מתקשים לישון בלילה בגלל מחשבות שליליות, ייאוש ופקפוק עצמי? איך ייתכן שתחושות ריקנות ותלישות הופכות נפוצות כל כך בקרב בני נוער ומבוגרים? קשה שלא לתהות מדוע המספרים עולים משמעותית משנה לשנה, מדוע כה רבים מאיתנו חשים ייאוש וחרדה?

החיפוש אחר ריפוי
כמו רבים אחרים, גם אני פניתי לטיפול פסיכולוגי בחיפוש אחר פתרון לחרדותי. המטפלים שלי חקרו את עברי. הם נברו בילדות שלי, וכמובן רותקו במיוחד מחשיפתי למוות. המודל הפרוידיאני שעל ברכיו הוכשרו מטפלי מסביר שמקורם של קושי וסבל נפשיים נמצא באירועים בילדות. עבודתו של אבי והדברים הנוראים שראיתי ושמעתי, היו בבירור - בעיני המטפלים שלי - הסיבות לחרדותי. בהתחלה היה נדמה כי החיטוט בזיכרונות ילדות מביא עמו הקלה, ובהחלט למדתי איך לבחון את התנהגותי ורגשותי. אבל אחרי שנים של טיפול שבהן שבנו ועברנו על אותם הזיכרונות והמראות הקשים שראיתי, הבנתי שהטיפול ואני - לא מתקדמים לשום מקום. השיבה אל הדברים שראיתי היתה למעגל אינסופי. ההרגשה היתה כמו חיטוט בפצע, גירוד אותן צלקות פעם אחר פעם. גם אם הפצעים החלימו במקצת, הרושם היה שהמטפלים שלי מתעניינים רק בהעלאת הזוועות שאליהן נחשפתי ובמה שהם תיארו כ"עניין לא־פתור" עם הורי. הגעתי למצב שבו עצם שמיעת הביטוי "עניין לא־פתור" הקפיצה לי את הפיוז. לא מפני שלא היה לי עניין לא־פתור, אלא מפני שכבר יישבתי את הבעיות האלה בעימות עם הורי אבל ההחלמה לא באה והכאב לא הסתלק.

אף על פי שהכרזתי ביני לביני שיש לי כנראה בעיה רצינית ושככל הנראה ארגיש תמיד תחושה של מחנק, חרדה ועצב, ידעתי עמוק בתוכי שיש דבר־מה אחר, דבר־מה גדול יותר מחרדותי, איזה ניצוץ נסתר של הקלה ושל שמחה שאני פשוט עדיין לא מסוגלת להגיע אליו. לא ידעתי מהו הניצוץ שאני חשה בתוכי או איך אגיע אליו, אבל האמנתי בקיומו. כל פעם שניסיתי לתת ביטוי לתחושות או לרעיונות האופטימיים האלה באוזני המטפלים שלי, להציע הסתכלות שאיננה ממוקדת באירועים שהתרחשו אלא בתקווה שהיתה לי בלב, הם הגיבו באותה נימת קול, ובאותן מילים בדיוק: "את מתחמקת מהמציאות, מיכל", "את נמנעת מעימות, מיכל" או "את מנסה להעלים את הבעיות האמיתיות שלך, מיכל". למשך זמן קצר מאוד, פניתי לבודהיזם. התעניינתי מאוד בתפיסה הבודהיסטית ביחס לכאב ולסבל נפשי, אבל לא התחברתי לכמה מהרעיונות המרכזיים, לפחות כפי שאני הבנתי אותם, בעיקר הטענה שהעולם הוא כולו סבל וחוסר שביעות רצון, ושתכלית חיינו היא שחרור מהסבל והשגת ההארה - ה"אמת" הזאת הרגישה לי זרה. האמנתי שלי עצמי יש משמעות אחרת בעולם, גם אם לא דייקתי מה היא עדיין. למען האמת, לא רציתי להרפות מהכאב או להתחמק ממנו - רציתי להישיר אליו את מבטי, רציתי ליישב אותו.

פניתי לקואצ'ר, מישהו שהכרתי עם המעבר ללונדון. יום אחד הוא שאל אותי: "אילו ניתנה לך הברירה, האם היית מעדיפה לכרות את 'החלק החרדתי' מעצמך, לסלק אותו כאילו לא היה ולא נברא?" נאלמתי. בכל שנות הטיפול שלי לא נשאלתי שאלה עוצמתית שכזו. האם הייתי עושה זאת? האם אני רוצה להיפטר לגמרי מההיבטים הלא־נוחים של עצמי? האם אני מוכנה למחוק את הזיכרונות, החוויות והמחשבות הכואבים?

אחרי דקות ממושכות של הרהור, הבנתי שהתשובה היא: "חד־משמעית: לא!" אני עדיין חושבת על הרגע ההוא לעתים קרובות. זו היתה לי נקודת מפנה. רציתי לשמור לעצמי כל חלק של עצמיותי, ובכלל זה החלקים הכאובים. מי אני בלי התנסויות חיי? האם איהפך להיות אישה שונה לחלוטין? בסופו של דבר, המטען הזה היה חלק ממה שעשה אותי אני. לא רציתי להשליך אותו. רציתי להפסיק להביט אחורה רוב הזמן, ולהיזכר בחוויות מכאיבות. במקום זה, רציתי להיות מסוגלת להביט גם קדימה, לחתור לעבר מטרות ולמצוא תקווה וסיכוי. ידעתי מה אני רוצה, אבל לא ידעתי את הדרך. החלטתי שבמקום לנסות למחוק את כל החלקים האלה שלי, אלמד להבין את עצמי מבעד למשקפיים חדשים, מתוך נקודת ראות שונה מזו שהיתה לי עד כה. אבל מהי נקודת הראות האחרת הזאת? את התשובה לשאלה הזאת לא ידעתי.

בערך באותו הזמן קראתי את ספרו של ויקטור א' פרנקל, "האדם מחפש משמעות".

ד"ר פרנקל היה תלמיד מוכשר של זיגמונד פרויד וחסיד מושבע של הפסיכואנליזה. הוא היה נוירולוג, פסיכיאטר ותראפיסט ידוע, ובשלב מסוים החל לערער על חלק מרעיונותיו של מורו הגדול. בעיני פרויד, את ההתנהגות האנושית יש להסביר על פי עיקרון אחד: עקרון העונג (מאוחר יותר יוסיף גם את דחף המוות). אבל פרנקל ראה שיש באדם משהו נוסף - כמיהה למשמעות בחיים. הוא התחיל לפתח תיאוריה של פסיכותראפיה שנקראה לוגותראפיה, כלומר, "תראפיה של משמעות". פרנקל האמין כי העונג אינו מטרה בפני עצמה ובני אדם אינם מחפשים אושר לשמו, אלא הם מחפשים משמעות.

פרנקל החל לפתח את רעיונותיו עוד לפני השואה אך הם הלכו והתפתחו דווקא במהלכה. כאסיר במחנות העבודה וההשמדה, הוא חווה אכזריות שלא תיאמן, ובמקביל ניסה לעזור ככל שיכול כרופא לחבריו האסירים. הוא תהה מדוע למרות הסבל והייסורים הבלתי נתפסים, האסירים עדיין נלחמו ונאחזו בחייהם. מדוע ירצה מישהו להישאר בחיים בתנאים כה נוראים, מבעיתים וחסרי סיכוי? התשובה שפרנקל שב ומצא היתה: משמעות. מה שעודד את האסירים לנסות להישאר בחיים היה הדחף הפנימי שלהם, העַז במידה שלא תיאמן, להיאחז בדבר־מה שהיה משמעותי בעבורם, מישהו לחיות למענו, מטרה שיש לקדם אותה, משימה חשובה שיש להשלימה עם שחרורם. שם, בזוועות של אושוויץ, גילה פרנקל שעצם החיפוש אחר משמעות משנה את השקפתנו על החיים, משנה את משמעותו של הסבל עצמו. החיפוש עצמו הוא פעולה מצילת חיים.

הדברים האלה פרטו בחוזקה על נימה בתוכי, הם היוו מעין הזמנה להתבוננות אחרת, ולהסתכלות חדשה על החיים עצמם. הבנתי שיש רובד נוסף לחיים שאינו במודעות שלי, שאינני מהרהרת בו בכלל - רובד של חיפוש משמעות.

נקודת התפנית
זה קרה בסביבות חג הפסח. משפחתי היתה חילונית ולא הייתי מודעת למשמעויות העמוקות של החיים היהודיים, וגם לא למשמעות של החגים השונים, במקרה הזה פסח. באותה שנה החלטתי להפסיק עם הטיפול הפסיכולוגי, התחלתי לקרוא ספרים בתחומי עניין מגוונים, וגם עיינתי במחברות שכתבתי מאז נעורי, וחזרתי למחשבות ולהרהורים שהיו לי לאורך השנים. נזכרתי במה שאמרה לי קולגה שנים לפני כן, כששאלתי אותה מה אומר לה חג הפסח. היא הסבירה לי שזהו הזמן שבו אנחנו מזכירות לעצמנו שגם אם איננו משועבדות עוד לעבדות פרך במצרים, אנחנו עדיין משעבדות את עצמנו פנימית לדברים מגבילים והרסניים. "לכל אחת מאיתנו יש 'מצרים' משלה", היא הסבירה לי, זהו שעבוד פנימי ולאו דווקא נראה לעין. "חג הפסח הוא תזכורת לכך שגם אם יצאנו משעבוד פיזי במצרים, אנחנו עדיין כבולים לשעבוד פנימי".

בזמנו, משמעות דבריה לא היתה ברורה לי. מעולם לא הגדרתי את עצמי כאדם "רוחני" במיוחד, והרעיון שאירוע שהתרחש לפני אלפי שנים רלוונטי לחיַי היום, לא ממש הסתדר לי. אבל עכשיו, שנים אחרי, כשהרגשתי כבולה למחשבות שלא הרפו ממני, הבנתי שתודעת העבדות הפנימית לא עברה מן העולם, ושגם היום העבודה העמוקה והפנימית של בני האדם היא להשיג חירות פנימית. מצרים אינה רק ארץ במפה. היא מסמלת כל מקום שבו את מרגישה כבולה למשהו - מקום עבודה רעיל, מערכת יחסים לא בריאה, מחשבה מקטינה, או הרגל שאינו מטיב איתך.

התחלתי לחקור את הנושא, ולמדתי שהשם העברי "מצרים" לקוח מהמילה מֶצֶר, שפירושה "גבול", והיא קרובה למילה מֵצַר, "מעבר צר". הבנתי שסיפור יציאת בני ישראל ממצרים אינו רק תיאור היסטורי של יציאה מעבדות לחירות. זהו סיפור שאנחנו חיים כל יום ויום. זהו האתגר האישי של כל אחד ואחת מאיתנו - להשתחרר מהגבולות שהטלנו על עצמנו, מהמגבלות שהטלנו על עצמנו, מהשעבוד העצמי שלנו. העובדה שרבים מאיתנו נהנים מהחופש הפיזי לעשות כל מה שאנחנו רוצים, כמעט כל אימת שאנחנו רוצים, אינה אומרת שאנחנו חופשיים במלוא מובן המילה. יש לנו כבלים פנימיים - מחשבות ואמונות עצמיות - שמחזיקים אותנו לכודים ומוגבלים. לאילו "מצרים" כבלתי את עצמי? מהו הדבר הגורם לי חרדה שאני משעבדת את עצמי אליו? ואיך, באיזו דרך, אוכל להשתחרר? באותו השלב הבנתי שאחד מכבלי החזקים ביותר הוא הצורך להיות בשליטה, או נכון יותר, האשליה שאני יכולה לשלוט במתרחש סביבי. הצורך בשליטה בא לידי ביטוי בין היתר בדאגה מתמדת איפה כל יקירי, מה הם עושים, האם הכול בסדר איתם. הצורך לבדוק כל כמה שעות בלילה שילדי נושמים, להתקשר להורי מספר פעמים ביום, ולבדוק איפה כולם נמצאים באמצעות כתיבת מסרונים. ההכרה שיש לי פוטנציאל לשחרר את עצמי מכבלי השליטה ולהרגיש יותר שלווה ופחות חרדה, הפיחה בי תקווה.

ושוב, הרגשתי את הניצוץ של משהו בתוכי, ידעתי שאני מתקרבת לתגלית.

מתוך הרגל פניתי למקור החיפוש הנגיש לי ביותר - לגוגל. התיישבתי מול המחשב והקלדתי שאלת חיפוש באנגלית שכללה את המילים "דיכאון, חרדה, פחד" ואחר כך את המילים "משמעות ושמחה" - ואולי בגלל העיסוק במשמעות העמוקה של המושג "מצרים" באופן מפתיע הוספתי גם את המילה "יהדות". אחת התוצאות כיוונה אותי אל עבודתה של פרופסורית יהודייה בלונדון, אחת האקדמאיות הבכירות בתחומה. שמה היה פרופ' קייט מרים לוונטל. החלטתי ליצור איתה קשר. "אני סובלת מחרדה ומחפשת פתרונות חדשים", כתבתי. שמחתי כשהיא הציעה שניפגש. היא הקשיבה קשב רב לסיפור שלי, ל"מצרים" שלי, וללא פירוט או הסברים מיותרים היא הציעה לי להצטרף לשיעור על כתבים רוחניים יהודיים בהוראת רב חסידי. "רב חסידי?" חשבתי. "מה לי ולחסידוּת?"

זה היה שבוע עמוס וחשוב עבורי בעבודה. הוזמנתי לדבר באירוע גדול ומתוקשר לפני קהל של מאות אנשי טכנולוגיה על מצוינות בניהול ומנהיגות בעולם ההייטק, איך כל אחד ואחת מהם יכולים להיות פורצי דרך בתחומם. התבקשתי גם לראיין שני מנהיגים מוכרים מעולם הפרסום והטכנולוגיה, ולהנחות פאנל אינטראקטיבי שיצפו בו אלפי עובדים מגוגל, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מאחורי הקלעים היו התרחשויות ודינמיקות פוליטיות לגבי הנושאים שידוברו, אופן הצגת האסטרטגיה שהובלנו ומי יאמר את מילות הפתיחה. כשפרופ' לוונטל הציעה לי ללכת לשיעור בחסידות, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה: "מה זה קשור אלי?" לא ראיתי שום חיבור בין האתגרים שחוויתי בחיי האישיים ובעבודה, ללימודים רוחניים יהודיים. אבל באחד מימי ההכנות לאירוע המדובר משהו הציק לי, זאת היתה מחשבה שעלתה בראשי שוב ושוב - למה היא הציעה לי ללמוד רעיונות מהמסורת היהודית? היא פרופסור לפסיכולוגיה בעלת ניסיון של עשרות שנים, והיא מומחית בתחומים שבהם אני מתקשה - אולי בכל זאת כדאי לי לשקול את עצתה?

למרות הסקפטיות ולוח הזמנים הצפוף בעבודה, הקשבתי לקול הפנימי שלי שאמר לי - מה אכפת לך לנסות? באופן ספונטני החלטתי לעזוב את המשרד באמצע היום, הזזתי את פגישת הצהריים שלי, ויצאתי מהמשרד שבמרכז לונדון בצעדים זריזים ועל עקבים בגובה עשרה סנטימטרים כדי למהר ולתפוס מונית שחורה ולהגיע בזמן לשיעור המדובר. הגעתי לשיעור שהתקיים בבית פרטי של מישהי שלא הכרתי. הדלת היתה פתוחה והסלון כבר היה מלא באנשים. התיישבתי בכיסא נוח ומרווח והזדרזתי לענות לכמה מיילים והודעות שקיבלתי בשני הטלפונים הניידים שלי. ואז נכנס המורה והתחיל את השיעור בקריאת יצירה שראתה אור לראשונה ב-1796, מאת הרב שניאור זלמן מלאדי. זה היה ספר "התניא". שני הניידים שלי היו עדיין דלוקים בידי, והלפטופ מוכן לשליפה מהתיק; לא רציתי "לפספס" שום הודעה מהבית או מהעבודה, רציתי להיות בשליטה.

אבל אז קרה משהו לא צפוי. התחלנו לקרוא ביחד מהטקסט של ספר התניא, ומהעותק של הספר שהחזקתי בידי קראתי את המילה "נשמה" ואת צמד המילים "נשמת אדם". מובן שנתקלתי במילה "נשמה" לפני כן, הרי כולנו מכירים את זה שמקובל לומר "נשמה" למישהי או מישהו כמחמאה על התנהגותם המתחשבת והאכפתית. אבל מעולם לא נעצרתי רגע לחשוב מהי משמעותה האמיתית של המילה "נשמה" באופן עמוק ומעמיק יותר. אחרי המילה "נשמה" שמעתי את המילים: אהבה, נפש, לב, עצב, ניצוץ, כאב, אור ואת המילה להבה. המילים האלו אשר חוברו יחדיו באופן ייחודי ונוגע, יצרו משפטים שחדרו אלי פנימה, אל תוך הלב, ועכשיו הבנתי שאולי הן חדרו לי אל תוך הנשמה.

למדתי שישנו בתוכנו ניצוץ אלוקי שהוא תמצית החיים הפנימית הייחודית של כל אחד ואחת מאיתנו ושכל אחד מאיתנו מכיל חלק אלוקי ממש, כך נוצרנו. כל ניצוץ, כל נשמה, היא מיוחדת במינה - מבחינת היכולות שלה, השאיפות שלה, ההישגים שלה, ולכל נשמה ישנו המסלול האישי שעליה לעבור ולחוות. כאב, אכזבה ועצב הם חלק מההתנסויות במסלול צמיחתה של הנשמה, כמו גם השמחה והאהבה. אחת הדרכים היפות ביותר להבנת מהותה של הנשמה היא התבוננות בנר דולק.

הנר בנוי מכמה חלקים: הפתילה - מסמלת את הגוף החומרי של האדם, השמן והשעווה - מסמלים את מעשיו של האדם, והלהבה - נמשלת לנשמתו של האדם. הלהבה עצמה היא רב־ממדית, היא מורכבת משלושה חלקים: חלק כחול הנאחז בפתילה, מעליו ישנו חלק כתום ובמעלה הלהבה ישנו חלק שפיצי השואף כלפי מעלה, הנוגע־לא־נוגע בבסיס. הלהבה המרצדת מתוך הנר זזה ומתנועעת ללא הפסקה, היא "מנסה" לעלות למעלה, להתעלות. לעתים נדמה שללא הפתילה או השעווה, הלהבה היתה מתנתקת מבסיס הנר, ומתרוממת לבדה כלפי השמים. אבל בלי הפתילה או השעווה, היא הרי תחדל להתקיים, הם מקור ה"חיות" שלה.

כמו להבת הנר, גם בנשמה טבוע חיפוש ורצון אינסופי אחר הצמיחה, היא רוצה להגדיל את אורה, להתרומם, היא שואפת מעלה מעלה. הנשמה סקרנית תמיד, ושואפת לחוות חוויות חדשות. הדרך שלה לבוא לידי ביטוי היא הגוף הגשמי (הפתילה). ההבדלים בין גוף לנשמה הם אדירים, אך רק מצירופם הייחודי ובזכות השילוב בין גוף לנשמה נוצר האדם.

השיעור המשיך ומצאתי את עצמי חושבת על המשמעות המעשית של הדברים. אם הנשמה היא המקום העמוק ביותר בתוכי, הרי שחוויית החיים שלי איננה מוגבלת אך ורק למה שהתרחש בעבר או לחרדות המוכרות לי מגיל צעיר. אינני מוכרחה לחוות רק פחד ודאגות, אלא יש לי יכולת לחוות את הרבדים הפנימיים יותר שלי, את נשמתי. זאת היתה תובנה ענקית עבורי. אני לא באמת "מקולקלת" בפנים, נהפוך הוא, יש בי ניצוץ שמעולם לא עומעם. מעבר למחשבות המטרידות, חוסר המנוחה, העצבות, יש בי משהו עוצמתי וחיובי יותר. עמוק בתוכי יש ניצוץ ייחודי נקי ומשוחרר שמעולם לא כבה, הפוטנציאל החיובי שבתוכי הוא בלתי מוגבל ואפילו "למעלה מהשכל". משהו אצלי בפנים התחיל לרעוד. באופן מפתיע וללא הכנה מוקדמת התובנות האלה גרמו לי לדמוע, התחלתי לבכות בכי כמעט ללא שליטה. שאפתי נשימה עמוקה. עצמתי את עיני ונתתי למילים להיכנס אלי פנימה. הרגשתי את המילים, נשמתי אותן. אולי כאן טמונה התובנה שאני מחפשת? אולי התחושה הזאת שקיננה בתוכי, שהסיפור עמוק יותר ממה שמדובר על ספת הפסיכולוגים, קשורה בכלל לנשמה. יכול להיות?

במשך שבועות וחודשים אחר כך המשכתי לחשוב על הדברים, התעמקתי בלימוד ובקריאה. רסיסי האופטימיות שהרגשתי לאורך השנים בתוכי, גם כשהיו לי מחשבות כואבות ומפחידות - אותו דבר־מה שלא יכולתי למצוא לו שם או להגדירו ושהמטפלים שלי התנגדו אליו - הם היו "הנשמה" שלי. היא תמיד היתה שם, לפני שנוצרו הזיכרונות והמחשבות הקשים, נוכחת מתחת לכל השכבות, היא ניסתה לסמן לי שהיא שם, לתת לי ביטחון, אבל לא הבנתי אותה ולכן לא פיניתי לה מקום. בדיעבד, כן הרגשתי אותה, האמנתי בה, אבל לא התחברתי איתה, לא זיהיתי את אורה הנעים. התובנה החדשה הזאת הביאה אותי להסתכלות שונה על חרדותי. תמיד התביישתי בחרדות שלי, בבדידותי הפנימית על אף שהייתי מוקפת אנשים. עכשיו הבנתי שאין לי במה להתבייש. הבנתי שהכאב הפנימי שלי אינו מחלה, והוא גם איננו נזק בלתי ניתן לתיקון. לראשונה הבנתי שמאבקי הפנימי הוא חלק מהמצב האנושי והוא דווקא משהו יפה להפליא: ביטוי לכמיהה המתמדת לצמוח, להתגבר, כמו להבת הנר הנמשכת כלפי מעלה. אינני כישלון, ואני לא חלשה. נהפוך הוא, אני אמיצה, אני מתגברת, אני עם הפנים קדימה.

הנשמה שלי ושלך קדמה לכל חוויות חיינו והיא טהורה, מיוחדת ועם כל הפוטנציאל הטוב שהיה לה מראשית יצירתה. בדומה ללהבת הנר, הנשמה אינה מוצאת מנוח: היא מרצדת תמיד ללא הפסקה ומנסה להתקדם ולהתרומם, אבל הגוף שאליו היא מחוברת קושר אותה למציאות, למטה, אל החומר, אל המאבק היומיומי. אמנם יש בתוכנו מתחים, מאבקים פנימיים, ולעתים תסכול וחוסר מנוחה, אבל זה לא אומר שאנחנו "בעייתיים" או "נכשלים".

המאבק הפנימי הוא חלק מהחיים, הוא אינו באג במערכת. המאבק הפנימי הוא־הוא המערכת! וגם אם נדרש לי זמן רב לקבל זאת, אין חיים או צמיחה בלי מתחים פנימיים וחיצוניים. המאבק הפנימי הוא המאפיין האנושי הבסיסי ביותר. החוכמה היהודית מאמינה שתכליתו של המאבק הפנימי היא לדחוף אותנו לגלות את הפוטנציאל העמוק שנמצא בתוכנו. במקום לראות בחרדה, בדכדוך או בפחד דברים שאני חייבת להיפטר מהם ולהתבייש בהם, אופן החשיבה החדש שאימצתי מסייע לי להתמודד איתם ולנהל אותם, ולשמחתי הרבה הם כבר לא מנהלים אותי. למדתי גם איך To Let Go. היכולת לשחרר את עצמי מכעסים וזיכרונות ולאפשר לעצמי להסתכל על הווייתי באופן שונה, היא מרפאת כשלעצמה. הסקרנות לגבי הנשמה שלנו, הייחודית, והרצון להבין אותה - מה היא צריכה, "מה הסיפור שלה", מאפשרת לנו הסתכלות חדשה על חיינו. הפתיחות שלנו להבין מי אנחנו באמת, עוזרת לנו לעשות בחירות חיים טובות יותר, ולהיות ברורים יותר לגבי מי אנחנו. לאט לאט התחלתי לבחון את ההתנסויות שלי מנקודת ראות שונה, מאשימה ומיואשת פחות ולהתחיל בתהליך הקבלה והריפוי של לבי. נקודת המבט החדשה אפשרה לי לנוע קדימה, לעבר חיים עם יותר שמחה וביטחון עצמי.

גילוי ולימוד הרעיונות הללו לא קרה לי בבת אחת; אבל משפגשתי בהם, הם עיצבו מחדש את הדרך שבה אני חווה את החיים ועזרו לי לרפא את החלקים הכאובים ביותר של עצמי. אני עדיין אותה אישיות, אותה מיכל, אבל מה שלמדתי אִפשר לי סוף־סוף לנשום, לישון טוב יותר, ולחייך.

כיום אני עושה שימוש ברעיונות האלו לא רק בחיי הפרטיים, כאישה, כאמא, וכבת זוג, אלא גם בתפקידי כמנהלת תחום תרבות ארגונית ומנהיגות בחברות טכנולוגיה כמו פייסבוק וטיקטוק. העקרונות הללו מאפשרים הסתכלות פנימית עמוקה יותר, התבוננות שאינה כוללת שיפוט עצמי נוקשה או האשמה, אלא סקרנות והבנה. אלה ברובם כלים אוניברסליים שמקדמים תקשורת אפקטיבית בין אנשים, בין הורים וילדים, בין מנהלים וצוותים. התובנות האלו מסייעות לי בניהול משברים ואתגרים בבית ובעבודה, מאפשרות לי לזקק את הצורך האמיתי, את המחסומים שבדרך, ואת הדרכים לפתרון. ברצוני לחלוק את הרעיונות האלה איתך כי אני מאמינה באמת ובתמים שהם יכולים לעזור לכל אדם סקרן הרוצה לצמוח, להבין יותר את עצמו ועוצמתו, להיות מחובר ומסופק יותר מחייו, וחשוב מכול - להיות יותר עצמו.

העקרונות שאני חולקת עמכם לקוחים משני עולמות תוכן שבהם אני חיה את חיי - עולם העסקים והטכנולוגיה שבו אני מתנהלת בעשרים וחמש השנים האחרונות, ועולם המסורת היהודית; כוחם יפה לכל מי שרוצה ללמוד, לצמוח, ללמוד על עצמו ועל סביבתו. חוכמה עתיקה קיימת, כמובן, בהרבה תרבויות ודתות אחרות. אבל העקרונות שבהם אני מתמקדת הם אלה המדברים אלי באופן אישי, העוזרים לי גם בשילוב בין תפקידי כאמא לארבעה ילדים ובין תפקידי כמנהלת תחום בכירה בעולם הטכנולוגיה. התבוננות עצמית היא המפתח לצמיחה, כמוה גם נקיטת פעולה, אפילו אם מדובר בצעד קטן אחד. בספר הזה אני מציעה מרחב להתבוננות, שמתוכה ניתן לנקוט פעולה. אלברט איינשטיין אמר: "אם לא תשנו דבר, דבר לא ישתנה". וזהו מסר חשוב כל כך לחיים האישיים, המקצועיים ובכלל. כמנהלת ומנטורית למאות מנהלים ומנהלות בארגונים מובילים בעולם, למדתי שאחת היכולות החשובות ביותר המנבאות צמיחה והצלחה אישית ומקצועית היא היכולת לעשות שינוי: שינוי מחשבתי, שינוי התנהגותי, או שינוי תפיסתי. בהתאם לאמירה של איינשטיין, החל מפרק שניים בספר, כל פרק יסתיים בעמוד של "אימון אישי", הכולל מגוון שאלות אימון לצמיחה ולהתפתחות אישית שלך. יש לנו יכולת אימון עצמי עוצמתית ביותר שלעתים איננו מודעים אליה. יכולת להוביל לשינוי חיובי, בתנאי שממש נרצה ונתחייב לשינוי פנימי.

כשאנחנו יוצאים יחד למסע שאליו לוקח אותנו הספר הזה, אני מזמינה אותך לגלות סקרנות ופתיחות ללמידת רעיונות שייתכן שמעולם לא שקלת או חשבת עליהם. אני מזמינה אותך לכתוב הערות והארות על דפי הספר, ולאפשר לעצמך את הזמן והמרחב להסתכלות קדימה, לעבר אופקים נפשיים ונשמתיים שייתכן שטרם פגשת.

האם אתה מוכן? האם את מוכנה?

אני מקווה שכן, כי הנה, אנחנו מתחילים.