הילד של לגיון הזרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד של לגיון הזרים
מכר
מאות
עותקים
הילד של לגיון הזרים
מכר
מאות
עותקים

הילד של לגיון הזרים

3.8 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
  • קריינות: לאה איני
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 37 דק'

לאה איני

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 פרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה ופרס עגנון לאמנות הפרוזה לשנת תש"ף.

החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות.

ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה. ספריה של איני היו מועמדים לפרס ספיר שלוש פעמים עד כה: "ורד הלבנון" בשנת 2010, "סוסית" בשנת 2012 ו"בת המקום" בשנת 2014. בשנת 2014 הוענק לה פרס ניומן. 

פרסים
1994- פרס היצירה לסופרים עבריים
2006- פרס ברנשטיין למחזות ביכורים על המחזה "מי אלמה"
2010- פרס ביאליק לרומן ורד הלבנון
2014- פרס ניומן על הישגים ספרותיים, תרומה והשפעה כוללות על הספרות העברית החדשה
2019- פרס עגנון לאמנות הפרוזה

ספרי פרוזה למבוגרים
גיבורי קיץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991
גאות החול, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992
מישהי צריכה להיות כאן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995
הרדופים: סיפורים מורעלים על אהבה, תל אביב: זמורה-ביתן, 1997
אשתורת, תל אביב: זמורה-ביתן, 1999
סדומאל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002
ענק, מלכה ואמן המשחקים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004
ורד הלבנון, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2009
סוסית, כנרת זמורה-ביתן, 2012
בת המקום, כנרת זמורה-ביתן, 2014
השמלה, כתר, 2019

שירה:
דיוקן: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988
קיסרית הפריון המדומה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990

לילדים ולנוער:
תקרא לי מלמטה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994
היי, יולי!, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995
חצי ועננס: תמנוניה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996
שיר אני, שיר אמא: שירים ליעלה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000
קוקו פטרוזיליה, תל אביב: כנרת, 2002

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yn4vv75e

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בדירה קטנה בתל אביב של תחילת שנות השישים גרים שלושה: אבא, אימא וילד. את הדלת הם לא פותחים סתם. תמיד יוכלו לבוא הנושים ולעקל את מה שעוד לא נלקח. הם זוכרים חיים אחרים. פעם היה להם הרבה יותר, גם תקוות וחלומות. אבל המפעל המשפחתי ספק־נשרף ספק־הוצת, ואותה אש משיכה לדלוק בחייהם.

בין אלכסנדריה לתל אביב, בין בתי מידות, משרדי ממשלה, שיכון ומעברה, בין העיר והים, כשהקרובים הופכים זרים, והזרים אינם יודעים כיצד להתקרב - הרומן הרב־קולי הנפלא שלפנינו מחיֶה את קורותיה של משפחה שבורה. רק ילד קטן, עם ספר מתחת לחולצה, נדרש לאסוף ולחבר את הרסיסים. זהו סיפורו של הילד, לימים בעלה המנוח של הסופרת, ובכתיבתו היא מילאה אחר בקשתו.

לא נחטא לאמת אם נאמר שהילד של לגיון הזרים הוא רומן מופת, מפסגות יצירתה של לאה איני, ובו היא כותבת את דברי הימים האלטרנטיביים של המקום הזה בכאב ובעוצמה.

לאה איני היא מהסופרות החשובות ביותר כיום, ובין ספריה ניתן למנות את 'ורד הלבנון', 'גיבורי קיץ' ו'השמלה'. איני היא כלת פרס עגנון, פרס ניומן ופרס ביאליק.

פרק ראשון

מבוא

כשהרומן הזה נולד נאחזנו בקץ. לקץ היה ריח של עיניים משתאות מצידך, אימה אטומה מצידי, וחנק של סתיו. פתאום נוקב בי מבט, תבעת, לאה, אני רוצה שתכתבי עליי! ושבת וחזרת על תביעתך. לשוני יבשה. שנים אפשרת לי לכתוב מבלי לבקש דבר בעבורך. ואף שתכננתי לספר פעם, בעתיד, את סיפור ילדותך, הייתי אנוכית. אמרתי כן, התכוונתי, עירד, אבל אתה היודע שאינני כותבת הספדים. לאה, אמרת, אני רוצה להיות ספר שלך!

אכתוב, הבטחתי לך.

פרק 'התיירת' שנבט בי עוד באותו היום גרם לי מבוכה. למה להתחיל סיפור חיים בוער כשלך עם דמות כה משנית, ארעית?! למחרת, כיודע שלעולם לא תקרא את הרומן הזה, קנטרת: נו, כבר התחלת? ומתביישת שיקרתי, לא. מאז לא שבת לבקש אך הפרק ההוא התעקש כמבצר. בחודש מותך פתחת והפלגת לפתע בדוד הרחוק ששירת בלגיון; מפליג בו מכולם, וצולל בעיניי.

עירד, גם היום לא אוכל לומר שמילאתי את בקשתך. רק זאת: קרובים כפי שלא היינו מעולם, כתבתי על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך.

הנהו כאן.

1
התיירת
אוגוסט 1962

התיירת התקשתה להתיק את מבטה מהזוג הצעיר היפה שהתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. היא ישבה מולם על ספת לובי רכה, שקועה במקצת, כצופה בסרט אילם שהוקרן בחלון הראווה של החנות כמו כדי להקהות את עליבות המקום. המלון גבל בירקון סטריט, איפה שהתנוססו מלונות מפוארים ובתי שגרירויות, אך שכן ברחוב צר ונופל שמשמו התעלמה. היא שנאה לעשות שימוש בשפה הזו עם האותיות הגרוניות שהוריה הטילו עליה ללמוד בילדותה בסאנדיי־סקול של הרפורמיק סינאגוג, והמלון היה באמת פַאר פֶצ'ט. מיקומו גם הסביר מדוע הים רק הציץ מבין בנייני הפאר לתוך שמשות הלובי שבגבה כאציל מתקצף שנקלע לשוק.

הזוג בחנות התכשיטים העצים את מריבתו הדמומה. אתמול, כשעדנה שוב התעכבה בחדרן, איש בחליפה אפורה, מגבעת ותיק מסמכים שנראָה כניצב בסרט של בוגרט, הפעיל לפתע את מערכת השמע בהיכנסו לחנות. היא לפחות שמעה את צלצול אגרופו של מוכר התכשיטים על דלפק הזכוכית. אחר כך היו נפנופי זרועות באוויר, ביניהן אלו הדקות של אשתו, שנבהלה לעצור בו.

לשווא. דוב פצוע יצא הבעל אל האיש עם המגבעת, ובפרצוף וצוואר שהתנפחו מצעקות חנוקות דחק בו החוצה, החוצה! למרבה השעשוע נתקל המסולק בסחבה הרטובה של אמיל, שהיה מנפק לה כל רסיס רכילות שעלה בידו לספק. כך שלאחר שהמנקה ייצב שם את בעל המגבעת שלא יחליק, סובב את ראשו אל הלובי לחפש את מבטה. אבל הבוקר הזה, החמישי לשהותן כאן, הדרמה נועדה לזוג השחקנים הראשיים בלבד, והיא התלחששה באקווריום החנות. מרותקת לשפת הגוף של הבעל, ראתה התיירת איך ערם גְבַה הבלורית את קופסות התכשיטים ששלף מהכספת על דלפק החנות בזעם עצור, ובאותו זעם עצור רָשף באשתו. קנרית נכלמת ניתרה זו עם שדיה המלאים סביב בעלה וסביב הקופסאות; מרימה קופסה ומניחה אותה בצד הערמה, מרימה שתי קופסאות ומניחה על האחת. וכשהלך הבעל והתקדר, חבקה אשתו את זרועותיה כמו ניצב בחנות במאי מסופק שקרא עכשיו: קאט!

ארץ הקוידש־ארץ הקוידש, ליקקה התיירת את הליפסטיק שלה וברגע האחרון חסמה בידה את הגרעפס שעלה בגרונה. להיטלטל יהודייה טובה כל הדרך מג'רזי לבר־המצווה של בן הדודן הצילייגער ששיכן אותן בזירוֹ־וְיוּ הזה, ושילם על יומיים בלבד - התברר כבזבוז מוחלט של חופשה! של קיץ שלם! ואף שממרפסת חדרן שבקומה הרביעית חלק עימן הים פיסה מגלימות הטורקיז אשר לו, חשף כנגדה חוף של גושישי זפת וכיסאות נוח שעליהם נצלו תיירים ומקומיים בשמש קדחתנית. האחרונים גם הטיחו כל היום כדורי פינג פונג מצד לצד בעזרת זוג מחבטי עץ עצומים. 'פושטקים', לימדו אותה לומר בקיוסק שעל החוף, שם מכרו בקבוק סודה בקוורטר! התיירת גיחכה והסלטים החמצמצים של בּוּפה ארוחת הבוקר שוב טיפסו לה בוושט עם מרירות הקפה. יותר מתמיד היא התגעגעה למגש שסֶם היה נוהג להגיש לה למיטה בבוקרי ראשון: צנים־שניים עם חמאת בוטנים, כוס מיץ תפוזים, ומאג מקפה הפרקולטור העדין.

אבל הזוג הזה, כמה נחת הוא הסב לה! בידור עצום! לראשונה נתקלה בהם בצהרי הגעתן. עדנה עשתה צ'ק־אין בקבלה, והיא סבבה מרוטה מהטיסה אנה ואנה בלובי עד שעצרה מול שתי החנויות שליד המעלית. החנות של בגדי הים והקוסמטיקה הייתה סגורה אך בזו של התכשיטים, שהייתה ריקה מקונים, ליטף הגבר את ישבנה של האישה הצעירה, ובאותו חיוך זימה גברי, מוכר ואחיד כל כך, גם צבט לה בשד. כן, הם נשואים, צחק אמיל המנקה, כשהעלה מאוחר יותר את המזוודות לחדרן. נשואים, ורבים כמו חתול ועכבר! ולמרות שמאז התחלפה סערת התשוקה בסערת המריבות, המוכרת הצעירה נראתה —

הו, מזלטוף! פלטה לפתע התיירת כשמוכרת התכשיטים סוף סוף העזה הבוקר והתריסה משהו כנגד בעלה. אלא שנפשה כבר כרעה מגודש המקום - שלשום עדנה והיא נחרדו מיפו העתיקה! מזועזעות היו מהחיילים (ראו גם חיילת!) שהילכו בסמטאות המלוכלכות עם נשק, ומהערבים מוכרי המזכרות שלא בחלו בשום שטיק כדי לרמותן! — התיירת התנשמה, זהו זה, נראתה כתיירת! המוכרת! כעוד אחת שאיבדה את דרכה! כי באמת, מה המוכרת הצעירה הזו עושה כאן?! מה היא ועדנה? כולם! התיירת צחקה־נחרה קצת והציצה בשעון האירוסין של סם שמעך את השומן של פרק ידה. חברתה המבוגרת (זה תמיד נסך בה עידוד) עדיין התעכבה. עדנה המסכנה, עוד פעם יותר מדי לפתן משמשים בארוחת הבוקר? משקפיה הזוויתיים, שכמו מתחו את רקותיה בזוג חוטים שקופים, הלכו ותלו על פניה לעג מלוכסן.

הצעירים מושכי העין האלה הפליאו להתייסר שם, בחלון הראווה.

*

אז את רואה, לא כל מי שנראה כמו - היא עצרה כשהתלבטה אמש בחדרן באוזני עדנה לגבי ההשוואה הנכונה. חברתה הייתה מחפשת את משחת השיזוף שלה אף שזו נחה בשלווה על השידה שבין מיטותיהן.

אמרת משהו, אתל?

הזוג הצעיר, הדרמטי הזה, שמוכר תכשיטים בלובי, בחנות - הבעל, עדנה! הוא לא נראה לך כמו - אורסון ולס! זהו זה! היא צרדה באצבעותיה בתנופה. נכון? עוד התענגה על עוצמת הדיוק.

מה? כן, אפשר להגיד. כן, דומה למדי. חברתה טלטלה עכשיו מולה את שפופרת השיזוף בניצחון עצבני.

והיא, מה? בריז'יט בארדו מתל אביב? או יותר טוב, בארדו תוצרת ורשה! איש לא הצחיק אותה כמוה, ועתה גנחה מצחוק.

מי? הקטנטונת? אשתו? מצטערת, היא לא כזאת יפה בעיניי, סקסית אולי, כן. כעת הגיע תור חלוק הים להיעלם ומשלחות החיפוש בעיני עדנה התפזרו ברחבי החדר. החלוק נפרש על כיסא הנוח במרפסת והיה נקלה שם כטוסט. אגב, שתינו במקור משם, יקירתי, את יודעת, או לפחות מקרקוב, אני, זאת אומרת, הוריי. עדנה, שתמיד היטיבה לקלקל את הכול, נראתה נואשת וטוב שכך.

כן, אבל היא בכלל נולדה באלכסנדריה, הגברת! את יודעת, הנופך האקזוטי, הקוסמופוליטי, וכל זה. ומכיוון שעדנה השתתקה, היא התנשפה, אני מדברת על היהודים העשירים האלה, עדנה! אלה שהיגרו מפולין, מלפני המלחמה, למצרים, מכל המקומות, ודיברו צרפתית!

עדנה חדלה מחיפושיה ונעצה בה את המבט הזה, שאחת לכמה זמן תהה על זהותה האמיתית. אלוהים אדירים, אתל! מנין לך כל זה? מדובר בזרים! ומפני ששריר לא זע בפניה, חברתה מלמלה, סי־אַיי־אֵיי. את, בחיי! ואחר כך חודשו החיפושים.

היא חשה בגל חום מתפשט בחזה, אך מיאנה להיכנע לו בשעה כה מוקדמת של היום. מנין לי! גיחכה. כבר אמרתי לך, לא? אמיל מאוד מחשיב את העניין הזה אצלה. טוב, אני מניחה שאפשר להבין את הבחור המסכן, אם הוא נולד בחור התנ"כי הזה, הֶברון. ואף שלא הגתה את החית, גרונה הומלח.

אמיל? המנקה? הבל־בוי? כן, טוב, עדנה עוד חשדה בה, אך כבר נטפלה למזוודה. החלוק, אתל, אני יכולה להישבע שלא שמתי אותו כאן - מה? אמרת משהו? דעתה הייתה פזורה. אני רק אומרת שבעוד שבוע או פחות, כמה נשאר לנו, למען השם? לא נראה אותם יותר, והם לא אותנו לצורך העניין. בדיוק כמו שאמרתי: זרים מוחלטים - אני מתכוונת, אה, חלוק הים שלי, אתל, ראית אולי - בכל מקרה, שמעתי ששני אלה איבדו משהו, זה נכון?

האמת היא שהיא הייתה פורצת בצחוק אלמלא שנאה שעדנה הקלה ראש בכל מה שלָפת את תשומת ליבה, בייחוד כשאמיל רמז לה בחוצפתו שתגדיל את הטיפ. היא פתחה ברצף נשימות עמוקות סדירות ונלחמה להירגע. מאז מה שקרה הפכה עדנה כה למעמסה עליה עד שלעיתים נדרשה להזכיר לעצמה מדוע הן חברות, עדיין חברות! היא חטפה את בלוק המכתבים המאובק משולחן המלון (מפתח החדר נפל לרצפה) והחלה לנפנף בו כנגד גל החום החדש שהציפה. הללויה, עדנה! אני רואה שהחלוק שלי נמצא!

עדנה, שאיתרה את חלוקה במרפסת והייתה משום מה בסוף קיפולו, קפאה. מה? זה לא - שלי? חלוק הים העבה, הטיפשי, שחברתה סחבה עימה מהבית ביחד עם קומץ מצעים ומגבות בשל פריחה מדומה שנטתה לקבל במלונות — חזר לאורכו הרגיל.

מה־את־בעצמך, עדנה! רק אמרתי שמצאת את החלוק.

אה, הנה הוא. כן. ואגב זרים, מה התחלת לומר קודם על הזוג הזה? קולה של עדנה הונמך כשמסע החיפושים עבר לסנדלים. את יודעת שקראתי פעם באיזה מאמר — אגב, הם מוכרים בחנות גם מזכרות ומגזינים מחו"ל, לא שמת לב? קניתי מהם אתמול את ה'ווג' מהשבוע שעבר - בכל מקרה, היה כתוב שם, במאמר הישן, אני מתכוונת, שזרים מהווים עבורנו מראה פנימית. טוב, אני מניחה — אלוהים, קשה לומר שהם מנקים פה, מתחת למיטות — אה כן, אני מניחה שזה קשור למתח הזה שבין פחד לסקרנות? או משיכה אולי?

'מראה פנימית'! היא כמעט נחרה את צמד המילים הזה שהסכימה לשאוב מהלהג של עדנה, וסירבה להתיק את מבטה מהתמונה התיירותית של שיירת גמלים שפסעה על הקיר.

כן, אני יודעת, יקירה, לא מוזר? מה שמתחבא לנו שם בתת־ההכרה, קול חברתה התעבה. כן־כן, ידידיי, הנה אתם! לא תחמקו! עדנה זחלה עתה מתחתית המיטה אחורה, עקמת הגב שלה מתאזנת עם ישבנה הזקור, וגררה מלפניה את זוג הסנדלים.

הו, לא משנה! היא לא יכלה לשאתה עוד. אני מחכה לך בלובי, לך ולסנדלים! בבקשה, הפעם תדייקו!

*

סוף סוף יצאה מוכרת התכשיטים מהאקווריום הנוצץ, נעמדה בגבה אליה וסקרה מבחוץ את מראה חנותם השכורה (בטח שכורה! המתיק אמיל). הבעל היה מסדר בחלון הראווה את התכשיטים. התיירת ידעה שהייתה זו דרכה של הצעירה לספוג את המדון. זרועותיה המקופלות שהתרוממו לרוחב חזה, ואגודליה, שזקרה כתינוקת בעת שאצבעותיה מחו את הדמעות, לא העידו אחרת. 'איבדו משהו'! 'איבדו משהו' זו רק דרך אחת לתאר את אסונם. הבעיה הייתה שעכשיו הם לא ידעו מה עליהם לחפש! היא רצתה לומר זאת אמש לעדנה, אך בשל דיאלוג החירשים עימה מלמלה את הדברים לעצמה במעלית.

כן, היא לגמרי בוכה שם, הגברת הקטנה! עיניה עוד אכלו אותם. בלעו. הנה לכם: צעירים יפי תואר, ציונים, או מה שזה לא יהיה, בארץ חדשה, ו־כלום! "החיים הם פח זבל מתמלא ומתרוקן, ולמרות הכול החתולים והעכברים נוברים בו בנפרד!" היא נזכרה באחת מאמרות השפר האיומות האלה של סם שהיא מצאה ביומנים שלו בגרז' כשחיפשה וחיפשה אחר המכתב. או כמו שהרבנית מהסאנדיי־סקול הייתה גוערת בהם כשאזלה לה הסבלנות: יוּ אַר קוֹמפּליטלי שלֵיימַזלס, מַיין קינדֶר! גוּד פוֹר גוּרנישט! היא צחקקה ופיהקה יחדיו. החומציות בחזה שככה, ואת מקומה תפסה דשנות ארוחת הבוקר שיחד עם המשב הנעים שחוללו מאווררי התקרה שמעל לראשה גרמו לשמורות עיניה ליפול. שוכחת את חברתה כליל היא רפרפה סביבה. עמדת הקבלה הייתה שוממה, מצעד היורדים לבריכה פסק, ומהזאטוט שכמו בכל בוקר ישב ליד כד אלומות החיטים המעופש עם פנים טמונות בספר היא התעלמה. כן, לבדה בלובי הריק היא תנמנם קצת על הספה, ותחסוך מעצמה את הזיעה המזומזמת על החוף. כן.

רק ש-

היי, מה־מה? היי! נמנומה הופרע באחת. כמה שניות נדרשו לה עד שכובד הירדמותה נפוג. ליטל פוּל! יוּ סקֶרד מי! היא קראה באנגלית כשזיהתה את משבית השמחה, ואז גם הכישה אותו בעברית: פושטק!

הילד שהגיח מגב הספה גחן לעברה, השיב לעצמו — היא רכנה בעוינות לראות — את מכונית הפח שהתגלגלה אל בין נעלי הבד שלה, והתיישב על ברכיו הרזות. מכנסיו הקצרים הכחולים חשפו את כתמתמות שיזפונו, צחור חולצתו הדגיש אותה, והצעצוע המחליד נחסה בין ידיו. לוטשת בו את מבטה, היא מצאה שהיא נטבלת בכחולים עמוקים, שקטים, אולי משום שגון שערו, שהיה מדי מוכר לה, כמעט דקר אותה בזהבו. כל הזמן הזה היית פה, מה? מה?! עושה עצמך קורא! יוּ אַר א ליטל סנֵייק, יוּ נוֹאוּ דֶ'ט? יֶה, דֶ'טס ווֹט יוּ אַר! א סניקי סנֵייק! היא כמו רצתה שהילד יודה באשמתו. אך כשהילד הוסיף ושתק, התרככה. וֵייט אה מינֶט, יוּ - את הבן שלהם, רַייט? אמיל אמר משהו. באצבעה, שטבעת של סירת אודם שקעה בבשרה, היא הצביעה נמוך וזהיר על חנות התכשיטים. לוּק דֶ'ר, סאני, לחששה לעברו. זה אימא אבא, יֶה?

הילד פרע את ישיבתו, פנה ממנה והחל להסיע את צעצוע הפח על גבי השטיחים. אוקיי, זה למה לא שמעתי אותָךְ! היא הוסיפה להאשימו; משתוממת הכיצד זה לא בקעו מגרונו קולות משחק, ולו נהמת מנוע אחת! כן, לא רק שאסרו עליו בטח לדבר עם האורחים, היא גיחכה בליבה, אלא שהילד נראה כמשחק בכוכב משלו. יֶה, נוֹ דאוּט, יוּ אַר הבן שלהם! היא שבה ופסקה בקול רם כמו היה זה גזר דין. רק גולדי כזה, מאיפה ה- היא שכחה איך אומרים בעברית שיער, וברגע האחרון הסיגה את היד ששלחה לגעת בו. סוֹ, איך קוראים אותָךְ, סאני? דודה אתל פה, שואל אותָךְ שם, איך - היא ניסתה הפעם בכנות להתיידד עימו, אף שגרונה שוב הומלח מהחית.

עירד, הוא אמר כמבקש להשתיקה, ורחק ממנה יותר.

ווֹט?! המילה נמלטה מפיה כעיטוש.

זה מהתנ"ך, הסביר כמבוגר.

מהבַּייבּל, אה? היא לא אהבה את חוכמתו. ואת יודעת מספר לי, אור רק מה שאבא אימא שמו בפה —

הוא סב אליה. בתנ"ך, לבן של חנוך קראו עירד. עד כאן דקלם. ולאט. אך כשאמר: הוא בנה את העיר הראשונה! עיניו וקולו ניצתו.

נדרשו לה כמה שניות. אוקיי, סוֹ אבא בג'וּלֶרי שוֹפּ הוא אנוך? הח' והכ' בשם היו בעבורה כעונש הסלט. פני הילד שחזר להסיע את המכונית בכביש הצמרירי נאטמו. היא בהתה בריסיו הזהובים שפוררו נגוהות על לחייו, וחשה שליבה נצבט. חוששת להרפות, משכה בכתפו: ואימא? מה שם אימא? אוקיי, היא נאנחה לשתיקתו וניסתה לדייק בעברית: סוֹ, בת כמה את, סאני? אור גם זה את לא -

בחורף יש לי יומולדת, הוא אמר לפתע, ועצר את משחקו.

צחוקה היה מופגן. אוקיי, סוֹ לֶטס סי, את בת - חמש האצבעות הדבוקות שהניפה מולו דמו לסופגנייה. אוֹנלי לוּקינג ריל בּיג! שימשען, לַייק דֶד! תגיד, היא רכנה לעברו כחומדת חמוקיים של סוד. את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא? חיוכה שב והתלכסן. רק שפתאום עדנה התייצבה שם, היא וסל החוף המרשרש שלה, היא וכובע קשקשי הדג מניילון ירקרק, היא וחלוק המגבת הפרחוני שהתפרווה בו, והסנדלים האדומים, המזוויעים, שנמרחו על הארץ בכל צעד שעשתה, ונראתה ככתם של מיץ פירות מהלך. הילד התבונן בה בעמוקיו. מאי גאד, יוּ אַר אֶן אֵיינג'ל! חברתה סערה באנגלית. אתל, ראית כמה מלאכי הליטל־ואן הזה?

עירד, עי־רד! שתי התיירות הפנו את ראשיהן. מוכרת התכשיטים טפפה עכשיו על עקביה הדקים בין פינות הישיבה בלובי, עציצי הצל, המאפרות העומדות, מצמידה למותניה ספר ילדים. קוראת לזאטוט ברוגז מהוסה, פזלה האם הצעירה לעבר עמדת הקבלה, שם נזפו בה עיניו של כלכלן המלון לאות שפה זה לא גן ילדים! כי באמת, להביא איתם כל בוקר ילד לעבודה, עם כל השערוריות שהם לא מפסיקים לחולל! לא, מוכרת התכשיטים כבר לא ידעה מה אמרו מבטיו, היא הייתה סחוטה עוד בטרם היום החל, ולחישותיה הצורמניות היו עתה על סף יבבה: עירד, תפסיק להתחבא ובוא לאכול! עי־ראאד!

הוא כאן! הנה, הִיר! התיירת, שהצביעה בידה עם טבעת האודם על הילד שבגב הספה, משל היה טרף שנלכד, זעה מעט שאימו תבחין בציצית שערו. היא כל כך התאוותה פתאום שמוכרת התכשיטים הזו תיגש ותפצח איתן בשיחה, איתה בשיחה, כל כך נזקקה לדעת שלא שגתה עם סם, שאחרי כל מה שראה במחנה האיום ההוא ששחרר, היא עשתה ככל אשר יכלה, אם בכלל היה מה לעשות - אלא שלא גל החום שהתנחשל שוב בגופה עצר בה. הזקיף הקטן, שנעמד עתה כמתרה באימו לבל תקרב.

הו, הוא הבן שלך! כמה מתוק! נמסה עדנה. והרי אתמול בצהריים, נדמה לה, כשחזרו מהחוף ואתל הכריזה שהיא הראשונה להתרחץ (מאז סם נמנעה לעמוד בדרכה), היא התגמלנה פנימה לחנות התכשיטים עם הסקרנות האינסופית הזו שלה, וכמעט שקנתה לבתה רפסודה עשויה סלילוני זהב נושאי פנינה (אוונגרד בהשראה מסורתית, אמר לה המוכר). אך כשהאשליה דעכה במוחה, היא הניחה בזהירות את סיכת הבגד הזעירה על מגש הקטיפה ואמרה שעוד תחשוב, בגלל המחיר, ואז גם אמרה לצאת. כשלפתע מבלי לדעת למה, חזרה ומלמלה שתקנה את ה'ווג'. אחר כך בחדרן היא אמרה לאתל שהתכשיטים שלהם נהדרים, מקוריים מאוד, הבעל יוצר אותם, הוא צורף. אבל אתל, שבדיוק יצאה מהמקלחת והייתה מייבשת את שערה במגבת שהצחינה מכלור, כמעט צעקה: הוא לא שום צורף, הבעל! זאת אומרת, לא מקצועי. ולמראה גבותיה שהונפו, חברתה התרעמה, הו עדנה, הוא צרה צרורה!

לא, הוא באמת מיוחד! התעקשה עוד עדנה על מחמדיו של הזאטוט, מתאווה לשלוח אליו יד. אלא שאז, וכמו היו שרשרת חרוזים קרועה שהתפזרה, יצא האב אל סף החנות, מגדל נוטה הוא ובלוריתו, וקרא לאשתו כמבקש להשיב אליו ולו חרוז אחד. חווה, חווה! הבריטון שלו היה תובעני. לאם הצעירה די היה בכך. חיוכה המלאכותי שאך קודם הופנה לעברן התכווץ, והיא חפזה אל בעלה. הילד התנודד על מקומו. לרגע מבטיו נהו אחר אימו וממנה אל אביו; מין חומרה כחולה שהייתה נמסה בעיניו, הולכת ורחבה ומבריקה עד שהגיעה ללחך את חלוקה של עדנה. כן, התיירת בהחלט שמה לב שהילד השתהה. אך כשחברתה צנחה ברעש על הספה לצידה וטמנה את פרצופה בסל, הילד נאטם. הוא נטל את מכונית הפח שלו ופנה לחבור להוריו.

ילדון מושלם! כל המשפחה! חייכה עדנה בעת שדגה מהסל את משקפי השמש הכהים שלה, הרכיבה אותם והנידה בראשה לעבר כל השלושה שהתכנסו בחנות.

שטויות! בדיוק להפך, עדנה! התיזה התיירת לעבר מומחית הזרים הגדולה. אם לא הילד, שני אלה לא היו נשארים יחד רגע אחד! ואז השתנקה־נרעדה, משום מה נדמה היה לה שקולו של סם בקע מגרונה.

לאה איני

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 פרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה ופרס עגנון לאמנות הפרוזה לשנת תש"ף.

החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם "אחמד", ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון "דיוקן", שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות.

ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה "מי אלמה". מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה. ספריה של איני היו מועמדים לפרס ספיר שלוש פעמים עד כה: "ורד הלבנון" בשנת 2010, "סוסית" בשנת 2012 ו"בת המקום" בשנת 2014. בשנת 2014 הוענק לה פרס ניומן. 

פרסים
1994- פרס היצירה לסופרים עבריים
2006- פרס ברנשטיין למחזות ביכורים על המחזה "מי אלמה"
2010- פרס ביאליק לרומן ורד הלבנון
2014- פרס ניומן על הישגים ספרותיים, תרומה והשפעה כוללות על הספרות העברית החדשה
2019- פרס עגנון לאמנות הפרוזה

ספרי פרוזה למבוגרים
גיבורי קיץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1991
גאות החול, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992
מישהי צריכה להיות כאן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995
הרדופים: סיפורים מורעלים על אהבה, תל אביב: זמורה-ביתן, 1997
אשתורת, תל אביב: זמורה-ביתן, 1999
סדומאל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002
ענק, מלכה ואמן המשחקים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004
ורד הלבנון, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2009
סוסית, כנרת זמורה-ביתן, 2012
בת המקום, כנרת זמורה-ביתן, 2014
השמלה, כתר, 2019

שירה:
דיוקן: שירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988
קיסרית הפריון המדומה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990

לילדים ולנוער:
תקרא לי מלמטה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994
היי, יולי!, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995
חצי ועננס: תמנוניה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996
שיר אני, שיר אמא: שירים ליעלה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000
קוקו פטרוזיליה, תל אביב: כנרת, 2002

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yn4vv75e

סקירות וביקורות

לאה איני מנסה להחזיר לחיים את בן זוגה המנוח במילים ומבט אוהב אודי בן סעדיה וואלה! 05/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
  • קריינות: לאה איני
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 37 דק'

סקירות וביקורות

לאה איני מנסה להחזיר לחיים את בן זוגה המנוח במילים ומבט אוהב אודי בן סעדיה וואלה! 05/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הילד של לגיון הזרים לאה איני

מבוא

כשהרומן הזה נולד נאחזנו בקץ. לקץ היה ריח של עיניים משתאות מצידך, אימה אטומה מצידי, וחנק של סתיו. פתאום נוקב בי מבט, תבעת, לאה, אני רוצה שתכתבי עליי! ושבת וחזרת על תביעתך. לשוני יבשה. שנים אפשרת לי לכתוב מבלי לבקש דבר בעבורך. ואף שתכננתי לספר פעם, בעתיד, את סיפור ילדותך, הייתי אנוכית. אמרתי כן, התכוונתי, עירד, אבל אתה היודע שאינני כותבת הספדים. לאה, אמרת, אני רוצה להיות ספר שלך!

אכתוב, הבטחתי לך.

פרק 'התיירת' שנבט בי עוד באותו היום גרם לי מבוכה. למה להתחיל סיפור חיים בוער כשלך עם דמות כה משנית, ארעית?! למחרת, כיודע שלעולם לא תקרא את הרומן הזה, קנטרת: נו, כבר התחלת? ומתביישת שיקרתי, לא. מאז לא שבת לבקש אך הפרק ההוא התעקש כמבצר. בחודש מותך פתחת והפלגת לפתע בדוד הרחוק ששירת בלגיון; מפליג בו מכולם, וצולל בעיניי.

עירד, גם היום לא אוכל לומר שמילאתי את בקשתך. רק זאת: קרובים כפי שלא היינו מעולם, כתבתי על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך.

הנהו כאן.

1
התיירת
אוגוסט 1962

התיירת התקשתה להתיק את מבטה מהזוג הצעיר היפה שהתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. היא ישבה מולם על ספת לובי רכה, שקועה במקצת, כצופה בסרט אילם שהוקרן בחלון הראווה של החנות כמו כדי להקהות את עליבות המקום. המלון גבל בירקון סטריט, איפה שהתנוססו מלונות מפוארים ובתי שגרירויות, אך שכן ברחוב צר ונופל שמשמו התעלמה. היא שנאה לעשות שימוש בשפה הזו עם האותיות הגרוניות שהוריה הטילו עליה ללמוד בילדותה בסאנדיי־סקול של הרפורמיק סינאגוג, והמלון היה באמת פַאר פֶצ'ט. מיקומו גם הסביר מדוע הים רק הציץ מבין בנייני הפאר לתוך שמשות הלובי שבגבה כאציל מתקצף שנקלע לשוק.

הזוג בחנות התכשיטים העצים את מריבתו הדמומה. אתמול, כשעדנה שוב התעכבה בחדרן, איש בחליפה אפורה, מגבעת ותיק מסמכים שנראָה כניצב בסרט של בוגרט, הפעיל לפתע את מערכת השמע בהיכנסו לחנות. היא לפחות שמעה את צלצול אגרופו של מוכר התכשיטים על דלפק הזכוכית. אחר כך היו נפנופי זרועות באוויר, ביניהן אלו הדקות של אשתו, שנבהלה לעצור בו.

לשווא. דוב פצוע יצא הבעל אל האיש עם המגבעת, ובפרצוף וצוואר שהתנפחו מצעקות חנוקות דחק בו החוצה, החוצה! למרבה השעשוע נתקל המסולק בסחבה הרטובה של אמיל, שהיה מנפק לה כל רסיס רכילות שעלה בידו לספק. כך שלאחר שהמנקה ייצב שם את בעל המגבעת שלא יחליק, סובב את ראשו אל הלובי לחפש את מבטה. אבל הבוקר הזה, החמישי לשהותן כאן, הדרמה נועדה לזוג השחקנים הראשיים בלבד, והיא התלחששה באקווריום החנות. מרותקת לשפת הגוף של הבעל, ראתה התיירת איך ערם גְבַה הבלורית את קופסות התכשיטים ששלף מהכספת על דלפק החנות בזעם עצור, ובאותו זעם עצור רָשף באשתו. קנרית נכלמת ניתרה זו עם שדיה המלאים סביב בעלה וסביב הקופסאות; מרימה קופסה ומניחה אותה בצד הערמה, מרימה שתי קופסאות ומניחה על האחת. וכשהלך הבעל והתקדר, חבקה אשתו את זרועותיה כמו ניצב בחנות במאי מסופק שקרא עכשיו: קאט!

ארץ הקוידש־ארץ הקוידש, ליקקה התיירת את הליפסטיק שלה וברגע האחרון חסמה בידה את הגרעפס שעלה בגרונה. להיטלטל יהודייה טובה כל הדרך מג'רזי לבר־המצווה של בן הדודן הצילייגער ששיכן אותן בזירוֹ־וְיוּ הזה, ושילם על יומיים בלבד - התברר כבזבוז מוחלט של חופשה! של קיץ שלם! ואף שממרפסת חדרן שבקומה הרביעית חלק עימן הים פיסה מגלימות הטורקיז אשר לו, חשף כנגדה חוף של גושישי זפת וכיסאות נוח שעליהם נצלו תיירים ומקומיים בשמש קדחתנית. האחרונים גם הטיחו כל היום כדורי פינג פונג מצד לצד בעזרת זוג מחבטי עץ עצומים. 'פושטקים', לימדו אותה לומר בקיוסק שעל החוף, שם מכרו בקבוק סודה בקוורטר! התיירת גיחכה והסלטים החמצמצים של בּוּפה ארוחת הבוקר שוב טיפסו לה בוושט עם מרירות הקפה. יותר מתמיד היא התגעגעה למגש שסֶם היה נוהג להגיש לה למיטה בבוקרי ראשון: צנים־שניים עם חמאת בוטנים, כוס מיץ תפוזים, ומאג מקפה הפרקולטור העדין.

אבל הזוג הזה, כמה נחת הוא הסב לה! בידור עצום! לראשונה נתקלה בהם בצהרי הגעתן. עדנה עשתה צ'ק־אין בקבלה, והיא סבבה מרוטה מהטיסה אנה ואנה בלובי עד שעצרה מול שתי החנויות שליד המעלית. החנות של בגדי הים והקוסמטיקה הייתה סגורה אך בזו של התכשיטים, שהייתה ריקה מקונים, ליטף הגבר את ישבנה של האישה הצעירה, ובאותו חיוך זימה גברי, מוכר ואחיד כל כך, גם צבט לה בשד. כן, הם נשואים, צחק אמיל המנקה, כשהעלה מאוחר יותר את המזוודות לחדרן. נשואים, ורבים כמו חתול ועכבר! ולמרות שמאז התחלפה סערת התשוקה בסערת המריבות, המוכרת הצעירה נראתה —

הו, מזלטוף! פלטה לפתע התיירת כשמוכרת התכשיטים סוף סוף העזה הבוקר והתריסה משהו כנגד בעלה. אלא שנפשה כבר כרעה מגודש המקום - שלשום עדנה והיא נחרדו מיפו העתיקה! מזועזעות היו מהחיילים (ראו גם חיילת!) שהילכו בסמטאות המלוכלכות עם נשק, ומהערבים מוכרי המזכרות שלא בחלו בשום שטיק כדי לרמותן! — התיירת התנשמה, זהו זה, נראתה כתיירת! המוכרת! כעוד אחת שאיבדה את דרכה! כי באמת, מה המוכרת הצעירה הזו עושה כאן?! מה היא ועדנה? כולם! התיירת צחקה־נחרה קצת והציצה בשעון האירוסין של סם שמעך את השומן של פרק ידה. חברתה המבוגרת (זה תמיד נסך בה עידוד) עדיין התעכבה. עדנה המסכנה, עוד פעם יותר מדי לפתן משמשים בארוחת הבוקר? משקפיה הזוויתיים, שכמו מתחו את רקותיה בזוג חוטים שקופים, הלכו ותלו על פניה לעג מלוכסן.

הצעירים מושכי העין האלה הפליאו להתייסר שם, בחלון הראווה.

*

אז את רואה, לא כל מי שנראה כמו - היא עצרה כשהתלבטה אמש בחדרן באוזני עדנה לגבי ההשוואה הנכונה. חברתה הייתה מחפשת את משחת השיזוף שלה אף שזו נחה בשלווה על השידה שבין מיטותיהן.

אמרת משהו, אתל?

הזוג הצעיר, הדרמטי הזה, שמוכר תכשיטים בלובי, בחנות - הבעל, עדנה! הוא לא נראה לך כמו - אורסון ולס! זהו זה! היא צרדה באצבעותיה בתנופה. נכון? עוד התענגה על עוצמת הדיוק.

מה? כן, אפשר להגיד. כן, דומה למדי. חברתה טלטלה עכשיו מולה את שפופרת השיזוף בניצחון עצבני.

והיא, מה? בריז'יט בארדו מתל אביב? או יותר טוב, בארדו תוצרת ורשה! איש לא הצחיק אותה כמוה, ועתה גנחה מצחוק.

מי? הקטנטונת? אשתו? מצטערת, היא לא כזאת יפה בעיניי, סקסית אולי, כן. כעת הגיע תור חלוק הים להיעלם ומשלחות החיפוש בעיני עדנה התפזרו ברחבי החדר. החלוק נפרש על כיסא הנוח במרפסת והיה נקלה שם כטוסט. אגב, שתינו במקור משם, יקירתי, את יודעת, או לפחות מקרקוב, אני, זאת אומרת, הוריי. עדנה, שתמיד היטיבה לקלקל את הכול, נראתה נואשת וטוב שכך.

כן, אבל היא בכלל נולדה באלכסנדריה, הגברת! את יודעת, הנופך האקזוטי, הקוסמופוליטי, וכל זה. ומכיוון שעדנה השתתקה, היא התנשפה, אני מדברת על היהודים העשירים האלה, עדנה! אלה שהיגרו מפולין, מלפני המלחמה, למצרים, מכל המקומות, ודיברו צרפתית!

עדנה חדלה מחיפושיה ונעצה בה את המבט הזה, שאחת לכמה זמן תהה על זהותה האמיתית. אלוהים אדירים, אתל! מנין לך כל זה? מדובר בזרים! ומפני ששריר לא זע בפניה, חברתה מלמלה, סי־אַיי־אֵיי. את, בחיי! ואחר כך חודשו החיפושים.

היא חשה בגל חום מתפשט בחזה, אך מיאנה להיכנע לו בשעה כה מוקדמת של היום. מנין לי! גיחכה. כבר אמרתי לך, לא? אמיל מאוד מחשיב את העניין הזה אצלה. טוב, אני מניחה שאפשר להבין את הבחור המסכן, אם הוא נולד בחור התנ"כי הזה, הֶברון. ואף שלא הגתה את החית, גרונה הומלח.

אמיל? המנקה? הבל־בוי? כן, טוב, עדנה עוד חשדה בה, אך כבר נטפלה למזוודה. החלוק, אתל, אני יכולה להישבע שלא שמתי אותו כאן - מה? אמרת משהו? דעתה הייתה פזורה. אני רק אומרת שבעוד שבוע או פחות, כמה נשאר לנו, למען השם? לא נראה אותם יותר, והם לא אותנו לצורך העניין. בדיוק כמו שאמרתי: זרים מוחלטים - אני מתכוונת, אה, חלוק הים שלי, אתל, ראית אולי - בכל מקרה, שמעתי ששני אלה איבדו משהו, זה נכון?

האמת היא שהיא הייתה פורצת בצחוק אלמלא שנאה שעדנה הקלה ראש בכל מה שלָפת את תשומת ליבה, בייחוד כשאמיל רמז לה בחוצפתו שתגדיל את הטיפ. היא פתחה ברצף נשימות עמוקות סדירות ונלחמה להירגע. מאז מה שקרה הפכה עדנה כה למעמסה עליה עד שלעיתים נדרשה להזכיר לעצמה מדוע הן חברות, עדיין חברות! היא חטפה את בלוק המכתבים המאובק משולחן המלון (מפתח החדר נפל לרצפה) והחלה לנפנף בו כנגד גל החום החדש שהציפה. הללויה, עדנה! אני רואה שהחלוק שלי נמצא!

עדנה, שאיתרה את חלוקה במרפסת והייתה משום מה בסוף קיפולו, קפאה. מה? זה לא - שלי? חלוק הים העבה, הטיפשי, שחברתה סחבה עימה מהבית ביחד עם קומץ מצעים ומגבות בשל פריחה מדומה שנטתה לקבל במלונות — חזר לאורכו הרגיל.

מה־את־בעצמך, עדנה! רק אמרתי שמצאת את החלוק.

אה, הנה הוא. כן. ואגב זרים, מה התחלת לומר קודם על הזוג הזה? קולה של עדנה הונמך כשמסע החיפושים עבר לסנדלים. את יודעת שקראתי פעם באיזה מאמר — אגב, הם מוכרים בחנות גם מזכרות ומגזינים מחו"ל, לא שמת לב? קניתי מהם אתמול את ה'ווג' מהשבוע שעבר - בכל מקרה, היה כתוב שם, במאמר הישן, אני מתכוונת, שזרים מהווים עבורנו מראה פנימית. טוב, אני מניחה — אלוהים, קשה לומר שהם מנקים פה, מתחת למיטות — אה כן, אני מניחה שזה קשור למתח הזה שבין פחד לסקרנות? או משיכה אולי?

'מראה פנימית'! היא כמעט נחרה את צמד המילים הזה שהסכימה לשאוב מהלהג של עדנה, וסירבה להתיק את מבטה מהתמונה התיירותית של שיירת גמלים שפסעה על הקיר.

כן, אני יודעת, יקירה, לא מוזר? מה שמתחבא לנו שם בתת־ההכרה, קול חברתה התעבה. כן־כן, ידידיי, הנה אתם! לא תחמקו! עדנה זחלה עתה מתחתית המיטה אחורה, עקמת הגב שלה מתאזנת עם ישבנה הזקור, וגררה מלפניה את זוג הסנדלים.

הו, לא משנה! היא לא יכלה לשאתה עוד. אני מחכה לך בלובי, לך ולסנדלים! בבקשה, הפעם תדייקו!

*

סוף סוף יצאה מוכרת התכשיטים מהאקווריום הנוצץ, נעמדה בגבה אליה וסקרה מבחוץ את מראה חנותם השכורה (בטח שכורה! המתיק אמיל). הבעל היה מסדר בחלון הראווה את התכשיטים. התיירת ידעה שהייתה זו דרכה של הצעירה לספוג את המדון. זרועותיה המקופלות שהתרוממו לרוחב חזה, ואגודליה, שזקרה כתינוקת בעת שאצבעותיה מחו את הדמעות, לא העידו אחרת. 'איבדו משהו'! 'איבדו משהו' זו רק דרך אחת לתאר את אסונם. הבעיה הייתה שעכשיו הם לא ידעו מה עליהם לחפש! היא רצתה לומר זאת אמש לעדנה, אך בשל דיאלוג החירשים עימה מלמלה את הדברים לעצמה במעלית.

כן, היא לגמרי בוכה שם, הגברת הקטנה! עיניה עוד אכלו אותם. בלעו. הנה לכם: צעירים יפי תואר, ציונים, או מה שזה לא יהיה, בארץ חדשה, ו־כלום! "החיים הם פח זבל מתמלא ומתרוקן, ולמרות הכול החתולים והעכברים נוברים בו בנפרד!" היא נזכרה באחת מאמרות השפר האיומות האלה של סם שהיא מצאה ביומנים שלו בגרז' כשחיפשה וחיפשה אחר המכתב. או כמו שהרבנית מהסאנדיי־סקול הייתה גוערת בהם כשאזלה לה הסבלנות: יוּ אַר קוֹמפּליטלי שלֵיימַזלס, מַיין קינדֶר! גוּד פוֹר גוּרנישט! היא צחקקה ופיהקה יחדיו. החומציות בחזה שככה, ואת מקומה תפסה דשנות ארוחת הבוקר שיחד עם המשב הנעים שחוללו מאווררי התקרה שמעל לראשה גרמו לשמורות עיניה ליפול. שוכחת את חברתה כליל היא רפרפה סביבה. עמדת הקבלה הייתה שוממה, מצעד היורדים לבריכה פסק, ומהזאטוט שכמו בכל בוקר ישב ליד כד אלומות החיטים המעופש עם פנים טמונות בספר היא התעלמה. כן, לבדה בלובי הריק היא תנמנם קצת על הספה, ותחסוך מעצמה את הזיעה המזומזמת על החוף. כן.

רק ש-

היי, מה־מה? היי! נמנומה הופרע באחת. כמה שניות נדרשו לה עד שכובד הירדמותה נפוג. ליטל פוּל! יוּ סקֶרד מי! היא קראה באנגלית כשזיהתה את משבית השמחה, ואז גם הכישה אותו בעברית: פושטק!

הילד שהגיח מגב הספה גחן לעברה, השיב לעצמו — היא רכנה בעוינות לראות — את מכונית הפח שהתגלגלה אל בין נעלי הבד שלה, והתיישב על ברכיו הרזות. מכנסיו הקצרים הכחולים חשפו את כתמתמות שיזפונו, צחור חולצתו הדגיש אותה, והצעצוע המחליד נחסה בין ידיו. לוטשת בו את מבטה, היא מצאה שהיא נטבלת בכחולים עמוקים, שקטים, אולי משום שגון שערו, שהיה מדי מוכר לה, כמעט דקר אותה בזהבו. כל הזמן הזה היית פה, מה? מה?! עושה עצמך קורא! יוּ אַר א ליטל סנֵייק, יוּ נוֹאוּ דֶ'ט? יֶה, דֶ'טס ווֹט יוּ אַר! א סניקי סנֵייק! היא כמו רצתה שהילד יודה באשמתו. אך כשהילד הוסיף ושתק, התרככה. וֵייט אה מינֶט, יוּ - את הבן שלהם, רַייט? אמיל אמר משהו. באצבעה, שטבעת של סירת אודם שקעה בבשרה, היא הצביעה נמוך וזהיר על חנות התכשיטים. לוּק דֶ'ר, סאני, לחששה לעברו. זה אימא אבא, יֶה?

הילד פרע את ישיבתו, פנה ממנה והחל להסיע את צעצוע הפח על גבי השטיחים. אוקיי, זה למה לא שמעתי אותָךְ! היא הוסיפה להאשימו; משתוממת הכיצד זה לא בקעו מגרונו קולות משחק, ולו נהמת מנוע אחת! כן, לא רק שאסרו עליו בטח לדבר עם האורחים, היא גיחכה בליבה, אלא שהילד נראה כמשחק בכוכב משלו. יֶה, נוֹ דאוּט, יוּ אַר הבן שלהם! היא שבה ופסקה בקול רם כמו היה זה גזר דין. רק גולדי כזה, מאיפה ה- היא שכחה איך אומרים בעברית שיער, וברגע האחרון הסיגה את היד ששלחה לגעת בו. סוֹ, איך קוראים אותָךְ, סאני? דודה אתל פה, שואל אותָךְ שם, איך - היא ניסתה הפעם בכנות להתיידד עימו, אף שגרונה שוב הומלח מהחית.

עירד, הוא אמר כמבקש להשתיקה, ורחק ממנה יותר.

ווֹט?! המילה נמלטה מפיה כעיטוש.

זה מהתנ"ך, הסביר כמבוגר.

מהבַּייבּל, אה? היא לא אהבה את חוכמתו. ואת יודעת מספר לי, אור רק מה שאבא אימא שמו בפה —

הוא סב אליה. בתנ"ך, לבן של חנוך קראו עירד. עד כאן דקלם. ולאט. אך כשאמר: הוא בנה את העיר הראשונה! עיניו וקולו ניצתו.

נדרשו לה כמה שניות. אוקיי, סוֹ אבא בג'וּלֶרי שוֹפּ הוא אנוך? הח' והכ' בשם היו בעבורה כעונש הסלט. פני הילד שחזר להסיע את המכונית בכביש הצמרירי נאטמו. היא בהתה בריסיו הזהובים שפוררו נגוהות על לחייו, וחשה שליבה נצבט. חוששת להרפות, משכה בכתפו: ואימא? מה שם אימא? אוקיי, היא נאנחה לשתיקתו וניסתה לדייק בעברית: סוֹ, בת כמה את, סאני? אור גם זה את לא -

בחורף יש לי יומולדת, הוא אמר לפתע, ועצר את משחקו.

צחוקה היה מופגן. אוקיי, סוֹ לֶטס סי, את בת - חמש האצבעות הדבוקות שהניפה מולו דמו לסופגנייה. אוֹנלי לוּקינג ריל בּיג! שימשען, לַייק דֶד! תגיד, היא רכנה לעברו כחומדת חמוקיים של סוד. את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא? חיוכה שב והתלכסן. רק שפתאום עדנה התייצבה שם, היא וסל החוף המרשרש שלה, היא וכובע קשקשי הדג מניילון ירקרק, היא וחלוק המגבת הפרחוני שהתפרווה בו, והסנדלים האדומים, המזוויעים, שנמרחו על הארץ בכל צעד שעשתה, ונראתה ככתם של מיץ פירות מהלך. הילד התבונן בה בעמוקיו. מאי גאד, יוּ אַר אֶן אֵיינג'ל! חברתה סערה באנגלית. אתל, ראית כמה מלאכי הליטל־ואן הזה?

עירד, עי־רד! שתי התיירות הפנו את ראשיהן. מוכרת התכשיטים טפפה עכשיו על עקביה הדקים בין פינות הישיבה בלובי, עציצי הצל, המאפרות העומדות, מצמידה למותניה ספר ילדים. קוראת לזאטוט ברוגז מהוסה, פזלה האם הצעירה לעבר עמדת הקבלה, שם נזפו בה עיניו של כלכלן המלון לאות שפה זה לא גן ילדים! כי באמת, להביא איתם כל בוקר ילד לעבודה, עם כל השערוריות שהם לא מפסיקים לחולל! לא, מוכרת התכשיטים כבר לא ידעה מה אמרו מבטיו, היא הייתה סחוטה עוד בטרם היום החל, ולחישותיה הצורמניות היו עתה על סף יבבה: עירד, תפסיק להתחבא ובוא לאכול! עי־ראאד!

הוא כאן! הנה, הִיר! התיירת, שהצביעה בידה עם טבעת האודם על הילד שבגב הספה, משל היה טרף שנלכד, זעה מעט שאימו תבחין בציצית שערו. היא כל כך התאוותה פתאום שמוכרת התכשיטים הזו תיגש ותפצח איתן בשיחה, איתה בשיחה, כל כך נזקקה לדעת שלא שגתה עם סם, שאחרי כל מה שראה במחנה האיום ההוא ששחרר, היא עשתה ככל אשר יכלה, אם בכלל היה מה לעשות - אלא שלא גל החום שהתנחשל שוב בגופה עצר בה. הזקיף הקטן, שנעמד עתה כמתרה באימו לבל תקרב.

הו, הוא הבן שלך! כמה מתוק! נמסה עדנה. והרי אתמול בצהריים, נדמה לה, כשחזרו מהחוף ואתל הכריזה שהיא הראשונה להתרחץ (מאז סם נמנעה לעמוד בדרכה), היא התגמלנה פנימה לחנות התכשיטים עם הסקרנות האינסופית הזו שלה, וכמעט שקנתה לבתה רפסודה עשויה סלילוני זהב נושאי פנינה (אוונגרד בהשראה מסורתית, אמר לה המוכר). אך כשהאשליה דעכה במוחה, היא הניחה בזהירות את סיכת הבגד הזעירה על מגש הקטיפה ואמרה שעוד תחשוב, בגלל המחיר, ואז גם אמרה לצאת. כשלפתע מבלי לדעת למה, חזרה ומלמלה שתקנה את ה'ווג'. אחר כך בחדרן היא אמרה לאתל שהתכשיטים שלהם נהדרים, מקוריים מאוד, הבעל יוצר אותם, הוא צורף. אבל אתל, שבדיוק יצאה מהמקלחת והייתה מייבשת את שערה במגבת שהצחינה מכלור, כמעט צעקה: הוא לא שום צורף, הבעל! זאת אומרת, לא מקצועי. ולמראה גבותיה שהונפו, חברתה התרעמה, הו עדנה, הוא צרה צרורה!

לא, הוא באמת מיוחד! התעקשה עוד עדנה על מחמדיו של הזאטוט, מתאווה לשלוח אליו יד. אלא שאז, וכמו היו שרשרת חרוזים קרועה שהתפזרה, יצא האב אל סף החנות, מגדל נוטה הוא ובלוריתו, וקרא לאשתו כמבקש להשיב אליו ולו חרוז אחד. חווה, חווה! הבריטון שלו היה תובעני. לאם הצעירה די היה בכך. חיוכה המלאכותי שאך קודם הופנה לעברן התכווץ, והיא חפזה אל בעלה. הילד התנודד על מקומו. לרגע מבטיו נהו אחר אימו וממנה אל אביו; מין חומרה כחולה שהייתה נמסה בעיניו, הולכת ורחבה ומבריקה עד שהגיעה ללחך את חלוקה של עדנה. כן, התיירת בהחלט שמה לב שהילד השתהה. אך כשחברתה צנחה ברעש על הספה לצידה וטמנה את פרצופה בסל, הילד נאטם. הוא נטל את מכונית הפח שלו ופנה לחבור להוריו.

ילדון מושלם! כל המשפחה! חייכה עדנה בעת שדגה מהסל את משקפי השמש הכהים שלה, הרכיבה אותם והנידה בראשה לעבר כל השלושה שהתכנסו בחנות.

שטויות! בדיוק להפך, עדנה! התיזה התיירת לעבר מומחית הזרים הגדולה. אם לא הילד, שני אלה לא היו נשארים יחד רגע אחד! ואז השתנקה־נרעדה, משום מה נדמה היה לה שקולו של סם בקע מגרונה.