מנהיג בעיתו

המכון הבין־לאומי לחקר השואה של יד ושם הוקם בשנת 1993 כאגף אקדמי אוטונומי שמטרתו לקדם ולהרחיב את המחקר על השואה בדיסציפלינות שונות ולעודד תוכניות מחקר בתר־דוקטור ומחקרים מתקדמים אחרים. המכון מפתח ומתאם קשרי מחקר בין־לאומיים, הן בין חוקרים יחידים הן בין מוסדות מחקר; הוא מתכנן ויוזם מפעלי חקר שיש בהם כדי לשרת את הציבור הרחב של המתעניינים בשואה; מעודד חוקרי שואה צעירים וותיקים בישראל ובעולם באמצעות מענקי מחקר, פרסים ומפגשי חוקרים; מקיים ימי עיון וכינוסים; ומפרסם מחקרים, דברי כינוסים, תיעוד ומונוגרפיות. המכון מנוהל בידי ראש המכון ומנהלת יד ושם והנהלה המורכבת מאנשי ציבור וחוקרים. לצד המכון פועלת ועדה מדעית שמכהנים בה חוקרים המייצגים את האוניברסיטאות בישראל ומכונים לחקר השואה.

סדרת עיון וחקר היא במה לפרסום הרצאות, עיונים, דוחות מחקר ודיונים בעלי עניין מיוחד וגישה מקורית בנושא השואה פרי עבודתם של חוקרים מתחומי מחקר מגוונים שביצעו את עבודתם במסגרת הפעילויות השונות של המכון או נתמכו בידיו. על־ידי פרסום פירות מחקר אלו במתכונת השווה לכל נפש מבקש המכון להפגיש ציבור רחב ככל האפשר עם חידושים מובחרים בחקר השואה.

עדה שיין היא אשת חינוך במקצועה, היסטוריונית עצמאית ועורכת מדעית. היא בעלת תואר דוקטור מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים (2000). עבודת הדוקטור שלה עוסקת במערכות החינוך במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה בשנים 1945-1951. בשנת 2018 הצטרפה שיין לפורום החוקרים "עמיתי שפיגל" במכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר־אילן.

נושאי מחקריה של שיין הם החינוך היהודי במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה; המפגש באירופה בין שארית הפלֵטה ובין התנועה הציונית; זיכרון השואה והנצחתה במחנות העקורים בגרמניה; הקליטה של ניצולי השואה בהתיישבות המושבית בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל; המפגש של נכי מלחמת העולם השנייה עם מדינת ישראל; שיקום בריאותם של ניצולי השואה והקמת שירותי בריאות הציבור במחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה.

עם מחקריה בנושאי הבריאות אפשר למנות את אלה: בריאות בתנאי עראי: שירותי בריאות לניצולי שואה באוסטריה 1945-1953, עיון וחקר — הרצאות ומסות 16, יד ושם, ירושלים תש"ע; " 'אין אנו בנים חורגים': ישראל בעיני נכי מלחמת העולם השנייה 1947-1954", בתוך דליה עופר (עורכת), ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה, יד ושם, ירושלים 2014, עמ' 267-312; "בין שיקום בריאות למאבק פוליטי — שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה", ילקוט מורשת 97 [14] (טבת תשע"ז), עמ' 76-107;  כן ערכה עריכה מדעית את יומנו של ישראל קפלן, לא אמות, כי אחיה ואספר! שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש רוח מקובנה, יד ושם, ירושלים תשע"ט.

מנהיג בעיתו
זלמן גרינברג ושארית הפלטה בגרמניה, ‏1946-1945

השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו שנים סוערות בקורותיו של העם היהודי, ובמרוצתן הובילה הדרמה העיקרית להקמתה של מדינת ישראל. בעוד העיניים היו נשואות אל ארץ־ישראל התרחשה באירופה דרמה מרתקת לא פחות — שיקומה החברתי, הרוחני והתרבותי של שארית הפלֵטה באירופה. ד"ר יוסף שוורץ, אשר עמד בראש ארגון הג'וינט (JDC)‏1 באירופה באותן השנים, העיד על עוצמתה של הדרמה הזאת:

בכל הארצות שבהן עברה הסופה ההיטלראית לא נותרה עוד קהילה יהודית — המוסדות היהודיים, החילוניים והדתיים, נמחקו, והסיכויים שאותם מוסדות ישובו לחיים נראו באותם הימים אפסיים. אבל היום, שלוש שנים וחצי לאחר השחרור, התמורה שהתרחשה במחנות ובחיי שארית הפלטה היא משמחת במידה בלתי רגילה. אכן, שארית הפלטה עוד רחוקה משיקומה המלא, אבל הדרך להשיג את המטרה מעוררת פליאה.

הצירוף "שארית הפלטה", המשוקע עמוק בתרבות היהודית, עבר גלגולים רבים, והוא מגלם את רעיון החזרה לחיים. במחקר ההיסטורי החילו את הצירוף שארית הפלטה על כמה ציבורים שונים: על כלל העם היהודי; על ניצולים ישירים של השלטון הנאצי משום שאלה שרדו בניסיון הנאצי לחסל את קיומו של העם היהודי בכלל; על ניצולים שהתרכזו במחנות העקורים בלבד; על ניצולי השואה באירופה שהחליטו להתיישב מחוץ לאירופה, בעיקר בארץ־ישראל.

מחקר זה מאמץ את ההגדרה השלישית, כלומר המונח שארית הפלטה חל על הניצולים במחנות העקורים ובוחן את הניצולים הללו באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, שלאחר מלחמת העולם השנייה התרכזה בו מרבית אוכלוסיית העקורים היהודים. בכך המחקר מאמץ את תפיסתה של ההיסטוריונית חגית לבסקי כי הניצולים עצמם ובני התקופה זיהו את שארית הפלטה עם מי שהתרכזו במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה ובצרפת. עם זאת, המחקר ימחיש שבקרב היהודים במחנות העקורים היו גם הגדרות אחרות למונח "שארית הפלטה".

שארית הפלטה בגרמניה צמחה מכמה עשרות אלפי יהודים שבתום מלחמת העולם השנייה שוחררו ממחנות הריכוז בארץ זו. מדיניותם הרצחנית של הנאצים בשלבים האחרונים של הפתרון הסופי פוררה לחלוטין את המבנים החברתיים היהודיים. הזיקות החברתיות שנותרו התקיימו ביחידות קטנות של שניים או שלושה בני אדם שסייעו זה לזה במאבק לחיים. הנאצים בניסיונם למנוע כל התנגדות אפשרית של האסירים במחנות הריכוז ביססו משטר של עינוי קיצוני, הפחדה והשפלה ומנעו את צמיחתה של מנהיגות עצמית. בגלל ההרעבה המתמשכת, האלימות והענישה הבלתי פוסקת הייתה ההישרדות למאבקו של האדם הבודד. עוצמת ההרס החברתי והנפשי של האסירים הייתה עמוקה, וגם שמחת השחרור לא יכלה להקהות אותה.

דוחותיהם של הצוותים המשחררים ועדויותיהם של הניצולים חשפו פסיביות, אדישות למתרחש סביב, הרגשת ניכור עמוקה, זרות, עוינות, חרדה חברתית והיעדר שמחה, מועקת בדידות ועימה חשש מפני העתיד. רבים סבלו מפגיעה בזיכרון, מחוסר ריכוז, מחוסר שקט, מהתפרצויות זעם, מהתפרצויות בכי בלי סיבה נראית לעין, בשל חרדה נפשית, רגישות גבוהה וסף תגובה נמוך.

המשוחררים היהודים היו רק קבוצה קטנה ממיליוני בני לאומים זרים שהובאו לגרמניה כעובדי כפייה וכשבויי מלחמה. היהודים הוסיפו להתגורר במחנות המשוחררים לצד בני לאומים זרים, מעתה בשמירת צבא ארצות־הברית. כדי להשיג שליטה בכאוס ששרר בגרמניה אימצו בעלות הברית, זולת ברית־המועצות, את מדיניות הרֶה־פטריאציה — השבת בני הלאומים הזרים לארצות מוצאם. כפתרון זמני בלבד הוקמו "מרכזי איסוף" (Assembly Centers), והם אורגנו על־פי שיוך לאומי. כחלק ממדיניות ההחזרה למולדת הוגדרו שתי קטגוריות מִנהליות: "עקור" (Displaced Person, DP) ו"חסר מדינה" (Stateless). היהודים לא הוכרו כקבוצה לאומית נפרדת אלא רוכזו במרכזי האיסוף לפי שיוכם הלאומי כדי להשיבם במהרה לארצות מוצאם.

בספטמבר 1945 הועברה האחריות למרכזי האיסוף לידי אונרר"א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration, UNRRA), מִנהל הסעד והשיקום של האומות המאוחדות. אונרר"א חתם על הסכם עם שמונה סוכנויות וולונטריות, ובהן גם הג'וינט, ארגון שהורשה לפעול במחנות העקורים ולהושיט סיוע לעקורים היהודים. עוד בחודשי הקיץ של שנת 1945 החלו הניצולים להיחלץ מן הבדידות ומן האינדיווידואליזם הקיצוני והתקדמו להקמת גופים חברתיים. יעקב אולייסקי (Olieski), מניצולי גטו קובנה ומחנה הריכוז דכאו ומהנפשות הפועלות המרכזיות בשארית הפלטה בגרמניה, ייחס את ראשית התמורה החברתית להקמתו מחדש של מוסד המשפחה.

הרכבה החברתי של שארית הפלטה השתנה ב-1947-1946 עם בואם של המוני יהודים ממזרח אירופה לגרמניה במבצע הברחת הגבולות של ארגון הבריחה. קופל פינסון (Koppel S. Pinson), סוציולוג במקצועו, שעמד בראש מחלקת החינוך של הג'וינט בגרמניה לאחר המלחמה, הגדיר ב-1947 את שארית הפלטה כך: "חברה יהודית שמוצאה מארצות רבות, ושהתפתחותה עוצבה בידי המקרה בלבד". הגדרה זו מצאה את ביטויה גם בדבריהם של הניצולים עצמם. במאמר שראה אור בעיתון בּאפֿרײַאונג ("שחרור") של מפלגת פועלי ציון (צ"ס) במחנות העקורים בגרמניה בשנת 1948 שאל הסופר מנדל מאן "מיהי שארית הפלטה?" ותיאר את מגוון הקבוצות המרכיבות אותה: ניצולי מחנות ההשמדה ששוחררו על אדמת גרמניה, יהודים שהגיעו מברית־המועצות, פרטיזנים יהודים, חיילים יהודים שהתגייסו לצבא האדום ויהודים מארצות אחרות באירופה.

התארגנותה העצמית של שארית הפלטה במחנות העקורים באזור האמריקני בגרמניה נידונה רבות במחקר ההיסטורי. במחקר מאוחר הציבה הסוציולוגית ג'קלין גירֶה (Jacqueline Dwell Giere) את ההבחנה בין "קבוצות חברתיות מאורגנות" ובין "קבוצות לא מאורגנות או מאורגנות למחצה", שאחדותן נכפתה מטעם גורמים חיצוניים, ובשל לכידותן הן נעשו כביכול יחידה חברתית אורגנית. לטענתה, חברת העקורים בגרמניה הייתה "חברה קבוצתית כביכול", משום שצמחה בלא תכנון ובלא תחזית, התקיימה רק שנים מעטות, חבריה לא היו בעלי רקע משותף, הם דיברו במגוון שפות, והיא נוצרה בכוח כפייה חיצונית. מצד אחר הגורמים המלכדים את הניצולים היו יהדותם והעובדה שנאלצו לעזוב את המרחב התרבותי שלהם והיו לחסרי בית.

במחקר זה אבקש להעתיק את הדיון משארית הפלטה כקבוצה חברתית אל התבוננות ביחיד ולהתמקד בשאלה כיצד מתוך ההרס המוחלט של המבנים החברתיים צמח מנהיג חברתי. אתמקד בדמותו של ד"ר זלמן גרינברג, רופא במקצועו, הראשון שנבחר לעמוד בראש הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה, אך כיהן בתפקיד רק כשנה אחת, מיולי 1945 עד אמצע יוני 1946.

אבקש לענות על השאלות האלה: איך נסביר את עלייתו המהירה להנהגת שארית הפלטה בגרמניה למרות גילו הצעיר ואף־על־פי שלא היה בעל מעמד ציבורי לפני המלחמה? כיצד היה בתוך זמן קצר לדמות מוכרת בעולם היהודי ובמה התאפיינה מנהיגותו הציבורית? האם הכשרתו הרפואית סייעה במילוי תפקידו הציבורי או דווקא הכשילה אותו? ומדוע כיהן בתפקידו הציבורי רק זמן קצר?

אבקש לטעון כי ההסבר לעלייתו המהירה של גרינברג להנהגת שארית הפלטה באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה נעוץ בכך שברגעי המבחן בשלהי המלחמה נוצרה הלימה בין כישוריו הרפואיים ובין הצרכים המידיים של ציבור הניצולים. ואולם ככל שנשאב יותר לפעילותו במישור הציבורי במחנות העקורים כך נפגעה פעילותו במישור המקצועי. עם עלייתו לארץ־ישראל שָבָה השניוּת בין עיסוקו המקצועי לפעילותו הציבורית וסייעה לו להשתלב במהרה בממסד הרפואי בארץ, אך הוא לא השתלב במערך הפוליטי המקומי.

הבחירה בדמותו של גרינברג אינה מקרית אלא מתקשרת לשלוש שאלות רחבות בחקר השיקום של ניצולי השואה: האם היו ניצולי השואה תלויים בחסד מציליהם, או שמא השתתפו השתתפות פעילה בעיצוב גורלם האישי ואף השפיעו על גורלו של העם היהודי כולו? מה הייתה תרומתו של המפגש בין ניצולי השואה ובין נציגי יהודי ארצות־הברית מזה והשליחים מארץ־ישראל מזה על שיקומם של הניצולים? עד כמה השפיעה ההמתנה במחנות העקורים על השתלבותם של הניצולים בחברה הישראלית ועל תרומתם לבנייתה של מדינת ישראל?

ההתבוננות בגרינברג תבחן את פעילותו במישור הציבורי, בעיקר בוועד המרכזי, כפי שהתבטאה בנאומים שנשא בכינוסים, בתכתובות שניהל עם גופים אחרים, במאמרים שפרסם בעיתונות של שארית הפלטה, בזיכרונות שכתב ולבסוף בדברים שנכתבו על אודותיו בעיתונות היומית בת הזמן בארץ־ישראל ובארצות־הברית.

דומה שבציבור הרחב היום, ואפילו בממסד הרפואי בישראל, רק מעטים מכירים את פועלו של גרינברג או אף שמעו את שמו. העיון המחודש בדמותו מבקש לא רק להעניק לו את המקום ההיסטורי הראוי בזיכרון העבר אלא גם לתרום להבנתנו בדבר כוחם של יחידים להיות למנהיגים חברתיים בשעת משבר.

זלמן גרינברג — הרקע שלו ותולדותיו בזמן המלחמה
גרינברג נולד ב-4 בספטמבר 1912 בשאוולי (Šiauliai) שבליטא. בראשית שנות השלושים יצא ללימודי רפואה בשווייץ והתמחה ברנטגנולוגיה. בהיותו בשווייץ היה חבר בהסתדרות הציונית בארץ זו. לאחר תום לימודיו, באוגוסט 1939, שב גרינברג לקובנה שבליטא והתמנה למנהל מכון הרנטגן בבית החולים האוניברסיטאי בקובנה. בי' באב ת"ש, 8 באוגוסט 1940, הוא נשא לאישה את אווה (עפראניא) קליין.

ב-23 באוגוסט 1939 במסגרת הסכם אי־ההתקפה בין ברית־המועצות לגרמניה הועברה השליטה על ליטא לידי הסובייטים. עד כניסתם של הגרמנים לליטא לא הספיק גרינברג לצבור ניסיון מקצועי רב וגם לא היה מוכר דיו בקרב הציבור היהודי בקובנה. הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי, שהיה ידוע בשם בית החולים "היהודי" והשתייך לאוניברסיטה ולצלב האדום. זה היה בית החולים היחיד שהוסיף לתת שירותים רפואיים ליהודים גם לאחר כניסתם של כוחות הגרמנים לעיר קובנה ב-24 ביוני 1941‏.

כחודש לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים, ב-20 ביולי 1941, נולד לבני הזוג גרינברג הבן עמנואל. ב-1 באוגוסט 1941 נכלאו עם בנם התינוק בגטו קובנה, שהוקם בפרוור סלוֹבּוֹדקֶה (Słobódka, בליטאית Vilijampolė). ב-15 באוגוסט 1941 נסגרו שערי הגטו. הגטו חולק לשניים, ובגטו הקטן הוקם בית חולים. גרינברג נמנה עם הרופאים שעבדו בבית החולים. על־פי גרסה אחרת, גרינברג ניהל את בית החולים שבגטו.

ב-4 באוקטובר 1941 חוסל הגטו הקטן. בית החולים הועלה באש על יושביו, החולים והסגל הרפואי. גרינברג ניצל מהאקציה, הצליח לעבור לגטו הגדול ועלה בידו למצוא שם מקום מגורים גם לאשתו ולבנו. לאחר האירוע החליטו כמה מהרופאים שלא לעבוד במקצועם. הם נרשמו לעבודה בגטו בתור פועלים במקומות אחרים. זה כנראה ההסבר לכך שגרינברג שימש מוביל של אחת משיירות העובדים שיצאו בכל בוקר לעבודה בבתי החרושת שמחוץ לגטו.

גרינברג הצליח למלט את בנו התינוק מגטו קובנה ולמסור אותו למשפחה ליטאית בתמורה לשעון שווייצרי יקר ערך שהיה ברשותו. כעבור ארבעה חודשים של שהייה בגטו הפצירה בו אשתו להשיב את בנם התינוק לגטו. הדבר עלה בידו. יומיים לאחר מכן, ב-28 באוקטובר 1941, נערכה בגטו קובנה אקציית הילדים, ושוב הוא נדרש לכישוריו הרפואיים כדי להציל את בנו. הוא הזריק לבנו הרך סם הרדמה, החביא אותו בחבית ריקה בפאתי הגטו והותיר רק חרך לאוורור. אחרי 48 שעות החזיר את התינוק לאמו. היא היניקה את התינוק, וגרינברג שוב הזריק לו חומר הרדמה, החזיר אותו למסתור ואחר כך הצליח להוציאו מהגטו ולמסור אותו שוב לידי המשפחה הליטאית.

שלוש שנים היה גרינברג כלוא בגטו קובנה. ב-13 ביולי 1944 הוצאו מהגטו כל הנמצאים, בהם גם גרינברג ואשתו, והובלו בקרונות של בהמות לתחנת הרכבת טיגֶנהוֹף (Tiegenhof) שבקרבת דנציג (Danzig). שם הופרדו הגברים מהנשים. הנשים הועברו למחנה הריכוז שטוּטהוֹף (Stutthof), והגברים הובלו למחנה הריכוז דכאו (Dachau). ב-16 ביולי 1944 הגיעו הגברים אל מחנה קָאוּפֵרינג (Kaufering) 1, שהשתייך לרשת מחנה הריכוז דכאו. מתוך 67,665 אסירים בדכאו, 22,100 היו יהודים. האסירים התגוררו ב"בקתות עפר", שכל אחת הכילה 60-50 איש. לגרינברג ניתן מספר האסיר 82151‏.

האסירים במחנה קָאוּפֵרינג 1 הועסקו בבניית שלושה בונקרים תת־קרקעיים לייצור מטוסים. בכרטיס האישי של גרינברג, שנרשם עם כניסתו למחנה הריכוז דכאו, צוין שהוא רופא. כן צוין כי שמות הוריו דוד ומרים, כי אשתו נמצאת בשטוּטהוֹף וכי יש לו בן אחד. הוא נכלא בקובנה ב-15 באוגוסט 1941 ושולח ב-15 ביולי 1944. נרשם שהוא דובר גרמנית, רוסית וליטאית. בכרטיס, שנרשם לאחר השחרור, צוין כי גרינברג נכנס לגטו ב-1 באוגוסט 1941‏.

את קורותיו במחנה קָאוּפֵרינג תיאר גרינברג בזיכרונות שכתב בעברית בשנת 1947, לאחר בואו לארץ־ישראל. כתיבת הזיכרונות המוקדמת הזאת שימשה לו הזדמנות להתבוננות ממרחק מה על קורותיו. זיכרונות אלה תורמים מאוד להבנת התמורה שעבר היחיד בכניסה למחנה הריכוז וההשפלה שנאלץ לחוות בעמידה ממושכת בעירום בעת המִפקד. וכך כתב:

והנה באה הפרוצדורה האכזרית של כניסה לחיי מחנה־ריכוז: נלקחו מאתנו הבגדים, הנעלים, הלבנים וכל תעודותינו; תצלומי האשה, ושל ילדינו והורינו שהושמדו, ואנו הוצגנו ערומים כביום הוולדנו, כעדר בהמות בשוק. שער ראשנו גוזז, ולכל אחד מאתנו ניתנו זוג מכנסים מפוספסים וחולצה וזוג קבקבי עץ כבדים, אף מספר משלו, שנקבע יחד עם הטלאי הצהוב, בצד השמאלי של החזה. חדלנו להיות בני אדם והפכנו למספרים בכרטיסיה הגדולה של דכאו.

עם הכניסה למחנה הריכוז טושטשו לחלוטין ההבדלים החברתיים בין בני האדם, ונוצר סולם חברתי אחר, שהנאצים כפו. במחנה קָאוּפֵרינג 1 חזר גרינברג לעבוד בתור רופא במרפאת המחנה. הוא גם פעל להקמת מעין מרפאה במקום העבודה של חברת מוֹל (Moll)‏. היה עליו לשכנע את המהנדס האזרחי הגרמני בנחיצותה, ולשם כך נעזר גרינברג בקאפו יהודי. בלשון אירונית הוא כתב ברשימותיו:

וכותב שורות אלה, ששימש בעבר בדרגת מנהל בבית החולים האוניברסיטאי בקובנה, זכה להגיע כאן לדרגה מכובדת בסולם המקצועי ונתמנה סניטר במקום העבודה שעל יד הפירמה מול. התנאים במקום היו עלובים ביותר. לעיתים הובאו לתחנה פצועים שפצעיהם שתתו דם והוא נאלץ "לתפור" אותם במחט ובחוט פשוטים ובתנאים ספטיים. יום אחד מפקד ס.ס. החל להצליף בו לאחר שראה כי ליד התחנה מתקבצים 40 אנשים.

המשך הפרק בספר המלא