משחקים מסוכנים

משחקים מסוכנים
א.

אבא לקח את היד שלי, וככה הגענו לנען.

היד של אבא הייתה רכה כמו חמאה, אבל גם חזקה.

היה ערב, אני נזכרת, וכמו מערפילים מופיעה בהדרגה תמונה, והתמונה מתבהרת יותר ויותר. כבר לא יורד גשם, והברושים בכניסה לנען כבר לא נראים כמו אנשים שחורים. אני שומעת את קולו של אבא מבשר שאהיה כאן יחד עם אימא והוא יבקר אותנו בסופי־שבוע. בוץ מעורב בריח גשם עולה וצף בזיכרוני, מקרב אליי דבר־מה נוסף, סתור, זכר מגע ידו של אבי. במהלך אותו טיול רגלי שהתמשך מיד אליהו לנען, כשכבר דרכנו באדמה הבוצית, שאלתי את אבא איפה עפרה. אבא לא ענה, רק לחץ את ידי בכוח ואני ידעתי לא לשאול עוד.

אחר כך הוא נעשה ״פרעה הרשע״, כך כיניתי אותו. אבל קודם היינו בנען.

הקיבוץ הִקצה לאימא צריף בן חדר אחד. הוא היה חלק מרכבת של חדרים, ובית־הכיסא היה בחוץ. אם היה לנו צורך בשירותים בלילה פתחנו את דלת הצריף, נשמנו עמוק, אמרנו ״על החיים ועל המוות״ ויצאנו לתוך החושך.

ב״חדר״, כך קראו למקום המגורים של אימא, לא היה מטבח ולא הייתה מקלחת. היו ברז, מיטה ושולחן. אבל אימא דווקא שמחה שלא היה מטבח. גם קודם היא לא אהבה לבשל.

המבוגרים בקיבוץ אכלו את כל הארוחות בחדר־האוכל, ולקחו ל״חדר״ לחם שחור עם ריבה ומרגרינה. הילדים ישנו בבית משלהם, שנקרא ״בית ילדים״ או ״הבית״, והיה להם חדר אוכל שלהם, ומי שטיפלה בהם לא הייתה אימא או סבתא אלא ״מטפלת״, שלא הייתה קרובת משפחה. המטפלת הביאה לילדים אוכל מהמטבח, ליד חדר האוכל של המבוגרים, הניחה על השולחן, וכולם היו חייבים לאכול באותו זמן, גם אם לא היו רעבים. אני לא אכלתי. לא רציתי להכניס כלום לפה והמטפלת האכילה אותי בכוח. היא סתמה לי את האף, וכשהפה נפתח כדי לנשום, דחפה לתוכו קציצות תרד, ששנאתי במיוחד. אבל המטפלת לא חיכתה עד שאסיים, וכשהיא זזה הוצאתי את הקציצות מהפה וזרקתי אותן מתחת לארון. לא אכלתי. הסתפקתי בשתיית מים. בכל מקום בקיבוץ הייתה ברזייה, ואני נצמדתי אליה ושתיתי.

במבט לאחור אני תוהה אם כבר אז, כל כך מהר אחרי שהכול קרה, כבר לא רציתי גוף.

התארגנות הבוקר הייתה קשה במיוחד כי המטפלת רצתה שהכול יהיה מהיר. ״אין לי זמן לבזבז״, אמרה. מכיוון שידעתי לשרוך שרוכי נעליים, שרכתי בבוקר לעצמי ולילדים אחרים, וכך חסכנו זמן. אחר כך הילדים ישבו על סיר ולא הלכו לבית־שימוש (בעיר קראו למקום הזה ״בית־שימוש״ ובנען קראו לו ״בית־כיסא״). אני כבר ידעתי ללכת לבד לבית־שימוש, בלי לקבל עזרה מאימא או אבא או סבתא. אבל בנען המטפלת אמרה שאם כל ילד ילך בבוקר לבית־כיסא, ויש רק בית־כיסא אחד, זה ייקח המון זמן.

למטפלת, כבר ברור, לא היה המון זמן. לכן היא הושיבה את כולם על סירים ועברה מאחד לשני לנגב להם, ובאותו זמן גם האכילה את אלה שלא גמרו. ״כך אנחנו חוסכים בזמן״, אמרה.

הייתי צריכה להתרגל לזה וגם לכך שאימא שלי גרה לחוד, שלא היה לי חדר משלי או פינה משלי או צבעים משלי. לכל ילד הייתה רק מגֵרה בארון. לשם הכנסתי את הציורים שלי, את הצבעים ואת הסודות שלי.

עברנו לנען משום שאמי לא יכלה להישאר בבית ביד אליהו לאחר מותה של עפרה משיתוק ילדים. צביה, בת דודתי המבוגרת ממני בשתים ֿעשרה שנה, הסבירה לי עשרות שנים מאוחר יותר שבאוגוסט 1950 הגיעה המגֵפה לשיא. אחותי התינוקת נפטרה באותו חודש, ואחר כך השתנו החיים בבית באופן קיצוני. ״אימא שלך לא יצאה מהבית כמה שבועות. היא ישבה בחדר, בהתה בקיר ולא דיברה״. וכך, ההזמנה לעבור לנען, לצד בני משפחתנו שהתגוררו שם, התקבלה בברכה.

התלוויתי לאימא. חיינו בנען והיינו מאושרות. ושכחנו את עפרה. רק לפעמים, במקרים בודדים, ראיתי שאימא בכל זאת זכרה את הבת הקטנה שלה.

״לקבוצה בקיבוץ הגיעו ילדים מהגולה, בלי הורים״. כתבתי ביומן כמה שנים מאוחר יותר. ״הם היו ילדים קטנים, אולי בני חמש, והמטפלות רחצו אותם כל הזמן״. כמוני הם ידעו לשרוך שרוכים לבד וגם ללכת לבית־כיסא, ולא רצו להשתמש בסירים. אני הייתי אחראית על ילד אחד, ולימדתי אותו איך להתנהג בקיבוץ, שיבין שעכשיו הוא כבר לא בגולה ולא צריך ללבוש סוודר אחד על השני כי בישראל חם, ואפשר לאכול כמה שרוצים, ולא צריך להחביא אוכל. אמנם לא היה בשר כל יום וגם לא ביצים, אבל היו תפוחי אדמה, ותפוזים, ולחם. אני דווקא החבאתי את הסוכריות שסבתא הביאה לי למרות שהמטפלת אמרה לחלק לכולם, ״כי בקיבוץ אין רכוש אישי״. לכן אמרתי לילד מהגולה שאני מרשה לו להחביא, אבל שיידע שזה לא מעשה קיבוצי, שכאן צריך לתת לכולם כל מה שיש לך. והוא שאל שוב אם הוא צריך לתת גם משהו שאימא שלו נתנה לו ואמרה לו לשמור, ואני ראיתי שהעיניים שלו כבר מתחילות לדמוע.

אמרתי לו שלא, שגם אני לא נתתי את הסוכריות שסבתא שלי הביאה לי, והראיתי לו איפה להחביא.

הילדים ״מהגולה״ לא הגיעו היישר לבית הילדים אלא הוכנסו קודם ל״קרנטינה״, או ל״איזולציה״, כך כינו בנען את הבידוד במרפאה. רק אחרי שנוכחו לדעת שהם לא חולים במחלה מידבקת הרשו להם לעבור לגור בבית הילדים. גם כשאני הגעתי לנען הכניסו אותי ל״איזולציה״. לא התנגדתי כי הייתי שם יחד עם אימא. עתה, כשאני נזכרת באיזולציה בנען, אני חושבת על עפרה, שהייתה רק בת שנה ורבע כאשר הועברה. תינוקת לבד בבית החולים למחלות מידבקות בפרדס כץ. בלי אף אדם שאהבה.

השמועה שלילדים הייתה גזזת ומחלות מידבקות נוספות התפשטה בקיבוץ די מהר. אימא הביאה מסרק ואמרה למטפלת לסרק אותי רק במסרק הזה. אבל כשאימא באה בצהריים היא ראתה שהמטפלת מסרקת אותי במסרק של כולם. אימא צעקה על המטפלת ואמרה לה להתבייש, שלמרות שיש כאן גזזת היא מסרקת את הבת שלה במסרק הציבורי. ״מה עשית עם המסרק האישי שהבאתי לך?״ שאלה. ״זרקתי אותו לפח״ ענתה המטפלת. אימא המשיכה לצרוח על המטפלת, ואימא שלי אף פעם לא צרחה על המטפלת או על אף אחד, ואחר כך המטפלת צעקה על אימא בחזרה, כי לאימהות היה אסור להתערב בטיפול בילדים שלהן. בקיבוץ אמרו שהמטפלות עברו קורס מיוחד ומעמיק, ולא טוב שהורים יטפלו בילדים שלהם או שיגידו למטפלת מה לעשות, כי ההורים לא ידעו איך לטפל בילדים שלהם, וזה גם יהרוס את המרקם הקיבוצי. ככה אמרו. המטפלת ענתה שהיא לא מפחדת מאימא שלי ושאם אימא תמשיך לצעוק היא, המטפלת, תזרוק אותה מכל המדרגות יחד עם הבת שלה, שזו אני. נבהלתי. אבל אימא לא שתקה גם הפעם, למרות שאימהות אחרות היו שותקות, ואמרה למטפלת שהיא תעיף אותה בחזרה ושאם המטפלת תגיד עוד מילה אחת אימא תדאג שהיא לא תהיה יותר מטפלת, כי הדביקה את הילדים בגזזת.

אז המטפלת התרככה ואמרה לאימא שאי אפשר שכל פעולה תושפע מהפחדים של אימא שעולים ״בגלל שמתה לך ילדה״. ככה היא אמרה. בדיוק.

שמעתי את המילים ״מתה לך ילדה״, ולאימא שלי היו שתי ילדות, אני ועפרה. אז אם מתה לה ילדה, זאת עפרה. הלב שלי דפק חזק־חזק. שנאתי את המטפלת שאמרה לאימא שהילדה שלה מתה, ושנאתי את אימא שלי שמסתירה ממני דברים, וככה היה הלב שלי, כמו נדנדה.

אחר הצהריים, כשבאתי ל״חדר״ לשתות תה עם לחם שחור מרוח בריבה אדומה, שאלתי את אימא איפה עפרה. אימא הרימה את הראש והמבט שלה היה משונה, כאילו היא בכלל לא יודעת מי זאת עפרה, ואמרה ״תביאי לי את הריבה מאדן החלון״. לא הבאתי. כעסתי עליה אבל לא אמרתי כלום, רק לא הבאתי את הריבה מאדן החלון. אבל אימא הייתה כבר עסוקה במשהו אחר ולא שמה לב, כי אימא שלי הייתה אהובה מאוד בקיבוץ, ותמיד כשבאתי אליה לחדר לשתות תה מתוק עם לחם שחור וריבה, היו אצלה חברות עם הילדים שלהן; כולם אהבו לבוא לדבר עם אימא שלי ולהתייעץ אִתה בענייני חינוך.

לא הבנתי למה אימא העמידה פנים כאילו המצאתי את עפרה, כאילו עפרה לא הייתה אף פעם, כאילו שבכלל לא הייתה ילדה כזאת, קטנה, שחרחורת, עם ידיים מתוקות וקטנות ועם חיוך רחב. בכל זאת לא ויתרתי ושאלתי גם את הדוד משה, שטייל אתי בערבים על הדשא בקיבוץ, אולי הוא יודע לאן עפרה נעלמה. הוא בדק בעדינות אם שאלתי את אימא, וכשעניתי ״כן״, הוא המשיך לבדוק מה אימא השיבה, וכשעניתי ״לא אמרה כלום״, אמר, ״לא יפה. צריך לדבר עם ילדים כאילו הם אנשים קטנים״, ואז שאל אם אני יודעת לצייץ כמו ציפור ועניתי שלא, וידעתי שהדוד משה יתחיל מיד לצייץ כמו ציפור, ציוץ שאף אחד לא יכול להבדיל בינו ובין ציפור, אבל עכשיו לא רציתי לשמוע ציוץ כמו ציפור. רציתי לדעת איפה עפרה, והבנתי שגם משה לא יגיד.

יום אחד אבא הגיע לבקר בקיבוץ וטיילתי גם אתו בדשא. שאלתי על עפרה והפנים שלו מיד השתנו והוא נראה כועס ולא ענה לי, ורק אמר שכשאהיה גדולה אבין.

בסוף, אחרי שמצאו אצל הדס ואילת גזזת, גילחו את השיער של כל הילדים, ויש ילדים שזוכרים שגם עשו לנו הקרנות.